תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

הצלת נפשות
שבת

מראה מקומות: מסכת שבת ג עמוד א

                                    בעניין חיוב הצלת חבירו מאיסור                                                                                            שאלה

מעשה שהיה בתקופת פרשית "ילדי טהרן" שכידוע אנסו הציונים את ילדי העולים התימנים להעבירם על דת וחוקי התורה , ונתעוררו גיבורי החיל מהחרדים לדבר ה’ ונסתננו לתוך המחנות הללו כדי לרושמם לחינוך תורני ולהבריחם משם.                                                                דא עקא שכמובן לא נתנו לאף יהודי חרד שומר תורה ומצוות להיכנס למחנות כלל ועיקר , כי ידעו כמובן מהי מטרתם של החרדים לדבר ה’.                                                                                             קם הרב שך והורה לשתי בחורים והתיר להם להתגלח [ובזמן ספירת העומר היה הדבר] וכן ללכת למחנות בגילוי ראש כשראשם ללא כיפה.                                                                                                     ונתעוררתי לשאול מן הדין הידוע של "אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך"                                             ונרחיב בעניין וכדלהלן;

תשובה

בגמרא בשבת דף ד’. דנה לעניין אדם ששם פת בתנור בשבת וכמובן שאם תשאר שם הפת ותאפה יעבור הנותן על איסור תורה של "אופה" בשבת . אולם ישנה עצה והיא שנוציא את הפת מן התנור , שאז לא יעבור על איסור האפיה מכיוון שכל עוד לא נאפתה הפת לא התחילה המלאכה.                                                                                                                      דא עקא שבזמנם היתה זו חכמה מיוחדת להוציא הפת והיא היתה נקראת "רדייה" ואמרו חז"ל בשבת קי"ז שרדיית הפת חכמה היא ואסרוה בשבת משום "עובדין דחול"                                             ומסתפקת הגמרא האם אומרים לשמעון שיעבור על איסור דרבנן כדי שראובן ששם את הפת בשוגג (וחשוב פושע בזה ששם את הפת, דהיה  לו להיזהר שלא יבוא לידי חיוב חטאת,תוס’) לא יתחייב חטאת על אפייתה .                                                                                                                                                                              ומסקנת הגמרא היא שאין לו לשמעון לעבור אף על איסור קל שכזה כי "אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירו".                                                                                                                             איברא שכן מצינו בכמה מקומות שכן אומרים לאדם לחטוא כדי שחבירו ינצל מאיסור, וכדלהלן;                                                                                                                           א. בעירובין דף לב’ פוסקת הגמרא שת"ח שמכר טבל לע"ה , מעשר עליו שלא מן המוקף , משום שנח לו לת"ח לעבור על איסור קל ולעשר שלא מן המוקף (שהרי חז"ל קבעו שכדי לעשר צריך שהכל יהיה באותו המקום) וכדי שהע"ה לא יאכל טבל שחייבים על אכילתו מיתה בידי שמים.                                                                                                                                      ב. ובגיטן מא’. וב"ב יג’. מצינו את עניין עבד של שתי שותפין ששחרר אחד מן השותפין את חלקו בעבד , ופוסקים (למסקנא) ב"ה וב"ש שכופין את האדון השני לשחררו . והטעם שהרי יש מצוות "לא תוהו בראה , לשבת יצרה" כלומר שכל מהות העולם ומטרתו הוא כדי לישבו באנשים , והעבד הזה לא יכול לקיים מצווה זו מכיוון שהוא חצי עבד וחצי בן חורין . וא"כ עם שפחה הוא לאיכול בגלל צד חירות שבו , ועם בת חורין הוא גם כן תקוע בגלל צד עבדות שלו.                                                                                                     והרי יש דין של "לעולם בהם תעבודו" וא"כ חזינן שאומרים לאדון לעבור על איסור (תורה!!!) כדי שלא יכשל העבד באיסור .                                                                                        ג. ובפסחים נט’. מצינו לעניין אדם שנטמא וטהרתו היא בהזאת ראשון ושביעי והקרבת קרבן חטאת , שכאשר יום הזאת שמיני יוצא בי"ד ניסן ובא להקריב קרבנו כדי שיוכל להקריב ולאכול קרבן פסח , אזי הכהנים למרות שכבר הקריבו הם את קרבן התמיד של בין הערביים , בכ"ז אמרינן שיקריבו לו את הקרבן שלו ויעברו על עשה ד"השלמה" [שקרבן התמיד הוא האחרון] , והעיקר שהנטמא יוכל להקריב קרבן פסח .                                                                                                                                                ד.ובעירובין קג’. מצינו לעניין כהן שלתה לו יבלת בידו שפוסלתו מלעבוד במקדש ,שיכול חבירו לחותכה בפין (שזה שינוי ומוריד לדרבנן) כדי שיוכל הכהן לעבוד בעבודת הקורבנות.                                                                                                                                                                                 חזינן שאומרים לו לאדם לעבור על איסור לטובת השני.                                                                                           ה. ובגיטין לח’: מצינו לעניין חצייה שפחה וחצייה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר , וכפו את אדונה לשחררה .                                                                                                                                 ו. ושם מצינו עוד לעניין ר"א ששחרר את עבדו כדי שיהיה לו עשירי למניין.

וכבר נתקשה בעניין זה התוספות בשבת בסוגייא הנזכרת , וכותב ליישב שישנם מקרים יוצאי דופן, וכדלהלן;                                                                                                                         1. דווקא כאשר חברי עשה איסור שאינו קשור אלי כלל אזי וודאי שאיני צריך לעשות בשבילו אפילו איסור קל כדי שינצל מהאיסור החמור .                                                                                                ומשא"כ אם אני הוא זה שגורם לו להיכשל באיסור אזי וודאי שעדיף שאעבור על איסור קל כדי להצילו. (ומתורץ מעירובין לב’ ששם הת"ח מכר לע"ה סחורת טבל וסומך עליו הע"ה ויבוא להיכשל בגלל הת"ח.)                                                                                                     2. דווקא בסתם מצווה ל"א לאדם חטא , ומשא"כ כאשר זו "מצווה רבה" או "מצווה דרבים" אזי כן אומרים לאדם לחטוא כדי לקיים מצווה חשובה שכזו. (ומתורץ ההיא דגיטין וב"ב ששיחררו את העבד שהיה חצי חצי כי זו מצווה גדולה של פרייה ורבייה, וכן מתורצים ההיא דגיטין לעניין שפחה שנהגו בה מנהג הפקר , שזה מכשיל את הרבים . וכן לעניין ר"א ששיחרר את עבדו בשביל מניין שזו מצווה של רבים.)                                                                           3. דווקא כאשר השני עשה את העבירה בכוונה אזי אנו אומרים "אין אדם חוטא ולא לו" ומשא"כ אם הוא אנוס אזי וודאי שמצווים אנו להצילו שלא יכשל.(וא"כ מובן ההיא דפסחים לעניין טמא שרוצה להקריב קרבן חטאת לאחר הקרבת תמיד של הערב , שמצווים הכהנים לעזור לו ,כי הוא אנוס .וכן לעניין ההיא דעירובין לעניין כהן שעלתה לו יבלת ,שהוא אנוס גמור וודאי מצווים חבריו לעזור לו להיות כשר לעבודה. וכן ההיא שפחה שנהגו בה מנהג הפקר ג"כ מתורץ בעוד אופן למה כפו את רבה לעבור על איסור דלעולם בהם תעבודו ,והביאור הוא דהרי היא אנוסה.)          

ועתה יש לבא ולדון מהו התירוץ העיקרי ,דיש נפק"מ גדולה בעניין זה ,וכדלהלן;                                                                                                   בשו"ת הרשב"א ח"ז רס"ז דן בעניין מי ששלחו לו הודעה שלקחו ותפסו את ביתו לשמד ,האם מותר לו לצאת מחוץ לשלוש פרסאות [שיש מ"ד בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ד) שהוא איסור תורה] האם מותר הדבר וכדין פיקוח נפש?                                                                                            ומשיב הרשב"א וכותב שנראה לאסור, דעד כאן לא שרינן אלא לעניין ת"ח שמכר טבל לע"ה שהאיסור נעשה בגללו וא"כ לכן התירו לו לעבור איסור בשביל השני .אבל כאן לא נעשה כל איסור  ע"י האב ,וא"כ דומה הדבר יותר להא דאיתא בשבת לעניין הנותן את הפת שאין אומרים לשני לעבור אף על איסור דרבנן ,משום ש"אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברו". [ומסיים שהדבר צריך תלמוד עד שיעמוד על בוריו.]                                                                  ובב"יו או"ח סימן ש"ו מביאו ומכריע להתיר ע"פ דברי התוספות הנ"ל ,וכותב כך;                                                       א. לפי ההגדרה שכאשר זו מצווה רבה כן אומרים לאדם לחטוא עבור חבירו ,ג"כ אין לך מצווה גדולה מזו שלא תיפול לשמד .ול"מ באיסורים דרבנן שאומרים זאת אלא אף באיסורי תורה ג"כ נאמר לו שיעבור ,דלעניין חשש שמד כל איסור הוא "איסורא זוטא"                                                                                                                                      ב. ולפי ההגדרה שהעניין הוא שתלוי אם החוטא פשע ,כאן אין לך אונס גדול מזה  דהילדה בע"כ לקחוה ובוודאי נתיר לו לחלל שבת עבורה.                                                                               וז"ל השו"ע ש"ו סי"ד:"מי ששלחו לו שהוציאו ביתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל ,מצווה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לג’ פרסאות ואי לא בעי בי"ד גוזרין עליו"                          

ועתה נחזור לעניננו שדננו מהו התירוץ העיקרי, והנפק"מ היא כאשר היא פשעה.                                 שמצד ההבנה של מצווה רבה אפילו איסור תורה נחלל עבורה, ואילו לההבנה של אונס כאן אפילו איסור דרבנן לא נעבור עבורה.                                                                                            א"כ חשוב להגדיר מהו התירוץ העיקרי?                                                                                                      ובמ"א סקכ"ח כתב וז"ל; "ואע"ג דאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך" שאני התם שפשע במה שהדביק ומשא"כ כאן" חזינן שסובר המ"א שהתירוץ העיקרי הוא לחלק בין כאשר פשע לכאשר הוא אנוס.                                                 ולשיטתו ברנ"ד סקכ"א שכותב שם וז"ל;"ובאמת העיקר תלוי באם פשע"                                                               ולפי"ז יוצא דאם היא פשעה יאסר להציל אותה ואפילו באיסור דרבנן.                                                                  אולם האליה רבה כותב דיש כן לסמוך על תירוצו הנוסף של התוס’ שתליה במצווה רבה וזוטה. ומכיוון שלפי תירוץ זה מותר לעבור אפילו על איסור דאורייתא, עכ"פ באיסור דרבנן יש לסמוך ע"ז.

והנה יש לדון דבסימן שכ"ח בסעיף י’ הביא הרמ"א את דברי הבי"ו שפסק בשם הרשב"א ש"אדם שרוצים לאונסו שיעבור עבירה גדולה אסור לישראל חבירו להצילו" והטעם הוא "דאין אדם חוטא ולא לו".                                                                                                                וקשה דלפי דברי המ"א  שתליה באם פשע או לא, א"כ כאן שהרי רוצים לאונסו מדוע לא נתיר לעבור עבורו איסור ואפילו דאורייתא.                                                                                                           ובאמת הב"ח שם כתב שהטעם לזה שלא מחללינן שבתא הוא; כי דווקא לעניין אחת שהוציאוה מבית אביה שיש חשש שישכנעו אותה ועי"ז תבוא ממש לעבור עבירות, אזי אמרינן שמותר לחלל עליה שבת. ומשא"כ לעניין המקרה שרוצים לאונסו לעבור עבירה גדולה אזי אמרינן שאסור לחלל עליו שבת כי הרי הוא אנוס ו"אונס רחמניה פטריה".                                                                                                                                                                אולם המ"א לשיטתו מפקפק בדבריו ואומר שאדרבא לפי הסברא שהוא אנוס, זה סיבה כן לחלל עליו את השבת כי הוא לא פשע                                                                                            ולכן כותב המ"א שאיה"נ הסברא היא כן לחלל עליו את השבת, אבל מיירי שצריך לחלל עליו את השבת כדי להצילו מעבירה חמורה. ונאמר שזו ע"ז אפילו, אבל הרי שקולה שבת ככל התורה כולה. וכל המחלל את השבת כאילו עבד ע"ז א"כ מדוע שנתיר לחלל עבורו שבת, "ומאי חזית דדמא דחבריה סומק טפי מדמא דידיה."                                            ודווקא לעניין אותה נערה שרוצים להעבירה על דת שזה כעין פיקוח נפש וודאי שיותר לחלל עליה אפילו את השבת.                  

ועתה נשוב לנידון דידן שהורה הרב שך לבחורים לגלח בספירת העומר וללכת ללא כיפה כדי להציל את ילדי טהרן משמד רוחני. ושאלנו איך עשה זאת והרי "אין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך"?                                                                                                         ולפי כל הנ"ל מובן בפשיטות. דהא אפילו על איסור תורה יהיה מותר לעבור כדי להציל משמד רוחני ועל אחת כמה וכמה שעל איסור דרבנן יותר לעבור.                                                                                                     

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים