תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

הערות וביאורים במכת ארבה
שמות
כותב החידוש: רונן טוויג

מראה מקומות: פרשת בא

בטעם שהוזכרה ידיעת ה' דווקא במכת ארבה 

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה' (י, ב) 

בכל המכות הקודמות מבואר כי תכליתן הינה בעבור ידיעת פרעה וידיעת מצרים את עליונותו של הקב"ה[1], ואילו כאן מבואר כי תכלית המכות היתה עבור ידיעת בני ישראל, וצריך להבין מדוע שינה הכתוב בענין זה.

ויתכן לבאר בזה, בהקדם, דהנה לעיל הבאנו את דברי המדרש רבה כי לאחר חמש מכות נטלה בחירתו של פרעה, ולכן רק במכת שחין כתבה התורה (ט, י"ב) "ויחזק ה' את לב פרעה", והנה במכת ברד מצינו כי נכנע פרעה לפני הקב"ה באופן מוחלט באמרו (ט, כ"ז), "חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ומה שהוסיף לעמוד במריו אחר כך, הוא רק מפאת שהקב"ה הקשה את לבו, אבל הוא מצד בחירתו, כבר היה מוכן לשלח את העם לאחר מכה זו.

ומעתה יתכן ששאר המכות שבאו לאחר מכת ברד לא היו בעבור המצרים, שהרי הם כבר נכנעו לפני הקב"ה והצדיקו את דינו עליהם, ובהכרח שמעתה שאר המכות היו בעבור חיזוק האמונה בקרב בני ישראל, ולכן הוסיף הקב"ה להכות את המצרים במכת ארבה חשך ובכורות, ומעתה מובן מדוע דווקא כאן הוזכר ענין ידיעת בני ישראל בגדלותו של הקב"ה.

ומצאתי שעיקרי הדברים מבוארים באר היטב בדברי הרמב"ן כאן, "כי אני הכבדתי את לבו – הודיע הקב"ה למשה שהוא הכביד את לבם עתה, אחרי שפחדו ממנו בברד והתודו על עונם. ואמר לו הטעם כי עשיתי כן, למען שאשית בקרבם אלה האותות אשר אני חפץ לעשות בהם שידעו מצרים את גבורתי, לא שאעניש אותם יותר מפני הכובד הזה, ועוד כדי שתספר אתה וכל ישראל לדורות הבאים כח מעשי, ותדעו כי אני ה', וכל אשר אחפוץ אעשה בשמים ובארץ".

ומבואר בדבריו כי המצרים לא יענשו מעתה, כיוון שהקב"ה הוא זה שהכביד את לבם, ואינם ברשות עצמם מעתה, וזאת לאחר שכבר הכירו בגדולתו של הקב"ה והודו כי הוא האלוהים, ומעתה כל תכלית הניסים הוא בעבר שנספר אנו לדורות את כח מעשיו של הקב"ה, כי הוא עושה כל מה שהוא חפץ בשמים ובארץ.

בטעם שהקדים משה נערים לפני זקנים

ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו (י, ט)

כאן בפסוק הוזכרו הנערים בראשונה ואחר כך הזקנים, ואילו בתהלים מצינו שהוקדמו הזקנים לבחורים כדכתיב (קמ"ח, י"ב) "בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים", וצריך לומר דכאן הדגיש משה כי לא רק הזקנים מחויבים לזבוח לפני ה', אלא גם הדור הצעיר שעדין לא עמד על דעתו מספיק ביחס לזקנים, וזאת כי התורה שלנו איננה ענין רק "לכהני דת" ואנשים רמי מעלה, אלא כולם כאחד מחוייבים בה מנער ועד זקן.

וכל זה אמר משה, לאפוקי ממחשבת פרעה, כי ראוי שהנכבדים הזקנים בעם המה ילכו לזבוח ולעבוד את הקב"ה, ואילו הצעירים ישארו במצרים, וזאת כדרכם של העכו"ם שכהני הדת המה המקודשים בעם, ואין הדת ענין לפחותי העם אצלם, ולכן כסירב למשה בסופו של דבר, ודחה אותם באמרו (להלן פסוק י"א), "לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אתה אתם מבקשים" פרש"י "כי אתה אתם מבקשים – כי אותה בקשתם עד הנה (שמות ה ח) נזבחה לאלהינו, ואין דרך הטף לזבוח[2]", ולכן ראה משה לשנות את הסדר והקדים נערים לזקנים.

בטעם שלא נהגה מכת ארבה בשבת

ויעל הארבה על כל ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד לפניו לא היה כן ארבה כמהו ואחריו לא יהיה כן (י, י"א)

ובבעל הטורים "וינח, ב' וינח בכל גבול מצרים, וינח ביום השביעי (להלן כ י"א). מלמד שנח הארבה בשבת (עיין שוח"ט תהלים צ"ב, זהר עקב רע"ג א)", וצריך להבין מדוע דווקא מכה זו נחה ביום השבת, מה שלא מצינו לו אח ורע לא במכת צפרדע ולא בכינים וערוב ושאר המכות.

ויתבאר על פי מה דאיתא במדרש רבה )י"ג ו') "ארבה למה הביא עליהן, מפני ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים, לפיכך הביא עליהן ארבה, ואכלו כל מה שזרעו להם ישראל", ומבואר דתכלית מכת הארבה היתה לאבד את כל הרווחים שהרויחו מצרים מזריעת חיטים ושעורים של בני ישראל.

ומעתה יתכן לומר בזה, דהנה מצינו כי בני ישראל לא עבדו בשבת, וכדאיתא במדרש רבה (א' כ"ח) "וירא בסבלותם ראה (משה) שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה, מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח[3]".

ולפי זה ניחא, דכיון שלא עבדו בני ישראל בשדה בשבת, הרי שאין מקום להכות במצרים במכת הארבה ביום זה, ורק כנגד ימי החול שנהנהו המצרים מעבודתם של ישראל יש לכלות ממונם כנגד הנאתם משעבודם של ישראל, ולכן דווקא בימות החול שימשה מכת הארבה, ולא בשבת.

בסדר אכילת הארבה את יבול מצרים
 

ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים (י, ט"ו)

הנה בתחילת הפסוק מבואר כי הארבה אכל את עשב השדה, ואחר כך את פרי העץ, ולכאורה מצד הסדר המציאותי בתחילה אוכל הארבה את פרי העץ שהוא גבוה יותר, ורק אחר כך יורד לארץ, ואוכל את עשב השדה, ומדוע אם כן נקט הפסוק בסדר הפוך, ועוד יש להוסיף, שהרי בסוף הפסוק כן מתוארת אכילת הארבה בסדר המציאותי,הנזכר, וצריך להבין מדוע שינתה התורה מן הסדר הראוי בזה.

ויתכן לבאר בזה, דהנה לעיל בסוף פרשת וארא גבי מכת ברד כתיב (ט, ל"ב) "והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה", וברש"י שם הביא בשם התנחומא, "כי אפילות פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו", וביאר ר' בחיי בזה כי החטה והכוסמת היו ראויות מצד עצמן להכחד, "כי לכובד מכת הברד, ולחוזק צנתו, היה ראוי שימותו שרשי התבואה מתחת הקרקע, או שישרפו לחוזק כח האש המתלקחת, אלא שהיה בדרך הנס ונעשו בהם פלאות, וזהו לשון "כי אפילות הנה", קרי ביה כי פלאות הנה", ויש להבין מדוע הוצרך הקב"ה לעשות נס זה עבור המצרים.

ויתכן לבאר בזה, בהקדם דהנה לעיל (פסוק י) כתיב "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים", וברש"י ביאר דהוא לשון שחוק והיתול במצרים, ומבואר אם כן שבמכת ארבה היתל הקב"ה במצרים ושחק מהם, וצריך להבין מהו הצחוק המתואר כאן, והיכן התקיים ענין זה.

ויתכן שהביאור בזה, דהנה מה שהותיר הברד שארית פליטה למצרים, יתכן שהטעם הוא כדי שיתלו תקוותם בו בתחילה, ואחרי כן יוסיף הקב"ה לייסרן במה שיביא עליהם מכת ארבה, וזאת בכדי שיכלה הארבה וחיילותיו עמו את מה שתלו המצרים בו תקוותם, ויוסיף מכה על מכתם, וזהו השחוק שעשה הקב"ה עמם[4].

ומעתה יתכן לבאר, דהנה הא דהוקדמה בפסוק אכילת עשבי האדמה מקמי פרות העץ הגבוהים יותר, הוא משום שהארבה חרג באמת מן הסדר המתבקש, ובכוונה תחילה החל את אכילתו בגדולי הקרקע הנמוכים, ורק אחרי כן עלה ואכל מפירות העץ, ולפי מה שנתבאר לעיל, כל זה כלול בהתעללות שהתעלל הקב"ה במצרים, שבמה שנעשה להם נס ונשאר לפליטה מן הברד, בו בדווקא החל הארבה את אכילתו כדי להשמיד את מה שנשאר לפליטה אצל המצרים, ועיניהם רואות וכלות.

ומה שבהמשך הפסוק הפכה התורה את הסדר המתואר בתחילה, והחלה מן גידולי העץ ואח"כ לגידולי הקרקע, זהו משום שסוף הפסוק עוסק בנזקים שאירעו למצרים, ובזה שבה התורה ותפסה כסדר הראוי והמתבקש באופן הטבעי, למרות שעצם המאורעות אירעו באמת בכוונה תחילה בסדר הפוך כפי שנתבאר.

ויסר מעלי רק את המות הזה- בביאור המיתה שהיתה במכת ארבה

ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלהיכם ויסר מעלי רק את המות הזה (י, י"ז)

הנה מה שנחשבת מכת ארבה למכת מות יותר משאר מכות, עי' ברבנו בחיי כאן שביאר בזה, "למדך שהיו בני אדם מתים במכת הארבה, כשם שהיו מתים במכת הברד, ואולי היה הארבה מסמא את עיניהם כענין הצרעה בזמן יהושע[5], או יאמר "את המות הזה", לפי שכל פירות האדמה נשתדפו בברד, ואחר כך בא הארבה לכלות מה שהשאיר הברד, ואחר שתי מכות אלה לא נשתיירה מחיה לבני אדם בארץ, והנה זה להם מות".

ובביאור דבריו יתכן, דהנה היו במכת ארבה שני עניני עניות, האחד סמיות עיניים, וגם עוני, ולפי זה לא לחינם נחשבת מכה זו למכת מות, דהרי אמרו חז"ל בעבודה זרה (ה.) "ארבעה חשובים כמתים, אלו הן, עני, סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים", ובמכה זו חברו יחדיו הן סמיות עינים, והן עניות שהלוקה בהם נחשב כמת.

בביאור כוונת פרעה באמרו "רק את המות הזה" 

ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלהיכם ויסר מעלי רק את המות הזה (י, י"ז)

יש לעיין מה נתכון פרעה בזה באמרו "רק את המות הזה", ויתכן לבאר דהנה מלבד מה שנתקיימה במצרים מכת מוות כפשוטו, וזאת במכת בכורות, מצינו כי גם שאר עניני מיתה כצרעת, עוני, סמיות עיניים וכן מיתת בנים המבוארים במסכת ע"ז שהבאנו לעיל, נתקיימו גם המה בם.

דבמיתת בנים לקו במכת בכורות, וכן לקו בעוני מחמת הברד והארבה, וכמבואר בדבריו של הרבנו בחיי שהבאנו לעיל, והנה גם צרעת נתקיימה בהם במה שלקה פרעה השקול כנגד כל עמו בצרעת, כדאיתא במדרש רבה (א, ל"ד) "וימת מלך מצרים, שנצטרע והמצורע חשוב כמת שנאמר (במדבר י"ב) אל נא תהי כמת".

ומעתה יתכן כי זוהי כוונת פרעה באמרו "רק את המות הזה", כלומר מלבד שאר המיתות שבאו ושעתידות ביקש פרעה באופן מיוחד על מכת ארבה, שיסיר הקב"ה ממנו רק את המכה הזאת, יותר משאר המכות שלקה ושעתיד ללקות בהם.

בטעם החילוק בין בואה של מכת ארבה ולבין סילוקה מן המצרים 

וה' נהג רוח קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה (י, י"ג)

הנה מבואר כי בואה של מכת ארבה ארך יממה שלמה, עד הגיעו למצרים בבוקר, אמנם בסיום המכה כתיב (להלן פסוק י"ט) "ויהפך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים", ומשמע שהארבה נסתלק באופן מיידי[6] , ויש להבין א"כ מדוע נשתהה כל כך בביאתו, ואילו בסילוקו נעשו הדברים כהרף עין, וכבר עמד בזה באזנים לתורה להגר"ז סורוצקין זצ"ל.

ויתכן לבאר על פי דברי הרמב"ן בריש פרשת בשלח (י"ד, כ"א) "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו', היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת, שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע י"ג ט"ו) "יבא קדים רוח ה", ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אף על פי שאין הרוח בוקעת הים לגזרים, לא שמו לבם גם לזאת[7], ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים".

ועל דרך זו יתכן לבאר גם כאן, דהנה בתחילת בואו של הארבה למצרים, נעשה הדבר באופן שנראה בדרך טבעית כביכול, וזהו על מנת לגרום למצרים לטעות, ולתלות את סיבתו בואו ביד הטבע, וזאת על ידי בחירתם הרעה כמו שטעו בקריעת ים סוף, ויתכן שהטעם לזה הוא, משום שכבר נתבאר לעיל כי כבר ממכה חמישית כבר אבד פרעה את בחירתו, ולא יכל יותר לחזור בו, ויתכן שהקב"ה נקט גם בדרך זו של הטעיה כדי לגרום להכבדת לבו, אולם בסילוק המכה שכבר אין צורך לזה נסתלקה מיד.

עוד יש לומר בזה, דהנה דלעיל גבי הברד כתיב (ט, ל"ג) "ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרש כפיו אל ה' ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה", ופרש"י "לא נתך – לא הגיע, ואף אותן שהיו באויר לא הגיעו לארץ", והביאור בזה דתכלית המכות היה להראות את השגחתו הפרטית והמדוקדקת של הקב"ה בכל הנעשה בבריאה, ולכן כאשר הגיע זמנה של המכה להפסק, היא נפסקה בדיוק בזמן שנגזר עליה, לא רגע יותר ולא פחות ממה שנגזר עליה מראש, ודבר זה נראה לעיני כל, במה שהברד נשאר באויר בסיום המכה.

 ואם כך גם בארבה יש מקום לפרש כן, דאחר שהגיע זמן מכה זו להפסק, עשה כן הקב"ה מיד, ולא השהה את הארבה במצרים אפילו רגע אחד יותר מזמנו, להורות כי הכל תלוי בהשגחתו הפרטית, אבל כאן כדי שיראה הדבר לעיני כל בניגוד לברד שנפסק בהיותו באוויר, לא היה ניכר ענין זה של סילוק המכה באופן מיידי, אלא דווקא באופן שכנגד סילוק זה יבוא הארבה למצרים באופן מתון ולא בבת אחת .

[1] כפי שמצינו במכת צפרדע (ח, ו) "למען תדע כי אין כה' אלהינו", וכן בערוב (ח, י"ח) "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", וכן בברד (ט, כ"ט) "למען תדע כי לה' הארץ", וכן גבי ידיעת המצרים (ז, ה) "וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם".
[2] וז"ל רש"ר הירש כאן "בנערינו וגו'. אין לנו בפני ה' לא באי – כוח, לא כוהנים ולא נציגים. אם אנו נצטווינו ללכת, כולל הדבר את כולנו, מצעיר עוללינו בערשו ועד אחרון רחלינו במקננו. הכלל מצוי בתוך כל אחד מאתנו".

 
 [3]ועיין עוד בהדר זקנים בפרשת בשלח (ט"ז, כ"ח) "כי ה' נתן לכם השבת. בפסוק זה כ"ד תיבות. כנגד כ"ד פרקים שבמסכת שבת. נתן לכם ולא כתב נותן דיום שבת נתן להם למנוחה משעה שהיו במצרים. לפי שכל הבניינים שהיו עושים בשבת היו נופלים מיד ופרעה שאל על מה ולמה. א"ל משה לפי שאין להם מנוחה. נתן לישראל יום שבת למנוחה".
[4] ז"ל האלשיך כאן "ואם לא היה עושה פלאי פלאות להשאיר החטה והכוסמת, במה תחול מכת הארבה. אך המצריים, מה שהיה הוא יתברך כמטיב ומרחם עליהם לרעתם היה סבת חוזק לבם בראותם כי היתה הרווחה. והוא, כי היה הוא יתברך כמשחק בם, מראה להם הרוחה והוא לתת מקום לחול אותותיו".
[5] וכדבריו מצינו בילקוט שכל טוב כאן "רק את המות הזה. הארבה הזה אוכל ואינו נהנה, היה נופל על פני המצרי והיה מנקר את עיניו ואוכלן".
[6] עי' בהעמק דבר "חזק מאד. כדי שישא את הארבה כרגע ולא כמו שבא לשם".
[7]  ז"ל הר"ן בדרשותיו (דרוש י"ג) "ואין ספק כי הרוח הזה לא היה מספיק לקרוע את הים, אבל רצה השם יתברך להטעות פרעה, שיחשוב שהפעל ההוא היה טבעי לא נס, שאלולי היה חושב כן, לא היה רודף אחריהם".

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים