תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

הערות על מסכת יומא
יומא
כותב החידוש: Rabbi Efraim Kachlon

מראה מקומות: יומא דף ו והלאה

בס"ד                         מסכת יומא.

פרק א.

דף ו ע"א: דאי אמרת וכו' והא בעי הערב השמש: וכ"פ הרמב"ם הל' טומאת מקדש (פ"ד הי"ד).

דף ט ע"א – ע"ב: א"ר יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה מפני שהיו בה שני דברים גילוי עריות וכו' דכתיב "ועלי זקן מאוד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד. ואע"ג דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן כל האומר בני עלי חטאו וכו' מתוך ששהו את קינהן מיהא מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום. ע"כ: והנה יש לעיין אמאי חשיב מה ששהו את קינהן דמעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום. וברש"י כתב דמתוך שהיו משתהות מלחזור למקומן אצל בעליהן ומבטלין את הנשים מפריה ורביה. ע"כ. ואפי' הכי יש לתמוה הא ביטלו אותן מפו"ר וכיצד איירי' דשכבום?

ועוד יש להקשות דהנה בב"מ (דף פד ע"ב) איתא תניא אמר רבי כמה פריה ורביה ביטלה רשעה זו מישראל. וברש"י הביא פירוש בל"א דאזיל על אשתו של ר"א בר"ש שעיכבתו מלבא לבית המדרש שנים רבות עי"ש. ולא אמרינן דחשיבא האי איתתא כשוכבת אנשים אחרים?

ואשר יראה בזה דהנה כאשר אשה נשואה מזנה עם אנשים אחרים הרי היא נאסרת על בעלה וממילא בטל הפו"ר דאסור לבעלה לחיות עימה, ולהכי אמרו שמכיון שביטלו פו"ר מאלו הנשים חשיב כאילו שכבום ואסרום על בעליהן.

ומהשתא אתי שפיר נמי אמאי לא אמרינן על האי איתתא בב"מ דשכבה אנשים אחרים, דאנשים לא נאסרים לנשותיהן ולא חשיב כביטול מפו"ר.

דף יח ע"ב: רד"ה מיקלע לדרשיש: שם היה רגיל לילך. ע"כ: עיין בשו"ת ר' עקיבא יוסף (יו"ד סימן נג) מ"ש לפלפל בחכמה בדרש"י הללו.

דף יט ע"ב: תוס' ישנים ד"ה והיו תולעים יוצאין מחוטמו וכו'… ובקונטרס פירש שחוטמו נכנס קודם לפני ולפנים. מיהו ידיו שנטלו הכף והמחתה נכנסו קודם. עכ"ל: נ"ב ע"ע בסוגיא דנזיר (דף מג ע"א) דמוכח הכי דאמרי' התם כיון דאעייל ידיה איסתאיב וכו' ודו"ק. וע"ע במ"ש להעיר היעב"ץ וכדברי נמי מוכח בסוגיא בנזיר התם מדאמרו אי אפשר דלא עייל אצבעתיה דכרעיה ברישא עי"ש.

דף יט ע"ב: ודברת בם ולא בתפילה: עיין בריטב"א דהביא כמה פירושים בזה. וחד מן האי פירושא הוא דלא יאריך בתפילה יותר מדאי שיתבטל הרבה מתורתו, שלא להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה, ע"כ, וכן פי' הערוך בפ' השלישי וכעין פי' רבינו אליקים. ויש לעיין בדבריו דהא איתא בברכות (דף נד ע"ב) דהמאריך בתפלתו מאריכין לו ימיו ושנותיו וא"כ מה יש להזהיר ע"כ שלא יתפלל הרבה, הא ככל שיתפלל הרבה כן יאריכו ימיו וישלים לימודו. [וכדומה לזה אמר החת"ס כשהיה צעיר והאריך בתפלתו ואמרו לו שחבל על זמנו דאלו שכבר גמרו התפילה כבר סיימו ללמוד ב' דפי גמ', ענה להם דכיון שהמאריך בתפלתו מאריכין לו ימיו ושנותיו אין הוא דואג דסוכו"ס ישלים לימודו במשך השנים].

והנראה בזה לבאר דאיברא מי שבודאי ישלים לימודו לאח"מ לא עסקינן ביה, אך מי ערב לזה הא כבר אחז"ל באבות (פ"ב מ"ד) אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, ובייחוד שהזהירונו חז"ל (שם באבות) אל תאמן בעצמך עד יום מותך, ולהכי עדיף שימעט בתפילתו כדי שילמד התורה.

אך אכתי יש לעיין במה שקרא לתפילה חיי שעה, ואיברא כבר בגמ' בשבת (דף י ע"א) מצאנו שקרא כן רבא לתפילה עי"ש. וזה צ"ע דהא חיי שעה משמע דהוה דברים גשמיים וכדאמרינן בשבת (דף לג ע"ב) דאמרו רשב"י ור"א בנו על אותם האנשים שעבדו בשדות ולא למדו תורה שעוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וכן בביצה (דף טו ע"ב) אמר ר"א על אלו שהלכו לאכול ועזבו הלימוד דעוסקים בחיי שעה ועוזבים חיי עולם עי"ש.

ונראה לפרש בזה דיש לחלק על מה מתפללים והיינו דהתם בשבת (דף י ע"א) פרש"י דתפילה הוה חיי שעה דמתפלל על מזונות ורפואות והיינו מידי דהעוה"ז ועע"ש במהרש"א (בח"א). וזה ודאי הוי חיי שעה ולא ראוי לו לאדם להאריך בזה אך כשמתפלל על "הקמת שכינתא מעפרא" ועל הגאולה השלימה בודאי יש לו להאריך בזה, דהא עושה בזה נחת רוח לקב"ה ואהא בודאי מאריכין לו ימיו ושנותיו.

איברא דזה קצ"ע דהא התם בברכות (דף נד ע"ב נה ע"א) אקשינן והמאריך בתפילתו מעליותא היא והאמר ר' חיא בר אבא אמר ר' יוחנן כל המאריך בתפילתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב וכו' ומשני הא דמעיין בה והא דלא מעיין בה עי"ש. ולפי"ד לעיל הוה מצי שפיר לשנויי דהא דמתפלל על דברים גשמיים והא דמתפלל על דברים רוחניים דמאריך ימים.

ואיברא דזה לק"מ דהא אף אם יתפלל אדם על דברים רוחניים ויעיין בתפלתו היינו שיהא בטוח שתעשה בקשתו מחמת תפלתו [וכמ"ש רש"י שם] סופו שיבוא לידי כאב לב, ולהכי לא משני הכי דאי הוה משני הכי הוה משמע דבתפלתו על דבר רוחני לעולם לא יגיע לידי כאב לב. ואכתי צ"ע ועוד חזון למועד בל"נ.

דף כ ע"ב: ר"ל אמר קרא תרנגולא: בספר אוצר המכתבים הביא שהקשו והלא אין מגדלים תרנגולים בירושלים מפני הקדשים ולא כהנים בא"י מפני הטהרות כדאיתא בב"ק (דף עט ע"ב) ופרש"י מפני שהתרנגולים מנקרין באשפה ויביאו עצם כעדשה השרץ ויטמאו הקדשים והטהרות?!

וכתב ליישב דדוקא כשיש חשש שינקרו באשפה וילכו ממקום למקום הלא"ה כשהם בכלובים אין חשש. דאל"כ אין אנשי ירושלים וכל הארץ אוכלים תרנגולים וזה דבר שא"א וכו'. עכ"ד.

פרק ב.

דף כב ע"ב: תוד"ה והאמר רב וכו'… שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני: עיין בחזו"א בסוף כרך טהרות עמ' רצט בסופו.

דף כו ע"א: אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר: בודאי איכא ג"כ משאר שבטים והכונה שמשאר השבטים לא ימצא הרבה ומשבט יששכר ולוי ימצא הרבה (בן יהוידע) ודמות ראיה יש להביא לזה ממ"ש בגמ' לקמן דגם על יהודה אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, והנה על יהודה בעצמו אחז"ל בסוטה (דף ז ע"ב) שהתפלל מרע"ה שיזכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ומצאה אצלו הקפידא מקום לנוח משום נידוי דאפי' על תנאי בא כמבואר התם, הלא"ה היה זוכה ג"כ לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. ודו"ק. ועיין במהרצ"ח הכא.

פרק ג.

דף כח ע"ב: א"נ שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו: ולפי"ז הדק"ל אנן מאברהם ניקום ונגמור הלא היתה לו אצטגנינות. ושו"ר דכ"ה הרש"ש, ועין בריטב"א ולפי"ד ניחא. ויל"ע.

דף לג ע"א: אפ"ה כי כפרתה מרובה עדיפא: בזה יש לפשוט ג"כ הספק של ר"י ענגל בלקח טוב בכמות ואיכות דכמות עדיף ומזה יש ללמוד דעדיף ללכת להתפלל בכל תפילה במקום עם ציבור גדול מאשר במקום קטן עם אחד הצדיקים ויל"ע. ולאב"א זה אינו.

דף לה ע"ב: כשעלה עמוד השחר אמר שמעיה לאבטליון וכו' שמא יום המעונן הוא. ע"כ: נראה לפרש בזה בס"ד דמה שחששו שמא יום המעונן הוא לפי שאמרו בגמ' בברכות (דף לב ע"ב) דרבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום שנא' "סכותה בענן לך מעבור תפילה" וכ"א במדרש (איכה רבה בובר פרשה ג) שכשנידון ר' עקיבא לפני טורנוסרופוס הרשע והתפלל, מיד ירד ענן והקיפו והיה שם ר' יהושוע הגרסי והיה משמשו אמר דומה לי שלא ירד הענן אלא כדי שלא יקובל תפלתו של רבי ע"כ. ולכן קודם תפילת שחרית כשעלה עמוד השחר חשש שמעיה שמא יום המעונן ולא תתקבל התפילה ודו"ק.

ולפי"ז ניחא מה שאמר כן שמעיה לאבטליון, שאפשר שלכך נקרא שמעיה לפי שנשמעת תפילתו וכדאיתא בילקו"ש (ויקרא א, א) שמשה רבינו נקרא ג"כ שמעיה ששמע אל תפילתו. ולכן חשש דוקא שמעיה שמא יום המעונן הוא.

דף לח ע"א: ועד"ז מזכירין אותן לשבח מעולם לא יצאת כלה מבושמת מבתיהן וכו': נראה שלא היו גרים בירושלים, דאם היו גרים בירושלים שם הא אמרינן לקמן (דף לט ע"ב) שכלה שבירושלים לא צריכה להתקשט מריח הקטורת. וא"כ מאי רבותייהו.

אמנם לפי מ"ש התוס' בכתובות (דף סו ע"ב ד"ה לא נאמרו) שלא היתה צריכה כלה להתבשם בירושלים מריח הקטורת היינו להריח דוקא אך צריכות היו לקופה של בשמים לעדן הבשר ולהשיר השער ולפשט הקמטים עכ"ל. ולפי"ד אפשר שאף מהני מילי נזהרו. והיינו רבותייהו.

דף לט ע"א: אדם מטמא עצמו וכו' בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא: במהרש"א בח"א פירש דזה ע"י כוחות הטומאה השולטים בגיהנם ומשמע שנוסף בו על ידיהם טומאה על טומאתו וה' יצילנו.

פרק ד.

דף לט סוע"א: והיו קורין אותו בן חמצן: יש לעיין דאמאי נקרא בן חמצן, הול"ל חמצן?

ואפשר שעזות זו הגיעה מהוריו שלא נהגו בקדושה בשעת מעשה התשמיש והולידו בן עז פנים כזה. ואע"פ שאחז"ל (קידושין דף ע ע"ב) שאין להרהר על הכהנים כשהם עזי פנים דהא קרא כתיב "ועמך כמריבי כהן" (הושע ד, ד) מ"מ שאני הכא דהוה עזות גדולה ויתירה ליטול בביהמ"ק חלקו וחלק חבירו. והאי מילתא לא היה מצוי אפי' בין הכהנים ולכך כינוהו בכינוי גנאי זה עד יום מותו.

דף לט ע"ב: עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת: הכא רבותא אשמועינן שהרי יריחו כולה היתה מלאה בשמן אפרסמון המדיף ריח טוב וכמ"ש רש"י בברכות (דף מג ע"א ד"ה שמן ארצנו) שעל שם הריח של שמן האפרסמון שהיה ביריחו נקראת יריחו, וקמ"ל דאע"פ שהיו העיזים רגילות בריח חזק של בשמים מ"מ ריח הקטורת שהיה מגיע מביהמ"ק היה חזק טפי עד שהיה נגרם להם להתעטש.

דף מב ע"א: רביא בר קיסי מכפר כשעיר המשתלח: אע"ג דאמרו במו"ק (דף כח ע"א) מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת מ"מ אין עיקר הפרה אלא לטהרה (ריטב"א), וכ"כ התורא"ש ובתוס' ר' פרץ. ועין ביאור נוסף במ"ש הנצי"ב במרומי שדה הכא.

דף מג ע"ב: ור' יוחנן לא מיבעיא לתנא דלא ציית אלא אפי' לרביה לא ציית: ולכאו' לחלוק על תנא חמור יותר מלחלוק על רבו ואולם התוספות בסוכה (דף יא ע"ב) ד"ה דברי ר"ש כתבו דר"ש בן יהוצדק שהוא רבו של ר' יוחנן תנא הוה.

פרק ה.

דף מז ע"א: אמרו עליו על ר' ישמעאל בן קמחית: עיין מהרש"א הכא (בח"א) דכתב דהוא ר' ישמעאל בן פאבי שהיה אביו.

דף מט ע"ב: כיצד הוא עושה וכו' ויש אומרים בשיניו: קשה כדלעיל דהשתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן? ובספר איזהו מקומן הכא העיר בזה. ובפשיטות י"ל דשאני הכא דלא אפשר ובירושלמי פליגי בה באופנים אחרים וכולם לאו אורח ארעא ע"ש.

דף נג ע"א: אין לי אלא ביוה"כ בשאר ימות השנה מניין: עיין בנימוקי הגרי"ב דבכל עת שרוצה הכה"ג נכנס.

דף נז ע"א: בבלאי טפשאי: היאך אמר כך על רבא ולא חש לכבודו?

פרק ו.

דף סו ע"ב: ומתוך ששונאים את הבבליים היו קורין אותן על שמן: הא כיצד ועוד שנו כן במשנה? ובפסקי הרי"ד פירש ששנאו אותם על שלא עלו בימי עזרא עכ"ד. ועיין לעיל (דף ט ע"ב) במאמר ר"ל אלהה סנינא לכו.

דף סז ע"א: סח לי אלעזר בני פרש"י בלשון שחוק על דבריי: וצ"ע כיצד שחק ע"ד אביו? ואפשר דהבן לא התכון בדרך שחוק.

דף סז ע"א: היו מציצין ורואין… לא הלבין היו עצבין: ולא בושין שלא כולם ראו כן.

פרק ז.

דף סט ע"א: וזרעוהו כרשינין: נראה שדווקא זרעוהו כרשינין שהוא מאכל בהמה כמבואר בכמה דוכתין עיין מעילה (דף יג ע"א) וכ"כ התוס' בב"מ (דף צ ע"א) שכרשינין מאכל בהמה הם. להורות שאין מקום זה ראוי לזרוע בו אפי' מאכל אדם. והוה ביזוי טפי למקום ע"ז זה שהיה.

א"נ י"ל – דלא רצו שיאכלו ד"א מהצמחים שצומחים שם שמא ידבק בהם מאומה מטומאת ע"ז זו שהייתה שם. וע"כ זרעו דוקא מאכל בהמה.

דף סט ע"א: ואבע"א עת לעשות לה' הפרו תורתך: יש לדקדק מאי עת לעשות לה' ואפשר שהדמות שהיה רואה הוה בבגדי כהונה. שו"ר שהרחיד"א במראית העין עמד ע"ז וביאר ע"ד הסוד ע"ש.

דף סט ע"ב: ניבעי רחמי אפלגא, פלגא ברקיעא לא יהבי: אע"ג דתפילה עושה מחצה באותו הזמן היתה שעת רצון גדולה וביחוד שהשתמשו בשם המפורש.

דף ע ע"א: רד"ה להראות: להראות נויו של ס"ת ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות לולב נאה ס"ת נאה בקלף נאה וכו'. ע"כ: והנה מקור דברי רש"י מהגמרא בשבת (דף קלג ע"ב) והרי איתא התם תניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ס"ת נאה וכו', ע"כ. והמעיין בדרש"י הכא יראה שמכל הדוגמאות שבברייתא בחר להביא חוץ מהס"ת שצריך להיות נאה דבזה עסקינן גם מ"ש לולב נאה ולכאו' יוקשה מה שייך לולב להכא, ובשלמא אם היה מזכיר תחילת הברייתא סוכה נאה ניחא אך לולב נאה מפני מה בחר וקירב יותר משאר הני דוגמאות המובאות בבריתא?

ועלה במחשבה לפני לפרש בזה דהנה עיקר תכלית מצות הידור היא להדר למען שמו ברוך הוא ולא בשביל שיראו אנשים ויתפעלו דמה לעבודת ה' ולהתפעלות בני אדם, והנה בכל שאר הדברים הנזכרים בברייתא לא ניכר הדבר בין האנשים שכן סוכה הוא עם אנשי ביתו, ושופר לא מבחינים בו האנשים דאוזניהם ומגמתם על התקיעות וציצית נאה היא לבושו של האדם שאין כל אדם מתבונן ורואה מה לובש [וביחוד אנן לדידן כמנהג הספרדים ששמים הטלית והציצית תחת הבגדים כדעת רבינו האריז"ל] אך הס"ת שמוציאו בקהל רב ורואים האנשים אותו יש לחוש שהאדם יעשה כן בשביל התפעלות האנשים וה"ה לולב שלוקחו לנענע בבית הכנסת וניכר גובהו ויופיו ומשכמו ומעלה, אפשר שיעשה האדם כן בשביל אנשים לכך הביא רש"י יחד ב' דברים אלו וכתב דהדין בהם הוא התנאה לפניו – לפני הבורא ברוך הוא, ולא לפני אנשים ודו"ק.

שם: להראות חזותו לרבים: ואין לחוש ליוהרא במצות כשעושה כן לכבוד השי"ת. ה' יזכנו.

דף עב ע"א: פרכת עשרים וארבעה, ארבעה שיתא שיתא לא דינא ולא דיינא: ביאור – שכתוב בה ד' מינים "ועשית פרוכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר (שמות כו, לא) וכל מין כפול שש.

פרק ח.

דף עד ע"ב: ת"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצינה וכו: כאן יש להעיר ע"ד רש"י בשבת (דף קטו ע"א ד"ה מותר). וראיתי בספר עלי אור בשבת שם שישב דכיון שהוא בכלל עינוי אכילה יש להרבות עינויים משא"כ הכא.

דף עה ע"א: בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו דהיינו עריות שנאסרו עליהם: בספר מאור ישראל למרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל (ח"ב עמ' רסד אהאי סוגיא) כתב להקשות מהכא ע"ד המשך חכמה שכתב בפרשת ואתחנן (עהפ"ס שובו לכם לאהליכם) שנראה שזה שאמרו חז"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי למדו כן כי מסתמא היו ליוצאי מצרים נשים קרובות מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהם, ועמרם שגדול הדור היה נשא את יוכבד דודתו, וא"כ איך אמר להן הקב"ה לאחר מתן תורה "שובו לכם לאהליכם" וקיי"ל אין אהלו אלא אשתו (מו"ק דף ז ע"ב) והלא אלו שנשאו קרובותיהם היו צריכים לפרוש מהן אלא ודאי שגר שנתגייר כקטן נולד דמי. ע"ש. וכתב ע"ד מרן הראש"ל זצ"ל דמדברי המשך חכמה משמע שנשארו עם קרובותיהם וא"כ קשה אמא קאמרי' הכא בגמ' דהעם בוכה למשפחותיו הלא הותרו בהם. עכ"ד.

ואנא עניא דאזילנא בתר שיפולי מרן זצ"ל אמינא דמעודי הבנתי האי סוגיא דהעם בוכה למשפחותיו דאזיל על להבא, והיינו שמכאן ולהבא לא יוכלו לישא נשים מקרובותיהם. והמדקדק יראה שכ"נ עולה מדברי המהרש"א שם בח"א (ד"ה וחד אמר עריות) ע"ש. ולפי"ז לק"מ ע"ד המשך חכמה דלעולם הותרו בקרובותיהם שהיו עמהם עד עתה מטעם גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אך מעתה והלאה לא יותרו בקרובותיהם הבאים להם מכאן ולהבא. ודו"ק.

דף עו ע"א: זה יהושוע שירד לו מן כנגד כל ישראל: עיין בן יהוידע שביאר דלא על כמות המן אלא על איכות המן.

דף עו ע"א: אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים: קצ"ע הא ילדו במצרים ששה בכרס אחת.

דף עו ע"א: ודילמא דאכליה על ידי אניגרון: ואין להקשות מיין קרוש וכמ"ש התוס' לקמן בע"ב סוד"ה גמר.

דף עז ע"א: אמר לו אני שורף אותם ולטובים שבהם: לפי שלא מיחו כדאיתא בשבת (דף נה ע"א) [תורא"ש].

דף עח ע"ב: דאמר שמואל האי מאן דבעי למיטעם טעמא דמיתותא ליסיים מסאני וליגני. ע"כ: יש להקשות ולהעיר ממ"ש הריטב"א בשבת (דף קיב ע"א ד"ה הא) משם ר"י שת"ח לא חולצים נעליהם כל השבוע וישנים במנעליהם לפי שעוסקים בתורה כל הלילה. ע"כ. ואמאי לא חששו אהא דשמואל?

ועלה במחשבה דשמא י"ל דהיו הת"ח מנמנמים בנעליהם ושינה מועטת כזו אפשר שלא היתה משפיעה.

א"נ י"ל דתורה אגוני אגנא [ובתירוץ זה יש לפקפק אי שרי ליה לאדם להכניס עצמו לחשש כל שהוא בעניני בריאות וכדומה ויסמוך ע"ז שתורה אגוני מגנא]

א"נ י"ל דמחמת שקיעותם בתורה לא הוה דעתיה לחלוץ המנעלים ויל"ע.

שו"ר להרש"ש הכא דכתב ג"כ לתמוה על ספר התרומות שהביא הב"י (באו"ח סימן שיז) והגר"א (שם סק"ו) שכתבו כן. ולא תירץ ולא מידי ולפי המתבאר ניחא.

דף עט ע"ב: איבע"א אכלנום אכילת קבע ואכלנו פת אכילת עראי בהדייהו חוץ לסוכה: נ"ב קצ"ע מנ"ל למימר דאכלו פת ועוד עראי הא מבואר שאכלו פירות וכמ"ש הביאו לפנינו תאנים וענבים.

והנראה בס"ד לבאר ע"ד מה שאחז"ל בברכות (דף מד ע"א) גבי פירות גינוסר שהתם הפירות היו עיקר והפת טפילה וכדאמר רב אשי התם באוכלי פירות גינוסר שנו, ולהכי אכלו הפירות אכילת קבע [דמושכים הפירות מאוד וכמבואר התם בברכות] ואכלו לאח"מ לחם באכילת עראי להחליש המתיקות הגדולה ודו"ק. ואצל"ע.

דף פ ע"א: השב מידיעתו וכו' לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו: עיין פרש"י שכתב דא"נ הוה ידע דחלב הוא הווה אכיל ליה וצ"ע דהא אחזוקי איניש ברשעותא לא מחזקינן, ואי נימא דחצי שיעור מותר מהתורה (עיין לעיל דף עד ע"א) ניחא דאיכא מ"ד דלא אמרי' דמוחזק בכשרות באיסורי דרבנן ובשו"ת אך טוב לישראל (ח"ג) הארכתי בזה ע"ש.

דף פב ע"ב – פג ע"א: לחושו לה וכו'… זורו רשעים מרחם: נ"ב ע"ע במהרש"א בסנהדרין (ח"א דף צא ע"ב) ד"ה לפתח חטאת רובץ ודו"ק.

דף פג ע"ב: אמרי ליה חלמא דבי שמשי וכו': אמר ליה כצ"ל וכן משמע מפירוש"י ד"ה לית בהו וכ"כ בהגהות הב"ח (אות ב) והיינו דר"מ אמר לו כן. ואע"ג דר"מ בעלמא ס"ל דברי חלומות לא מעלים ולא מורידין (עיין גיטין דף נב ע"א והוריות דף יג ע"ב) מ"מ כאן לא א"ל כן שמא אותו האיש בסתמא חושש לחלומותיו ולכן הרחיב וא"ל דרק חלמא דבי שימשי אין בו ממשא, כדי לדחותו שלא יטלנו.

דף פד ע"א: דילמא חזי בבואה דשידא וליסתכן: משמע מיניה דמסיק דהאי כלב הוא משום רוח רעה השורה עליו והכי נמי אמרינן לעיל תניא כוותיה דשמואל. ומה דאמר דילמא חזי לבבואה דשד ומסתכן היינו כדאיתא בברכות (דף ו ע"א) דר' ביבי עבד מילתא וראה את השדים וניזוק. ע"ש.

דף פה ע"ב: רד"ה ומה מילה: שהיא תיקון אחד מאיבריו של אדם דוחה את השבת לפי שחייבין עליה כרת לאחר זמן כך שנויה בתוספתא דשבת. ע"כ: ולכאורה יש לדקדק מזה דאף מילה שלא בזמנה תדחה שבת לפי שחייבין עליה כרת. וכ"ה להקשות בשו"ת אוצר המכתבים (ח"ב סימן אלף רמה) ותירץ דדברי רש"י ז"ל הם ממש לשון ר' אליעזר בתוספתא דשבת (פרק טז הל' יג), ודחו אותם חבריו שאמרו לו ממקום שבאת, מה להלן ודאי ולא ספק אף כאן ודאי ולא ספק וכ"ל, מה להלן במילה, רק ודאי מילה בזמנה ולא ספק זמנה, וכ"ש שלא בזמנה, אף כאן בפיקו"נ עד שיהיה ודאי פיקו"נ, אבל על הספק א"א ללמוד ממילה. ע"ש. וא"כ שוברה בצידה, והש"ס דיומא קיצר בלישניה. עכ"ד. ודו"ק.

דף פו ע"א: עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה, תשובה ויוכ"פ תולין ויסורין ממרקין: ובזוהר חדש רות (דף קט ע"א) ובמתומ"ד (עמ' תרטו) מובא ששאל ר' יודאי על מי שלא היו לו יסורין אם תשובה ומיתה מכפרות ולא יצטרכו לבא בגלגול? והשיב לו ר' עזריה שהמיתה מכפרת ואינם צריכים לבא בגלגול.

דף פו ע"א: באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו: עיפרש"י, ועיין באבות (פ"א מי"א) ונמצא ש"ש מתחלל.

דף פו ע"ב: אמר ר"ל כאן מאהבה כאן מיראה: וכך התקבל בפי העולם ובספרי הפוסקים דבשב מאהבה נהפכים לזכויות ובשב מיראה נהפכים לשגגות.

ולכאורה יש להעיר מדברי הירושלמי בפאה (פ"א ה"א דף ה ע"א) אמר ר' יוחנן כשעשה תשובה כל העבירות שעשה נחשבין לו כזכויות מהטעם "מור ואהלות קציעות כל בגדותיך" (תהילים מה, ט) כל בגידות שבגדת בי הרי הם כמור ואהלות וקציעות, ע"כ.

והנה קי"ל דר"י ור"ל הלכה כר' יוחנן (יבמות דף לו ע"א) והכא ר"ל אמר האי מימרא ואליבא דר"ל משני כאן מאהבה וכאן מיראה ור' יוחנן לא ס"ל כוותיה וא"כ גם כאן צריך להיות הלכה כר' יוחנן דבין שב מיראה ובין שב מאהבה, נהפכים עונותיו לזכויות. אלא ששוברו בצידו דהא כלל בידינו ג"כ דבבלי וירושלמי הלכה כבבלי וא"כ בבבלי מבואר חילוק זה בין שב מאהבה לשב מיראה וכדי ליישב זה יש להאריך מעט:

דהנה לעיל בע"א בסופו איתא מימרא דר' יוחנן דגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ועיין בעין יעקב דגרס עד ולא עד בכלל ועל זה מקשינן בגמרא והאמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה ל"ת וכו' ומשני כאן ביחיד כאן בציבור. וגירסא זו אינה לפנינו בגמרא אך הב"ח ג"כ גרס כן ע"ש. וכבר הקשו המפרשים (עין יפה עיניים ובשו"ת בית אפרים בהקדמה ועוד) דאמאי לא משני לר' יוחנן נמי כאן בשב מיראה כאן בשב מאהבה ע"ש דבריהם, ולדברינו האמורים ניחא דהא דעת ר' יוחנן התפרשה בירושלמי דגם בשב בתשובה מיראה נהפכים זדונות לזכויות, ולגירסא זו כן מבואר גם בבבלי מדמשני כאן ביחיד כאן בציבור ולא משני כאן בשב מיראה כאן בשב מאהבה. ודו"ק.

ובינותי בספרים וראיתי בספר הנקרא תפילין של רא"ש להרה"ג ר' אברהם כץ נר"ו (עמ' רכה בהערות למטה הנקראים "תפילין של יד") שהביא משם חמיו האדמו"ר מחוסט שליט"א שהעיר עיניו מדברי הרה"ק ר' מאיר הלוי מאפטא זצ"ל בספרו אור לשמים (פרשת שלח ד"ה או יאמר ויאמר ה' סלחתי וגו') שביאר דברי הגמרא הכא במאמר ר"ל, דכל זמן שר"ל עצמו שהיה בעל תשובה – לא שב אלא מיראה, לא יכל לפסוק אלא שהשב נהפכים זדונותיו לשגגות, אך אחרי שנהפך ר"ל לשב בתשובה מאהבה – יכול לפסוק שכל שב בתשובה בכל גוונא נהפכים זדונותיו לזכויות. וזה פירוש הגמרא, כאן שב מיראה כאן שב מאהבה וקאי על ר"ל, וכך הלכה דגם ששב מיראה זדונות נעשו כזכויות. עכ"ד. ושוב הביא הראיה מדברי הירושלמי הנזכר לעיל. וע"ש עוד מ"ש מדברי הגר"ש קלוגר זצ"ל עה"ת (פרשת בחוקותי עהפ"ס וזכרתי את בריתי יעקב וגו') שכתב דבישראל אין דין שב מיראה דהנפש תמיד חושקת לעשות רצון קונה מאהבה אלא שהגוף מונע וכאשר הגוף שב מיראה הנפש שבה מאהבה. ועפ"ד הרמב"ם (בהלכות גירושין פ"ב ה"כ) ע"ש ואכמ"ל.

דף פז ע"א: "כי לא לעולם חוסן ואם נזר לדור ודור": וגם אם יש לך נזר שקיים לך כל ימי חייך אינו לדור ודור – לבניך (מלבי"ם שם).

דף פז ע"א: "שאת פני רשע לא טוב" וכו': שייכות המאמר הזה אגב מ"ש לעיל (דף פו סוע"ב) על משה רבינו ע"ה כלל כאן ג"כ את עניין זה שעסק בסופו במשה רבינו ע"ה.

דף פז ע"א: הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של ר"ג: עיין סוכה (דף כ ע"ב במשנה) ועיין שם בתוס' (ד"ה ראיתם טבי).

דף פז ע"א: ואמר רב חסדא וצריך לפייסו וכו' שנאמר "ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי" וכו': ביאור הני קראי איירי כשעושה התשובה וכמ"ש לעיל מיניה בפסוק "יעתר אל אלוה וירצהו" וכו' (איוב לג, כו) דהיינו תשובה בעבירות שב"א למקום והפסוק "ישור" הבא אחריו על עבירות שב"א לחבירו.

דף פח ע"א: והתניא עונותיו סדורין וכו': הקשה המהרש"א בח"א אמאי לא אמר כדלקמן עונותיו סדורין ממש ולכך ידאג כל השנה ודקתני עונותיו מחולין ע"כ איירי בעלתה לו שנה.

ולנלענ"ד בס"ד דלא שייך לפרש כן דנפיק דהיכא שעלתה לו שנה מחולין לו כל עונותיו ומשמע דמ"מ עונות היו לו אלא שנמחלו וא"כ לא שייך לומר שלא היה צריך לתענית כלל [וכמו שפירש המהרש"א בח"א] דסוכו"ס איכא ליה עונות ובעי לכפר עליהם ודו"ק.

שיג ושיח עם הרה"ג ר' יהושוע דוד רוזנברג ע"ד המשנה ביומא (דף יח ע"ב) מסרוהו זקני ב"ד וכו'.

לכבוד האברך היקר פי שניים ברוחו, בתורה עמלו אשרי יולדתו ר' אפרים כחלון ני"ו מחבר חיבורים חשובים – דברך המסולאים בפז בדבר קושיית האחרונים אמרי לא נקט מרן המחבר ז"ל בשולחנו הערוך והטהור את דברי הגמ' בתענית מי שנכנס אדר מרבין בשמחה הגעוני ובו הנך חורז וקושר כיד ה' הטובה עליך מאז ומתמיד (והודפס בשו"ת אך טוב לישראל ח"ג סימן טו)

ועתה באתי ע"ד תורה באתי לחובת הקודש ולחובתך ע"ד המשנה ביומא יח ע"ב מסרוהו זקני ב"ד כו' והשביעוהו כו' ואמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו משביעין אנו עליך כו' שלא תשנה כו הוא פורש ובוכה כו'.

ובגמ' יט ע"ב ביארו שהשבועה שלא יתקן בחוץ בהיכל את הקטורת ויכניס בפנים עם העשן כמו שכתוב כי בענן אראה ולדעת הצדוקים המשובשת מתקן בחוץ ומכניס בפנים כו'. כמבואר התם ברש"י בד"ה מבחוץ.

והקשה בתוס' רע"א משם הפר"ח דהא אפשר שישבע לשקר כדי לקיים דעתם המשובשת דהא הם סוברים שהפרושים טועים (פ"א אות ה) וביותר ראיתי להקשות דהא לפי דעתם המשובשת הוי זה שבועה לבטל את המצוה ואינה חלה.

ולא הבנתי הקושיא דהא שם הביא המעשה עם צדוקי אחד שעשה כן ושמח ביציאתו ואמר לו אבא שלא ישמח דהם יראים מהפרושים אף שהם צדוקים כו' ומבואר מזה דלא היה זה אצלם ברור לגמרי שהם צודקים, וא"כ לא הוי זה נשבע לבטל המצוה, ואף לא ישבע לשקר דלא ברירא להו.

קצרתי במקום שאמרו להאריך וכבר דיברתי עם אביך ידי"נ החה"ש ני"ו אודות הענין, כאור בוקר עש"ק טהרה ד' ניסן תשע"א.

מוקירך עוז, י.ד.רוזנברג.

נ"ב אחר השלמת המכתב. אפשר בזה אולי לתרץ קושית הגבורת ארי הנ"ל.

לכבוד מו"ר הגאון הגדול מרא דאתרין כש"ת הרה"ג ר' יהושוע דוד רוזנברג שליט"א ראש ישיבת מאור ישראל ומרא דאתרא דשכונת ק.נ המעטירה, אחר מבוא השלום והברכה לו ולכל בני ביתו ולכל הנלווים אליו כערך כבודו הרמה. – קיבלתי מכתב כת"ר זה אמש ומיד נזדרזתי לישב על הדברים ולעשות רצון צדיק חפצתי וענותו תרבני שבא לשאת ולתת עימי בד"ת דהא כת"ר לא צריך לא לדידי ולא לדכותי. וחששתי שמא אף מה שאכתוב לתרץ יהיה לטורח לפני כת"ר. [ואף יתכן שלא מחכה לתשובה ממני וכתב כת"ר דבריו רק בדרך הערה לקיים דברי חז"ל שהנפטר לא יפטר אלא מתוך דברי תורה (ברכות דף לא ע"א) מ"מ הוי ספק עשה דכבוד תורה שמא מחכה כת"ר ממני לתשובה וע"כ אמרתי אעלה ואבא בדבריו הנכוחים.

והנושא בא בדבר מ"ש ביומא (דף יח ע"ב) במתניתין שהיו משביעין את הכה"ג ביוכ"פ שלא ינהג כמנהג הצדוקים לתקן הקטורת מבחוץ ולהכניס מבפנים. והביא כת"ר וזתו"ד ד'הקשה בתוס' רע"א משם הפר"ח דהא אפשר שישבע לשקר כדי לקיים דעתם המשובשת דהא הם סוברים שהפרושים טועים. וביותר ראיתי להקשות דהא לפי דעתם המשובשת הוי זה שבועה לבטל את המצוה ואינה חלה' [א.ה עיין מ"ש לתרץ בזה הרש"ש ביומא שם, והקושיא השנייה הקשה כן המהר"צ חיות וכן העיני שמואל וכ"נ שהוקשה למהרש"ם בהגהותיו על הש"ס שם ע"ש] 'ולא הבנתי הקושיא דהא שם (דף יט ע"ב) הביא מעשה עם צדוקי אחד שעשה כן ושמח ביציאתו ואמר לו אביו שלא ישמח דהם יראים מהפרושים אף שהם צדוקים וכו' ומבואר מזה דלא היה אצלם ברור לגמרי שהם צודקים וא"כ לא הוי זה נשבע לבטל המצוה ואף לא ישבע על השקר דלא ברירא להו' עכתו"ד כת"ר נר"ו.

והנה בתחילה עלה במחשבה לפני [וכן היה נראה לענ"ד בדרך תלמודי בכל הפעמים שלמדתי האי סוגיא] דמ"ש לו אביו עדין אנו יראים מהפרושים אין הכונה שחוששים אנו לשיטתם שמא הלכה כמותם אלא שחוששים מעונשם וכבר מצאנו להאי מילתא חבר מההיא דסוכה (דף מח ע"ב) מעשה בצדוקי אחד שניסך על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן וכו' ע"ש, אתה הראת לדעת שרוב העם וכן החכמים שבאותו הדור לא היו צדוקים [ולך נא ראה בירושלמי יומא (פ"א ה"ה) דאית דאמרי דאותו צדוקי שניסך על גבי רגליו הוא הצדוקי שהקטיר הקטורת הכא ודו"ק] ושפיר שייך היא לירא מהפרושים, ושו"ר דכן כתב ממש הבן יהוידע הכא וששתי ואמרתי להביא דבריו וז"ל אע"פ שצדוקין אנחנו מתייראין אנחנו מן הפרושים נ"ל הכונה אל תחשוב אני עתה (פי' אותי) לבי נוטה לפרושין ולכן לא ערבו לי מעשיך אלא אע"פ דגם לע"ע צדוקין אנחנו עכ"ז יש לנו לחוש ולירא מן הפרושין פן ירגישו בנו ויעשו נזק דהמון העם כולם נוטין אחריהם כדהוה עובדא ורגמוהו כל העם באתרוגיהן וכו' עכ"ל. ולפי"ז אפש"ל דשפיר הוה ברירא להו האי דרשה וסברו דהני דרשה גמורה ולכך שפיר היו משביעים אותם, ושפיר שייך להקשות דהא הוה לדידהו כנשבע לבטל את המצוה וכו'.

אלא שבירושלמי ביומא (פ"א ה"ה) נראה להדיא כפירוש כת"ר דהא יראים אנו מן הפרושים דלא היה זה אצלם ברור לגמרי שהם צודקים דז"ל הירושלמי מעשה באחד שהקטיר מבחוץ והכניס מבפנים וכשיצאו אמר לאביו אע"פ שהייתם דורשין כל ימיכם לא עשיתם עד שעמד אותו האיש (על עצמו אמר כן – קרבן העדה) ועשה, אמר לו אע"פ שהיינו דורשין כל ימינו אבל כרצון חכמים היינו עושין תמיה אני אם יאריך אותו האיש ימים בעולם אמרו לא באו ימים קלין עד שמת וכו' ע"כ. הרי מבואר להדיא דחששו לדברי הפרושים ולא רק שחששו אלא ידעו שהעובר על דבריהם חייב מיתה וכמ"ש תמיה אני אם יאריך אותו האיש ימים וא"כ לפי"ד הירושלמי שוב הדרא קושיית כת"ר לדוכתיה דכיון דהם גופא הצדוקים חששו לקיים דבריהם לא הוי מה שנשבע לבטל את המצוה ואף לא ישבע לשקר דלא ברירא להו? ובקושיא זו רוצה כת"ר ליישב הני קושיין שהקשו.

ובהיותי בזה חמותי ראיתי למ"ש המהרש"ם בהגהותיו למ"ש החת"ס בתשו' (חאו"ח סימן קעו) לדון בהאי שאלה, וכתב לתרץ וז"ל עוד י"ל דגם להצדוקים שנכנסים עם העשן, מ"מ איננו אלא דרשא בעלמא שהצדוקים דורשים הקרא כך, וחז"ל דרשוהו כך, וכך ראיתי בהדיא בלשון הירושלמי אהך משנה (פ"א ה"ה והובאו דברי הירושלמי לעיל) שהצדוקי אמר לאביו אתם דורשים ואינם עושים מעשה אני עשיתי מעשה ע"ש משמע דהוא רק דרשא שיהיה מעכב הכניסה עם העשן, וכיון דלא נפקא להו לצדוקים אלא מדרשא, הרי השבועה חל עליו לבטלו אפי' בקום ועשה כמ"ש הר"ן בפ"ג דשבועות גבי מלקין אותו וישן לאלתר (דף כה ע"א) דלחבול בעצמו כיון דלא נפיק אלא מדרשא חל עליו שבועה [וע"ע במ"ש ע"ד הר"ן הללו בשו"ת אך טוב לישראל ח"ב סימן י אות ט] עכ"ל. והנה תי' כת"ר משתוה ועולה לתי' החת"ס דהצדוקים היו רק דורשים הני מילי לדרשא בעלמא ולא היו עושים מעשה [ואפשר דהיינו משום שלא הוה ברירא להו האי מילתא וכמ"ש כת"ר] וא"כ שפיר שייך להשביעם והכל בא על מקומו בשלום. ודו"ק.

עכ"ד שכתבתי לכבוד כת"ר ויה"ר שימשיך להאריך ימים על ממלכתו מתוך בריאות הגוף והנפש ולא יעדי מיניה זיווה יקריה. בברכת חג פסח כשר ושמח צעיר התלמידים הצב"י אפרים כחלון ס"ט.

                 סליק מסכת יומא

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

מלאכת חורש

מקום ארון אינו מן המידה

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פרשת תרומה

פרשת תצווה

בלבבי משכן אבנה

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים