תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

הערות על מסכת שבת
שבת
כותב החידוש: Rabbi Efraim Kachlon

מראה מקומות: שקלים דף ב - דף קנז

                      בשם השם נעשה ונצליח.

                   מסכת שבת.

פרק א'.

דף ב ע"א: תוד"ה יציאות השבת וכו' ור"ת מפרש וכו' וכן במס' ב"ק השור והבור וכו' ולא נקט כסדר הפרשה: קצ"ע דהתם מפורש ברש"י דנקט כסדר הפרשה. ושו"ר למהר"ם הכא שעמד ע"ז עי"ש בדבריו.

דף ד ע"ב: דר' סבר אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ורבנן סברי ל"א שדי נופו וכו': עוד בענין זה דשדי נופו עין במכות (דף יב ע"א) ובב"מ (דף קיח ע"ב).

דף ה ע"א: אמר ר' חייא בריה דרב הונא כגון שקלט מע"ג הכותל, והא לא נח כדאמר רבא בכותל משופע וכו': הא דלא אוקמינן כרבא דנח בידו ואעפ"כ חשיב כמקום ד' כדאמר לעיל מיניה ידו של אדם חשובה לו, משום דכל הני אמוראי דלא משני הכי משמע דלא סב"ל הכי. ולהכי אף רבא גופיה (בע"ב) לא משני הכי. ואצל"ע.

דף ה ע"ב: רד"ה הופכו על הכתב… שלא יהא מוטל כ"כ בבזיון. עכ"ל: ואפשר לדקדק מרש"י שכתב כ"כ בבזיון דמשמע דאף כשהופכו הוה בזיון מועט, ולהכי עדיף טפי להופכו שיהיה בבזיון מועט מאשר שיהיה בבזיון כ"כ היינו מרובה. ולפי"ז נפיק לן לדינא דאין לו לאדם להפוך הספר כשהולך רגע מלימודו וחושש להשאירו פתוח, אלא יסגרהו או יכסנו.

דף יא ע"א: תחת ישמעאל ולא תחת נכרי וכו': פי' כל המאמר עיין בשו"ת יכין ובועז (ח"ב סימן טו).

דף יג ע"א: עולא כי הוי אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה אבי ידייהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפי' שום קורבה אסור וכו'. ע"כ: והנה התוס' הכא (ד"ה ופליגא דידיה אדידיה) כתבו וז"ל והוא יודע בעצמו שלא יבוא לידי הרהור שצדיק גמור הוה כדאמרינן בפ"ב דכתובות (דף יז ע"א) דר"א בר אהבה מרכיב לה אכתפיה וכו'. עכ"ד. ולכאו' יש להקשות מההיא דאיתא בסנהדרין (דף סד ע"א) דכחלינהו לעיניה דיצה"ר דעריות ואהני ביה דלא אגרי איניש בקרובתיה ופרש"י וז"ל הך תקנתא פורתא דלא איגרי בקריבתא באמו ובאחותו וכו'. ע"כ. הרי שאין יצה"ר באמו ובאחותו וא"כ מהו זה שכ' התוס' הכא שהיה יודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור ודמי עליה כי כישורא, הא ליכא הרהורא באחותו?

ולענ"ד יש לפרש דבסתמא ליכא הרהור באחותו אך כשעושה שום מעשה קירבה שפיר איכא הרהור וגירוי דסו"ס היא נקבה וגופה כשל אשה ולהכי כתבו התוס' דידע שלא יבא לידי הרהור. ודו"ק.

פרק ב'.

דף כב ע"א: והבור ריק אין בו מים וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו: יש לעיין דמאי קמ"ל האי דרשה דהוי בו נחשים ועקרבים?

והנראה לומר בזה דהנה איתא בברכות (דף לג ע"א) שהמתפלל אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק ואמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק ומקשי' מהאי דתנינא נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת ומשני שאני התם דאגב איצצא מזקי. ע"כ. והיינו שהיכא שנופל עליהם ודוחקם אף הנחשים מזיקים מיד, והנה אם נתבונן נראה דהאי דמשני דאגב איצצא, שפיר שייך אף על העקרבים שפעמים ואין מבחינים בו ולא עוקצים את האדם אפי' שהעקרב מוכן לעקוץ יותר משנחש מוכן לישוך (עיפרש"י שם ד"ה אבל עקרב), דאכתי לא הבחינו בו.

ומהשתא ניחא, דהא קרא קאמר "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור ריק אין בו מים" ולשון השלכה היינו בחזקה וכמ"ש התרגום "ורמו יתיה" והיינו שע"י השלכתם אותו לבור פגע יוסף בנחשים ועקרבים שנפל עליהם ודחקן, ואעפ"כ לא הזיקוהו, לא הנחשים ולא העקרבים.

ותדע שהוא כן דהא כשנתנו פוטיפר בבית הסוהר כתיב "ויתנהו אל בית הסוהר" ולא כתיב וישליכהו אע"פ שהוה בור דכתיב "ויריצוהו מן הבור" (בראשית מא, יד) ודו"ק.

דף כג ע"א: רד"ה מב' רוחות אחד בצפון ואחד במזרח ע"כ: וקמ"ל דאפי' כשהם סמוכות זל"ז איכ"ל לחשדא ובעי להדליק בשתיהם כ"ש כשהם ב' רוחות שאינם סמוכות כמזרח ומערב. ודו"ק ופשוט.

דף כה ע"ב: ותזנח משלום נפשי וכו' מאי נשתי טובה וכו' ר' אבא אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח. ע"כ: ולכאו' יש לעיין מפני מה זכר שר' ואמר אשה מקושטת לת"ח בדוקא וכי כל אדם אין מעלה בהיות אשתו מקושטת. ובחכמת מנוח הכא כתב דנקט ת"ח משום דבשבת מיירי ועונת ת"ח מע"ש לע"ש. עכ"ד.

ועוד נ"ל בזה בס"ד ע"פ מ"ש חז"ל בב"ב (דף קסח ע"א) דצורבא מרבנן דאזיל לקידושי איתתא נידבר עם הארץ בהדיה דלמא מחלפו לה מיניה, ופירש הרשב"ם דעם הארץ מסתכל ומכיר בנשים ע"כ. וחזינן דצורבא מרבנן וכ"ש ת"ח לא מסתכל בנשים ושומר עיניו. והנה ידוע מ"ש חז"ל בסוכה (דף נב ע"א) דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וככל ששומר עיניו מלהסתכל בנשים כן היצה"ר מפתהו להכשל. ועל כן אשת ת"ח מצווה להתקשט יותר בפני בעלה כדי שלא יתן עיניו באחרת וכדמצאנו באבא חלקיה בתענית (דף כג ע"ב) דיצאה אשתו לפניו מקושטת מטע"ז. ע"ש. ומהשתא ניחא מ"ש ר' אבא ואשה מקושטת לת"ח דווקא ששומר עיניו וצריכה אשתו להתקשט לפניו יותר כדי לסייע בעדו שלא יסתכל על אשה אחרת. ודו"ק.

דף ל ע"ב: ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא וכו' סליק ובחיש באילני: מבואר דדוד המלך למד תורה כל הזמן בשבת שלא ימות וביום מיתתו השטן הפריעו עם העצים. ושמעתי בשם אחותי רחל נ"י שחידשה, ע"פ מ"ש הגמ' (ברכות כד ע"ב) שאדם המהרהר בד"ת במקום שאסור לו להרהר גורם קיצור ימים ושנים ואם לא מהרהר גורם לו אריכות ימים ושנים. שלפי"ז ניחא מה שהפסיקו מלאך המות מלימודו דווקא ע"י העצים ולא עשה לו ריח רע, שאם היה עושה ריח רע והיה דוד פוסק מלימודו היה זה מאריך חייו.

דף ל ע"ב: שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכו': הנה זה רבות בשנים שהעיר צורב אחד ממה שכתוב באיזה ספר שתמה על זה היאך שלמה החכם מכל אדם לא ידע הדין עד שהוצרך לסנהדרין? [ועיין דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק כו) וז"ל – כבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סיבות המצוות כולן מלבד פרה אדומה" וא"כ הרי שידע בעצמו התשובה, ומדוע שלח לסנהדרין]

ואותו צורב תמה תמה יקרא ע"ז שלא יתכן לשאול שאלה כזו שהרי חכמתו של שלמה ניתנה לו רק אח"כ ולא באותו יום שנפטר אביו.

והנה כיום אחרי עשרים שנה ויותר מאותה ההערה ראיתי במדרש רבה רות (פרשה ג סימן ב) שי"א ששלמה קרא לנשרים ופרשו על אביו כנפיהם להצילו משרב ושמש עי"ש. והנה לפי"ז מוכח שכבר באותו היום שמת אביו זכה לחכמה עלאה זו, שידע לצוות לבעלי החיים. ודו"ק.

ואין לך דבר של תורה שאין לו שעה, וי"ל עוד בזה ועוד חזון למועד בל"נ.

דף ל ע"ב: אין שכינה שורה וכו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה וכו' אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה [ופירש"י דצריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא] וכו' איני והאמר רב גידל אמר רב כל ת"ח שיושב לפני רבו ואין שפתיו נוטפות מור תכוינה, שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מור" (שה"ש ה, יג) אל תקרי מור עובר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים. ומשני לא קשיא הא ברבה והא בתלמיד. ואי בעית אימא וכו' הא מקמי דליפתח הא לבתר דפתח. כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא. ע"כ: ויש להבין פשר השחוק הלזה שהקדים רבה לתלמידיו קודם הלימוד? ועוד יש להקשות כיצד יהיה מורא רבך כמורא שמים אם רבו ישחק עימו, הא דבר זה מוריד באימה והיראה מרבו, ועוד צריך ביאור במאי פליגי ב' תירוצי האיבעית אימא, דלתירוצי קמא התלמיד תמיד יהיה באימה, ורק הרב יהיה בשמחה, ולתירוצי בתרא קודם הלימוד שרי אף לתלמיד לשחוק, ובלימוד גופא לא.

והנראה בכל זה בס"ד, דהנה אחז"ל ביבמות (דף סב ע"ב) א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה… במערבא אמרו בלא תורה. עיי"ש. ויתבאר בזה דכיון שאחז"ל (הכא) דאדם צריך לשמוח קודם לימודו, דשמחה זו מועילה עד מאוד ללימוד ומכלל הן אתה שומע לאו, דאדם שלא נוהג כן חסר לו בהבנה המושלמת בתורה, וכמו שלא ישיג הנביא לנבואה, ובעל רוח הקודש לרוח הקודש כשאין השמחה שורה עליהם, כן הדבר בלומד התורה. ולהכי כיון שאמר ר' חנילאי דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, דייקו מיניה דשרוי אף בלא תורה, וכמ"ש.

אך דא עקא פעמים והשחוק גופא יגיע האדם ממנו למיעוט בתורת ה', וכמ"ש חז"ל באבות (ו, ה), דהתורה נקנית במ"ח קנינים, ומהם במיעוט שחוק. ועוד אחז"ל בברכות (דף לא ע"א) דאסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה. וכבר ידוע דענין השמחה רחוק הוא עד מאוד מענין השחוק, דשמחה הינה של מצוה והיא בבחינת "וגילו ברעדה" (תהילים ב, יא) אך שחוק ענינו קלות ראש. ופעמים והאדם מריבוי שמחתו יכול להפריז על המידה ונגרר לקלות ראש והוא אינו יודע שלא זו הדרך ולא זו העיר לשמוח בצורה כזו. ורק האדם השלם המכיר לכל עניני וטבעי גוף האדם, ומכיר את יצרו הרע יודע להבדיל בין תכלת לקלא דאילן, ובין השמחה לשחוק. אך יש עוד דרך שהאדם יכול לבטל מעשי ההוללות והיא מפחד ה' ומהדר גאונו. [ויש מסיפורי חסידים ששאלו פעם אחת מהאדמו"רים למה הרגיל חסידיו בשתית י"ש, ענה להם האדמו"ר דכבר אחז"ל בבבא בתרא (דף י ע"א) פחד קשה יין מפיגו וכיון שכל חסידיו יראי ה' ומזדעזעים מפחד ה' ומהדר גאונו לכן הרגילם בשתית היין שיפיג להם מעט את הפחד] והנראה דבזה נחלקו ב' התירוצים בשבת (שם) דלתירוצא קמא דמשני הא ברביה הא בתלמיד, היינו דכיון שהתלמיד אכתי לא הגיע לדרגת רבו שמכיר בתהלוכות נפשו, ויודע להבחין בין שמחה לשחוק וקלות ראש, לא שרינן ליה. משא"כ גבי הרב שיודע להבחין בין שמחה לשחוק וקלות ראש. ולתירוצא בתרא דמשנינן הא מקמי דפתח וכו' היינו דכבר אחז"ל, דקב"ה אוריתא וישראל חד הוא, ואדם שלומד תורה צריך הוא לשים על ליבו דיש בעמקות התורה בחינת הקב"ה דזוהי גופא דשכינת קדישתא. ולהכי אמרינן דקודם הלימוד יתבדחו כדי שתתרחב דעתם ויתחדד שכלם לעסוק בתורה, ולא יגיעו לידי שחוק שאינו הגון מהדרת קודש של תורתינו הקדושה. וזה מ"ש הגמ' דרבה מקמיה דפתח היה אומר מילתא דבדיחותא לתלמידים ואח"כ הווה יתיב באימתא, ואע"פ שהוא היה הרב וחז"ל אמרו כל תלמיד שאינו יושב לפני רבו, מ"מ מפחד הדרת קדשו של הקב"ה הנמצאת בתורה הקדושה הוה יתיב באימתא.

ונראה דמטעם זה גופא אחז"ל דאדם ישב לפני רבו באימה וביראה ומורא רבך כמורא שמים (אבות פ"ד, מי"ב) דלאחר ששומע הוא מילתא דבדיחותא מרבו שמא יבוא למעט בכבודו, ולהכי הזהירוהו חז"ל דלא ימעט בכבוד רבו, דמורא רבך כמורא שמים.

ומהשתא יוקשה דלתירוצי קמא דמשני הא ברביה והא בתלמיד נפיק דהתלמיד תמיד צריך להיות באימה וביראה, וא"כ אמאי הפליגו חז"ל בטעם דמורא רבך כמורא שמים, הא לא אומר הרב ולא מידי במילתא דבדיחותא שירד ערכו בהכי.

והנראה לבאר בזה דכבר פירש"י באבות (שם) בהאי משנה דמורא רבך, דא"צ בדבר, דהא דרשינן את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, וכ"ש לרבו. ומוראו מפורש בקידושין (דף לא ע"ב) לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו. ע"כ. הרי שהוקשה לרש"י אמאי הוצרך להזהיר לירא מרבו הא כבר דרש ר"ע בפסחים (דף כב ע"ב) וכן הוא בקידושין (דף נז ע"א) "את ה' אלוקיך תירא" לרבות ת"ח. והנראה בזה דכל קושית רש"י הווה לפי האי איבעית אימא קמא, דהתלמיד אכתי ישאר ביראה, ולא צריך לצוות בציוי מיוחד שיהיה ירא מרבו דרבו הוא בכלל ת"ח, ולהכי קשיא ליה לרש"י דא"צ בדבר. אך לפי האי איבעית אימא בתרא דסבירא ליה שהרב צריך לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד, אתי שפיר האי קושיא, דלהכי הוצרכו חז"ל להזהיר על רבו באופן פרטי שיהיה מורא רבך כמורא שמים, שלא תרד ח"ו היראה מהאי מילתא דבדיחותא. ודו"ק.

דף ל ע"ב: כי הא דיתיב רבן גמליאל וקא דריש וכו' [עיין בגמ' לכל המעשה]: והנה יש להקשות מהא דאיתא בב"ב (דף עה ע"א) כי הא דיתיב ר' יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות וכו' לגלג עליו אותו תלמיד השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים טובות ומרגליות וכו' אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה דרוש רבי לך נאה לדרוש וכו' אמר לו ריקא אלמלי (לא) ראית לא האמנת מלגלג ע"ד חכמים אתה נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. ע"כ. הרי שהקפיד עליו ר' יוחנן והכלילו בכלל מלגלג ע"ד חכמים ואמאי לא נהג כן רבן גמליאל הכא?

והנראה בפשיטות דהנה אותו תלמיד בב"ב כתב המהרש"א (שם בח"א) דאיתא במדרש שהיה אפיקורוס. ויש לעיין מהיכי תיתי לן דהיה אפיקורוס והנראה דהא מה שאמר השתא כביעתא דציצלא וכו' אמר זאת מסברא דנפשיה ואמאי לא מייתי להפס' "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט) אלא ודאי שלא האמין בדברי חכמים שספר קהלת בכללם, משא"כ אותו תלמיד הכא בשבת מייתי תמיד להפס' "אין כל חדש תחת השמש" הרי שודאי האמין בדברי חכמים מדמייתי להא פסוקא. ודו"ק.

דף ל ע"ב: עתידה אשה שתלד בכל יום: והיינו לעתיד לבא ועלה במחשבה לפני לבאר בזה דלפי"ז ישמשו בכל יום ויום והיינו לפי שכולם יהיו להם דין טיילין שחייבים לשמש בכל יום כדאיתא בכתובות (דף סא ע"ב) שכן לא יהיה עליהם שיעבוד של פרנסה אלא מלאכתם נעשית בידי אחרים וכל הארץ מלאה דעה את ה' וכולם ישבו ויעסקו בתורה. ויל"ע.

דף לא סוע"א: תנא דבי ר"י: רבי יהודה, כ"פ בחזון יחזקאל על התוספתא סופ"ג דב"מ.

דף לב ע"א: ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו: יש למצוא פתרון וזה ע"פ מ"ש בספר צרור החיים להגאון ר' שמואל שמלקא קליין אב"ד חוסט ועוד. שכתב בהקדמה לספרו (ד"ה ומעניין) שכאשר הקב"ה עושה נס ומתקדש שמו יתברך לא מנכים לאדם מזכויותיו. ועפי"ז י"ל שכאשר אדם יספר את ניסו שנעשה לו, לא ינכו לו מזכויותיו דעי"ז יקדש ש"ש.

ועפי"ז נראה לפרש מ"ש חז"ל שאדם שנעשה לו נס ואמר שירה והודה על זה עושין לו נס אחר, ולכאו' קשה הא אדרבא ניכו לו כבר מזכויותיו ואמאי מגיע לו נס אחר, ולפי המתבאר ניחא דכיון ששר והודה על הניסים והיינו בפני האחרים ובבחינת "שיחו בכל נפלאותיו" קידש בזה ש"ש וממילא לא ניכו לו מזכויותיו, וא"כ שוב אפשר לעשות לו נס אחר. ודו"ק.

ועפי"ז אפש"ל עוד. מ"ש במגילה ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. ולכאורה שמחה וששון הם אותו הדבר (ובגמ' פירשו ענין אחר) וא"כ אמאי כפל? ונראה לומר דבתחילה היו יראים שמא התמעטו זכויותיהם מחמת הנס הגדול שקרה ולא היתה שמחתם שלימה ואח"כ כשראו שנהיה מזה קידוש ה', שנמחה זכר עמלק ורבים מעמי הארץ מתיהדים וממילא אין להם מיעוט זכויות אז היה להם שמחה וששון.

דף לג ע"א: אמר רבא ידענא ביה בנחמני דמכפין נפשיה: בספר צדקת הצדיק לר"צ הכהן מלובלין (אות רנח) כתב שעשה כן כדי לשבור את יצרא דתאוה. עי"ש. ולפי"ז ניחא מה שהצטער ביותר באותו מעשה שמביאה הגמ' בסוכה (דף נב ע"א) שראה איך אותו האיש ל"צ להתענות כ"כ ולצער עצמו ובנקל התגבר על יצרו וע"כ א"ל ההוא סבא כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. עי"ש.

דף לג ע"ב: ת"ש כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה נשאלה שאלה זו בפניהם מכה זו וכו', נענה ר' שמעון ואמר בעון ביטול תורה, אמרו לו נשים יוכיחו שמבטלות את בעליהן! נכרים יוכיחו שמבטלים את ישראל, תינוקות יוכיחו שמבטלין את אביהן וכו'. ופרש"י תינוקות יוכיחו: שאינן בני לימוד אמר להם אף הן בעון שמבטלים את אביהם להוליכן לחמה ולצונן ולפייסן באגוזים. עכ"ל: והנה יש לעיין אמאי התינוקות חייבים בעון ביטול התורה הא אכתי אינו בר חיובא עד שיהא בן י"ג שנה ומשמים לא מענישים עד גיל כ' שנה.

והנראה בפשיטות דעל עון ביטול תורה שהוא חמור מן הכל דהא אחז"ל (פאה א, א) דת"ת כנגד כולם וא"כ ביטולה נמי הוי כנגד כל העברות ולהכי אף קטנים חייבים בזה.

ומהשתא יוקשה למ"ש המג"א (בריש סימן ריט) בשם מהר"ם מינץ בתשובה (סימן יד) שקטן א"צ לברך הגומל דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא, ואם יאמר על אביו לחייבים וכו' זה אסור לו לעשות [דפוגם בכבוד אביו] ואם נאמר דידלג מילת חייבים אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים עכ"ד. וגם באליה רבה (סימן ריט סק"ג) הביא לדברי מהר"ם מינץ עי"ש. ומהשתא יוקשה דלפי"ד ודאי שייך שפיר שיתחייב דכשמבטל אביו מתורתו אע"פ שאינו בר חיובא נענש ע"ז וא"כ שפיר יכול לברך הגומל לחייבים טובות.

והנראה בפשיטות ליישב דכיון שלא הוי האי ברכה דבר השונה בכל דיש תינוקות דלא מבטלים לאביהם להכי לא תקנו חז"ל ברכה אף לקטנים דלא פלוג רבנן. ואצל"ע.

דף לג ע"ב: ענה רבי יהודה כמה נאין מעשיהן של אומה זו וכו' נענה ר' שמעון כל שתקנו לצורך עצמן וכו: עלה במחשבה לפני לפרש, דפלוגתתם לשיטתם דר' יהודה ס"ל דדבר שאינו מתכון אסור והיינו דהגם שאדם עושה דבר שאינו בכונה אסור דנחשב כמעשהו, ועל כן דרש בשבחם של הרומיים שעל אף שלא התכוונו נחשב כמעשיהם ומידה טובה מרובה ממידת פורענות. ואילו ר"ש סובר דדבר שא"מ מותר – ולכך דרשם לגנאי.

דף לג ע"ב: כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים וכו' נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות וכו': נראה לדקדק דבתחילה אמר שווקים ב-ם' המורה על לשון זכר והיינו לשון שוק שהכל באים בו. אך במאמר רשב"י נקט לשון שווקין ב-ן' המורה על לשון נקבה שתקנו אותו רק לצורך נקבות היינו זונות.

דף לד ע"א: אמר ההוא סבא טיהר בן יוחי וכו': במדרש רבה (פרשת וישלח פרשה עט סימן ו) מבואר שהיה זה נקאי הסופר עי"ש. ועין חולין (דף ו ע"א תוד"ה אשכחיה).

דף לד ע"א: יאמרו זונות מפרכסות זא"ז ת"ח לא כ"ש: הנה יש לעיין בהאי מילתא דהשווה רשב"י ת"ח לזונות (ואע"פ שאמר שמא יאמרו מ"מ מהי ההשוואה). והנראה בזה בס"ד דאחז"ל בפסחים (דף קיג ע"ב) דזונות שונאות זא"ז ואעפ"כ מפרכסות אחת את השניה כדי שחברתה תסייע בעדה והווה כל אחת עושה לצורך עצמה ומהשתא יאמרו דאף ת"ח כן דכל אחד שונא את חברו (וע"ש בפסחים דאמרינן די"א אף ת"ח שבבבל שונאים אחד את השני) ומה שמשבחים את חבריהם הוה אחד בפה ואחד בלב ונפיק מהא חילול ה'. ושו"ר דכדברים האלה כתב החת"ס על הש"ס הכא. וששתי.

דף לד ע"א: יהב ביה עיניה ונח נפשיה נפק לשוקא חזייה ליהודה בן גרים אמר עדיין יש לזה בעולם נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות: ופרש"י כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה. והנה גבי ההוא סבא לא מבואר בגמ' שנעשה גל של עצמות אלא נח נפשיה. ונראה לבאר בזה דהא כשראה ליהודה בן גרים אמר עדיין יש לזה בעולם משמע שהיה צריך כבר למות מזמן ולהכי רצון יראיו יעשה וכשמת נראו עצמותיו כמי שמת מזמן משא"כ גבי ההוא סבא דלא אמר לו עדיין יש לזה בעולם ולהכי נח נפשיה ודו"ק.

דף לד ע"א: אמר רבה בר רב הונא אע"ג דאמור רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו: ויל"ע מהו לשון אע"ג? וראיתי בשפת אמת שפי' דאע"ג דאמר התנא בלשון זו לשלושת הדברים יחד צריך למימרינהו בניחותא שיאמר כל אחד בפני עצמו דטפי יקבלינהו מיניה.

פרק ה'.

דף נג ע"א: כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' בנימין בר יפת דיתיב וקא"ל משמיה דר' יוחנן וכו' א"ל יישר: נראה דלכך קא"ל יישר דהא בברכות (דף לח ע"ב) אמר ר' זירא דלא דייק ר' בנימין בר יפת שמעתא מרביה ר' יוחנן, והכא א"ל יישר להשמיע לשומעי לקחו דבהא דייק. ופשוט.

דף נה ע"א: תוד"ה ושמואל אמר תמה… ובשלהי ויקרא רבא ר' אחא אומר לעולם זכות אבות קיימת ולעולם אנו מזכירים אותם וכו': נ"ב ולהכי אומרים בתפילת שמו"ע וזוכר חסדי אבות.

דף נה ע"ב: רד"ה ששהו את קינהן… כאילו שכבום שהיו מונעים אותן מפריה ורביה. ע"כ: ויראה לפרש בזה דכיון שאם היו שוכבים אותם היו נאסרות על בעליהן והיו מונעים אותם מפו"ר דבעליהן אף הכא כשמנעום מלילך לבעליהן מעלה עליהם כאילו שכבום.

עוד יראה לפרש בזה דאילו היו שוכבים אותם והיה נולד ממזר זה הממזר אסור לבוא בקהל ה', ועוד שאין להרבות ממזרים בישראל, וע"כ לא ישא אשה ויבטל פו"ר, ולהכי אף כשמנעום העלה עליהם כאילו שכבום ומנעו פו"ר.

דף נו ע"א: תוד"ה דאמר ליה ואדני יואב פרש"י וכו' עי"ש עד סוה"ד: ובקידושין (דף מג ע"א תוד"ה מורד) לאחר דמייתי להאי פירושא דר' מאיר כתבו די"מ דהמרד היה שהקדים לומר אדני יואב קודם המלך דוד. עי"ש.

דף נו ע"ב: והיינו נתן דצוציתא: נ"ב עיין בספר מעשה צדיקים מהרא"ך זצ"ל (סימן נג) שהביא המעשה בפרוטרוט, וברש"י בסנהדרין (דף לא ע"ב ד"ה לדזיו ליה) הביא המעשה בקצרה. עי"ש.

פרק ו'.

דף נז ע"א: אמר רב נחמן בר יצחק אמר רבה בר אבוה: פע"א בש"ס מוזכר כן אמר ר"נ בר יצחק אמר רבה בר אבוה ובשאר דוכתין הוזכר אמר ר' נחמן סתם אמר רבה בר אבוה. ועיין בזה בסדה"ד ערך רב נחמן סתם (הוצ' אור החיים עמ' תקמו).

דף סב ע"ב: פתיגיל פתחים המביאים לידי גילה. ע"כ: וע"ע לקמן (דף סד ע"א) אמר רב יוסף אי הכי היינו דמתרגמינן מחוך דבר המביא לידי גיחוך ע"כ. והיינו הך.

דף סג ע"א: כל העושה מצוה כמאמרה אפ' הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה. ע"כ: ולכאו' יש לעיין דמאי רבותיה למ"ש בגמ' בב"מ (דף פה ע"א) דכל המלמד את בן ע"ה תורה אפי' הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו שנא' "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה", ומאי רבותיה הלא ע"י שמלמד עושה מצוה ובכל מצוה מגיע לדרגה זו. ועוד שהשכר אינו שווה דקשה מאוד ללמד תורה.

ובפשיטות יש לומר דכשמוציא יקר מזולל אפי' שאין כונתו לש"ש זוכה למעלה זו, משא"כ בסתם מצוה שצריך לעשותה כמאמרה וכמ"ש המהרש"א שם לש"ש לגמרי.

א"נ י"ל ע"פ מה שיש לדקדק דכאן אמר אפי' הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה ובב"מ אמר אפי' הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו. דמ"ש לשון זו מזו? ונראה לומר דכשמחזיר בתשובה אפי' שלא מבקש אלא עצם מחשבתו ורצונו בבחינת רצון יראיו יעשה סגי כדי שהקב"ה יבטלה בשבילו משא"כ כשעושה מצוה לש"ש רק כשהוא מתפלל לבטלה מהני ביטולו.

ולפי"ז יש לעין דבגמ' בב"מ גבי המלמד את בן ע"ה תורה מייתי לפסוק "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה" וא"כ כמו שהקב"ה כביכול השתמש עם פיו לומר את הגזירה כן צריך אותו המלמד להשתמש עם פיו ולבטלה וכיצד ביארנו דבמחשבתו סגי.

ויבואר ע"פ "ש הרמב"ן (בראשית א, ג) "ויאמר אלהים יהי אור" דמילת אמירה בכאן להורות על החפץ והרצון מלפניו ע"כ וממילא גם כאן הכונה כפי תהיה לא באמירה אלא סגי במחשבה. [ולא אמר הכתוב כמחשבתי תהיה דא"א להגיע למחשבת ה'.

דף סד ע"ב: זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול וכו' עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה וכו': בזה נראה דהוה ר' עקיבא לשיטתו בגיטין (דף צ ע"א) אפי' מצא אחרת נאה הימנה. ועוד דדוקא ר' עקיבא זכה לזה לפי שהוא חידש הענין ד"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה.

דף סו ע"ב: מאי לוקטמין… רבא בר רב הונא אמר פרמי: עיין פרש"י, ואפשר דהוה האי מילתא רמז לפורים שנהגו להתחפש בו דשמו מורה עליו.

פרק ח'.

דף עז ע"ב: ר' זירא אשכח לר' יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמיה וחזייה דהוה בדיחא דעתיה: ויש לעיין מפני מה הוה בדיחא דעתיה דר' יהודה דוקא על פתח בית חמיו.

וראיתי להחתם סופר הכא שכתב משום דהוה ר' יהודה חתן הדר בבית חמיו ולא חטא ע"כ בדיחא דעתיה וכו' עכ"ד.

ויש לעיין דהא בקידושין (דף יב ע"ב) איתא דרב מנגיד על חתנא דדייר בבי חמוה ופרש"י שמא יכשל בה דסתם חמות אוהבת את חתנה דאמר מר (בפסחים דף קיג ע"א) הוה זהיר באשתך מחתנה הראשון. עכ"ל. וא"כ כיצד עבר ר' יהודה על דברי רב ואף שמח בד"ז. והנה המאירי (שם) כתב דבחתן הדר בבית חמיו כתבו גדולי הדורות שלא נאמרה אלא בדורות ראשונים אבל בזמנים הללו שבנות ישראל גדורות ביותר אין חוששין לכך עכ"ד, ומשמע מדבריו דכל היכא דליכא למיחש להאי חששא לא גזר רב מעיקרא, דאל"כ היכי מבטלינן מה שתיקן רב, הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמניין (וע"ע בנו"כ על השו"ע סימן קטו -קטז מ"ש בנידון דאין ב"ד מבטל וכו'). וא"כ אפש"ל דע"ז סמך ר' יהודה שלגבי ליכא למיחש להאי מילתא דהכיר בעצמו שלא יחטא, ומצאנו שכאשר האדם בטוח שלא יחטא מותר לו להכניס עצמו לנסיון ואף לעשות כן ע"מ לקבל שכר וכדאיתא בע"ז (דף יז ע"ב) דא"ל אידך – ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרן (וע"ע בס' ענף עץ אבות למרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל פ"א מ"ג), וע"כ הוה בדיחא דעתיה דר' יהודה.

ונראה ליתן עוד טעם לשבח במ"ש דהוה בדיחא דעתיה דוקא כשהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, דהנה מובא ביבמות (דף סג ע"ב) ובסנהדרין (דף כב ע"ב) שאמר ר' יהודה על אשתו "מוצא אני מר ממות את האשה", שהיתה תקיפה מאד כמבואר בגמרא שם, ואמרו חז"ל בעירובין (דף מא ע"ב) דמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהנם.

ועפי"ז נראה לפרש גם את מה ששאלו ר' זירא מ"ט  עיזי מסגן ברישא והדר אימרי וא"ל ר' יהודה כברייתו של עולם דברישא חשיכא והדר נהורא, דר' זירא התכון לשואלו מפני מה כאן בעוה"ז יש הרבה צדיקים שרע להם, ורשעים שטוב להם, והשחורים הולכים בראש, ובכלל זה גם ר' יהודה שיש לו אשה מרה ממות כלשונו, וע"ז אמר לו כברייתו של עולם דבתחילה יש חושך ואח"כ אור, וכן בעוה"ז יש לצדיקים חושך ואח"כ אור לעוה"ב וכן אצלי שיש לי אשה רעה שלא אראה פני גיהנם.

דף עז ע"ב: מתכוליתא מתי תכלה דא ביתא. ופרש"י ול"נ מתי תכלה דא לפי שאינו כלה עד זמן ארוך שאינו נאכל אלא מעט מעט וכו' ע"כ: נ"ב ע"ע לעיל (דף יט ע"א) כותח הבבלי וכל מיני כותח אסור למכרו. וברש"י (שם ד"ה כותח הבבלי) פירש דאינו עשוי לאכול יחד אלא לטבול בו ואינו כלה אלא עד זמן מרובה. ע"כ.

פרק ט'.

דף פח ע"א: דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו ב' כתרים וכו' וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום וכו': יש לתמוה מעט מדוע שאותם מלאכים שנתנו להם לא יקחו את זה חזרה כמעשה ר' חנינא בן דוסא והרגל מזהב (תענית כה ע"א) וכמעשה ר' שמעון בן חלפתא והאבן הטובה שנתנו לו מהשמים (שמות רבה פנ"ב, ג)

ועו"ק מהי הלשון ירדו מלאכים וכי הקב"ה לא יכל שיהיה להם כתרים ללא שירדו מלאכים [ועי"ש בפי' התוס' בד"ה שני כתרים שהכוונה של הוד] וכמו שלכל צדיק יש הוד מהקב"ה ומהתורה א"כ מדוע פה צריך שירדו?

ואפש"ל שהכי בהכי תליא שהקב"ה (אמר) עשה לבנ"י שיהיה הכל בדרך הטבע כביכול עד כמה שאפשר להכי ירדו מלאכים ולהכי נטלו מלאכים רעים, דהרי כשאדם נותן מתנה אינו לוקחה אלא שולח שליח א"כ גם המלאכים לא לקחו הם אלא שלחו מלאכי חבלה שהם תפקידם להרע.

דף פח ע"א: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" ברישא עושה והדר לשמוע. ע"כ: יש באמת לתמוה כמה תמיהות א' מי גילה באמת רז זה לעם ישראל. ב' כיצד עלה בלב כל ישראל את המחשבה לענות נעשה ונשמע. ג' מהי תמיהתו של הקב"ה מי גילה רז זה לבני?

ואפש"ל שמעתי פעם שיש מדרש שאומר שמשה רבינו ע"ה כשעלה לקבל תורה שמע את מה שאומרים המלאכים, וגילה לעם ישראל [כדוגמת בשכמל"ו] ולאחר ג' ימי הגבלה שנתקדשו ישראל ונהיו מלאכים הגיעו לדרגה של מלאכים ואמרו מיד כולם "נעשה ונשמע" ותמיהתו של הקב"ה היא מי גילה את הרז של האחדות שכולם יענו את אותה תשובה ביחד וכל אחד כמכבד את השני כדוגמת המלאכים כדכתיב "וקרא זה אל זה ואמר" ומזה אפי' הקב"ה בעצמו התפעל מאחדות עם ישראל.

דף פט ע"א: אמר לו הקב"ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך שנאמר "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג, כב). ע"כ: ויראה לפרש עוד טעמא במילתא דא, דזכה משה רבינו שתקרא התורה על שמו, דהנה איתא בקידושין (דף לב ע"ב) דאמר רבא אין תורה דיליה הוא דכתיב "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א, ב) ופרש"י וז"ל ובתורתו יהגה: כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו. עכ"ל. הרי לן שלאחר שהאדם לומד את התורה נקראת התורה על שמו ובפשיטות צריך לומר דהיינו דוקא אותו החלק של התורה שלמד נקרא על שמו "תורתו" אך בחלקים שעדיין לא למד אכתי חשיב "תורת השם".

והנה אצל משה רבינו ע"ה אמרינן בויקרא רבה (פרשה כב) "ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוקים ועליהם ככל הדברים" ריב"ל אמר "ועליהם ככל הדברים" וכתיב "כל המצוה אשר אנכי וגו'" כל – ככל, דברים – הדברים, מצוה – המצוה, מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות, ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני שנאמר "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעולמים אשר היה מלפנינו" (קהלת א, י). ע"כ. והיינו שמשה רבינו ע"ה קיבל את על התורה ולמד את כל התורה כולה. ומהשתא שפיר אמאי נקראת כל התורה על שמו דכיון שעסק בתורה ולמד לכולה ואמרינן דלאחר שעוסק אדם בתורה נקראת היא על שמו וזהו שאמר הכתוב "זכרו תורת משה עבדי" ודו"ק.

דף צ ע"ב: רב כהנא הוה קאים קמיה דרב והוה קמעבר שושיבא אפומיה: ויל"ע למה עשה כן? וראיתי בערוך הכא שכתב שהוא מין חגב והוא שמן הרבה ואפשר שעשה כן שהיו שפתיו יבשות או שהיתה שם מכה (עין ב"ק דף קיז ע"א דשפתו של ר' כהנא היתה קרועה) ושומן החגב הועיל לו, ואעפ"כ אסר לו רבו משום בל תשקצו. ולפי"ז נפיק דאיסור בל תשקצו גם למ"ד דהוא דרבנן לא התירו רב אפי' במקום צער. ויל"ע.

פרק י'.

דף צה ע"א: המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה ארבעים: בספר דף על הדף הביא שהקשה האמרי אמת מפני מה שינה התנא בלשונו ובשבת כתב את הדין בשודד וביו"ט את המזיד וע"ש מה שתירץ.

ונ"ל בס"ד לומר בפשיטות דבשבת לא משכח"ל שיעבור במזיד חדא שהעונש הוא במיתה ומי אשר יפקיר את נפשו ועוד שאימת שבת עליו משא"כ ביו"ט שאנשים מקילים יותר וסומכים שמותר וגם העונש הוא לא כ"כ מרתיע לכן נקט התנא הלשון כן לפי המצוי. ודו"ק.

פרק י"ב.

דף קד ע"א: מאמר פתוח ומאמר סתום. וברש"י כתב וז"ל יש דברים שנתן רשות לדורשן ויש שאתה מצווה לסותמן כגון מעשה מרכבה, ע"כ: נ"ב ע"ע בחגיגה (דף יא ע"ב והלאה) דאמרינן אין דורשין במרכבה ביחיד וכו'.

דף קד ע"א: נאמן כפוף. וברש"י כתב וז"ל אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו וכו'. ע"כ: הנה מהכא משמע שרק אדם כשר צריך להיות כפוף, ואיברא דהכי משמע בברכות (דף מג ע"ב) ת"ר ששה דברים גנאי לו לת"ח – ואל יהלך בקומה זקופה, ומפרשינן התם דאמר מר מהלך בקומה זקופה אפי' ד"א כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב "מלא כל הארץ כבודו" עי"ש. והנה בקידושין (דף לא ע"א) איתא אמר ריב"ל אסור לאדם שיהלך ד"א בקומה זקופה שנאמר "מלא כל הארץ כבודו" הרי שאיסור נמי איכא בהאי מילתא.

ואשר יראה בזה בס"ד דאדם כשר מקפיד אף פחות מד"א שלא לילך בקומה זקופה וזהו נמי מאי דאמרינן בברכות (שם) דגנאי הוא לו לת"ח דהיינו אפי' פחות מד"א, ועפי"ז צ"ל דהאי דאמרינן התם בגמרא בברכות (שם) דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפילו ד"א לא היינו ארבע אמות ומעלה אלא אפי' ארבע אמות ומטה ולהכי נמי לא אמרינן התם דאסור לו לאדם שיהלך ד"א. ודו"ק.

דף קד ע"א: ל"א סימנין עשה בתורה: נ"ב ע"ע בעירובין (דף נד ע"ב) וע"ע במ"ש בזה בספר אך טוב לישראל ח"א (סימן יב אות ה).

דף קד ע"א: א"ת ב"ש אם אתה בוש, וברש"י פירש מלחטוא: וכבא אחז"ל בנדרים (דף כ ע"א) אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא וכו'. עי"ש.

דף קד ע"א: י"ם כ"ל אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה רבונו של עולם לים כל וכו' ה"ע ו"ף (ברעב) אמר גיהנם לפני הקב"ה רבש"ע עיף אנכי. וברש"י כתב וז"ל גיהנם קרויים – כל, לפי שהרוב הולכים לשם ע"כ: ויראה לפרש בזה מאי דכתיב "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" דהאי נחל ר"ת נ'אמן ל'יצרו ח'וטא. שכל החוטאים הולכים אל הים היינו גיהנם אך הים איננו מלא, דתמיד רוצה עוד שיבואו אליו והוא עיף ברעב וכדאמרינן בגמ' הכא. ודו"ק.

דף קד ע"א: אח"ס בט"ע גי"ף אני חס עליהם מפני שבעטו בגיף ופרש"י בניאוף: נ"ב איתא במגילה (דף כה ע"ב) אמר רב אשי האי מאן דסנאי שומעניה שרי ליה לבזוייה בגימל ושין ופרש"י סני שומעניה שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות שהוא נואף בג' וש' בר גירתא זונה שמה סרייא שם מוסרח כך הוא בתשובות הגאונים… ורבותי מפרשים גיופא שייטא שטייא. וזהו מ"ש הגמ' הכא מפני שבעטו בגיף. וכיון שמתיבה ג' נפקא להכי דרשו ליה במגילה בג' ושין. ודו"ק.

דף קה ע"א: רבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה. ע"כ: ויראה שרמזו לנו בזה דרכי קניין התורה דכששונה בנעימה זוכר וע"ע במ"ש בזה בשו"ת אך טוב לישראל (ח"א סימן יב אות ט) ואף כשכותב זוכר וכמ"ש בזה שם (שם אות יז) עי"ש.

פרק י"ג.

דף קה ע"ב: רד"ה לס"ת שנשרף… שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות. ע"כ: ע"ע בשלהי חגיגה פושעי ישראל מלאים מצות כרימון.

דף קה ע"ב: וכהאי גוונא מי שרי והתניא… לא צריכא דקא עביר למירמא אימתא אאינשי ביתיה כי הא דרב יהודה וכו'. ע"כ: והנה יש לעיין דהא אסור נמי להטיל אימה על אנשי ביתו וכדאיתא בגיטין (דף ו ע"ב) לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו וכו' עי"ש. וא"כ אמאי לא הקשתה הגמ' אף ע"ז וכהאי גוונא מי שרי? ועוד דכיצד הני אמוראי קדישי היו נוהגים באימה בביתם?

ובפשיטות נראה דאדרבה מהאי דאיתא בגיטין (שם) איכא ראיה דהא אמרו חז"ל לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בביתו דמשמע דאימה שאינה יתירה יטיל כי היכי דלישתמעון מיליה וז"פ. ודו"ק.

דף קו ע"א: אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן: ע"ד הדרש נראה לפרש – דהאי 'מת' היינו באהלה של תורה וכדאמרו חז"ל לעיל (דף פג ע"ב) אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. וא"כ אחד מבני חבורה שמת – באהלה של תורה, תדאג כל החבורה מפני מה גם הם לא זכו לזה הדבר, ואמרי לה מת גדול וכו' היינו שפעמים ובוצין בוצין מקטפיה ידיע וכבר מילדותו ניכר שיתעביד לאדם גדול אך יש פעמים ואדם שהיה נחשב כקטן גדל והתעלה וזהו אמרי לה דמת קטן.

פרק י"ד.

דף קח ע"א: יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה: עיין בצידי הגליון בב"ב דף פט ע"א.

דף קח ע"ב: יד לעין תקצץ. ופרש"י שחרית קודם שיטול ידיו. ע"כ: ונראה לרמוז בזה דלכך נקט לשון יד ולא אמר בסתמא אסור לאדם שיגע בעיניו וכדומה דעיקר הטומאה נמצא בפרקי האצבעות. [והא ראיה שבט' באב וביוה"כ נוטל עד סוף פרקי האצבעות ששם עיקר הטומאה] וי"ד פרקים יש ביד וזהו שאמר יד לעין היינו שאם תיגע עם י"ד פרקי היד ששם עיקר הטומאה – תיקצץ. [ואכף היד לא קאמר דתיקצץ ומ"מ אכתי טומאה מועטה איכא ויל"ע בזה לדינא].

פרק ט"ו.

דף קיג ע"ב: שלא יהא דיבורך של שבת כדבורך של חול: פרש"י כגון מקח וממכר, והקשו בתוס' (ד"ה שלא יהא דבורך) דהאי ממצוא חפצך נפקא ולהכי סב"ל דהוה בסתם דיבורים של חול היינו דברים בטלים וכ"כ הרא"ש (שם פרק טו סימן ב), והר"ן (שם דף מב ע"ב מדפי הרי"ף), והרמב"ם (בפ' כד מהל' שבת ה"ד) וע"ע שם במג"מ, וע"ע בטושו"ע (או"ח סימן שז סעיף א). והנראה לבאר בדעת רש"י ז"ל דסב"ל דהוה דיבורים של מקח וממכר, דהא דיבורים של חול – היינו דיבורים בטלים אסור לדבר אפי' ביום חול וכדאיתא ביומא (דף יט ע"ב) ודברת בם ולא בדברים אחרים וכ"ש בשבת. ולהכי פירש כן. אמנם הכי לא סב"ל להלכה ולהכי לא פסקו כוותיה כל הפוסקים הכא. [ולפי"ז יהא נפק"ל דהויקרא רבא דמייתו התוס' ודעימיה לראיה דאזיל האי דיבור אדברים בטלים דעלמא לא סב"ל דאסור לדבר דברים בטלים ביום חול אך זה יש לדחות דהתם איירי באמו של רשב"י ונשים אינם חייבות בת"ת וליכא בהו מיעוטיה ד"ודברת בם" ולא בדברים בטלים ואצל"ע]. ושו"ר דכ"כ במשבצות זהב (או"ח סימן שז סק"א) וששתי, ושם דחה דמשמע דאזיל אף על גברי. עי"ש.

אך זה יש לעיין דהא התם ביומא (שם) אמרינן אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנא' "ודברת בם" ולא בדברים אחרים ופרש"י ולא בדברים אחרים: שיחת הילדים וקלות ראש. ע"כ. וקצ"ע אמאי פי' כן דהול"ל לפירושי שיחה בטלה ואף שאינה שיחת ילדים וקלות ראש המוציאים את האדם מן העולם וכדאיתא באבות (פ"ג מ"י). ויש עוד להאריך ולקצר אני צריך ועוד חזון למועד.

ונראה פשוט דשרי לדבר דברים בטלים ולא אסור דהא פסק הטור (או"ח שז ס"א) וכ"ה בשו"ע דבשבת לא ירבה בדברים בטלים, ומשמע דמעט שרי, ומה שצריך למעט הוא משום כבוד שבת וכמבואר התם, ואי היה אסור הדבר אף מעט אסור, דכי מיעוט ביטול תורה מותר והרבה אסור?.

ולך נא ראה למה שכתב הרב משבצות זהב (סימן שז ס"ק א) וזתו"ד וכלפי מה שאמרו חז"ל דאסור להרבות שיחה בטלה בשבת, וכ"כ הרמב"ם (בפכ"ד משבת הל"ד) מירושלמי והביא התוס' (שבת דף קיג ע"ב) וקשה, שיחה בטלה שאין צריך כלל, בחול נמי כל השח עובר בעשה ומאי אריא לה רבותא וכו'… ולמ"ש הר"ב (והוא הרמ"א) ניחא דשיחה בטלה שמספר שמועות דמתענג חברו בחול שרי ובשבת כיון שאין לו עונג אסור וכו'. ע"כ. ומדבריו משמע דסב"ל להלכה האי גמ' ביומא ושפיר אסור לשוח שיחת חולין. ולך נא ראה למ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' דעות ה"ד) – וציינו בעין משפט נר מצוה ביומא על האי מימרא וז"ל – לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדבר שצריך להן לחיי גופו וכו'. עכ"ל. הרי שלא נקט כלל דהוה מידי דאסור. ובודאי שלא עובר בעשה או בל"ת. ונראה דדברי הרמב"ם הם מהאי דאיתא בחולין (דף פט ע"א) דלעולם ישים אדם את עצמו כאילם ומהאי דאיתא בברכות (דף סא ע"א) דלעולם יהיו דבריו של אדם מועטים. וע"ע בירושלמי ברכות (פרק ט הלכה ה) דאמר ר' יונה בשם ר"י בן גזירה כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאורייתא טבין. (וע"ע בספר המפתח בסוף הרמב"ם על הלכה זו). ועוד אמרו באבות (פ"א מי"ז) לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, ועוד אמרו (שם) כל המרבה דברים מביא חטא. ועוד אמרו שם (פ"ג מי"ג) סייג לחכמה שתיקה.

אמנם הרמ"א ביו"ד (סימן רמו סעיף כה) כתב להדיא דאסור לדבר שיחת חולין. ובמג"א (או"ח סימן קנו ס"א) הביא נמי לדברי הגמ' ביומא וז"ל: השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דברי גנאי וקלות ראש. וע"ע במה שהארכתי בתשובה.

דף קיג ע"ב: בעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לאכול אדמה בשב א"ל וכי בחול מי הותרה שאני אומר אף בחול אסור מפני שהיא מלקה. אמר ר' אמי כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו וי"א כאילו אוכל שקצים ורמשים. ע"כ: והנה יש להקשות בהאי דאיתא במדרש דר"א בן הורקנוס היה אוכל קוזזות אדמה עד שעשה פיו ריח רע. וכו'. ולכאורה יוקשה איך אכל הא חזינן הכא דאין לאדם לאכול אדמה.

ואשר יראה בזה בס"ד, דכיון שעשה כן לצורך תורה תו לא חשש מסכנה דכבר אמרו חז"ל תורה אגוני אגנא ואצולי מצלא וביחוד דלא הוה האי מילתא דשכיח היזקא.

ועוד אפש"ל שהיה לוקח עפר שאינו מצמיח כדי שלא יבוא לידי סכנה כאותו אדם שאכל עפר עם שחליים וצמח בבטנו. ועוד אפשר שהיה בודק את העפר.

ובמה שהזהירו כאילו אוכל מבשר אבותיו ושקצים ורמשים ה"מ בבבל אך לא בא"י. ודו"ק.

דף קיד ע"א: אמר ר' יוחנן איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין זה המקפיד על חלוקו להופכו ואמר ר"י איזהו ת"ח שממנין אותו פרנס על הציבור וכו': נראה לבאר דהסיבה שהת"ח מקפיד על לבושו שלא יהא הפוך הוא משום חילול ה', וממילא כשרואים שהוא מקפיד כ"כ על חילול ה' זהו אות וסימן שהוא ת"ח, וממילא ממנים אותו פרנס על הציבור ומשיבים לו אבידתו בטביעות עין.

דף קיד ע"א: איזהו ת"ח וכו' זה ששואלין אותו דבר הלכה: הנה מבואר דעיקר הקפידא הוא בדבר הלכה, ואמנם בירושלמי סנהדרין (פ"ב ה"ו) איתא ששאל ר' יהודה נשייא את ר' יוחנן ור"ל על יוסי מעוני אם הוא מספיק ת"ח דכל מאן דנא שאול ליה הוא מגיב לי אמרו ליה אין, ושם מבואר ששאלו לבאר הפסוקים הסתומים. עי"ש.

דף קיד ע"א: רד"ה בכל מקום בכל הש"ס ואפ' במסכת כלה וכו' וזה נתן ליבו וגרסה: הטעם שנקט רש"י מסכת כלה בגירסא ולא בעיון לפי שבקידושין (דף מט ע"ב) כתב רש"י (ד"ה ואפילו) שאין בה עומק. ע"ש.

פרק ט"ז.

דף קיח ע"ב: א"ר יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריה: עלה במחשבה לפני לפרש בזה, דהנה בני טבריא לא היו מחבבים לעבוד, שכן אמרו בירושלמי בב"מ (פ"ז ה"א) דבני טבריא לא משכימין ולא מעריבין [דדרך הפועלים להשכים או להעריב כמבואר בבבלי בב"מ (דף פג ע"א) ובפרש"י שם ועי"ש בפיר"ח ובב"י חו"מ סימן שלא סעיף ב] ובירושלמי שם משמע דמטע"ז היו משכירים פחות פועלים מציפורי, וממילא פרנסתם היתה פחות מצויה. [ואפשר שמה שלא היו מרבים עבודתם לפי שהם על שפת הכינרת "ויראו מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה" ואולם מסתברא מילתא שאותם הת"ח שבטבריה לא היו נוהגים כאותם הפועלים ואדרבה היו משכימין ומעריבין כדי שיהיה להם די זמן לעסוק בתורה ולא נשארו אלא אלו הריקים אוהבי התענוגות], ואעפ"כ היו מכניסים שבת מוקדם בטבריה ולא חששו על הפסד כספם.

ולפי"ז יבואר מ"ש חז"ל במגילה (דף ו ע"א) רקת זו טבריה ולמה נקרא שמה רקת שאפי' ריקנים שבה מלאים מצות כרימון ולא פורש מה מלאים מצות כרימון ולפי"ז ניחא דהיו מכניסים שבת מוקדם וכבר אחז"ל בשבת (לעיל בע"א) כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, וזכו לזה, שהיו מענגים את השבת שפוסקים ממלאכתם קודם שנכנסה השבת.

[ואולם לפי מ"ש רש"י שטבריה עמוקה וסבורים שחשכה יוקשה דמה הו"ל למיעבד הלא סבורים הם שכבר נכנסה שבת ומה גדלותם בזה, ואפש"ל דאף ע"פ שהיו רק סבורים היו עושים כן מספק א"נ שלא שינו מקומם ונשארו במקומם והגם שיש לומר שעשו כן מחמת שלא היו אוהבים לעבוד מ"מ כבר אחז"ל בפסחים (דף נ ע"ב) דבעושים שלא לשמה נאמר כי גדול עד שמים חסדך].

דף קיח ע"ב: אמר ר' פפא לדידי חשדן ולא הוה בי: נ"ב עיין מ"ש בחידושי עמ"ס ברכות (יזכני ה' להו"ל בקרוב ממש) דף מג ע"ב ד"ה שקל רב פפא וכו'.

דף קיט ע"ב: רד"ה בכל כוחו בכל כונתו: עיין במ"ש בס"ד בחידושי עמ"ס ברכות (דף מה ע"א ד"ה אמר ר' חנן בר אבא) טעם להכרח פירוש רש"י בזה.

דף קיט ע"ב – קכ ע"א: "והמכשלה הזאת תחת ידך" דברים שאין בני אדם עומדין עליהם אלא א"כ נכשלים בהם וברש"י כתב דהיינו טעמי תורה המסותרין. ע"כ: והכי איתא בגיטין (דף מג ע"א) אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם עי"ש. ולולי דמסתפינא הו"א דיש לפרש בזה דאזיל נמי על קיום התורה והמצוות. דאדם לא עומד במקומו תמיד ללא חטאים אלא פעמים ונכשל בהם וכבר אמר הכתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). וע"כ אמר "והמכשלה הזאת תחת ידך" היינו להורות על מעשה התורה שנעשים בידיו ובגופו של האדם. (כמצות תפילין ועוד). ורק לאחר שנכשל בזה החטא "ונפשו עליו תאבל" ומכיר בחטאו אזי מתחזק הוא בכל תוקף להכניע יצרו וליזהר להבא דכבר מכיר את יצרו, ומכיר בגודל החטא. [וה"מ שלא שנה ושב על איוולתו]. וכבר ידוע דאחד מדרכי התשובה היא קבלה לעתיד. והיינו שיפרוש מזו העבירה לחלוטין ואז הרי הוא עומד על ד"ת. היינו קיום התורה והמצוות ופרישה מהעבירות בכל תוקף.

פרק י"ז.

דף קכג ע"א: רד"ה בסיכי זיירי ומזורי – ונ"ל דזייארי לשון עוצרים הן כמו מעצרתא זיירא. ע"כ: צ"ע כונת דברי רש"י. וראיתי בספר מתנת חלקו שטגר דזיארי לשון עוצרים הם דזה שייך יותר לומר בכלי צבעין שדוחק הצבע על הבגדים משא"כ בכלי אורגין.

פרק י"ח.

דף קכט ע"א: (סימן, שנמסר): ביאור: ש ש'מואל, נ יוחנ'ן, מ נחמ'ן, ס יוס'ף, ר ר'בא.

דף קכט ע"א: (היקיל ברוח טעמא שהה, סימן): ביאור: היקל – כל המיקל בסעודה. ברוח – לא ליתיב היכא דכריך זיקא. טעמא – דעביד מילתא לטעום מידי. שהה – לשהה פורתא.

פרק י"ט.

דף קל ע"א: תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות… מוחזקת בידם וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם. דא"ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע… שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל וכו': ויראה לפרש דלהכי מייתי האי מעשה דאלישע בתר האי מימרא דאמרי' כל מצוה שמסרו ואמרי' דתפילין צריכין גוף נקי כאלישע. דהוא מסר נפשו על המצוה וגביו הוה כמצוה שמסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזירת מלכות, וע"כ היא מוחזקת בידו, ואמרו חז"ל דתפילין צריכין גוף נקי כאלישע. ודו"ק וע"ע במהרש"א בח"א.

דף קלז ע"ב: רד"ה צוה להציל ידידות שארינו משחת – מגיהנם דכתיב "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט). ע"כ: ויבואר בזה מ"ש חז"ל בעירובין (דף יט ע"א) דאברהם אבינו מסיק להו לרשעי ישראל מגיהנם בר מישראל שבא על בת עובדי כוכבים דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה עי"ש. דאברהם אבינו שהוא הראשון שנצטווה על המילה הוא זה המוציא לרשעי ישראל מן הגיהנם דמכיר בהם ע"י מילתם ולכן כשפגמו בבריתם לא מכירם ולא מצילם. ודו"ק.

פרק כ'.

דף קמ ע"ב: אמר רב קטינא העומד באמצע המיטה: מה שייכת האי מימרא הכא? וברש"ש הגיהה אמר ר' חסדא אמר ר' קטינא ואגב מימרא דלעיל דאמר כן בשם ר' חסדא. וראיתי באוצר הגאונים הכא שפי' דאדם שעומד באמצע המיטה בשבת ומכון רגליו על נסר אחד שבאמצע בודאי שובר את הנסר בשבת ודומה כעומד בכריסה של אשה עוברה שבודאי מזיקה. ע"כ. עוד ראיתי בחידושי ר"ע הלדסהימר דהנפק"מ אי מותר לרחק לטלטל מיטה זו בשבת דהיא מוקצה מחמת הרהור.

פרק כ"ב.

דף קמה ע"ב: מפני מה מועדים שבבבל שמחים מפני שהם עניים. ופרש"י וז"ל – מפני שהם עניים: וכל השנה אין להם שמחה במאכל ומשתה ואין להם מרגוע ממלאכה לפיכך במועדים כל שמחתם. ע"כ: והנה יש להקשות מהא דאיתא בסנהדרין (דף קא ע"א) ואמר ריב"ל כל ימי עני רעים והאיכא שבתות וימים טובים? כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחילת חולי מעיים, ופרש"י וז"ל – שינוי וסת: משנה וסת ואוכל יותר שאינו רגיל לאכול היינו תחילת חולי מעיים לפיכך אפילו שבתות ויו"ט רעים לו. ע"כ. הרי לן דאף שבתות וימים טובים רעים לו מהאי טעמא דאינו רגיל לאכול.

ואשר יראה לפרש בזה דרש"י ז"ל הוסיף דאין להם מרגוע ממלאכה אלא במועדים ומהאי טעמא שפיר יש להם לשמוח. ודו"ק.

שם: רד"ה מפני שהם עניים: לפיכך במועדים כל שמחתם. נ"ב ע"ע רש"י בסנהדרין (דף קא ע"א) ד"ה והא איכא שבתות וימים טובים שכתב וז"ל – שאין לך עני שבישראל שאין לו מעדנים.

דף קמז ע"ב: רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם וכו': עיין שלמות המעשה בקהלת רבה (פרשה ז פסוק ז).

פרק כ"ג.

דף קנב ע"ב: א"ל רבה לר"נ של בינונים מאי: עיין ברכות (דף סא ע"ב) דאמר רבא כגון אנו בינונים, וכתב שם במסורת הש"ס דצ"ל רבה ע"ש. ולפי"ז ניחא מה ששאל כאן רבה של בינונים מאי דהחזיק עצמו כבינוני.

דף קנג ע"א: כגון מר דסנו ליה כולהו פומבדיתאי: עיין כתובות (דף קה ע"ב) האי צורבא מרבנן וכו'.

פרק כ"ד.

דף קנד ע"ב: קסבר צער בע"ח דרבנן: אע"ג דגם מבטל כלי מהיכנו הוא מדרבנן (לבדוק) מ"מ עדיף להשאיר הבהמה כך משום דהוה שוא"ת עדיף. מאשר להביא כריות ויש לע"ע במפרשים.

דף קנה ע"ב: יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין וכו': עיין בתוספתא טהרות (פ"ג ה"ז) דיודע הכלב שאין בכל שעה אוכלין מצוין לו. ע"ש הנפק"מ לדינא.

דף קנו ע"ב: גמ' איתמר (ער"ל שח"ז, סימן): צ"ל ער"ל שז"ח וכמ"ש בר' חננאל והוא: ע'ולא, ר'ב, ל'וי, ש'מואל, ז'עירי, ר' יוח'נן.

דף קנז ע"ב: עולא איקלע לבי ריש גלותא חזייה לרבה בר רב הונא וכו': עיין בצידי הגליון בירושלמי ב"מ פ"ד ה"ז.

           כללים אמרות ופתגמים מהמפרשים עמ"ס שבת

·      אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. (דף כ ע"ב תוד"ה בעמרניתא).

 

            הדרן עלך מסכת שבת

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים