תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

"וַיָּרַח ה' את רֵיחַ הַנִּיחֹחַ"
בראשית
כותב החידוש: שפר בנימין סטולמן

מראה מקומות: פרשת נח

 

"וַיָּרַח ה' את רֵיחַ הַנִּיחֹחַ"

 

***

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"וַיָּרַח ה' את רֵיחַ הַנִּיחֹחַ"

המקריבים הראשונים המוזכרים בתורה

 הבל הקריב מנחה אחר הגירוש מגן עדן ונֹחַ הקריב מספר קורבנות לאחר שיצא מהתיבה:

●"וְהֶבֶל הֵבִיא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית, ד:ד),

●"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ…" (שם ח:כ).

מנחתו של הבל זכה להערצה של הקב"ה כדכתיב, "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (שם, ד:ד), וקרבנותיו של נֹחַ זכו לאימרה, "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ", דהיינו, מטבע לשון שחוזרת על עצמה רבת פעמים בחמישה חומשי תורה ליד הזכרת קרבנות, כאשר כוונת ״ריח ניחוח״ מעוררת שאלות, ודורשת בדיקה ועיון.

מדוע קורבן של הבל זכה להערצה יחידה במינה?

המפרשים עוסקים בהבנת משמעות "ריח הניחוח". אונקלוס תירגם את האמרה: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ",  בדרך זו, "וְקַבֵּיל יְיָ בְּרַעֲוָא, יָת קֻרְבָּנֵיהּ", ואילו את "וַיִּשַׁע ה', אֶל הֶבֶל וְאֶל  מִנְחָתוֹ", הוא תירגם: "וַהֲוַת רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בְּהֶבֶל וּבְּקוּרְבָּנֵהּ". אם כך, דעתו של אונקלוס היא שמנחתו של הבל ראויה לאותו יחס שקיבל נח מהקרבת קורבנות. ואם כן, מדוע הגישה של ה' למנחתו של הבל שונה מכל יתר הקרבנות המצוות בתורה? מדוע "וַיִּשַׁע ה׳", ולא "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ"?

המפרשים: "רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" היא ביטוי לשביעת רצונו של הקב"ה מהקרבנות שמקריבים לו 

אך הקרבנות של נח הם עולות שנשרפים כליל על המזבח, ולדברי 'שפתי חכמים', "אין לך ריח רע מזאת ששורפים הבשר ועצמות", ולכן, רש"י, לדעת פרשן זה, פירש את ההופעה השניה של 'ריח ניחוח' בתורה, במילים, "נחת רוח לפָני שאמרתי ונעשה רצוני" (שמות כט:יח).

מדוע לא הסתפקו עם פתגם, "דיברה תורה בלשון בני אדם", דוגמת, "וינחם ה׳" (אבן עזרא, בראשית ו), בפרשה הקודמת? מדוע בחרו להתעלם מהמשמעות של ״ריח ניחוח״, לטוב ולרע, ולאמץ טיעון שהקב״ה קיבל ברצון את הקורבן, כלשונו של אונקלוס? הרי יש את הבל, ואצלו נכתב, "וַיִּשַׁע ה׳", בלי שום אי-הבנות לגבי רצונו של הקב"ה. אם כך, מדוע המציאו המפרשים פירוש בעיותי ל"ריח ניחוח" כאשר אין מקרא יוצא מידי פשוטו? Mשום כך, יש לברר לעומק את משמעות שתי מילים אלו וכן פירושן בכל התורה כולה.

בהמשך, בע"ה,יובהר כי "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" איננה תגובת הקב״ה בשל העולות שנח הקריב בצאתו מהתיבה אלא התיחסות של הבורא למאורע שהתרחש לפני המבול ואשר יצר "ריח ניחוח", שהיא ריח נעימה, ממש, במונחים של בני אדם. 

 'מעשה בראשית'

עם סיום מלאכתו של הקב"ה ביום השישי, הוא יתברך אסר על אדם וחווה לאכול מהחי והכין להם תחליפים:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים: הִנֵּה, נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א:כט)

מפני מה מנע הקב״ה אכילה מן החי בתחילת הבריאה? 

"…. הבשר לא הורשו בו עד בני נח … והיה זה מפני בעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזונם, ויברחו מן הצער והמיתה. והכתוב (קהלת ג כא) אומר, ׳מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה״ (רמב"ן, בראשית ט).

נח והמבול

"וַיַּרְא ה', כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (שם ו:ה-ח)

נח נצטווה להביא 'טהורות' אל התיבה כדי 'לְחַיּוֹת זֶרַע'

"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה, תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ; וּמִן  הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה, זָכָר וּנְקֵבָה, לְחַיּוֹת זֶרַע, עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ…“ (בראשית ז:ב).

כמה זוגות טהורות מכל מין נכנסו לתיבה? 

"אם תאמר ז' מכל מין נמצא אחד בלא זוג, אלא ז' זכרים וז' נקיבות"(מדרש רבה פל"ד ז, ב).

מדברי חז"ל מוסבר שהכוונה להביא מן הטהורין ששה זוגות (רמב"ן ז, ט), דהיינו יותר מהזוג הראשון שיש גם בטמאות, בשביל אותם עשרה מינים של טהורות שהתורה מנתה: 

"זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ:  שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים.  אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר" (דברים פרק יד). 

שלוש המינים הראשונים הם בהמות, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות. אם נכפיל כל אלו רק ב-7, יש 70 ואם נכפיל אותם ב-14, יש 140. נמצא מספר גדול של טהורות באופן פרופורציונלי ביחס לטמאות שמספרם  צומצם עד שתיים מכל מין.  

לצורך מה הובאו הטהורות?

●"הַטְּהוֹרָה – העתידה להיות טהורה לישראל, למדנו שלמד נח תורה. שִׁבְעָה שִׁבְעָה – כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו" (רש״י, בראשית ז:ב).

●״ללמד את בני נח שהקב״ה לא מאשר להם להקריב אלא בהמה טהורה ועוף טהור״ (רמב"ן, בראשית, ו:כ).

●הטהורות הובאו עבור עם ישראל, "…שהרי לא כל הטהורים ראויים להקרבה כצבי ואיל, ולא כל עוף טהור ראוי להקרבה, ואיך דקדק [רש"י] מזה שלמד נח תורה? אלא עיקר הטעם הוא לפי שהם טהורים על כן אוכלים מהם הרבה לפיכך הם צריכים להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה[!]. ומה שנאמר, ׳ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו׳, משמע שהקריב מכל מין טהור, אפילו אלו שאינן ראויין להקרבה על פי התורה. לפי שנח לא ידע עדיין שיתיר לו הקב"ה אכילת בעלי חיים ואמר בליבו, ודאי לכך ציוה לי להכניס ז' ז' מכל מינים אלו כדי להקריב מכולם קרבנות[!]. אבל הקב"ה ידע שסופו להתיר לו כל בעלי החיים הטהורים על כן צוה ליקח ז' ז' לפי שצדין מהם הרבה. כי אין לומר שרצה בהקרבת כל המינין דא"כ למה לא התיר לדורות להקריב מכל מין טהור כשיהיו בנמצא אצל האדם ולמה ציווה לנח דווקא…" (כלי יקר, בראשית, שם). 

'כלי יקר', פירוש על התורה שכתב רבי שלמה אפרים מלונטשיץ במאה ה-17. כוונתו, כנראה, כי הטהורים נאכלים על ידי רוב בני אדם במקום הטמאים שאינם ביתיים (מלבד החזיר). לכן הקב״ה הגדיל את מספרם של הטהורים בתיבה, "לפי שצדדין מהם הרבה", כדי לספק גם צרכיהם של "שומרי התורה". 

בעת יציאת נח מהתיבה הקב"ה ביטל את האיסור

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, ומִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית, ט:א-ג). 

המפרשים: האיסור בוטל בשל השתדלות נח

"וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט, כי קיומם בעבורו" (רמב"ן, שם). 

אם נח "הציל מהם לקיום המין" מדוע הותר דמם? 

הרי בני אדם נהנו מבעלי חיים לפני המבול גם בלי להנות מבשרם. הם נהנו בהרבה דרכים, כמו בהסעה, בהובלה, בחרישה, בחליבה, בשימוש בצמר שלהם, וללא אכילת הבשר שלהם. משום כך, בעל ״שפתי חכמים" השיב לשאלה, מפני מה מצא רש״י צורך לציין שהבל היה רועה צאן? "הא לא הרשה להם להמית בריה?"! לכך, פירש שפתי חכמים: ״…דיש לומר משום החמאה והחלב והגבינה והצמר דהוא מותר, משום הכי היה עוסק במלאכה זו״ (שם ד:ב). 

יחס של אבות האומה לטהורות לפני מתן תורה

הטהורות שהובאו על ידי נח לתיבה הכלילו בעלי חיים שאינם ראוים למזבח. לכן, הבאת מספר רב של הטהורות לתיבה לא הייתה למען קורבנות. עובדה זו היא שנקלט על ידי שומרי התורה לפני שניתנה: 

"אמר רב, קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר (בראשית כו, ה) 'עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'. א"ל רב שימי בר חייא לרב, ואימא שבע מצות? הא איכא נמי מילה. ואימא שבע מצות ומילה? א"ל, א"כ מצוותי ותורותי למה לי? אמר (רב) ואיתימא רב אשי, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר, "תורותי", אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה" (יומא כח:).

ככתוב:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה–אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא: א-ו). 

פרשנות "כלי יקר" מקבלת חיזוק ממזונם של אבות האומה שאכלו לפני מתן תורה

כי "שחיטה לאכילה" שהם אימצו לפני מתן תורה (ראה להלן) שונה מאוד משל ההיתר שקבלו בני נח בצאתם מהתיבה שכלל גם טמאים, ככתוב: ״כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית, ט;ג). הרי לא מתקבל על הדעת, שאישור ספציפי זה, שנח קיבל בצאתו מהתיבה, נועד גם לבני ישראל. כי החל מזמן אברהם אבינו הם אינם ״בני נח״ אלא "בני ברית".

האבות והאמהות לא היו 'טבעונים'

סביר להניח כי הם לא אכלו טמאות אבל הרי לא נמנעו מאכילת ״טהורות״ בטרם ניתנה התורה: 

אברהם אבינו הגיש בשר וחלב לשלושת המלאכים שביקרו אותו, ככתוב, "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח:ז).  רבקה שלחה את יעקב לעזור בהכנת המטעמים ליצחק, ככתוב, ״לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ" (שם כז:ט). וכן, מאוחר יותר, מסופר על יעקב אבינו, "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר" (שם, לא:נד), וכך רש״י פירש, ״שחט בהמות למשתה״, כדי שנבין שלא מדובר בקורבנות (שם).

בשל כך, אני מציע כי שני אישורים שונים המתירים לראשונה שחיטה לאכילה, ירדו לעולם בצמוד ליציאה מהתיבה. אחד מהאישורים הוא זה שמופיע בברכה שזכה בה נח בצאתו מהתיבה, ואשר התיר לצאצאיו לאכול טמאות, ככתוב: ״כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל״ (שם,ט:א-ג). האישור האחר הוא תוצאה מזה שהצטווה נח להביא בהמות טהורות לתיבה שכלול גם את אלו שאין להקריבם. מכאן למדו האבות לפני מתן תורה, כי בהמות טהורות הם לא רק להקרבה, אלא גם לאכילה.

טהורות לעומת טמאות 

שני אישורים הנ"ל הם מנפלאות הבורא כי בעת שבני נח, לאחר המבול, נעשו ׳קרניבורים׳ (אוכלי בשר), הקב״ה הקדים ׳תרופה למכה׳ ונתן מראש לאלו שעומדים לקבל את התורה את האלטרנטיבה להיבדל מאלו שאינם בני ברית המותרים בכל ״רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי״, למען שמירת זהותם הקדושה של בני ישראל. ולכן, ייחודם של הטהורות, הוא בכך: 

"וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, לַטְּמֵאָה, וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא, לַטָּהֹר; וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף, וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לָכֶם, לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מן הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ:כה-כו).

המבדיל בין קודש לחול

בשל חוקי כשרות, אשר הכינו את הדרך אל "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי", נשמרו בני ישראל מהיטמעות בגוים במשך הדורות, על ידי המנעות מקשר חברותי עם סביבה שאינה יהודית. ומשום רצון זה של הקב"ה, חז״ל אף מצאו לנכון להוסיף להפרדה זו גם איסורי דרבנן, אשר הם ברובם איסורי אכילה: חלב נכרים, פת עכו"ם, בישולי גויים, וכו'.

מדוע אושר לבני נח טמאות לאכילה?

הואיל ובני נח רשאים להקריב עולות, כפי שעשה נח, לכן הקב"ה בישר לו, לאחר שהוא הקריב את הטהורות, כי הוא וצאצאיו רשאים מעכשיו לשחוט ולאכול כל מיני בעלי חיים. אבל, למה התיר הקב"ה לרוב האנשות לאכול 'כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי'? (בראשית, ט:ג)?  הרי, לפי חז"ל, הקרבת הטהורות שנח הביא לתיבה, לימד את בני נח שאין מקריבים טמאות (ראה, למעלה). האם לא היה ראוי שגם טמאות יהיו אסורים לבני נח כמו לאבות האומה? והתשובה היא, כי כך רצה הקב"ה כדי להפריד את שומרי התורה ממגע עם הגוים, ככתוב, "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי".

כיצד הקריבו בעלי חיים בזמן שאסור היה לשחוט לאכול מטעם שפיכת דמים?

דעת הרמב"ם היא שעד ליציאת מצרים, הקרבת קרבנות הייתה תחום עיסוק של עובדי עבודה זרה: 

"ואילו הקב"ה היה מצווה לנו לדחות את מיני הפולחן האלה, לעזוב אותם ולבטלם, דבר זה היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: 'הבורא ציווה עליהם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל.' לכן השאיר, יתעלה, את מיני העבודות האל והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים, שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה" (מורה נבוכים ג' מו). 

הרמב"ן הסתייג מדבריו של הרמב"ם       

"…והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן וייטב בעיני ה'. ואמר בו (בראשית ח:כא) 'וַָּיַרח ה' את רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וממנו אמר אל לבו, 'לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם' (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן 'וִַּיַׁשע ה' אל הֶבל וְאל ִמנחתֹו' (שם ד: ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל" (ויקרא א:ט).

הרמב"ם, כנראה, התעלם מהקורבנות של הבל ושל נח שהוקרבו לפני מתן תורה וגם התעלם מזה שהקריב אדם הראשון לאחר אכילתו מעץ הדעת (עבודה זרה דף ח). אולי, כי כל הקרבות אלו, לא נחשבו  וכן, המקריבים לא היו בני ברית. אבל הרמב"ן מעורר תדהמה, כי הוא הסביר שאיסור שחיטת בעלי חיים לאכילה הוא "מפני בעלי נפש התנועה, יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזונם", לכן, אם הקב"ה לא נתן רשות "לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר", סביר להניח, כפי שיתברר, בהמשך, כי בזמן גן עדן נמנעו מהקרבת קורבנות. 

הקורבנות סללו את הדרך לשחיטה עבור אכילה 

סימוכין לטענה זו נמצאת בעובדה שהבשר שאכלו בני ישראל במשך 40 שנה במדבר הותר רק באמצעות הקרבת קורבנות: 

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. אִישׁ אִישׁ, מִבֵּית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז, בַּמַּחֲנֶה; אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא הֱבִיאוֹ, לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה', לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא, מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא יז:א-ד).

התורה אכן אסרה, בזמן השהיה של בני ישראל במדבר, שחיטת בהמות לצורך אכילת בשרם. בשל כך, התורה הציעה שמי שרוצה לאכול בשר, יקח בהמה מאלו שעולים על המזבח, ויקריב מהם "קרבן שלמים", שהם נאכלים לבעליהם. הצעה זו נידונה במסכת חולין (טז ע״ב):

"הכל שוחטין. הכל בשחיטה ואפילו עוף לעולם שוחטין. מאן תנא, אמר רבה רבי ישמעאל היא דתניא (דברים יב, כ) "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו'". ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה שבתחלה נאסר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון, לכך שנינו לעולם שוחטין. מתקיף לה רב יוסף האי לעולם שוחטין? לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה. ועוד, מעיקרא מאי טעמא איתסר? משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מאי טעמא אישתרו? דהוו מרחקי ממשכן".

מפני מה נאסר שחיטה במדבר למען אכילה?

"מפני שבזמנו של אדם הראשון היו כל בעלי החיים אסורין למאכל כי לא הותר אלא הפירות כענין שכתוב: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת וכָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה' (בראשית א:כט), עד שנתחייבו כליה בדור המבול וניצולו בזכותו של נח ואז הותר לאכול בעלי חיים, ועל כן יאמר בכאן. כי מי שישחט במחנה או חוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו תחילה, 'דם יחשב לאיש ההוא'. דם שפך, כאילו שפך דם האדם, כי יחזור לאיסורו הראשון שהיה בזמנו של אדם, "שוחט השור מכה איש…" (ישעיהו ס"ו:ג), (רבינו בחיי, ויקרא יז).

מציאות חדשה 

בצאת בני ישראל מהמדבר אל הארץ המובטחת, שוב, הותר להם בשר תאווה ללא צורך להקריב הבהמות על המזבח במשכן ובמקדש: 

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ התורה אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהקיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ" (דברים  יט:כ-כב).

בזכות הקרבנות  אין בשחיטת חולין שמץ של שפיכת דמים 

פרשת המדבר לא באה לאסור במשך 40 שנה מה שהיתה מותרת גם בזמן האבות. אלא, כאשר זמין האפשרות להקריב קורבנות, כפי שהיה במדבר, התורה העדיפה להשביע את תאוותינו לבשר באמצעות הקרבות שלמים. אולם, לאחר הכניסה לארץ, כאשר בני ישראל התפזרו בכל הארץ והיו רחוקים מהמשכן ומהמקדש, התורה לא דרשה הקרבה על המזבח לשם אכילת בשר תאווה, כי ההתר לשחוט לאכול קיים מזמן הבאת הבהמות הטהורות אל תיבת נח. משום כך, שחיטה לאכילה מותרת גם כאשר אין אפשרות להקריב קרבנות, כמו לאחר חורבן בית המקדש, וכן כאשר נמצאים בגולה. את זה למדנו מדברי השאלה ששאל רבה:

"ועכשיו שגלו מהארץ יכול יחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו במשנתנו: "לעולם שוחטין בשר חולין״ (חולין, שם).

מה הוביל להקרבת הקורבן הראשון המוזכר בתורה?

פרשת קין והבל מעידה כי לאחר הגירוש מגן עדן חל שינוי לראשון ביחס של בני אדם לבעלי חיים והם התחילו להקריב קורבנות מן החי ורק האיסור לאכול בשר נשאר עד נח. שינוי זה הוא תוצאה של האכילה מעץ הדעת שהעניקה ״חופש בחירה״ רק לבני אדם. עד אז, כל בעלי החיים, כולל בני אדם, התנהגו על פי מגבלות של מה שנקרא 'טֶרְמִינִיזְם', דהיינו, בפרפרזה של דברי חז״ל במשנה אבות (ג', טו), 'הכל צפוי ואין הרשות נינתה'. אבל, הקב"ה הזהיר את אדם הראשון, "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב יז). אזהרת מוות זו יצרה את היכולת לקיים או לא לקיים את הציווי, דהיינו, הרשות נתנה. ומכאן והלאה בני אדם זוכים ב״חופש בחירה״ על ידי קבלת אחריות על מעשיהם. לאדם הראשון נתנה ברירה לאכול או לא לאכול מעץ הדעת, והוא החליט לאכול וגם נענש. ובזה, לדברי הרב נפתלי צבי יהודה מוולוז׳ין בספרו ״העמק דבר״ על בראשית, ״נשלם תכלית הבריאה שימלא כבוד ה׳ את כל הארץ. בזה שיהא הכל תלוי במעשיו בשכר ועונש…״

מה בין 'בכורות צאנו' של הבל לבין 'פרי האדמה' של קין?

את תפיסת עולמם של קין והבל ניתן לזהות בבחירת המנחות שהם הביאו. הרי, אי שביעת רצון הקב״ה מקין, אינו בגלל שהקב״ה העדיף, כביכול, בשר של בעל חי במקום פרי האדמה, ״כי אין לפניו אכילה״ (ראה, ויקרא רבה, ד-ח). אלא הערצה של הקב"ה, ככתוב, "ויִּשַׁע, ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" היא כלפי אישיותו והשקפת עולמו של הבל לעומת השקפת עולמו של קין. 

הבל, שהקריב קרבן מהחי, לא ראה את עצמו מחויב יותר ליחס שזכו "בעלי נפש התנועה", כי מרגע שרק בני אדם זכו לחופש בחירה, ולא בעלי חיים אחרים בגן, השתנה השוויון בינם לבין בעלי חיים. מציאות חדשה זו הביא את הבל להקריב בעל חי, במטרה להתכפר מעונות אשר בחירה חופשית מסוגלת להביא למצב זה, כפי התיאור הבא:

"וכבר כתבתי למעלה (במצוה צה), כי הקרבן בבעלי חיים הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה והחוטאת כמו שהוא רואה שבעל חיות כמותו, אלא שאין בו שכל, נשרף וכלה. וכמו כן הנפש החוטאת מצד חולשת השכל תכלה ותאבד גם כן אם תתמיד בפעולות בהמיות שהן החטאים, כי החטא לא יבוא רק משרש בהמי" (ספר החינוך, קטז).

מאידך, מנחתו של קין מעידה שהוא לא השלים עם השינוי שבא בעקבות חופש בחירה שהקב״ה העניק לאנושות. משום כך, קין לא היה מסוגל לפגוע בבעלי חיים, אפילו אם מדובר בקורבן! מנחתו חייבת היתה להיות מפרי האדמה, למרות המתבוננים מהצד, דהיינו מפרשי התורה בכל הדורות, אשר רואים במנחתו משהו "מן הגרוע". הבל מביא את תוצרת הארץ האהובה עליו. לכן, כאשר הקב"ה העדיף את המנחה שבאה מבעלי חיים על פני מנחתו, נחרב עליו עולמו. כי, מבחינתו, מי שהורג בעל חי, ״דם שפך, כאילו שפך דם אדם״, כפי שנטען למעלה בדברי רבינו בחיי, לגבי הגבלת אכילת בשר של בני ישראל במשך 40 שנה במדבר.

​מבחינת קין, גן עדן היה המקום האידיאלי בו אין עדיפות לבן אדם על רעהו כשם שאין עדיפות על בעלי חיים אחרים 

כולם שווים בלי שום תחרות ביניהם. משום כך, עד שלא התקבלה המנחה מן החי של הבל אחיו, קין לא הרגיש מאוים על ידי אף אחד. זה העולם שכולו טוב שקין כל כך רצה לשמור עליו. ​אך, לאחר שה' דיבר איתו, התבהר לקין שכל מה שהוא האמין בו השתנה. ואף שהוא התבשר מפי הגבורה כי תשובה ומעשים טובים מוליכים לגן עדן בעולם הבא, מבחינתו העולם הזה, לאחר הגירוש, נעשה מקום מסוכן, בודאי לבעלי חיים, ואולי אף לבני אדם. ככתוב: "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל-מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי" (שם, ד:יד).  משום כך, קין הבחין באיום מדומה מצד הבל שמיהר לאמץ את הכללים החדשים שלאחר הגירוש והעלה מנחה מבעלי חיים. 

מה הפתיע את קין?

בפעם הראשונה בחייו, קין הרגיש מאוים כי הותרה הריגת בעלי חיים; מאוים, כי זה אחיו שהביא את המנחה; מאוים, כי זו המנחה שהתקבלה. משום כך, ייתכן שמעשיו של הבל תרמו לרצונו של קין להתגונן מפני האיומים שהוא החל לקלוט מפעילות אחיו. מכאן, הוכחה היא כי קין מעולם לא ראה הקרבת קורבנות מן החי לפני זה של אחיו, כי אם היו כאלו, הוא לא היה כל כך מופתע ממעשיו של הבל.

מדוע לא הוזכר קורבנו של אדם הראשון בתורה בדומה להקרבות של הבל ושל נח? 

המשותף לקורבנות של אדם הראשון לבין הקורבנות של הבל ושל נח הוא שכולם הקריבו לאחר שהאנושות זכה ב'חופש בחירה', כפי שהוסבר למעלה. משום כך, לאחר האכילה מעץ הדעת הסתיים השוויון בין בני אדם לבעלי חיים ומכאן נסללה הדרך להקרבת קורבנות:

"תנו רבנן: יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו, שנאמר: 'ותיטב לה' משור פר' (תהלים פרק סט פסוק לב) מקרין מפריס'" (עבודה זרה דף ח.)

קורבנו של אדם הראשון, כמו זה של הבל, "הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה והחוטאת כמו שהוא רואה שבעל חיות כמותו, אלא שאין בו שכל, נשרף וכלה", (ספר החינוך, הנ"ל). ואילו קורבנות של נח הם תוצאה של ציווי של הקב"ה.

התעלמות התורה מהקורבן של אדם הראשון אומרת, 'דרשני'. 

הרי אפשר להעלות על הדעת שגם  קורבנו של הבל לא היה זוכה לאזכור בתורה, אילו הבל לא נרצח.  כי, אחרת, במה שונה מנחתו של הבל מזה של אדם הראשון שהקריב ראשון ולא הוזכר? אבל המציאות היא, שאין בכל ספר בראשית תיאור כלשהו של קורבנות שהוקרבו, מלבד אלו של הבל ושל נח וכן האיל שהקריב אברהם אבינו אחרי שהוא עקד את יצחק! למעשה, אין התורה מרבה לספר על הקרבת קורבנות על ידי האבות, אלא רק על הקמת מזבחות: 

אצל אברם כתוב: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו (לך לך יב:ז), ואחר כך: וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לה' (שם יג:יח). המזבח היחיד שאברהם בנה ועליו הקריב קורבן הוא המזבח שהכין ליצחק בנו. אין אזכור להקרבת קורבנות על המזבחות שבנו יצחק ויעקב. אצל יצחק כתוב; "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' " (בראשית כו, כה), ואף יעקב בנה מזבחות וגם הקים מצבות: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ" (שם כח, יח). וכאשר התורה מספרת לאחר בריחת יעקב מלָבן, "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר" (שם לא, נד), מסבירים לנו המפרשים, שלא מדובר בקורבנות אלא שחיטת בהמות למשתה (רש"י, בראשית לא:נד).

היוצא מן הכלל

המפנה מבניית מזבחות גרידא להקרבת קורבנות, הלכה למעשה, מתרחש בטרם בואו של יעקב למצרים: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק (שם מו:א). המפרשים, ורש"י בראשם, התקשו להבין מדוע יעקב בחר לזבוח לֵאלהֵי אביו יצחק. [הסבר לחריג הזה נמצא בספר "מעץ הדעת לארץ אבות" (עמוד  137, בפרק,"לאן נעלמו הקורבנות בספר בראשית?״)].

המסקנה היא שהתורה לא הרבה להציג הקרבות קורבנות לידוענים, כולל אדם הראשון, למעט הקרבות של הבל, נח, ואברהם אבינו. הצד השוה בפרסום הדברים ההם הוא התערבות הקב"ה, כדכתיב, "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית, ד:ד), וכן, "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ…" של הטהורות שהביא נח (שם ח:כ), וגם, "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (שם, כב:יב).

משום כך, סיפור רציחת הבל איננה בהכרח הסיבה שעבורה פורסם פרשת קין והבל, כי אם בזכות התערבות של הקב"ה עם שתי הצהרות, כדכתיב, "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ״, וכן "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ". מאידך, קורבנו של אדם הראשון לא זכה לשום הערצה כתובה בתורה, משום כך גם קורבנו (עבודה זרה דף ח.) לא זכה לפרסום.

השינויים המשמעותיים בין קורבנות הבל ושל נח

קורבנו של הבל הוקרב כאשר עדיין היה אסור לשחוט לשם אכילה, לכן, קורבנו של הבל לא יצר "ריח ניחוח", כי "אין לך ריח רע מזאת ששורפים הבשר ועצמות" (שפתי חכמים הנ"ל). מה ששונה לגבי הטהורות שנוח הביא לתיבה. אלו כללו גם בעלי חיים שאינם עולים על המזבח והם אלו שעתידים לתת ריח ניחוח ממש, כפי שיתגלה בהמשך, בהיותם מאכל לבני אדם. משום כך, הבל הוא המקריב היחיד בתורה, שזכה ב-"וַיִּשַׁע" ה', ואילו ה"טהורות" של נח, וגם הקורבנות הנזכרים בתורה, זכו באמרה, "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" כי הטהורות שנאכלים הם המקור לשביעת רצונו של הבורא בהיותם הדרך להגשים, "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי".

בחזרה לשני הנימוקים: מדוע ציווה הקב"ה להביא מספר טהורות לתיבה?

כזכור, העיסוק של נח בבהמות הטהורות במצוות הקב"ה, לדברי חז"ל, איננו קשור לאבות האומה ומזונם. כי, לדברי חז"ל שצוטטו למעלה, שליחות נח התקיימה כדי ללמד "מכאן שלא הוכשרו בקורבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור" (רמב"ן, בראשית, ו:כ). משום כך, נראה שקורבנותיו של נח אכן זכו לשביעת רצונו של הבורא, כי נעשה "נחת רוח לפָני שאמרתי ונעשה רצוני", כפי שפירש רש"י, הנ"ל, את האימרה, "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" בפרשת תצוה (שם).

אבל, מנקודת הנימוק השני, כי הטהורות הם המקור להיתר שעליו סמכו אבות האומה כדי לשחוט ולאכול לפני מתן תורה, אם כך, מדובר בשליחות של נח שהתרחשה עשרה דורות לפני אברהם כדי ״להרבות ולהפרות ביותר בעבור שומרי התורה", כדברי ״כלי יקר״ (הנ"ל). ואם נח הקריב רובם או כולם (כדעת רש"י), הוא גרם נזק עתידי לבני ישראל. לכן, אין זה מתקבל על הדעת שמעשה שגוי של נח, שהקריב בטעות כלשהי, יזכהו באימרה, "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ", ובכל זאת נראה שנח אכן זכה, כי, לכאורה, הקרבותיו הם גם הסיבה בגללם הבטיח הקב"ה את קיום העולם: 

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ.  וַיָּרַח ה', אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל כַּאֲשֶׁר עשיתי" (בראשית, ח:כ-כא).

והנה דבר מדהים! ההודעה, "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ", עוכבה והיא לא נמסרה אז לנח! מסקנה זו היא מהכתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּו" דהיינו, הקב"ה לא גלה הדבר לנביא [לנח] בזמן ההוא, רק ביום צוותו את משה בכתיבת התורה (!) גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו עלה לפניו לרצון (רמב"ן על אתר). 

על מה ולמה העיכוב? 

אם הבאת הטהורים לתיבה היתה כדי ללמד לבני נח שאין מקריבים טמאים (ראה למעלה), מדוע דחה הקב״ה את הודעתו לנח עד "צוותו את משה בכתיבת התורה"? הרי התורה לא נכתבה עבור בני נח! אך, אם עיכוב הודעת שביעת רצון הקב"ה הוא בגלל שהבאת הטהורות לתיבה היא כדי שמזונותם של בני ישראל יהיו שונים מאלו של הגוים, כי אז אפשר להבין מדוע הטהורות שנח הביא לתיבה לא זיכו אותו מיד עם האמרה, "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ", עד אשר משה כתב את התורה. כי רק עם פרסום (ויקרא יא:א-ג) של סימני הכשרות של הבהמות בתורה, קבלו אבות האומה את ההסכמה בכתב להתנהגותם. ולכן, סביר, כי "וַיָּרַח ה', אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ", מכוונת אל הטהורות שנח הביא לתיבה לצורך אכילתם ולא בגלל הקרבתם על המזבח. לכן הֻשְׁהָה האמרה עד זמן כתיבת התורה בידי משה.

שורש העניין

כל הופעה ראשונה בתורה של מילה כלשהי היא ״שורש העניין״, כפי שהסביר ר' צדוק הכהן מלובלין, בספרו "ישראל קדושים", שם זיהה את "שורש הקדושה":

"פעם ראשונה שנזכרה בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת, מיד בבריאת העולם, בפרשת בראשית: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש  אותו". וקבלתי, שבכל דבר ועניין, במקום שמילה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש העניין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת וכו'" (ישראל  קדושים, מאת ר' צדוק הכהן מלובלין).

  משום כך, אני מציע כי 'רֵיחַ הַנִּיחֹחַ' בפעם הראשונה בתורה, היא 'שורש העניין' שמבטא, מכאן והלאה, בכל מקום  בתורה, את שביעת רצונו של הקב"ה מהטהורות שמקיימות את כוונת הבורא, "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מן הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ:כה-כו). כי, הזכרתה הראשונה בתורה של ״וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״, מחוברת עם "וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל כַּאֲשֶׁר עשיתי" (בראשית, ח:כ-כא). והרי אין זה מתקבל על הדעת שהקרבת מספר קורבנות, שחלקם הקריב נח אולי בשוגג, הם המבטיחים קיומו של העולם לאחר המבול. אלא, הבאת הטהורות לתיבה בידי נח הוא אשר הבטיח קיום העולם על ידי ההפרדה שהוא, יתברך, יצר בין בני ישראל והגוים. כי כך הובטח קיום העולם בזכות עם ישראל כאשר הם יהיו מפוזרים בארבע רוחות בין הגוים הם ישארו יהודים. לכן, יותר מאשר בני ישראל שומרים את הכשרות – הכשרות שומרת אותם, והם אלו שמקיימים את העולם: 

"א"ר יהושע בן לוי דאמר קרא (זכריה ב, י) כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה' … כשם שאי אפשר בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל" (מסכת תענית ג' ע"ב ). 

פירוש רש"י, שאין העולם מתקיים אלא בשביל ישראל והכי אמר קרא, כי כד' רוחות השמים פרשתי אתכם לרוחות העולם כדי שיתקיים, שנאמר (ירמיהו לג) 'אם לא בריתי יומם ולילה חֻקּוֹת שמים וארץ לא שמתי'.

הצמדת "ריח ניחוח" לקורבנות המצווים בתורה

הצמדה זו באה, קודם כל, כדי להזכיר שהאפשרות לשחוט חולין היא רק בזכות הקורבנות, כפי שלמדנו בעת שהיו בני ישראל במדבר בצאתם ממצרים. הם אכלו בשר, במשך 40 שנה, רק מבהמות שהוקרבו במשכן, לכן, הצמדה זו גם באה כדי להתיר שחיטה לאכילה כאשר אין אפשרות להקריב קורבנות, דהיינו, לאחר החורבן והיציאה לגלות,  כפי שדנו חז"ל במסכת חולין:

"ועכשיו שגלו מהארץ יכול יחזרו לאיסורן הראשון? לכך שנינו במשנתנו: לעולם שוחטין בשר חולין״ (דברי האמורא רבה, שם, מהדורת שטיינזלץ). 

מתשובה זו של רבה, מתברר היתרון שיש לשחיטה לאכילה על הקרבת קרבנות 

לא רק שאכילת טהורות מותרת גם כאשר אין אפשרות להקריב קורבנות, אלא שהטהורות הם הגורם לשביעת רצונו של הבורא, ולא הקורבנות, כי הטהורות הם התורמים לסיכול היטמעות תרבותית וחברתית של יהודים בקרב גויים הסובבים אותם, במיוחד כאשר אובדן הזהות היהודית שכיח יותר בגולה. והנה, לאחר חורבן הבית, חז"ל כינו את שולחן האוכל של הבית היהודי בשם ״מזבח״ (מנחות צז, ע"א), מפני ששולחן האוכל בבית היהודי מכפר כמו שהמזבח מכפר, כדברי התלמוד שם. משום כך, שולחן האוכל בבית היהודי, בימינו אנו, ממלא את תפקיד של מזבח המקדש בהבדל משמעותי אחד, והוא שהמזבח שעליו היו מקריבים קורבנות בבית המקדש מכַפר על חטאים שכבר בוצעו ואילו שולחן האוכל של הבית היהודי שעליה מגישים מאכלי בשר כשרים, מונעת חטאים שמקורם בהתבוללות. על כן, "ריח הניחוח" היא כמשמעה ממש, והיא נמצאת בכל בית יהודי ששם מתענג הקב"ה יחד עם בני ישראל ממעשה הקדרה של הטהורות ומרֵיחַ הַנִּיחֹחַ המתלווה, בכל שבת וחג, וגם בימי חול, כי כך הובטח, "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מן הָעַמִּים, לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ:כה-כו).

אחרית דבר

עתידם של הקורבנות באחרית הימים

למעשה, השקפת קין, הנ"ל, לגבי התנגדות שלו להקרבת קורבנות מן החי, עולה בקנה אחד עם דעתם של חז"ל לגבי נקודת סיום של 'חופש בחירה' באחרית הימים:

"…כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו – צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע; אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל, … וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית …" (רמב"ן, דברים ל:ו).

משום כך, אם לפני הגירוש מגן עדן  לא הקריבו קורבנות, לכן, באחרית הימים שוב לא יקריבו קורבנות וגם לא יאכלו מן החי כי הא בהא תליא. וכל זה, מפני שיחסי בני אדם ובעלי חיים ישובו למצב שהיה לפני החטא, כפי שניבא ישעיהו, (יא:ו-י):

"וְגָ֤ר זְאֵב֙ עִם־כֶּ֔בֶשׂ וְנָמֵ֖ר עִם־גְּדִ֣י יִרְבָּ֑ץ וְעֵ֨גֶל וּכְפִ֤יר וּמְרִיא֙ יַחְדָּ֔ו וְנַ֥עַר קָטֹ֖ן נֹהֵ֥ג בָּֽם׃ ז וּפָרָ֤ה וָדֹב֙ תִּרְעֶ֔ינָה יַחְדָּ֖ו יִרְבְּצ֣וּ יַלְדֵיהֶ֑ן וְאַרְיֵ֖ה כַּבָּקָ֥ר יֹֽאכַל־תֶּֽבֶן׃ ח וְשִֽׁעֲשַׁ֥ע יוֹנֵ֖ק עַל־חֻ֣ר פָּ֑תֶן וְעַל֙ מְאוּרַ֣ת צִפְעוֹנִ֔י גָּמ֖וּל יָד֥וֹ הָדָֽה׃ ט לֹֽא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכָל־הַ֣ר קָדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־ה' כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים׃"

הרמב"ן מביא את המחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון על הפסוק, "והשבתי חיה רעה מן הארץ" בספר ויקרא, פרק כו, ומזדהה עם דעתו של רבי שמעון:

"על דעת ר' יהודה שאומר מעבירן מן העולם (תו"כ פרק ב א) הוא כפשוטו, שלא יבואו חיות רעות בארצם כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב. ועל דעת רבי שמעון שאמר משביתן שלא יזיקו (שם) יאמר, והשבתי רעת החיות מן הארץ והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון. אין חיה ורמש ממית אדם וכמו שאמרו (ברכות לג) אין ערוד ממית אלא חטא ממית, וזה שאמר הכתוב (ישעיהו יא ח) 'ושעשע יונק על חור פתן'. וכן, 'ופרה ודוב תרענה ואריה כבקר יאכל תבן' (שם פסוק ז), כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם, כי נגזר עליו להיות טרף לשניהם  והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו כידוע, כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר. וכן אמר הכתוב (יחזקאל יט ג) וילמד לטרוף טרף אדם. והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה דכתיב (בראשית א ל) ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ואמר הכתוב 'ויהי כן' כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד ואחר כך למדו הטרף מפני החטא הממית כאשר פירשתי. וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח אחרי המבול והזהיר על האדם (שם ט ה) 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' את נפש האדם ולא נפש חיה, מיד חיה בחברתה נשארו על מנהגם לטרוף. ובהיות ארץ ישראל על השלמות, תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם. וכבר הזכרתי מזה בסדר תולדות נח…" (בראשית ט ו), (רמב"ן, דברים, לו:ו)

      תם ונשלם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים