תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

הערות על מסכת עירובין
עירובין
כותב החידוש: Rabbi Efraim Kachlon

מראה מקומות: עירובין דף י והלאה

                      בשם השם נעשה ונצליח

                  מסכת עירובין

פרק א.

דף י ע"ב: עור העסלא וחלל שלו מצטרפין: עיין בתוספתא כלים (ב"ב פ"א הי"ד) בביאור חסדי דוד שכתב דהאי הלכתא דהחלל יצטרף הוא כהלכתא בלא טעמא וחידוש גדול וכו' עי"ש.

דף יג ע"ב: ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן: עיין ריטב"א שכתב שרבי בכ"מ שנה דברי ב"ש בתחילה עכ"ד. ולאו דוקא בכל מקום עיין סוכה ג, ט. גיטין ד, ה. עדויות א, יג. עדויות א, יד. אוהלות יח, א. נדה ה, ט. ועיין בתוס' בחגיגה דף טז ע"א ד"ה שנים ובהערה שם.

דף יג ע"ב: ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא וכו': הללו אומרים נח שלא נברא היינו ב"ש דנשנו דבריהם קודם וברוב המקומות הם מחמירים ואוסרים ולכן אמרו דנח לאדם שלא נברא, משא"כ לב"ה דברובא מקילים נח לאדם משנברא ומ"מ מוקי דלכו"ע נח לאדם שלא נברא דמצוי להיכשל דיש שס"ה מצוות ל"ת ורק רמ"ח מצו"ע וכמ"ש המפרשים.

דף טו ע"א: אמר דמי האי מרבנן וכו': זהו שם ת"ח, וע"ע בגיטין (דף לט ע"א) ובחולין (דף ה ע"ב).

דף טז ע"ב: דרש רב נחמן משום רבינו שמואל: צ"ע דאמרי' בב"מ (דף פה סוע"ב) שמואל ירחינאה חכים יתקרי ורבי לא יתקרי וכאן זוכרו בתואר רבי וכ"ה בכתובות (דף קז ע"ב). ואפשר שאע"ג שיחידים היו קוראים לו לא פשט תוארו לכולם ולא נקבע תוארו בתלמוד. ועיין בחולין (דף צה ע"ב) דשדר ליה שמואל לר' יוחנן תליסר גמלי ספקי טריפתא דר' יוחנן יקרא לו רבו, ואמר (ר' יוחנן) אית לי רב בבבל. ע"ש.

דף טז ע"ב: וכי אמר רשב"ג אמרינן לבוד הנ"מ למעלה אבל למטה הו"ל מחיצה שהגדיים בוקעין בה ול"א לבוד: וכ"א לעיל (דף יד ע"ב).

וראיתי בהגהות מהר"ם רנשבורג (אות א) שהקשה מדלעיל (דף ט ע"א) ועיין ריטב"א עכ"ד. ובפשיטות כונת דבריו ממ"ש התם אמר ר' יוחנן מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מד' באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן לרשב"ג דאמר לבוד וכו' והא התם הוה למטה ואמרינן לבוד לרשב"ג.

והנה הריטב"א לא הקשה קושיא זו אלא קושיא אחרת, ועיין בריטב"א בהוצאת מוסד הרב קוק זצ"ל כאן (הערה 212) וראיתי בספר נחל הערבים לר' יוסף פיונטניצקי זצ"ל עמ"ס עירובין (דף ט ע"א) שעמד בזה וכתב לבאר דאפש"ל דהיינו דוקא כי התם שהגביהה הלחי מן הקרקע שלשה או הפליג מן הכותל שלשה דשפיר יוכלו הגדיים לבקוע תחת הלחי או בין הלחי לכותל בזה מודה רשב"ג דל"א לבוד אבל הכא שרצפו בלחין והלחין מחוברין לכותל המבוי לא יוכלו הגדיין לבקוע באמצעם מפני הכותל המעכבם. עכ"ד ויל"ע. ולדינא אמרינן ג"כ לבוד למטה עיין מגיד משנה הלכות סוכה פ"ד (סוף הלכה ד).

פרק ב.

דף יח ע"א: נתקלק"ל (סימן): לכאו' צריך לומר נתקלל. ועיין ביאור הגר"א שפירש הסימנים.

דף יח ע"ב: כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע זרע דחזא לאונסיה: מכאן שגם חסיד גדול חזי קרי לאונסיה, ועיין יבמות (דף עו ע"א) ובמ"ש שם בצידי הגליון.

דף יח ע"ב: רד"ה ולא אמר איה אלוה עושי… ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק: וקצ"ע דלפי"ז נפיק דאי הווה קא גריס בליחשיה או שכותב בחידו"ת שאין הקול נשמע למרחוק אכתי איכא חסרון. ואמאי הא סוכו"ס לומד תורה בלילה. וע"ע במהרש"א הכא בחידושי אגדות ד"ה נותן זמירות. וע"ע במ"ש לפרש בעיני שמואל (והובא בגמ' הוצ' וגשל בהגהות וחידושים עמ' יד) ואף מדברי הרמב"ם (בפ"ג מהל' ת"ת הי"ג) כתב וכל בית שאין ד"ת נשמעין בו בלילה משמע דיש ענין שישמעו.

דף יט ע"א: גן עדן אמר ר"ל אם בארץ ישראל הוא בית שאן פתחו ופרש"י שפירותיו מתוקנין מכל ארץ ישראל ע"כ: ועין ברכות (דף מד ע"א) דהאריכה הגמ' בתיאור פירות גינוסר כמה מתוקין הן ושם כתב רש"י פירות גינוסר: פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת ע"כ והוא מחמת מתיקותן וע"ש עוד בתוס' (ריש ד"ה באוכלי פירות גנוסר), ואפשר דהכל באותו האזור והתם קרי להו פירות גינוסר והכא קרי להו בית שאן.

דף יט ע"ב: ארי"ך יות"ר בת"ל חיצ"ת חצ"ר שיבש"ה, סימן: סימן לכל הנך בעיין דבעיא אביי מרבה.

דף כא ע"ב: אלו ואלו עתידין שיתנו ריח: ויל"ע רשעים כיצד?.

דף כא ע"ב: אמר קרא עשות ספרים הרבה אין קץ וכו': ביאור דאילו נכתבה התוש"פ הוי אין קץ כדלעיל (סוע"א) דהיא ארוכה מכל העולם פי שלושת אלפים ומאתים.

דף כא ע"ב: כשבא אצל ר' עקיבא וכו' א"ל מה אעשה שחייבים עליהן מיתה מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי: מכאן משמע שמותר לו לאדם למסור נפשו אף על מידי דרבנן. ואמנם התוס' (ד"ה מוטב אמות) והתוס' ראש הכא כתבו שמחמיר על עצמו היה דלא היה מחויב בזה ומ"מ משמע דשרי להחמיר אף במידי דרבנן.

וראיתי לספר תורת חיים על עירובין הכא שעמד ע"ז והוסיף להקשות מפ' מרובה במעשה דחסיד אחד שהיה גונח מליבו וכו' וכתב דלד' הטור (יו"ד סימן קנו) ואביו הרא"ש דס"ל שאם ירצה להחמיר ע"ע וליהרג רשאי ניחא, ושמא יש לחלק דכל היכא דברי לו שיהרג אינו רשאי למסור עצמו ושאני הכא דספיקא הוה שהרי לסוף הביא לו מים ועובדא דחסיד נמי שמא בלא חלב עז נמי לא היה מת עכ"ד. וכ"כ מהרצ"ח בעירובין הכא, וכדומה לזה כתב היעב"ץ בהגהותיו הכא.

ומעודי עלה במחשבה לפני לפרש מעשה זה דהיה זה בשעת השמד שהרי אסרו ללמוד תורה וכדאיתא בברכות (דף סא ע"ב) ואפשר שגזרו גם על הנט"י [וכדאיתא בחולין (דף קו ע"א) וביומא (דף פג ע"ב) ופי' במדרש רבה (פרשת בלק פ"ב ס' כא) דשעת השמד הוה] וע"כ מסר ר' עקיבא את נפשו דבשעת השמד אפי' על ערקתא דמסאני צריך למסור נפשו. ואמנם מדברי המהרש"א משמע שבכל יום היה מקפיד ר' עקיבא ע"ז ורק באותו היום מצאו השומר לר' יהושוע, ואי היתה שעת השמד והיו גוזרים על נט"י, בודאי שלא היו מניחים לר' עקיבא ליטול ידיו בבית האסורים. וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן רצה). ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן כה אות ג). שו"ר למרן הראש"ל זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ד חחו"מ סימן ו אות ג) שכתב משם שו"ת תורת רפאל (סימן לה) שכתב שאין ראיה מר' עקיבא דהתם שעת גזירה הוה וברוך שכונתי.

דף כא ע"ב: מה בזקנותו כך בילדותו עאכו"כ: לא ילדותו ממש שהרי רק בגיל ארבעים שב לעולמה של תורה.

דף כה ע"ב: משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מולייאתא: יל"ע אמאי לא חש לכת"ר.

דף כו ע"א: קרי עלייהו ריש גלותא חכמים המה להרע: ויל"ע אמאי לא חש על כת"ר.

פרק ג.

דף כז ע"ב: אמר אביי דגים איכא בנייהו למ"ד פרי מפרי וגידולי קרקע הני דגים גידולי קרקע נינהו, וכתב רש"י וז"ל קסבר שהדגים ניזונין מן הקרקע. ע"כ: ונ"ל לפי מ"ש בגיטין (דף ח ע"א) דמיא כארעא סמיכתא וא"כ מה שגדלים בים הווה כגדלים בקרקע ודו"ק.

דף כח ע"א: והתניא גודגדניות מרובי בנים יאכלו חשוכי בנים לא יאכלו ופרש"י גודגדניות אליינדרא בלע"ז. ובלעזי רש"י פי' כוסבר, עי"ש: ויראה לרמוז בזה דהגודגניות ממעטים הזרע ולכן חשוכי בנים לא יאכלו, ונרמז בתיבת כוסבר דהיינו כוס – שחוט, בר – בן, דכביכול הורג את הזרע והיינו הבנים. [וע"ע מ"ש רבי לאנטונינוס בע"ז (דף י ע"ב) כוסבר וחסא וכו' ושם ברד"ה שדר ליה]

דף כט ע"א: אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרב מנשיא: יל"ע האם יש בביטוי זה חוסר כ"ש.

דף כט ע"ב: ת"ר לא יאכל אדם בצל וכו': ומדוע לא חוששים לזה כיום ושמא מדאמרי' דלא יאכל בצל קלוף שעבר הלילה עליו משמע דבאינו קלוף שרי וכן אמרו אכול בצל ושב בצל ואפשר שכל הקפידא בסוג בצל שכזה שהיה מצוי בזמן התלמוד ונראה שגם בזמנם לא היה מצוי כ"כ ולהכי לא חש ולא הכירו ר' חנינא.

דף ל ע"א: ואמר שבועתא דלא טעים לי וכו': ויל"ע אמאי נשבעו ואפשר דלהראות שבח א"י. עיין בברכות שם ובמפרשים (בן יהוידע).

דף לד ע"ב: אין מרכיבין פגם ע"ג קידה לבנה: ועיין בברכ"י (או"ח סימן רטז אות ו)

דף לה ע"ב: שהיה עליו שרץ כל בין השמשות וכו': מה שיש להתפלפל בזה דהכא הוה בין השמשות דר' יוסי דהוה כהרף עין כמבואר בגמ' (ברכות דף ב ע"ב) וקודם לכן לר' יוסי הוה יום גמור (שבת דף לה ע"א). עיין מ"ש בספר אגודת אזוב לר' משה מרגליות זצ"ל (סימן יד אות ח). ובקושיית הגרע"א הכא בגליון הש"ס עיין מ"ש הרש"ש הכא בריש דבריו ליישב וכונתי במקצת לדבריו.

דף לט ע"א: אי צורבא אמרינן שמעתא משכתיה: נ"ב וכמעשה שהיה בנחמיה בריה דר' חנלאי וכמבואר לקמן (דף מג ע"ב) עיי"ש.

דף מ ע"א: רד"ה בני גננא קושרי כילות לחתנים ונותנים שם הדס: נ"ב ע"ע גיטין (דף ז ע"א) בפולמוס של אספסינוס וכו'.

דף מא ע"א: ביצה מגולגלת יגמעה בלא מלח: נראה דלהכי בחר דוקא במאכל זה משום האי דאמרו בהוריות (יג ע"ב) דהאוכל ביצה מגולגלת במלח הוי משיב לו לימודו. והיינו שזוכרו ולהכי בחר במאכל זה ודו"ק.

פרק ד.

דף מא ע"ב: ג' אין רואין פני דיהנם אלו הן: עיין יבמות (דף קב ע"ב) יחלץ עני בעניו בשכר עניו יחלצו מדינה של גיהנם.

דף מא ע"ב: וי"א אף מי שיש לו אשה רעה: ועיין יבמות (דף סג ע"ב) כמה קשה אשה רעה שגיהנם נמשל בה.

דף מא ע"ב: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה ופרש"י: לאו דלא תסור ותחומין נמי דרבנן: ע"ע לקמן (דף נט ע"א) וע"ש בתוס', ומהשתא קצ"ע אליבא דר"ע דסב"ל דתחומין דאוריתא (עיין סוטה דף כז ע"ב), מה יהיה הדין. ואפשר דתו לא אמרינן דיהא שרי לו לצאת כשהוצרך לנקביו דסוכ"ס הא עובר על איסור תורה.

ומ"מ רבו החולקים על ר"ע, וכדאיתא בשבת (דף קנג ע"ב) דהוא דעת יחיד. ועוד שההלכה נפסקה כדעת ר"א ולא ר"ע, וכמ"ש הרמב"ם (על המשנה בסוטה פ"ה מ"ג) דהלכה כר' אליעזר בנו של ר"י הגלילי שאומר תחומין דרבנן, וביד החזקה כתב (פרק כז מהל' שבת הלכה א) ששיעור תחומין הוא מדברי סופרים.

דף מג ע"א: מאן אמרינהו לאו אליהו אמרינהו אלמא וכו': מכאן יש להוכיח דאליהו הנביא מחוייב במצוות כשיורד לעולמנו זה. וכבר האריכו בזה המפרשים וע"ע ב"מ (דף קיד ע"ב) ולאו כהן הוא מר, ואכמ"ל. וע"ע בזה בדברי נחמיה וביעב"ץ (והובאו בסוף הגמ' בהוצאת וגשל עמ' פט עי"ש).

דף מה ע"א: נכנס וישב בביהמ"ד ודרש כל היום כולו וכו': אפשר דאתיא לאשמועינן רבותא דעל אף שנכנס לדבר מצוה מ"מ לא שרי אלא כשהיה כן בליבו או שבית המדרש היה מובלע בתחומו. ודו"ק.

דף מח ע"א: מחייך עליה ר' יוסי בר' חנינא: יל"ע אם יש לחוש לביזוי כת"ר.

דף מח ע"א: אתא לקמיה דרב פפא א"ל אי דייקינן כולא האי לא הוי תנינן: מכאן נראה דגם רב פפא ס"ל דליגרס איניש והדר ליסבר דהא אמר אי דייקינן כוליה האי לא הוה תנינן לכל הש"ס עפירש"י. וכיוצ"ב פירש בספר אלפא ביתא קצנלבוגן ערך אי דייקינן.

דף נא ע"א: אמר ליה סמוך עלי דתניא ר' יוסי אומר… ולא היא לא תנא ליה כר' יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה משום דר' יוסי נימוקו עימו. ועיפרש"י: ואיברא כבר מצאנו שאחז"ל בפסחים (דף קיב ע"א) אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול. ופרש"י התם ואם ביקשת וכו' לומר דבר שישמע לבריות ויקבלו ממך עי"ש. ומשמע דאין בהאי מילתא שקר.

פרק ה.

דף נג ע"א: (סימן שמונה עשרה ושנים עשר למדנו בדוד ויבן) אמר ר"י שמונה עשר עשר ימים גידלתי וכו': עין מסורת הש"ס (אות ו). וביאור הדברים י"ח ימים גידלתי י"ב תלמידים בדורו כצ"ל ר' אושעיא בדורו וכו' לבן כצ"ל לבן של ראשונים.

דף נג ע"א: אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא אמר רבא ואנן כי אצבעתה בקירא לסברא. ע"כ: עין פירש"י. ועוד נראה בס"ד לפרש בזה דמ"ש אבי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא היינו לידיעת הגמרא והתלמוד. ורבא אמר לסברא היינו לעניין פלפול ודקדוק בטעמי הדברים.

ומעתה מה יומתק העניין דהא אביי תלמיד רבה ורבא תלמיד ר' יוסף ואמרו בגמ' בהוריות (דף יד ע"א) דר' יוסף סיני ורבה עוקר הרים והורישו מידות אלו לתלמידיהם דאביי היה עוקר הרים כרבה רבו ורבא היה סיני כר' יוסף רבו. ומעתה כל אחד הצטער על המידה השנייה שאין בו דאביי תלמיד רבה שהיה עוקר הרים הצטער שאין בו די בעניני הגמרא ולכך אמר אנן כי סיכתא בגודא לגמרא ולכך היה מעודד את לימוד התלמוד אפי' בגירסא כדאיתא בשבת (דף קיח ע"ב) וחיזק גם את ידיעת התלמוד, שהרגיש בחסרון מידה זו אצלו. משא"כ רבא שהיה תלמיד ר' יוסף הסיני אמר ואנן כי אצבעתה בקירא לסברא שחשש והצטער על חוסר מעלת עוקר הרים שהם עניני הסברות והפלפולים שהיה חסר בהם. ודו"ק. וע"ע בחידושי בשלהי הוריות שם ודו"ק.

דף נג ע"ב: עירנית והנעירתו: עיין מל"ה הכא שהביא את דברי חז"ל (יבמות סג ע"ב) דאין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה. ולפי"ז ניחא קצת קושיית המהרש"א הכא עי"ש. שו"ר דלקמן כן כתב לתרץ היעב"ץ עע"ש.

דף נג ע"ב: אמרי לה אשה ואמרי לה מסכתא: נ"ב ע"ע בקידושין דף ל ע"ב דרשתם ז"ל על הפס' "ראה חיים עם השה אשר אהבת".

דף נג ע"ב: רד"ה למפיבושת: לפני זקני דרום שהן חכמים מאד: עיין במהרצ"ח שהקשה מהירושלמי בפסחים דאין למדין אגדה לאנשי דרום שהם גסי הרוח ומיעוטי תורה והיאך קרי להו הכא חכמים מאד. ונ"ל דיש לחלק בין אנשי הדרום לזקני הדרום וכ"א ביבמות (דף סב ע"ב) רבותינו שבדרום ובב"ב (דף כה ע"ב) איתא הרוצה להחכים ידרים. ודו"ק.

דף נג ע"ב: א"ל גלילי שוטה: יש לעיין מפני מה כינתה אותו בכינוי שוטה? ונראה לבאר ע"פ מ"ש בגמ' בנדרים (דף מח ע"א) אנשי גלילי קנטרין הם ופירש"י שם כעסנים. ולעיל מיניה אמרו בגמ' שם (דף כב ע"ב) שכל הכועס משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, ועל כן ר' יוסי הגלילי שהגיע מגליל שייכה אותו ברוריה לאנשים הכעסנים וכעס בחיק כסילים ינוח. ועל כן כינתה אותו גלילי שוטה.

דף נג ע"ב: אמרה ליה גלילי שוטה וכו': עיין בהערה בצידי הגיליון בנדרים (דף מח ע"א).

דף נג ע"ב – נד ע"א: דהוה קא גריס בלחישה… תלמיד אחד היה לראב"י שהיה שונה בלחש: הנה הכא התבאר דלעולם לא ילמד בלחש לא בתחילת לימודו כשלומד בפעם הראשונה ואף כששונה תלמודו. דגירסא הווה הפעם הראשונה של לימודו וכדאמרינן בשבת (דף סג ע"א) דלעולם ליגרס איניש והדר ליסבר. ולהכי מיתינן למעשה דההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה ובתר הכי למעשה בתלמיד אחד שהיה שונה בלחש.

דף נד ע"א: תנא תלמיד אחד היה לו לר' אליעזר שנתחייב בשריפה למקום: פירש המאירי שהורה הלכה במקום רבו. ובמהרש"א פירש שהוא אותו תלמיד ששכח תלמודו וע"ז נתחייב.

דף נד ע"א: חטוף ואכול ופרש"י אם יש לך ממון לההנות עצמך אל תמתין עד למחר וכו': וקצ"ע דמה גדולה זו שיהנה מעניני העוה"ז עד שהוצרך שמואל להזהירו לר' יהודה. ונראה דרצה בזה ללמדו מוסר דאם בעניני העוה"ז אמרינן חטוף ואכול אע"פ שהווה רק הנאה רגעית ומתכלה כ"ש בעניני העוה"ב ודברים רוחניים הקיימים לעד ולעולמי עולמים שיקיים בעצמו חטוף ואכול. ועוד אפש"ל דלעולם הזהירו שיהנה מממונו בעוה"ז וכפי שאמרינן בירושלמי (סוף קידושין) עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראת עינו ולא אכל. ולהכי נקט חטוף ואכול דהוה אמידי דאכילה (ולפי"ז מ"ש פירש"י יש לך ממון לההנות עצמך הווה אהנאת אכילה לחודיה).

דף נד ע"א: לזה יפה ולזה קשה ופרש"י יפה ללב ורע לעיניים: ואפשר דכיון דאמרינן בע"ז (דף כח ע"ב) דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו להכי פעמים כשהסם יפה ללב רע הוא לעיניים.

דף נד ע"א: אמר ליה הב לי ואימזגיה אנא: ועשה כן דלקמן (דף סה ע"א) אמרו כל המתפתה בינו יש בו מדעת קונו והיה יודע להיטיב היין היטב ושם פירש"י המתפתה שמפייסין אותו ובשעת היין מתרצה.

דף נד ע"ב: מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה אף ד"ת חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה: והנה צ"ב מה שאמרו דאילה רחמה צר דמה ההשואה בזה לתורה והו"ל למימר מה אילה חביבה על בועלה כל שעה ושעה אף ד"ת חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה. ואפשר דמאי דאמרינן דאילה רחמה צר היינו שאין סיפק ביד בועלה לקיים ולגמור תאותו מפני צרותו של אותו מקום וזה מה שגורם שתהיה חביבה עליו כל שעה דלעולם לא נגמרת תאותו, והשתא הווה שפיר שווה לתורה דאף בתורה לא שייך להכנס לעומקה של תורה. וכמ"ש בשם הבעש"ט הקדוש שדרש על הפס' "תורת ה' תמימה" דהיינו שאף אדם מעולם עדיין לא נגע בה והגיע לעומקה ולהכי אכתי תמימה היא, ולהכי חביבה כל שעה ושעה, דלעולם לא נגמרת ומסופקת תאוותו דאין סוף בהעמקת התורה.

ועוד אפש"ל דהוה ע"ד אעפ"י דאעפ"י שאילה זו רחמה צר מ"מ חביבה על בועלה אפי' שאין סיפק בידו לתכלית תאותו, וכן הוא בתורה דאף כשלא מבין את לימודו אם זוכה חביבה לו התו' אף בגירסא בעלמא וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "גרסה נפשי לתאווה".

דף נד ע"ב: תנא דבי רב ענן מאי דכתיב "רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין והולכי על דרך שיחו": בספר עין ישראל שפירא ביאר, דבורה אמרה פס' זה אחרי נצחונה ואמרה לפני כן המתנדבים בעם ברכו ה' – כי יקר הברכות שמברכים את ה' וכ"ש מהני אינשי.

דף נד ע"ב: צייד הרמאי: עיפרש"י. ועיין פרש"י בע"ז (דף יט ע"א ד"ה צייד הרמאי) דנקרא רמאי משום ש-מרמה אנשים להראות כמה אני חכם להעמיד גירסות הרבה והוא משכח ומקצר ימיו "דכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך". ועוד אפש"ל דנקרא רמאי שכן לשקר אין רגלים ומתגלה ולא מאריך ימים, וכן תלמודו.

דף נח ע"א: ואח"כ מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה: ולפי שהמצרים שטופי זימה והיא עשתה כמעשיהם לפיכך קושרין לה חבל המצרי על דדיה (ר' יהונתן על הרי"ף הכא דף טז ע"ב).

דף סא ע"ב: אמר ליה רבא, פלגאה: ופירש"י חולק על חכמים אתה. ויל"ע אם יש לחוש בביטוי זה לכת"ר. ועיין מסורת הש"ס (אות א') שהביא לדברי רש"י בקידושין והתם פירש"י פלגאה: קנטר רגיל לחלוק על חביריו ע"ש.

ואולי אפש"ל דהכא כשחלק בראשונה קראו רש"י חולק על חכמים והתם כששנה והורגל בדבר פירש 'קנטר רגיל לחלוק על חבריו'.

פרק ו.

דף סג ע"א: [סימן זיל"א מהני"א – (ע"פ הגהות הב"ח) מחלי"ף איק"א ויעק"ב]: ביאור הסימן: זילא – זלזל. מהניא – הוא ר"א שבא מהגרוניא והשמיטו אותיות ג' ו' ר' וכביכול אמר שזלזולו מהניא הועיל לו להיענש. מחליף – הוא ר' אבא בר תחליפא. איקא – הוא ר"א בריה דר' איקא. ויעקב – הוא ר"א בר יעקב.

דף ס"ד ע"ב: מצא נכרי אחד א"ל מבגאי טול גלוסקין הללו מאילעאי: לכאו' מה עם "לא תחנם" לא תתן להם מתנת חינם. ושמא בבן לויה שרי וכדומה לזה איתא בחולין (דף ז ע"א) במעשה דרפב"י. ועיין בחת"ס הכא שהעיר מזה ולפי"ד משמע שכשרוצה ללמד דין והלכה אין לחוש בזה ל"לא תחנם" שלא נותן את המתנה לנכרי בשבילו אלא בשביל ללמד דין. וא"ש.

דף סה ע"א: מר בריה דרבינא עבדה ליה אמיה ז' מני לז' יומי: ואין זו דרך ת"ח עיין רש"י בע"ז (דף טז ע"ב ד"ה פתיא אוכמא) ומ"מ עשתה לו כן שלא יפריע לו בלימוד.

דף סה ע"א: לא איברי סיהרא אלא לגירסא: מבואר דירח ניתן לגירסה וירח זמנו בלילה [ככתוב "וירח בלילה"] ונ"ל דניתן הלילה לגירסה כיון שהלילה הוא כאותה בחינה כמו התורה שבעל פה לכך ניתן הוא לגירסה – התורה שבע"פ וכדאמרי' בשבת (דף סג ע"א) ליגרס איניש והדר ליסבר. ועוד דהקפידו שלא לקרוא מקרא בלילה.

דף סה ע"א: א"ר חנין בר פפא כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה: עלה במחשבה לפני (בעש"ק פרשת מצורע תשע"ו לאחר שנשפך בביתי יין כמים) דהנה דרך העולם שלא להקפיד כל כך כשנשפך מים בבית ויש אפי' שופים בכונה שכן זהו דרך הנקיון של הבית וגם כשא"ז בדרך נקיון מ"מ קל לנקותם משא"כ כשנשפך יין הלכלוך גובר ועימו הכעסים וכו' וכו'… וע"ז אמר ר"ח בר פפא כל שאין יין נשפך בתוך ביתו – דווקא שכן חס על ביתו ועל מה שצריך לנקות את כל הבית – כמים – שמחשיב כאילו נשפך כאן מים וממילא לא כועס ולא זועם אינו בכלל ברכה ומעתה כמה ברכה גדולה זוכה האדם אם עוצר עצמו ולא כועס על מה שנשפך בתוכו יין.

דף סו ע"א: בר"ח ואין סותמין אותו וכו': אוצ"ל ואם.

דף סז ע"א: רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי רב חסדא מרתען שפוותיה ממתניתא דר' ששת ור' ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא. בעא מיניה רב חסדא מר' ששת וכו' ע"כ: יראה לפרש בזה דבעי רב חסדא מר' ששת ועל אף שהיה פלפלן העוקר הרים שאל לסיני והוה הוכחה דהכל צריכים למארי חטיא, וכן העירו התוספות לעיל (דף מ ע"א ד"ה אדעתא) דמהאי טעמא הלכתא כוותיה דר' ששת כלפי רב חסדא. וע"ע בשלהי הוריות סיני ועוקר הרים דסיני עדיף.

דף סז ע"א: רב חסדא ור' ששת כי פגעי בהדי ההדי רב חסדא מרתען שפוותיה ממתניתא דר' ששת ור' ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא. ועיפרש"י: ובביאור הדברים נראה דר"ח מרתען שפוותיה לפי שהיה חושש שלא יקשה לו ממשנה למשנה ויאמר לו לתרצן וכיון שהדבר תלוי בדיבור מרתען שפוותיה. משא"כ ר' ששת מרתע כוליה גופיה דכיון שר' חסדא היה עמוק בשאלותיו וחריף גם בהבנת השאלה צריך ריכוז גדול ולהתאמץ בכל כוחו להבין ולהכי מרתע כוליה גופיה. ודו"ק.

דף סח ע"א: א"ל ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה: עיין ב"ח. ובפשטות תלוי במח' הראשונים בסוגיא אי שבות דלית ביה מעשה היינו אמירה לגוי או הכונה דלא אמרי' לגוי שיעשה איסור דאוריתא. ובספר הלכה ברורה (חט"ו עמ' ע"ג בבירור הלכה אות יח) האריך בזה.

דף סח ע"א: מר לאו אורחיה ופרש"י רבה אין כבודו לחזר על בני המבוי ולגבות השיתוף: ונראה לבאר לפי מ"ש בהוריות (דף יד ע"א) דמלך רבה עשרין ותרתי שנין והדר מלך רב יוסף. ולהכי לא היה כבודו דרבה לחזר על בני המבוי. ודו"ק.

דף סח ע"א: אנא טרידנא בגרסאי: וכבר בכ"מ מחיבורי פירשתי שאביי היתה מידתו מידת סיני ולכן היה טרוד תמיד בגירסתו.

דף עה ע"א: (סימן חיצונה עצמה בבית יחידאה רבינא דלא משכח בפנים): בבן אריה פירש דקאי על סדר הקושיות דלעיל ואפרש דבריו בעזהי"ת: חיצונה – תנן עירבה חיצונה. עצמה – עירבה זו לעצמה וזו לעצמה. בבית יחידאה – ר' ביבי שהקשה קושיא ואם היו של יחידים (בן אריה). רבינא דלא משכח בפנים – נדצ"ל דלא שכח בפנים והיינו שהקשה שכח אחד מן הפנימיות הא לא שכח שתיהן מותרות. ודו"ק בעזהי"ת.

פרק ח.

דף פב ע"ב: כי קאמר רב אסי כגון שעירב עליו אביו לצפון ואמו לדרום דאפילו בר שש נמי בצוותא דאמיה ניחא ליה. ע"כ: אפשר לפרש עניין זה דניח"ל בצוותא דאימיה טפי מאביו לפי מ"ש אחז"ל בקידושין (דף ל ע"ב – לא ע"א) דגלוי וידוע לפני הקב"ה שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים ומתירא מאביו יותר מאמו וכו' ולהכי ניח"ל טפי בצוותא דאמו שמשדלתו מאשר בצוותא דאביו שירא ממנו.

דף פח ע"ב: ביב קמור: עיין ר' חננאל ז"ל פ' ביב קמור י' קנא הוא ממיל מיצהדג: ופירש הרב המגיה – מקום מעבר המים להוליך את המים אל מקום כינוס המים. (וראיתי דבריו בהערות על ספר הערוך פי"ח אות ח).

פרק ט.

דף פט ע"ב: אמר רב יוסף לא שמיע לי האי שמעתא: בכ"מ בש"ס מצאנו לשון זו שאמר ר' יוסף ופירש"י בכ"מ שר' יוסף חלה ושכח תלמודו וכאן לא זכר שר' מזה. ואפשר – שמהמשך הגמרא משמע שבאותה העת זכר תלמודו שכן א"ל אנא הכי אמרי לכו וכו' ומשמע שעדיין היה זכור באותה העת ולכך לא זכר כן רש"י הכא ופשוט. [והגם שלעיל (דף י ע"א) ג"כ היה צריך רש"י לפרש ולומר דר' יוסף חלה ושכח תלמודו והתם לא זכר כן ע"ש מ"מ ר' חננאל זכרו שם ואפשר שראה רש"י בדברי ר"ח שם ולא זכר כן שסמך ע"ד].

דף צא ע"א: אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה: פי' משום שהיתה שעת הסכנה שגזרה המלכות שלא לקרות בתורה, ולא רצו לבטל מצות קריאת התורה ולכן הקלו כר' שמעון וכדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

פרק י.

דף צה ע"ב: הכא דבחול נמי זוג אחד אין טפי לא לענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא: נ"ב היום שיש הלובשים תפילין קטנות של רש"י וכ"ת אפשר דלגביהן יהא שרי להוציא אף שתי זוגות קטנות דכך הוא דרכם וצ"ע לדינא. וע"ע לקמן בסברת ר' גמליאל דמקום יש בראש להניח שתי תפילין ולהכי שרי ר"ג שניים שניים וע"ע בתוד"ה מקום יש בראש.

דף צו ע"א: אי הכי לר' מאיר זוג אחד נמי וכו': והיינו ת"ק (מאירי).

דף צו ע"א: מיכל בת כושי ופרש"י בת שאול: נ"ב כושי בגימטריא שאול (ואע"פ שחסר אחד, בגימטריות חשיב אף כשחסר אחד).

דף צז ע"א: (שיצ"י עצב"י סימן): בסימן זה יגעתי ומצאתי פי' בב' אופנים. אופן ראשון צריך לסוגיא לעיל דף צו ע"ב ומקומו לאחר התיבות 'וסתם סיפרא מני ר' יהודה' והכי פירושו וכצ"ל שיצ"י עסב"י [והצ' התחלפה בס'] ופירושו: ש' שבת זמן ותפילין, י' ימים ולא לילות, צ' צריכין אות, י' יונתן הקיטוני, ע' עולה לרגל, ס' סומכות, ב' בנ"י סומכין, י' ר' יהודה דאמר סתם סיפרא מני ר' יהודה, וכ"ז שייך על הסוגיא לעיל מיניה. אופן שני דאזיל על הסוגיא דהכא וכדלקמן: שיצ"י ש' שמואל, י' צ' י'צ'חק, י' ישנות, עצב"י צ"ל עבצ"י ופי' ע' עניבה, ב' בודק/בתרי זימני, צ' צבתים, י' יהודה מימרת ר' יהודה אמר רב הן הן צבתים ודו"ק.

דף צח ע"א: כותבי ספרים תפילין ומזוזות לא התירו להן להפך יריעה על פניה וכו': נראה דה"ה שלא להפוך ספר קודש על פניו אלא יכסנו בבגד וכדומה.

דף ק ע"ב: רד"ה ברגלים – לשון תשמיש: נ"ב ברגלים בגימטריא קטנה – תשמיש.

דף ק ע"ב: עשר קללות נתקללה חוה וכו' במתניתא תנא מגדלת שער כלילית. ע"כ: והנה מהכא חזינן שגידול השיער אליבא דהאי מתניתא הוה גנאי לאשה ובזה נתקללה. ומשמע דלפני חטאה לא היתה מגדלת שער כלילית. ומהשתא יש לעיין אהאי דאיתא בברכות (דף סא ע"א)… אלא למ"ד פרצוף מאי ויבן לכדר"ש בן מנסיא דדרש ר"ש בן מנסיא מאי דכתיב "ויבן ה' את הצלע" מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם הראשון שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא ע"כ. וכ"ה לעיל בעירובין (דף יח ע"א) ומשמע שהאי קליעה הוה בשערה וא"כ הרי שהיה לחוה שערות ארוכות קודם זאת הקללה.

ועפ"י הדרש אפש"ל דהאי קללה שתהא מגדלת שער כלילית היינו שתהא מגדלת ומשבחת את שערה כפלונית. דאף היא משתבחת בשערה שהוא מקור הטומאה. וכידוע ששערות ארוכות (וביחוד סבוכות) החיצונים נתפסים שם. וזהו שאמר 'מגדלות' ולאו בגידול שער ממש עסקינן.

והנה הצעתי זאת הקושיא בביהמ"ד וענה ואמר לי ידידי ר' בנימין אלימי נר"ו דהנה בברכות (שם) נחלקו בדרשה זו דויבן דרק למ"ד פרצוף משנינן דאתיא לכדר"ש בן מנסיא אך למ"ד זנב לא דרשי' שקלעה, וא"כ אפש"ל דהאי סוגיא דעירובין הכא שמשמע שנתקללה בגידול שער ולא היה לה כן לפני כן אזלא כהאי מ"ד דזנב היתה, ושו"ר דכ"כ המהרש"א בנדה (דף מה ע"ב בח"א) שם כתב דהאי דרשה דויבן אינו אלא למ"ד פרצוף עי"ש.

עוד תירץ לי ידידי הנ"ל נר"ו ע"פ דברי המהרשא (בעירובין) הכא  בח"א (ד"ה ואידך הני) שכתב דבהאי דמגדלת שער כלילית לא פליגא האי מתניתא אדלעיל, דהיינו עטופה כאבל כדי לכסות גידול שער כלילית. ולפי"ז תו ל"ק דהאי קללה היא מה שצריכה לעטוף שער כאשה אך באמת אף לפני כן קודם החטא היו לחוה שערות וכמבואר בסוגיא בברכות ועוד שקילעה הקב"ה וכו'. אך לא היתה צריכה לכסותם ורק לאחר שנתקללה נענשה שצריכה לכסות שערות ראשה, ואצ"ע.

וידידי הר"ש בר כוכבא נר"ו תירץ דהנה בשבת (דף צד ע"ב) איתא במתני' דלר"א הגודלת בשבת חייבת וחכמים אוסרים לעשות כן משום שבות. ובגמ' מקשי' לר"א משום מה חייבת ומשני (שם דף צה ע"א) משום בונה ופרכי' וכי דרך בנין בכך ומשני אין כדדרש ר"ש בן מנסיא "ויבן" מלמד שקילעה הקב"ה לחוה. וכו'. ע"כ. ולפי"ז משמע דחכמים דפליגי אר"א לא שמיע ליה כלומר לא סב"ל להאי מימרא דר"ש בן מנסיא.

ואיברא דבהאי מילתא יד הדוחה נטויה לומר דהנה מרן השו"ע באו"ח (סימן שג סעיף כו) פסק דאסור לקלוע האשה שערה בשבת ופי' המפרשים עיין משנ"ב (שם ס"ק פב) דהוא מדרבנן, משום דדמי לבניין וכדדרשי' על הפס' "ויבן" – מלמד שקלעה וכו'. והיינו דפסקי' כחכמים שאין חיוב מהתו' ע"כ ומ"מ מדרבנן חייב ואפ"ה דרשי' שהטעם הוא משום דדמי לבניין וסמוכות לזה מ"ויבן" דכתיב בחוה ודרשי' מלמד שקלעה, וא"כ משמע דבהאי דרשה לא פליגי רבנן ור"א ודו"ק.

דף ק ע"ב: ומגדלת שער כלילית. וברש"י שם וכו': בספר אסף המזכיר להגר"מ מאזוז נר"ו (ערך גילוח הראש לנשים) הביא מ"ש במנחת יהודה פתייא (פרשת בראשית סימן כ) שלשדים הזכרים יש להם שיער משא"כ לנקבות. וזה מ"ש רש"י הכא לילית – שד. דהוא זכר ולא נקבה. עכ"ד. ויש לעיין קצת בדבריו דהא מפורסם שזאת פלונית אשת הס"מ וכיצד פי' דזכר היא. ויל"ע.

דף ק ע"ב: ומגדלת שער כלילית… ואידך הני שבח הוא לה. ועיפרש"י: והאי דלא מסברי מאי שבח איכא במה שמגדלת שער כלילית נראה דפשיטא דהוה שבח דאף הכתוב משתבח בזה וכדאיתא בשיר השירים "שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד" ולא לחינם אחז"ל בברכות (דף כד ע"א) שער באשה ערוה. ושו"ר דכן הקשה במהרש"א בח"א וברוך שכונתי ועי"ש במה שתירץ. ושו"ר דכן תירץ היעב"ץ וששתי מאוד.

דף קא ע"ב: ש"מ תלת ש"מ חוקקין להשלים וכו': עיין פור"י הכא הובא בהגהו"ח.

           סליק מסכת עירובין

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

מלאכת חורש

מקום ארון אינו מן המידה

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פרשת תרומה

פרשת תצווה

בלבבי משכן אבנה

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים