תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

זה נהנה וזה לא חסר
בבא קמא
כותב החידוש: יהודה צ

מראה מקומות: בבא קמא פרק שני דף כ. כ:

תוכן עניינים

 

פתיחה

פתיחה. 3

דברי הגמרא (דף כ.) בעניין חיוב תשלום על הנאה. 3

דברי הגמרא בחיוב נהנה בדין המשנה גבי אכלה מתוך הרחבה. 3

דברי הגמרא לקמן (קיב.) גבי יתומים שאכלו פרה שאולה שירשו – דמשלמים דמי בשר בזול. 4

דברי הגמרא בחיוב נהנה בדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו 4

זה לא נהנה וזה לא חסר. 5

זה נהנה וזה חסר. 5

זה נהנה וזה לא חסר. 5

זה לא נהנה וזה חסר (פלוגתת התוספות והרי"ף) 5

מבואר דחיוב תשלום של נהנה הוא על עצם ההנאה. 6

יל"ע מהו יסוד חיוב תשלום על הנאה. 6

 

בגדר חיוב תשלום על הנאה

דברי תוספות בחילוק גדרי תביעה בין תביעת תשלום של חוב לבין תביעת תשלום של מזיק וגזלן 7

דברי הברכת שמואל לבאר דתביעת נהנה הוי תביעת תשלום מדין מלוה הכתובה בתורה. 8

שיטת הקצות בגדר חיוב תשלום על הנאה. 9

דברי הקצות (רמ"ו) שביאר מדוע אין חיוב נהנה במת"כ – ומשמע דס"ל שחיוב תשלום על הנאה הוי מלוה הכתובה בתורה. 9

דברי הגמרא בחולין (קלא.) והתוספות שם בטוען טענת הייתי מתענה במשתרשי ליה. 9

דברי הקצות החושן (שצ"א ס"ח) דנהנה הוי תביעה דממוני גבך. 10

צ"ב בדברי הקצות דלכאורה ישנה סתירה בין מה שכתב בשצ"א לדבריו ברמ"ו 10

פלוגתת הקצות והמוהרי"ט בגדר חיוב נהנה באכול עמי – ובגדר טענת הייתי מתענה. 10

דברי הגמרא והתוספות לקמן (קא.) בגדר תביעת נהנה בסמנין וצמר. 12

דברי הגמרא בבעיא דסמנין וצמר – ע"פ מה שכתב לבאר רבינא. 12

בביאור קושיית התוספות אמאי לא חייב לשלם על ההנאה. 12

נראה דב' תירוצי התוספות נחלקו בגדר חיוב תשלום על הנאה אי חייב מדין ממוני גבך – או דחייב מדין גזלן או מזיק. 13

הכרח התוספות לבאר דתשלום על הנאה הוי מדין מלוה הכתובה בתורה – מדברי הגמרא לקמן (נח.) גבי חיוב נהנה בנפלה לגינה. 13

דברי הגמרא בדין חיוב נהנה בנפלה לגינה – ובחילוק בין דין זה למבריח ארי 14

דברי התוספות שם בגדר דין מבריח ארי 14

לבאר דבכל תביעת תשלום על הנאה איכא ב' מחייבים – וביאור ב' התירוצים בדברי התוספות (קא.) 16

ביאור דברי הקצות החושן ע"פ הנתבאר דאיכא ב' מחייבים – וביאור חיוב ממוני גבך כעין שכירות ושאלה [ולא כמשתרשי ליה] 16

סיכום שיטת הקצות. 17

ההבנה בצדדי המחלוקת באכלה שעורים בפשיטות. 18

הצ"ב בהבנה הפשוטה בסוגיא. 18

צ"ב שיטת המוהרי"ט בחיוב הנאה באכלה שעורים – ובדברי הגמרא (נח.) בנפלה לגינה. 19

ביאור שיטת המוהרי"ט. 20

ביאור פלוגתת הקצות והמוהרי"ט – שנחלקו בגדר תביעת הנאה דממוני גבך אי הוי חיוב כעין משתרשי ליה או כעין שכירות. 20

יישוב הקושיות בדברי המוהרי"ט – באכלה שעורים (כ.) ובנפלה לגינה (נח.) 21

בדינא דגמרא גבי הדר בחצר חברו – על הצד שוודאי חייב או ודאי פטור. 21

דברי הגמרא בכתובות (דף ל:) גבי חיוב נהנה בתחב ליה חברו 22

דברי הברכת שמואל לבאר דגדר חיוב גזלן על הנאה אינו ככל גזלן – ולבאר דהוי גזלן רק מאותו הזמן שהוא לא ישלם על ההנאה. 23

ביאור דברי הברכת שמואל – בחילוק בין גוזל חפץ לגוזל שימוש – ובגדר לקיחה בשימושים. 24

ביאור דברי הגמרא ורש"י בדינא דאכלה שעורים – ע"פ מה שנתבאר בדברי הברכת שמואל. 25

לבאר שהמשתמש הוא הקובע היחידי אי השימוש הוא שווה ממון להתחייב עליו מדין נהנה. 25

ביאור דברי רש"י – שכתב לבאר שהוא נהנה רק אם אין לו בתים אחרים בחינם. 26

ביאור פלוגתת רבה ורבא גבי אכלה שעורים – ובביאור דברי רש"י 26

בביאור החילוק בין חיוב תשלום הנאה ביתומים שאכלו פרה שאולה (לקמן קיב.) לסוגיין 27

 

ביאור ספיקא דגמרא – זה נהנה וזה לא חסר

בביאור דברי הגמרא בספק זה נהנה וזה לא חסר – ובמו"מ דרמי בר חמא ורבא. 28

ביאור ספיקא דגמרא – להצד דתביעת נהנה הוי ממוני גבך. 28

בחילוק הדינים בין יורד לשדה חברו לבין שטף נהר זיתיו 28

לבאר דאף לתביעת שבח ממוני גבך בעינן זכות תביעה. 29

ביאור הספק בזה נהנה וזה לא חסר ע"פ האמור. 29

ביאור הספק להצד דתביעת נהנה הכא הוי מלוה הכתובה בתורה – וחייב מדין גזלן 30

מוכח מדברי הגמרא (ב"מ מא.) שאין החיוב בגזילה על מה שחיסר – אלא על עצם הלקיחה. 30

ביאור הספק בגמרא לפי העולה מהנ"ל – בחילוק בין לקיחת ממון בעין ללקיחת שימוש. 31

פלוגתת רש"י והתוספות – בביאור צדדי ספיקא דגמרא בזה נהנה וזה לא חסר. 31

שיטת רש"י – לבאר דהספק הוא ביסוד החיוב אי אזלינן אחר החסר או אחר ההנאה. 31

שיטת התוספות – שכתבו לבאר בפשיטות דהספק הוא האם בכה"ג יש דין כפיה על מידת סדום. 32

הקושיות בדברי התוספות – במה שכתב בחילוק הסוגיא דהכא לסוגיא דבר מצרא (ב"ב יב:) 33

ביאור שיטת התוספות [בפשיטות] דהספק אי איכא מדת סדום בהיכא שכבר דר – וחייב מדין גזלן 33

הקושיות בדברי התוספות גבי נהנה בתחב לו חברו – ובדמיון בין נהנה בלא מעשה לנהנה ע"י מעשה בהמתו 35

דברי השיטה שהביא את תלמידי ר"י – ולפי מה שנכתב שם יתבארו דברי התוספות. 35

סיכום דברי השיטה. 36

ביאור דברי השיטה. 36

דברי ר' חיים בגדר חיוב גזילה – שחייב גם על חיסרון 37

ב' דרכים לבאר שיטת התוספות – וליישב הקושיות הנ"ל. 38

דרך הא' לבאר דברי התוספות – ע"פ מה שנתבאר לעיל דס"ל דחיוב נהנה בסוגיין הוי מלוה הכתובה בתורה – והספק בגמרא הוא אי איכא דין כפייה. 38

לבאר דס"ל לתוספות כהתירוץ הב' לקמן (קא.) – דאיכא ב' מחייבים על הנאה. 38

לבאר דס"ל שהמחייב בדר בחצר חברו הוא תביעת גזלן בלבד. 38

ביאור הספק בגמרא – אי איכא דין כפייה בהיכא דכבר דר. 39

ביאור קושיות התוספות מדין תחב לו חברו (כתובות ל:) 39

ביאור המו"מ דרמי בר חמא ורבא בדברי המשנה. 40

סיכום הדברים. 40

דרך ב' לבאר דברי התוספות וליישב הקושיות – דס"ל דתביעת נהנה בדר בחצר הוי ממוני גבך – והספק הוא בגדר תביעת ממוני גבך כשאין חיסרון 41

לבאר שתביעת ממוני גבך היא כאשר יש חיסרון 41

ביאור הספק בגמרא – אי בעינן חיסרון בדווקא או שבמקרה שיש את משמעות החיסרון סגי בהכי 42

ביאור קושיות התוספות מסוגיא דבר מצרא. 42

בביאור קושיית התוספות מתחב לו חברו 43

ביאור המו"מ דרמי בר חמא ורבא. 43

 

זה לא נהנה וזה חסר

בפלוגתת התוספות והרי"ף בדין זה לא נהנה וזה חסר – ובפלוגתת הרא"ש והנימו"י בגדר החיוב – ובביאור שיטת הרמ"ה. 44

שיטת התוספות, זה לא נהנה וזה חסר – פטור. 44

שיטת הרי"ף, זה לא נהנה וזה חסר – חייב. 45

ביאור הא' בדברי הרא"ש בביאור שיטת הרי"ף. 45

ביאור צדדי מחלוקתם של התוספות והרי"ף – ע"פ ביאור הא' בדברי הרא"ש.. 46

התוספות ס"ל שאין דין גזלן על לקיחת שימוש ללא קבלה – והחיסרון הוא גרמא בעלמא. 46

הרי"ף ע"פ דברי הרא"ש ס"ל שחייב מדין גזלן אף שאין קבלה – משום שיש חיסרון ע"י לקיחה זו 47

דברי הנימוקי יוסף דס"ל כהרי"ף לחייבו תשלום אף כשלא נהנה – ופליג ע"ד הרא"ש דחייב משום גזלן וס"ל דחייב תשלום ככל מזיק. 47

הקושיות בדברי הנימוקי יוסף שזה לא נהנה חייב מדין מזיק – ולא הוי גרמא. 48

ביאור שיטת הנימוקי יוסף דמשתמש בקרקע הוי כמזיק בידיים  – וביישוב הקושיות הנ"ל. 48

יסוד מחלוקתם של התוספות והרי"ף ע"פ ביאור הנימוקי יוסף. 50

ביאור שיטת הרמ"ה – לחייב מדין מזיק אף בנועל בית חברו וכ"ש בדר. 50

דברי הרא"ש לקמן בהחובל (דף קל"ט) – לכאורה לא כדעת הרמ"ה בגדר חיוב שבת – הובא בב"ח (שס"ג ו') 51

ביאור ב' בדברי הרי"ף והרא"ש – וביאור פלוגתת הרא"ש והנימו"י לפי זה. 51

פלוגתת הרא"ש והנימו"י – בגדר החיוב על חיסרון שבא לידיו בתורת שימוש ולא בתורת כילוי 52

דברי הטור (סי' שס"ג ו') וביישוב קושיית הב"ח (שם) ע"ד הרמ"ה ע"פ מה שנתבאר – בגדר חיוב מזיק במשתמש בקרקע. 53

בשיטת הרי"ף נידון גבי חיוב תשלום על השימוש באם חיסר קצת. 54

דברי השו"ע בדין שחרירותא דאשייתא. 54

דברי הרמ"א – שכתב שבהיכא שלא נהנה ואיכא חיסרון קצת מגלגלינן עליו חיוב כל השימוש – וזה צ"ב ע"פ מה שביארנו בדברי הרי"ף. 54

שיטת הרשב"א שסיבת חיוב תשלום להרי"ף הוא מדין מזיק – וחייב אף בדאיכא חיסרון קצת. 54

הצ"ב בדברי הרשב"א. 55

ביישוב הקושיא בשיטת הרי"ף – מדוע בחצר דלא קיימא לאגרא לא חייב מדין מזיק. 55

יישוב וביאור דברי הרשב"א בשיטת הרי"ף – ע"פ העולה מהנ"ל. 56

 

בגדר חיוב תשלום של נהנה מהקדש

דברי הגמרא (כ:) בחיוב נהנה מהקדש. 57

דברי הברכת שמואל בחיוב מעילה בהקדש לחיוב הדיוט ע"פ שיטת התוס שפטור בחסר בלי נהנה. 57

הצ"ב במה שכתב הברכת שמואל ליישב קושייתו 58

קושיא ע"ד הברכת שמואל מדברי הגמרא בפרק השואל (ב"מ צט:) גבי חביצא דתמרי 58

לבאר הסוגיא ע"פ ביאור דברי הגמרא בהשואל (ב"מ צט:) – בחילוק בין לוקח שימוש מקרקע ללוקח שימוש ממטלטלין 59

 

לעניין הלכה

בדין זה נהנה וזה לא חסר. 61

בדין זה לא נהנה וזה חסר. 61

 

פתיחה
דברי הגמרא (דף כ.) בעניין חיוב תשלום על הנאה
דברי הגמרא בחיוב נהנה בדין המשנה גבי אכלה מתוך הרחבה
עיין בדברי הגמרא (כ.) גבי פלוגתת רבה ורבא שנחלקו בביאור גדר החיוב על ההנאה בדין המשנה, שאם הבהמה אכלה מתוך הרחבה [ברה"ר] אע"פ שפטורה מתשלום על הנזק בכו"א משלמת מה שנהנית.

וזוהי לשון הגמרא כדלהלן, "וכמה, רבה אמר דמי עמיר, רבא אמר דמי שעורים בזול, תניא כוותיה דרבה תניא כוותיה דרבא, תניא כוותיה דרבה רבי שמעון בן יוחי אמר אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד, תניא כוותיה דרבא אם נהנית משלמת מה שנהנית, כיצד אכלה קב או קביים אין אומרים תשלם דמיהן אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע"פ שאינו רגיל, לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה פטורה". עכ"ד דברי הגמרא.

ועיין בדברי רש"י שכתב לבאר דרבה ס"ל שחייב הבעלים לשלם דמי עמיר, היינו שאם אכלה הבהמה שעורים כדי שביעתה, שהוא מזון משובח, אינו משלם לו אלא דמי עמיר, והיינו שמשלם את אותו הסכום שהיה משלם לבהמתו עבור הקש והתבן שרגיל להאכילה, משום דאמר ליה אי אפשי להאכילה שעורים אלא סגי בקשין ותבן הלכך חיוב משלמת מה שנהנית הוא מה שחסך הבעלים כתוצאה מזה שהבהמה אכלה את השעורים.

אולם רבא ס"ל שמשלם דמי שעורים בזול, והיינו כפי הסכום שאותו היה מוכן לשלם כדי שבהמתו תאכל את האוכל המשובח ולא יתן לו כשער שבשוק, אלא בזול, והיינו שני שליש מהדמים.

ויש לבאר מה יסוד מחלוקתם, והיינו לפי מה אנו אומדים את החיוב האם יש יחס למה שאכלה כלפי הבעלים או שלא, ובע"ה יבואר בהמשך.

ומדייקת הגמרא מהא דחזינן שאומדין את החיוב לבהמה לפי מה הראוי לה א"כ אם אכלה חיטין או דבר הרע לה פטורה מלשלם את מה שנהנית משום שהרי בפועל היא לא נהנית שהרי זה רע לה.[1]

ויל"ע מדוע ההנאה הזו שהוא לא צריך להאכיל לבהמתו וחסך ארוחה, לא הוי משתרשי ליה, ובפשטות מה שנראה לומר ע"פ דברי התוספות לקמן, שמשתרשי ליה אמרינן רק בהיכא שיש ברי הזיקא, ואילו אצלינו הגם שהיא קיבלה ארוחה, בכו"א אין תביעה של משתרשי ליה, לא ברי הרווח משום שהוא יכול לטעון הייתי מענה את הפרה ולא הייתי נותן לה לאכול, וא"כ אי"ז מוכח שהחיסכון היה בהכרח, ובהמשך הסוגיא יתבארו הדברים בעניין זה בהרחבה בעזרת ה'.

דברי הגמרא לקמן (קיב.) גבי יתומים שאכלו פרה שאולה שירשו – דמשלמים דמי בשר בזול
והנה עיין בדברי הגמרא לקמן (קיב.) גבי יתומים שטבחו ואכלו פרה שאולה שהייתה של אביהם שהניח להם בירושה והיו סבורים שהיא שייכת לרכוש הפרטי של האב דמשלמים לבעלים דמי בשר בזול, וז"ל הגמרא, "אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול". עכ"ד הגמרא.

ויש לעיין בעיקר חיוב תשלום דיתומים שמשלמים על הפרה רק דמי בשר בזול, שהרי בפועל הגם שכל העניין נעשה בשגגה ובתום לב, אבל למעשה הם שחטו ואכלו פרה ששייכת לבעלים ללא רשותו, וא"כ מדוע משלמים רק דמי בשר בזול ולא את כל שווי הפרה, אלא מבואר דכיון שהם היו אנוסים ולא היו יודעים שהיא פרה שאולה א"כ לא שייך לחייבם כי אם מדין נהנה, והיינו את גובה הסכום שהם היו משלמים עבור הנאה כזו, וכתבה הגמרא שגובה סכום זה הוא דמי בשר בזול, וזהו חיוב על ההנאה.

וא"כ צ"ב שאם אכן כל החיוב תשלום הוא על ההנאה, א"כ מדוע פשוט לגמרא שהחיוב על הנאה הוא דמי בשר בזול הא הכא בסוגיין מצינו שנחלקו רבה ורבא בגדר חיוב תשלום אי משלם דמי שעורים בזול או דמי עמיר, ויבואר בהמשך בע"ה.

דברי הגמרא בחיוב נהנה בדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו
והנה, מתוך הנידון הנ"ל מביאה הגמרא את האיבעיה דר' חסדא בה נידון בבית המדרש באותו היום שרמי בר חמא לא היה נוכח, דהנה במקרה בו אדם דר בחצר חבירו שלא מדעתו ונהנה מממון חבירו האם צריך להעלות לו שכר או שלא.

ואלו הם דברי הגמרא "א"ל רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא, אמר מאי מילי מעלייתא, א"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך".

ומצינו בגמרא ג' מקרים בהם הדר משתמש שלא מדעת הבעלים והתוספות נקט אף מקרה רביעי, ונביא את עיקר דברי הגמרא ואת יסוד הדברים ואח"כ בעז"ה נדון מהו יסוד חיוב נהנה, ומה הביאור בכל מקרה ומקרה לגופו לפי כל צד בגדר חיוב ההנאה.

זה לא נהנה וזה לא חסר
ועיי"ש שהקשתה הגמרא היכי דמי, אי דמיירי באופן שהדר לא נהנה והבעלים לא מפסיד, והיינו באופן שהחצר לא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הא זה לא נהנה וזה לא חסר, ודין פשוט הוא שאמור להיות פטור.

ועיין בדברי רש"י שכתב לבאר, שלא קיימא לאגרא היינו שאין הבעלים רגיל להשכיר, וגברא דלא עביד למיגר היינו, שאין הדר רגיל לשכור בתשלום, משום שמצויים לו בתים בחינם או שיש לו בית אחר, א"כ דודאי שיהיה פטור מלהעלות לו שכר.

זה נהנה וזה חסר
אלא מנסה הגמרא להעמיד את האיבעיה דמיירי באופן שהדר נהנה והבעלים חסר, והיינו באופן שהחצר קיימא לאגרא, וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר, ודין פשוט הוא שחייב להעלות לו שכר.

ומבאר רש"י שזה נהנה, "שהרי היה לו לשכור בית אחר". [ומבואר בדבריו, שאכן החיוב במה שנהנה, הוא משום שלא היה צריך לשכור בית אחר, וזוהי התביעה עליו שחסך בממונו] וזה חסר, "דחצירו קיימת להשכיר, והוה מוגר לאחריני". [ומבואר בדבריו שהסיבה  שהשימוש מוגדר כחיסרון המחייב תשלום הוא מה שהיה ביכולתו להשכיר את הדירה לאדם אחר ולא עצם ההשתמשות]

זה נהנה וזה לא חסר
אלא מעמידה הגמרא את ספיקא דרב חסדא באופן שהדר נהנה [שרגיל הדר לשכור בית אחר בתשלום] ואילו הבעלים אינו חסר כתוצאה ממגוריו, [שחצירו לא עומדת להשכרה] והיינו באופן שהחצר לא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, ומבארת הגמרא  את צדדי הספק וז"ל, "מאי מצי אמר ליה [הדר] מאי חסרתיך, או דלמא מצי אמר ליה הבעלים הא איתהנית".

ומבאר רש"י את צדדי הספק, וז"ל "מאי חסרתיך הא בלאו הכי לא מוגרת" או דלמא אמר ליה הבעלים הא איתהנית "דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני" עכ"ל. [ומבואר בדבריו שההנאה הוא מה שההשתמשות בחצר זו חסכה לו ממון שהרי אי לאו חצר זו הוא היה הולך לשכור חצר אחרת]

ועיין בדברי התוספות (ד"ה הא איתהנית) שכתב לבאר שהצד לפטור בזה נהנה וזה לא חסר הוא משום שכופין את הבעלים על מידת סדום שלא יגבה תשלום על הנאתו, וזהו מה שטוען לו הנהנה, "מאי חסרתיך" שהרי בפועל לא חיסר אותו.

ומבואר עוד בדברי התוספות, שמיירי באופן שכבר דר הנהנה, ואנו דנים אי מצי אמר ליה מאי חסרתיך או שיכול לתבוע הבעלים את ההנאה שקיבל בזמן שהותו בחצר, אבל זה ברור שאם הוא אמר לו לצאת ולא יצא או נכנס בע"כ של הבעלים וודאי שהוא גזלן שהרי הוא סותר את הבעלים ויוכל להתנות את המשך שהותו שם בעבור ממון, ויהיה חייב לשלם לו עבור זמן זה.

זה לא נהנה וזה חסר (פלוגתת התוספות והרי"ף)
אכן, מבואר בדברי הגמרא דהספק הוא דוקא בזה נהנה וזה לא חסר, אולם באם זה נהנה וזה חסר פשוט שחייב, וכן להפך באם זה לא נהנה וזה לא חסר פשוט שפטור מתשלום.

אולם ישנו מקרה רביעי ואחרון עליו הגמרא לא דנה, והוא בדמיירי שזה לא נהנה וזה חסר, ובזה מצינו פלוגתת התוספות והרי"ף, [ובדברי הרי"ף מצינו שנחלקו הרא"ש והנימוקי יוסף, ושיטת הרמ"ה שחלק ע"ד הנימו"י] ונביא את עיקרי הדברים והעולה מהם, ובעז"ה נבאר כל שיטה ושיטה לשיטתה באריכות בהמשך.

ועיין בדברי התוספות שכתב לבאר שאכן במקרה שזה לא נהנה וזה חסר הוא יהיה פטור, והיינו באופן שהדר לא נהנה משום שיש לו בתים אחרים בחינם, והבעלים חסר משום שחצירו עומדת להשכרה, וכתב התוספות דאע"פ שהבעלים חסר בכו"א נראה דפטור בכה"ג, וז"ל, "אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו"מ למימר דפטור כיון שלא נהנה, אע"פ שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא", עכ"ל.

ומבואר בתוספות שהדין במקרה של זה לא נהנה וזה חסר, פטור, משום שאין על מה לחייב אותו תשלום, שהרי משום הנאה א"א לחייבו שהרי לא היה בשימושו הנאה, ומשום מזיק ג"כ ליכא לחייבו שהרי מה שאינו משכיר לאדם אחר בזמן שהוא נמצא שם זהו רק גרמא בעלמא ופטור בדיני אדם, דלא גרע מנועל דלת בפני חבירו וגירשו מביתו שצריך הבעלים לשכור בית אחר ולשלם דהוי גרמא בעלמא ופטור.

א"כ עולה מדברי התוספות שההנאה עצמה היא סיבת החיוב תשלום, ואף בזה נהנה וזה חסר שחייב, אין החיוב הוא על החיסרון שגרם לבעלים אלא חיוב תשלום על עצם ההנאה שיש לו.

אולם הרא"ש (כ. אות ו' בד"ה אילימא) הביא דברי רב אלפס שחלק ע"ד התוספות וס"ל שבכה"ג דזה לא נהנה וזה חסר חייב ועיי"ש בדבריו שכתב וז"ל, "אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר ואע"ג דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא". עכ"ד רב אלפס.

וכתב הרא"ש שכדברי הרי"ף מוכח בשמעתין שלחוה גבי ר"א אמר וכי מה עשה זה, מה חסרו ומה הזיקו, משמע שאם חיסרו והזיקו חייב, ואיכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה, ולא דמי לנעל ביתו של חבירו ולא דר בו או המוביר שדה חבירו שלא בא לידו כלום מאותו החיסרון של הבעלים אע"ג שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחינם מ"מ השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד.

ומבואר בדבריהם דלא כתוספות וס"ל שכיון שבפועל הוא היה בביתו של חבירו והשתמש, חייב להעלות לו שכר אכל חסרונו של חבירו, ואף אם לא נהנה חייב.

ויל"ע אם עיקר החיוב הוא מצד מה שהוא השתמש בפועל והיינו כגזלן, או מצד מה שהוא חיסר ע"י השתמשותו וחשיב כמזיק.

ועוד יש לעיין מהו יסוד מחלוקתם של התוספות והרי"ף, ומאיזה דין הוא חייב תשלום לכל אחד מהשיטות, ובע"ה יתבאר שיטתם בהמשך.

מבואר דחיוב תשלום של נהנה הוא על עצם ההנאה
והנה עולה בפשיטות שהחיוב לשלם מה שנהנה הוא על עצם ההנאה, ולא על מה שהבעלים חסר מחמתו מדין מזיק שהרי זה גרמא.

הא' מבואר במשנה שאכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית אע"פ שהיא אכלה ברה"ר ושן פטורה ברה"ר ואינה צריכה לשלם מה שהזיקה והיינו שאנו פוטרים את הבעלים מהחיסרון, בכו"א כיון שנהנה הבעלים במה שחסך ארוחה לבהמתו חייב להעלות לו שכר כפי מה שהיה נותן, ומבואר שהחיוב הוא על עצם מה שהיא נהנית בארוחה זו.

הב' מבואר בדברי התוספות שבזה לא נהנה וזה חסר פטור, וכתב שהסיבה "משום שלא נהנה", ומדין מזיק ליכא לחייבו משום שמה שלא משכיר לאחר הוא גרמא, א"כ כל הצד לחייבו בזה נהנה וזה לא חסר הוא רק מצד הנהנה.

יל"ע מהו יסוד חיוב תשלום על הנאה
ובכדי לדון לברר ולבאר הסוגיא יש להבין בראשונה מהו יסוד חיוב נהנה, כלומר מדין מה יתחייב הדר להעלות לו שכר כיון שנהנה, מהו גדר תשלום על הנאה, ומהי התביעה של בעלים על הנאה זו אף ללא שיש לבעלים חיסרון, שהרי לא ניזק וגם א"כ הוי רק בגרמא ופטור על זה. ואי נימא שחייב משום דעביד שלא ברשות בעלים הא מבואר במשנה שאף אם אכלה ברשות [ברה"ר] ופטור על מה שהזיקה, בכו"א חייב הבעלים להעמיד לבעל השעורים את מה שנהנה.

ועיין עוד בדברי המשנה לקמן (הכונס דף נז:) גבי נפלה בהמתו לגינה, ונפלה ע"ג הפירות של חברו ונהנית, שהרי לא ספגה מכה מהקרקע, משלמת מה שנהנית, ועיי"ש רש"י שכתב לבאר דאיירי שנפלה באונס, ומבואר בדבריו שאע"פ שאין תביעה לשמור על בהמתו בכו"א כיון שנהנית יהיה חייב.

ועולה מהדברים בפשיטות שלא חייב על ההנאה מדין מזיק, אלא התחדש דין חדש של חיוב נהנה שלא שייך לחיוב ממון המזיק, וצריך להבין מהו.

ומבואר דנתחדש דין חדש של נהנה שאינו תלוי בחיוב ברה"ר או בהיותו מזיק, [שהרי שן ורגל ברה"ר פטור, וכן בנפלה באונס הוא פטור] אלא נתחדש דין חדש של חיוב נהנה שלא שייך לחיוב ממון המזיק, והחיוב הוא על עצם מה שנהנה באכילת בהמתו, שהרי היה צריך לדאוג לה לאכול, וע"י שאכלה מחברו אינו צריך להוציא עבורה משלו ונהנה, חייב.

ויל"ע מהו יסוד חיוב זה, ומה זכות התביעה של הבעלים על הנאה זו.

ובהמשך דברי הגמרא, דנה הגמרא בחיוב הנאה, האם כשנהנה חייב לשלם על ההנאה רק באם הוא גרם חיסרון ע"י הנאתו לבעלים או שחייב אף אם לא גרם חיסרון, וצריך לבאר מה הנפק"מ אם יש חיסרון אי לאו, באם ההנחה היא שכל המחייב הוא ההנאה גופא.

ועוד יש להקשות ביותר שהרי מבואר למסקנת הגמרא דזה נהנה וזה לא חסר הוא פטור מתשלום על ההנאה, וא"כ בזה נהנה וזה חסר שלמסקנא נשאר הדין שהוא חייב, צ"ב מאיזה דין יתחייב שהרי על החסר מדין מזיק הוא לא חייב משום דהוי גרמא וכדכתב התוספות, ועל ההנאה הוא גם לא חייב שהרי זה נהנה וזה לא חסר פטור.

וכן בדין המשנה שפטור על החיסרון מדין שן ברה"ר וחייב רק על ההנאה, הרי מבואר למסקנא שזה נהנה וזה לא חסר פטור ואין לחייבו על ההנאה, ודין זה במשנה שמשלמת מה שנהנית נשאר אף למסקנא.

 

בגדר חיוב תשלום על הנאה

 

דברי תוספות בחילוק גדרי תביעה בין תביעת תשלום של חוב לבין תביעת תשלום של מזיק וגזלן
והנה, ידועים הדברים כי כל חיוב ותביעת תשלום יסודה בב' גדרים שנאמרו, האחד, הוא חיוב תשלום של מלוה הכתובה בתורה, והיינו שלולי חידוש התורה שחייב לשלם לא היינו יודעים זאת, והוא מזיק או גזלן שנתחדש בהם חיוב תשלום, ויש חיוב תשלום שהוא מלוה שאינה כתובה בתורה, והיינו חוב הנוצר כתוצאה מהלוואה שחיוב תשלום זה הוא מובן אף ללא דין התורה, והוא תביעת ממוני גבך.

ובהקדם נביא את דברי התוספות (קידושין יג:) שכתבו לחלק בין תביעת תשלום של מלוה הכתובה בתורה כגזלן ומזיק לבין תביעת תשלום של מלוה שאינה כתובה בתורה והיינו חוב, וז"ל, "מלוה הכתובה בתורה. פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אע"ג דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע". עכ"ד התוספות,

ומבואר דתביעת תשלום של חוב הנוצר מהלוואה, הוא חייב לשלם אף לולי דיני התורה והוא תביעה של ממוני גבך, שע"י שהלווה לו סכום, נוצר חיסרון אצל המלוה ויתרון אצל הלווה, והיינו ממוני גבך, אולם בתביעת תשלום של גזלן ומזיק, והיינו כשאין החפץ בעין ותובע הבעלים מהגזלן או מהמזיק לשלם, אי"ז תביעת של ממוני גבך אלא תביעת תשלום על מה שגזל או על מה שהזיק ולולי חידוש דין התורה שחייב לשלם, לא היינו יודעים שחייב תשלום, אלא היינו רואים אותו כפושע הראוי להיענש ותו לא.

דברי הברכת שמואל לבאר דתביעת נהנה הוי תביעת תשלום מדין מלוה הכתובה בתורה
עיין בדברי הברכת שמואל (ב"ק סי' יד אות ב) שהביא את דברי הגמרא בכתובות (דף ל:) גבי גונב חלבו של חברו דמבואר התם דמיירי בגוונא דתחב לו חבירו את החלב אל תוך בית הבליעה, שהנה הוא גם אכל חלב וגם קיבל הנאה מממון גנוב, ונתבאר שם שפטור לשלם על החלב לבעלים מדין קלב"מ, ומבואר דפטור על ההנאה שהייתה לו משום שיש קלב"מ.

והקשה ר' ברוך בער לר' חיים, דהנה אם יסוד החיוב תשלום על הנאה הוא תביעת ממוני גבך, היאך שייך לבאר כן שהרי בדברי הגמרא בכתובות מבואר שבתחב ליה חברו לבית הבליעה הנהנה פטור מתשלום מדין קלב"מ, והא אי נימא שחיוב תשלום על הנאה הוא מדין ממוני גבך, היאך שייך שדין קלב"מ יפקיע חיוב תשלום של ממון של בעלים הנמצא אצל המתחייב שהרי מה בכך שהתחייב הא יש לו ממון ששייך לבעלים, וזה ברור שעל תביעת ממוני גבך של הלוואה גם אם החוב נוצר ע"י שהתחייב בנפשו, לא שייך למימר שיהיה פטור לשלם לחברו את החוב מדין קלב"מ, שהרי קלב"מ לא יכול להפקיע חיוב של ממון המגיע לבעלים רק בגלל שהוא התחייב בנפשו.[2]

והשיב ר' חיים לקושיית הברכת שמואל, שבאמת גדר תשלום על הנאה אינו מדין ממוני גבך אלא שהוא מלוה הכתובה בתורה, והנהנה חייב תשלום על עצם לקיחת השימושים מהבעלים, כעין גזלן ומזיק.[3]

ועיי"ש עוד, במה שהרחיב הברכת שמואל שאם מקבל ההנאה לא ישלם על מה שנהנה, הוא נידון כמו שולח יד בפיקדון שחייב לשלם מדין גזילה, ובהמשך הדברים יבוארו דבריו בהרחבה.

[וכן נראה בדברי השערי יושר (ג' ה') שכתב שחיוב תשלום על הנאה נלמד ממעילה, דאף דבמזיק הקדש פטור אבל באכל פירות הקדש משלם בעד הנאתו, ולמד מזה חיוב תשלום על הנאה אף בממון הדיוט, עיי"ש.]

ובטעם הדבר שגזלן הוא מלוה הכתובה בתורה ולא הוי כהלוואה שהוא ממוני גבך, נראה לומר כיון שבהלוואה יש ללווה את הממון שלוה מחברו, והוא זכאי לממון הזה מצד הדין, אלא שאם הוא קיבל ממון שהוא זכאי לו הוא מחויב להשלמתו, משא"כ בגזלן, הממון שנמצא בידיו הוא לא מגיע לו ע"פ הדין, א"כ הוא לא קיבל ממון מהבעלים אלא לקח, וכשלא קיים חיוב דמים א"א לתבוע שיהיה לגזלן את הדמים, וא"כ אי"ז מוגדר שהוא קיבל מהבעלים כבהלוואה, ומשו"ה בעינן לדין תשלום של גזילה, וא"כ אף הכא בנהנה שלוקח את ההנאה כנגד דעת הבעלים, הוא חיוב תשלום של מלוה הכתובה בתורה ומשו"ה נהנה חייב מדין גזילה.

והעולה מן הדברים שבפשיטות בכל הגדרת חיוב ותביעת תשלום על הנאה ישנם ב' אפשרויות, הא', כיון שהנהנה לקח שלא מדעת הבעלים את השימוש א"כ הוא נהנה שלא כדין ואי"ז נחשב שהוא קיבל את הממון כבהלוואה שהוא זכאי לממון, אלא שהוא לקח את הממון ומשו"ה כדי לחייב נהנה בתשלום אנו מוכרחים להגיע לתביעת גזלן של מלוה הכתובה בתורה ואילו האפשרות הב', היא לבאר דתביעת תשלום על נהנה הוא מדין ממוני גבך, משום שנהנה אינו דומה לגזלן, משום שכאן בשונה מאדם שגזל חפץ הוא גזל שימוש וכיון ששימוש והנאה [גם אם הוא שווה ממון] הוא לא חפץ שמחזירים אותו לבעלים, א"כ לא שייך להתייחס לזה שהנהנה לא קיבל ממון, ומשו"ה בעינן לדין תשלום של גזילה, ולכן הוא מדין תביעת ממוני גבך.

והנה, כאשר אדם נהנה וחייב לשלם על ההנאה, מצינו שנחלקו הראשונים בגדר תביעת התשלום האיך לדון את התביעה של הבעלים, חלק מהראשונים סבירא להו דהוי תביעת מלוה הכתובה בתורה והיינו גזלן או מזיק, וישנם הסוברים דחיוב נהנה הוי תביעת מלוה שאינה כתובה בתורה והיינו כעין תביעת ממוני גבך של חוב.

שיטת הקצות בגדר חיוב תשלום על הנאה
הנה כתב השו"ע (סימן רמ"ו סעיף יז) וז"ל, "כל הנותנים כל נכסיהם, משתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסים לבעלים הראשונים אין מקבל המתנה מחזיר פירות, וכתב הרמ"ה האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה", עכ"ל.

והנה יל"ד האם תביעה של נהנה הוי כעין משתרשי ליה, דלכאורה יש מקום לומר שע"י שמשתמש אינו צריך להוציא מממונו וא"כ לא גרע מיורד לשדה חבירו אמאי לא מחייב נהנה מצד משתרשי ליה, ובקצות החושן כתב לחלק בין נהנה לבין משתרשי ליה.

ועיין בקצות החושן שם שכתב לחלק בין אומר לחבירו אכול עמי לבין אומר לחברו קרע כסותי, שאם הוא בתורת שמירה אתי ליה א"כ אם לא אמר לו "והפטר", א"כ אין במשמעות קרע כסותי שלא ישלם לו ויתחייב, אולם אם לאו בתורת שמירה הגיע לידו הכסות ואמר לו קרע כסותי הרי שהוא פטור מלשלם משום דחשיב שהבעלים הזיק את עצמו שהרי ברשות בעלים קרע אותו אדם את הכסות, דהנה לכאורה אף אכול עמי הוי ברשות בעלים ואמאי צריך האוכל לשלם לו, אלא כתב הקצות דלא דמי קרע כסותי שפטור, לאומר אכול עימי, דהנה זה ברור שכשאומר לו בוא ואכול עמי, שחייב לשלם לו, אין חיובו מצד מזיק אלא משום שנהנה, וא"כ אפילו שהבעלים אמר לו בו ואכול עמי והוי מדעת בעלים בכו"א הוא חייב לשלם לו, דלא גרע מיורד לשדה חבירו שלא ברשות שחייב הבעלים לשלם אע"ג שהיורד עשה את זה מדעתו, שהרי בפועל נהנה, ולא דמי לקרע כסותי.

דברי הקצות (רמ"ו) שביאר מדוע אין חיוב נהנה במת"כ – ומשמע דס"ל שחיוב תשלום על הנאה הוי מלוה הכתובה בתורה
דברי הגמרא בחולין (קלא.) והתוספות שם בטוען טענת הייתי מתענה במשתרשי ליה
ומדברי הגמרא בחולין והתוספות שם, ומה שכתב לבאר על דבריהם הקצות, נראה דס"ל שתביעת נהנה הוא תביעה מצד גזלן דהוי מלוה הכתובה בתורה.

עיין בדברי הגמרא חולין (דף קלא.) ת"ש הרי שאנסו בית המלך בחובו אם בחובו חייב לעשר, ומבארת הגמרא שם משום דמשתרשי ליה שהרי הוא היה צריך לעשר מאותו ממון שלקח המלך בחובו ולא עישר וממילא התרבה ממונו וחייב לעשר ממקום אחר וליתן לכהן.

והנה הקשה התוספות (שם ד"ה שאני התם) שהרי בדברי הגמרא לעיל (חולין קל:) המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, ומבואר בגמרא שם משום דהוי ממון שאין לו תובעים, שהרי עדיין לא זכה בזה הכהן וא"כ אף שנהנה ואכל אין מי שיתבע אותו, והקשה התוספות דמ"מ הא משתרשי ליה שע"י הסעודה שאכל מהמתנות כהונה התרבה ממונו שאין צריך להוציא ממון לארוחה נוספת, ועיי"ש במה שתירץ דלא דמי לאנסו בית המלך גרנו משום שאכן במקום מה שלקח הוא השאיר לו משלו, אבל באכל מתנות כהונה אין זה משתרשי ליה משום שיכול לטעון הייתי מתענה, וא"כ מה שאכל אי"ז בהכרח מניעת ההוצאה של הארוחה, ומשו"ה לא חשיב למשתרשי ליה, עכ"ד התוספות.

והקשה הקצות דאם אכן הוא חייב על עצם ההנאה ולא יוכל לטעון אח"כ הייתי מתענה, א"כ מדוע הסיבה לפטור את זה שאכל מתנות כהונה בגלל שהוא ממון שאין לו תובעין, הרי בפועל הוא נהנה וא"כ יש לחייבו מצד חיוב תשלום על הנאה שנהנה גופו.

ותירץ הקצות דבממון שאין לו תובעין יש לחלק בין חיוב תשלום של משתרשי ליה, לבין חיוב תשלום של נהנה.

דהנה, באם אכן נוצר מצב של משתרשי ליה וכמו באנסו בית המלך גרנו, דאל"כ היו לוקחים פירות אחרים א"כ חייב לשלם עבור הרווח שהרוויח הפירות שבביתו, ועל זה הקשו התוספות שבמתנות כהונה הגם שאין לו תובעים ופטור על אכילתם יתחייב על מה שמשתרשי ליה ולא צריך להוציא פירות מחשבונו, ולזה תירצו שפטור משום שאין ההשתרשות הממונית מוכחת משום שהיה יוכל לומר הייתי מתענה,

אולם כאשר נהנה מממון שאין לו תובעים לעולם לא יתחייב על עצם מה שנהנה, וזאת משום שאם אין מי שתובע את ההנאה א"כ פטור, והוי כמו אם יזיק מת"כ שפטור משום שאין לו תובעים.[4]

ויל"ע, מה הסיבה שפטור מתשלום על הנאה אם אין תובע, ובפשיטות הוא משום דס"ל דחיוב נהנה הוא מצד שהוא תביעה כמלוה הכתובה בתורה והיינו שהנהנה הוא גזלן [דא"א לומר דס"ל דהוי מזיק, שהרי באכול עימי הוא חלק על המוהרי"ט, וס"ל, שכיון שנתן לו רשות שוב אין אנו יכולים לדונו כמזיק] ומשום שאין לו תובעים א"כ פטור על ההנאה, ומבואר דס"ל דהוי כמלוה הכתובה בתורה דמחייבינן ההנאה כיון שהוא לקח הנאה מרשות מסויימת.

דברי הקצות החושן (שצ"א ס"ח) דנהנה הוי תביעה דממוני גבך
אמנם יש להעיר שלכאורה הקצות לעיל סתר דבריו, שכתב שהסיבה שהנהנה חייב באכול עמי, הוא משום שהוא נהנה, ועצם מה שנהנה הוא המחייב ואע"פ שנתן לו רשות, ומשמע דהוי תביעה כעין ממוני גבך, דאע"פ שנעשתה ברשות וכגון נתינת מעות להלוואה ברשות הבעלים, אינו פוטר מהחזרת החוב ויל"ע בזה, ובע"ה יבואר בהמשך.

אמנם מדברי הקצות לקמן (סימן שצא סעיף ח') משמע דס"ל שחיוב נהנה הוי מלוה שאינה כתובה בתורה וכעין ממוני גבך ועיי"ש בדבריו שכתב דמשלמת מה שנהנית, משלמת מזיבורית בשונה משאר אבות מזיקין, ואע"ג שכל האבות מזיקים משלמים ממיטב, נהנה הוי כהלוואה ומשלם מזיבורית, אלא שבהלוואה אע"ג שמעיקר משלם מזיבורית תיקנו חכמים את גביית החוב מבינונית כדי שלא תינעל דלת בפני לווין, אבל בנהנית לא שייך טעם זה ומשלם מזיבורית.

צ"ב בדברי הקצות דלכאורה ישנה סתירה בין מה שכתב בשצ"א לדבריו ברמ"ו
וזה צ"ב שהרי מבואר בדבריו להדיא דלא כפי שכתב לבאר לעיל, דמהכא משמע דנהנה הוי תביעת חוב כעין הלוואה דהוי מלוה שאינה כתובה בתורה, ואילו לעיל גבי דין מתנות כהונה מבואר בדבריו דנהנה הוי תביעה של מלוה הכתובה בתורה, כעין גזלן, שאם אין תובע לא יתחייב על הנאתו. וביישוב הסתירה יבואר בהמשך בעז"ה.

פלוגתת הקצות והמוהרי"ט בגדר חיוב נהנה באכול עמי – ובגדר טענת הייתי מתענה
והנה מצינו שנחלקו הקצות והמוהרי"ט בגדר חיוב נהנה, ובגדר טענת הייתי מתענה, ובהקדם נביא את יסוד הדברים כדלהלן.

ועיי"ש בקצות החושן שהביא את דברי המוהרי"ט שהקשה ע"ד התוספות, דא"כ מדוע באומר לחבירו אכול עמי הוא צריך לשלם לו על ההנאה, הרי יכול לטעון הנהנה הייתי מתענה, וממילא הוא יהיה פטור על ההנאה כמו שבמת"כ לא יהיה משתרשי ליה וכמו שתירצו התוספות שם.

וביישוב קושיא זו נחלקו המוהרי"ט והקצוה"ח, דהנה המוהרי"ט כתב ליישב וז"ל, "ונ"ל דלא דמי דהתם מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור משום דממון שאין לו תובעין ומשום מזיק לא מיחייב אלא משום נהנה, וזה לא נהנה, אבל באוכל משל חבירו מיהא משום מזיק מתחייב" עכ"ל.

ומבואר בדברי המוהרי"ט, דהסביה שבאומר לחברו אכול עמי הוא חייב מדין מזיק ולא מדין נהנה, ובאמת אף בנהנה יכול הוא לטעון הייתי מתענה, [ומבואר דס"ל שדין תשלום של נהנה ודין משתרשי ליה הם דין אחד ואין חילוק בניהם] ומה שחייב באכול עמי הוי מצד שהוא מזיק ממון חבירו, ואע"פ שחבירו נתן לו רשות לאכול בכו"א חשיב מזיק, אולם גבי מתנות כהונה שהוא ממון שאין לו תובעים א"כ מדין מזיק אין מי שיתבע אותו, ואף אם נהנה א"א לתבוע ממנו משום שעל תביעת נהנה הוא יכול לטעון הייתי מתענה, ומשו"ה פטור במת"כ בשונה מדין אכול עמי שחייב מדין מזיק.

אולם הקצות פליג ע"ד המוהרי"ט, ועיי"ש שכתב להוכיח דלא כהמהריט כיון שהרמ"א לקמן (שס"ג י') כתב שהאומר לחבירו דור עמי, פטור מתשלום ולא חייב לשלם לו עבור הנאה זו של הדיורים, והקשה הקצות דלשיטת המוהרי"ט שחייב מדין מזיק באומר לחבירו אכול עמי, מאי שנא דור עמי שפטור מתשלום על ההנאה, אלא מכריח הקצות דהתם מיירי בגברא דעביד למיגר, והיינו שיש לו עוד בתים לגור שם, וא"כ מה שהוא דר אצל חברו אי"ז מוגדר להנאה, משא"כ באכול עמי, ששם הוא ודאי הפיק הנאה מהאוכל שקיבל מחברו,

וכתב ליישב הקצות באופן אחר וז"ל, "דודאי אכילה חייב משום נהנה ואע"ג דהיה מתענה טפי עדיף ליה אכילה, וראיה ברורה מפרק אלו נערות (ל:) גבי תרומה תחב לה חבירו בבית הבליעה וע"ש ברש"י דמפרש דמחייב משום הנאת מעיו וע"ש שלא שייך חיוב מדין מזיק כיון דבע"כ תחב לו חבירו ומוכח מזה דהנאה בכלל אכילה ואינו יכול לומר היתי מתענה אלא לגבי מתנות כהונה לא שייך כי הוא ממון שאין לו תובעים" עכ"ד עיי"ש.

ומבואר בדבריו דס"ל שבאכול עמי מחייבינן ליה מדין מזיק, וס"ל שכיון שנתן הבעלים רשות לאכול עימו א"כ לעולם אין להחשיב אותו למזיק, שהרי ברשותו קא אכל, והוכיח כן מדברי הרמ"א לקמן (שס"ג סעיף י') שלכאורה סותרים למה שכתב כאן, שכתב שם האומר לחבירו דור בחצירו אין צריך להעלות לו שכר, וכאן כתב בוא ואכול עימי צריך להעלות לו שכר, ולכאורה הוי אותם פרטי המקרה, אלא ע"כ צ"ל משום דהתם מיירי בגברא דלא עביד למיגר דזה לא נהנה וחצר דקיימא לאגרא דזה חסר, וכיון שאומר לו דור בחצירו הוא יהיה פטור, וזאת משום שהוא דר שם מדעת הבעלים, אבל אם עביד למיגר וזה נהנה וודאי חייב. [וכן כתב הש"ך (סקי"ג) עיי"ש]

ומוכיח מכאן הקצות דהמחייב בתשלום הנאה הוא על עצם מה שנהנה, שהרי אם חייב מדין מזיק א"כ מאי שנא דור בחצירו לאכול עימי דפטור לבין אכול עימי דחייב, ועיקר חיובא דאכול עימי הוי משום שבפועל הוא נהנה.

עוד כתב הקצות לבאר דלא כהמוהרי"ט דבאמת אם אכל ונהנה גופו א"כ לא יוכל לטעון הייתי מתענה שהרי בנהנה התביע היא על מה שגופו נהנה בפועל, ובזה לא אכפ"ל במה שטעון הייתי מתענה אם בפועל הוא התקבל את ההנאה, והוכיח כן מדברי הגמרא בכתובות (דף ל:) גבי תחב ליה חבירו לתוך בית הבליעה, שחייב על הנאת מעיו, והרי שם א"א לחייבו מדין מזיק שהרי חבירו תחב לו בע"כ, וחייב על הנאת מעיו ואין יוכל לטעון הייתי מתענה, ומוכח מהכא שאין טענת הייתי מתענה אם בפועל הוא קיבל הנאה.

א"כ מצינו שנחלקו המוהרי"ט והקצות בשני נושאים.

הא', האם כל דין נהנה חייב מדין מזיקגזלן, או דהוי תביעה על עצם מה שנהנה, ויש לעיין מה יסוד מחלוקתם, ומה הביאור בכל אחד מהצדדים אי הוי תביעת מזיק, או דהוי תביעת הא איתהנית.

הב', האם בכל נהנה שייך לטעון הייתי מתענה או שבאמת מאחר שכבר נהנה התחייב ואין בטענת הייתי מתענה לפטור אותו מתשלם על ההנאה שכבר קיבל, וגם בזה יל"ע מהם הצדדים, ומה הוא יסוד מחלוקתם.

דברי הגמרא והתוספות לקמן (קא.) בגדר תביעת נהנה בסמנין וצמר
דברי הגמרא בבעיא דסמנין וצמר – ע"פ מה שכתב לבאר רבינא
ועיין בדברי הגמרא לקמן (ב"ק קא.) גבי דין שבח סמנין, במקרה שבו הגיע קוף ולקח צבע השייך לבעלים וצבע צמר של אדם אחר, וזה לשון הגמרא שם, "איבעיא להו יש שבח סמנין על הצמר או אין שבח סמנין על הצמר, שואלת הגמרא היכי דמי, ופשט רבינא דמיירי כגון דצמר דחד וסמנין דחד וקאתי קוף וצבעיה לההוא צמר בהנך סמנין יש שבח סמנין על גבי צמר דאמר ליה הב לי סמנאי דגבך נינהו או דלמא אין שבח סמנין על גבי צמר ואמר ליה לית לך גבאי כלום", עכ"ד הגמרא.

ומבואר שם דספיקא דגמרא הוא האם יש שבח סמנין על גבי צמר דאמר ליה הב לי סמנאי דגבך נינהו, וממילא יכול לתבוע את השווי של הצבע, או דלמא אין שבח סמנין על גבי צמר ואמר ליה לית לך גבאי כלום, ואפילו שצמרו צבוע בצבע של חברו אינו יכול לתבוע אותו לשלם לו דמי הצבע מפני שהצבע עצמו הוא לא בעין, [מאחר שהוא כבר מובלע בתוך הבגד] ואין שבח סמנין ע"ג צמר וא"כ יהיה פטור מלשלם לו את דמי הצבע שהקוף זרק על הצמר, ומבואר דהספק הוא על הצבע עצמו האם יצטרך לשלם לבעלים או שיהיה פטור.

בביאור קושיית התוספות אמאי לא חייב לשלם על ההנאה
ועיי"ש בתוספות (ד"ה או דלמא) שכתב וז"ל, "תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה. מצידי רחבה דפ"ב (דף יט:) וירדה לגינה דהכונס (לעיל דף נה:) ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל: ושם) אמר תחב לו חבירו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה". עכ"ד בשאלתו.

ותירץ התוספות וז"ל, "דיש לחלק דהנאה דהכא אין באה ע"י מעשיו ולא ע"י מעשה בהמתו, ובתחב לו חבירו אע"פ שאין זה ע"י מעשיו מכל מקום נהנה גופו, אי נמי הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר". עכ"ל.

והנה בעיקר קושיית התוספות יש לתמוה מה הוקשה לו שיתחייב לשלם על ההנאה, הא מה שייך לתבוע את מה שבעל הבגד נהנה במה שהבגד כבר צבוע, אי נימא שהוא תובע את ההנאה הזו שהבגד צבוע, זה לא שייך שהרי שבשעה שהבגד כבר צבוע, הצבע כבר לא ממון כלל שהרי הגמרא מבארת שחזותא בעלמא לאו מילתא היא , ואי נימא שהוא תובע את הממון שיש בצבע של יום האתמול, הא זה הקוף לקח וצבע ואין תביעה איך הצבע הגיע דווקא אליו, ומה הצד של התוספות בקושייתו לחייב את בעל הבגד בתשלום על ההנאה.

ומשום קושיא זו מוכרחים אנו לבאר ולומר, שאכן גם עצם הצבע שייך לבעלים גם במצב שהוא כבר נמצא בתוך הבגד ובלוע בסיבי הכותנה, בכו"א עדיין אנו רואים את הצבע כשייך לבעלים, אלא שחידשה הגמרא ש"חזותא לאו מילתא בעלמא", והיינו אע"פ שאנו רואים את הצבע כשייך לבעלים גם כאשר הוא צבוע כבר בבגד, בכו"א הוא לא בתורת ממון ביחס לתביעות ממון וביחס להתחייב עליו בתשלום.

ונראה לדמות ולהשוות דהוי כמו ממון שהוא פחות משו"פ, שוודאי שאנו רואים אותו כשייך לבעלים אלא שאין לבעלים על ממון ששווה פחות משו"פ זכות תביעה, אבל ודאי שהוא בעלים עליו, [וכפי שנכתב בדברי האחרונים שאם אדם גוזל דבר השווה פחות משו"פ, אע"פ שאין עליו תביעה לשלם, בכו"א כלפי שמיא ודאי דהוי גזלן] וא"כ לפי זה ודאי שאם אדם נהנה מחברו באופן שאין תביעה וכגון בסמנין שכבר אין תביעה משום חזותא בעלמא, בכו"א אי"ז מבטל את היחס שזה מוגדר נהנה  מממון חברו.

ולפי האמור נראה לבאר קושיית התוספות, דהקשה שעד כמה שאכן אנו רואים את הממון כשייך לבעלים אע"פ שביחס לתביעת ממון אין הוא יכול לתבוע, משום דהוי חזותא בעלמא בכו"א כיון שהוא מוגדר כנהנה מחברו, יצטרך לשלם לו לפחות על ההנאה.

נראה דב' תירוצי התוספות נחלקו בגדר חיוב תשלום על הנאה אי חייב מדין ממוני גבך – או דחייב מדין גזלן או מזיק
ובמה שכתב התוספות ליישב יל"ע, דהנה ישנם ב' תירוצים, הא', שהסיבה שבכה"ג הוא לא יהיה חייב לשלם לו על ההנאה, היא משום שבכדי לחייב בתשלום על הנאה, בעינן למעשה שלו או של בהמתו, ואילו כאן הוא פטור משום שאין מעשה שאפשר לייחס אל בעל הבגד שהרי הקוף של עלמא לקח את הצבע ונתן אותו בבגדו, וא"כ אין מעשה שלו ולא של בהמתו, ומשו"ה פטור, ומה שחייב בתחב לחברו בבית הבליעה אע"פ שאין מעשה , הוא משום שיש לו הנאת הגוף ובכה"ג לא בעינן מעשה. והתירוץ הב', הוא לבאר דאה"נ ובאמת היה צריך לשלם לו על ההנאה, אלא שבכה"ג שכל ההנאה היא מה שבגדו צבוע, ס"ל לתוספות שאי"ז הנאה שמתחייבים עליה, משום דהוי נוי בעלמא ולא הנאה.

ובפשיטות נראה שב' התירוצים בתוספות נחלקו בגדר חיוב נהנה, דהנה לפי מה שכתב התוספות לתרץ בתירוץ הראשון, נראה דסבר שחיוב תשלום של נהנה הוא מלוה הכתובה בתורה כגזלן או מזיק, ומשו"ה מבאר התוספות שבכדי להתחייב על הנאה כגזלן או מזיק בעינן למעשה שלו או למעשה בהמתו, ואילו כאן אי"ז בתורת תביעה של גזלן או מזיק משום שאין כאן מעשה כלל שיחייב אותו, שהרי הקוף הוא זה שצבע את הבגד, ולכן לא שייך חיוב נהנה כי אין מעשה. [שהרי אם נאמר שס"ל שהחיוב לשלם הוא מדין מלוה שאינה כתובה בתורה וכממוני גבך, אין סברא במה שכתב לחלק שאם אין מעשה א"א לתבוע, משום שהוא תובע את עצם הממון שלו שנמצא ברשות חברו ובזה לא שייך לחלק בין אם יש מעשה מצידו לאם לאו, ופשוט.

ואילו לפי מה שכתב התוספות ליישב בתירוץ הב', שהנאת צבע בבגד אינה חשובה הנאה שמחייבת ממון אלא נוי, מבואר שהבין לא כמו שכתב בתירוץ הראשון, ואע"פ אין כאן מעשה כלל בכו"א יהיה חייב על ההנאה מדין נהנה ואפילו שאין פה מעשה, וצריך לבאר שהטעם הוא משום דס"ל שחיוב נהנה הוא תשלום של מלוה שאינה כתובה בתורה ומשלם מדין ממוני גבך, ומשו"ה לא צריך מעשה כיון שבכדי לחייב על הנאה לא צריך להגיע פרשת תביעה, אלא לעצם זה שברשותו של שמעון יש ממון השייך לראובן, ולכן הוכרח להתוספות לבאר שהסיבה שבעל הבגד פטור הוא משום דהוי נוי בעלמא והוי חזותא בעלמא ואין זה הנאת ממון שמתחייבים עליה תשלום.

וא"כ עולה מן הדברים שב' תירוצי התוספות נחלקו בצדדי גדר חיוב נהנה, דהנה ע"פ התירוץ הא', נראה דסבר שהחיוב תשלום בנהנה הוא גזלן או מזיק והוי מלוה הכתובה בתורה, ואילו התירוץ הב', סבר שהוא מדין ממוני גבך, וכמלוה שאינה כתובה בתורה.

ובאמת צריך עיון מה"ת להתוספות דבעינן מעשה בשביל לחייב על הנאה, ושהחיוב של נהנה הוא מלוה הכתובה בתורה, שהרי בפשיטות בתחב לו חבירו הסיבה שהוא חייב, היא משום שיש כאן ממוני גבך של נהנה ומשום הכי לא בעינן למעשה, ונראה שזה גופא סבר התירוץ השני שהגמרא בחולין הוא הכרח שהמחייב של נהנה הוא ממוני גבך, וא"כ מהיכא תיתי להתוספות להכריח שהמחייב של נהנה הוא כמלוה הכתובה בתורה כגזלן שבכדי להתחייב צריך מעשה, וצריך ביאור, ויבואר בהמשך כדלהלן.

הכרח התוספות לבאר דתשלום על הנאה הוי מדין מלוה הכתובה בתורה – מדברי הגמרא לקמן (נח.) גבי חיוב נהנה בנפלה לגינה
ושמעתי מהג"ר חנוך הבלין שליט"א, לבאר שעיקר ההכרח של התוספות לבאר שחיוב תשלום בנהנה הוא כגזלן או מזיק וכמלוה הכתובה בתורה הוא מדברי הגמרא לקמן.

דברי הגמרא בדין חיוב נהנה בנפלה לגינה – ובחילוק בין דין זה למבריח ארי
דהנה הגמרא לקמן בהכונס (דף נח.) גבי דין המשנה שם בנפלה לגינה ונהנית, דמשלמת מה שנהנית, וז"ל הגמרא שם, "לא מבעיא קאמר, לא מבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית, אבל נחבטה אימא מבריח ארי מנכסי חברו, ומה שנהנית נמי לא לשלם קמ"ל", עד כאן דברי הגמרא.

ומבואר בדברי הגמרא שכאשר נפלה בהמתו [באונס] לחצר חברו על ערימת פירות של חברו, וכתוצאה מנפילתה על הפירות הוא נהנה שהיא לא ניזקה בנפילתה, והפירות כמובן ניזקו, דהנה על הפירות הוא פטור, אולם על מה שנהנה הוא מחויב לשלם, ומבואר בגמרא שהחידוש בזה הוא משום שהיינו אומרים שיהיה פטור משום שחברו הוא מבריח ארי בעלמא, קמ"ל.

ומקשה הגמרא שם, וז"ל, "ואימא ה"נ ויהיה פטור על ההנאה מדין מבריח ארי, מתרצת הגמרא, דלא דמי, מבריח ארי מנכסי חברו מדעתו הוא, האי לאו מדעתו, ועוד יש לתרץ דלא דמי משום שמבריח ארי לית ליה פסידא במה שהבריח, אולם הכא לבעל הפירות איכא פסידא". עכ"ל.

ומבואר בדברי הגמרא ב' סיבות מדוע בעל הפירות שנפסדו לא הוי מבריח ארי ביחס לנזק שהיה עלול להיגרם לבהמה אם הייתה נופלת לחצרו מבלי שהיו שם פירות.

הסיבה הא', היא משום שמבריח ארי הוא פועל מדעתו, ומרצונו הוא בחר להבריח את הארי מן העדר, וכשזה מדעתו אין לו זכות תביעה לממון מה שהציל, אולם כאן בנפלה לגינה היא נפלה שלא מדעתו, ובעל הפירות לא בחר בזה שהיא תיפול על פירותיו, וא"כ לא שייך לומר שאין לו זכות תביעה על הפירות, ומשו"ה חייב לשלם לו בעל הבהמה את מה שנהנה.

הסיבה הב'‚ היא לבאר שבכל מבריח ארי אין שום הפסד למבריח, אלא טירחה בעלמא, אבל ודאי שאין לו הפסד ממוני, בשונה מנפלה לגינה שיש לבעל הפירות הפסד בעצם הנפילה שהרי הפירות נפסדו, ולכן בעל הבהמה חייב לשלם לבעל הפירות את ההנאה.

דברי התוספות שם בגדר דין מבריח ארי
ועיין בדברי התוספות שם (ד"ה א"נ מבריח ארי) שהקשה מדין פורע חובו של חבירו בנדרים (לג.) דחשבינן ליה מבריח ארי, ופטור הלווה לשלם, ואע"ג דאית ליה [לפורע] פסידא אפילו שהוא עשה את זה מדעתו, ואמאי פטור, הא לפי דברי הגמרא כיון שיש לו פסידא היה צ"ל חייב, עכ"ד קושיית התוספות.

וכתב ליישב התוספות ב' תירוצים, הא'‚ לבאר שמכיון שהוא פרע את החוב מדעתו, א"כ בכה"ג שהוא מבריח ארי מדעתו, א"כ גם אם יש הפסד בכו"א עדיין חשוב למבריח ארי ולא יוכל לתבוע משום שהוא ידע שיהיה לו הפסד, וא"כ אין במציאות ההפסד להפקיעו מדין מבריח ארי שהרי זה היה מדעתו.

והב', עוד כתב ליישב שבכדי לחייב בתשלום לא סגי באם הוא עושה את זה מדעתו או באם יש לו הפסד, אלא שבשביל לחייב אותו ממון בעינן את שתי התנאים, הא', שיהיה הפסד למבריח, והב', שזה לא יהיה מדעתו של המבריח, כלומר, שאם הוא הבריח מדעתו ויש לו הפסד עדיין פטור מלשלם לו משום הוי מבריח ארי לכל דבר ועניין, וכן להיפך אם הוא הבריח שלא מדעתו ואין לו הפסד גם פטור שהוא מבריח ארי, ומה שכתבה הגמרא ב' תירוצים מדוע הוא לא מבריח ארי, אין כוונתה לב' תירוצים אלא לב' תנאים, שכאשר שתיהן קיימים הם מחייבים בתשלום משום שכשיש ב' תנאים הוא לא מוגדר מבריח ארי, וחייב.

ועיין בהמשך דבריו של התוספות שהקשה מדברי הגמרא בהשוכר את הפועלים (ב"מ צג:) שכתבה לגבי שומר חנם ושומר שכר שהיה אצלם פרה ובאו גנבים לקחת הפרה, שכתבה הגמרא לחלק בין השומרים בגדר רמת השמירה הנתבעת מהם בכדי למנוע את הגניבה, דהנה שומר חנם חייב לגרש אותם במקלות, ואילו שומר שכר צריך לשכור אנשים שיעזרו לו להציל את ממון הבעלים, והבעלים ישלם לו את השכר ששילם לפועלים שסייעו להציל, ומובא שם שאם השומר חנם שכר אנשים כדי לשמור על הממון אע"פ שלא מחויב לשכור אלא רק במקלות הבעלים צריך לשלם לו שכר ונותנים לו מה שהוציא, וכתב התוספות דמסתברא שגם באנשים בעלמא שאינם שומרים שחייב הבעלים לשלם להם שכר וגם שכר עצמו הוא נוטל, שהרי אין לחלק בין רועה עצמו שמוטל עלין להתעסק ולשמור לשאר איניש בעלמא, וא"כ שואל התוספות עולה מן הדברים שאף במבריח ארי שעשה מדעתו חייב לו הבעלים ממון.

ועוד שואל התוספות מדברי הגמרא לקמן (קטו:) גבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח שלו והציל של חבירו, שפסקה שם הגמרא שאין לו אלא שכרו בלבד, ושכרו מיהא שקיל, ולא אמרינן מבריח ארי בעלמא הוא, וכן הקשה התוספות גבי משיב אבידה שמחזיר ונוטל שכרו כפועל בטל, ולא אומרים מבריח ארי. [ועיין שם שביאר למה לא שייך לתרץ שכל החיוב שם הוא מדין תקנת חכמים]

וכתב לתרץ התוספות וז"ל, "ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר, היינו כשאין הדבר ברור שיבוא לידי הפסד וכגון שהארי רחוק ואין יודע אם יבוא לאכול בהמת חבירו, ואין מצילו אלא מן הדאגה ומן הפחד שמא יבוא, אבל אם הדבר ברור שיבוא לידי הפסד או לידי דריסת ארי או מציל מפי ארי עצמו, אז בודאי נוטל שכרו, וכמו בשטף נהר חמור חבירו והצילו ע"י חמורו, והך שמעתין מיירי שהצילו ירקות מצער בעלמא שאין בעל הבהמה רוצה שתיחבט בהמתו בארץ ותצטער, ואע"פ שלא היו דמיה נפחתים, מכך ולכך היה נחשב מבריח ארי אי הוה מדעתו או שאין הפסד", עד כאן עיקרי דבריו. [ועיי"ש בהמשך דבריו שכתב לבאר את שאר המקרים והדוגמאות.]

והעולה מדברי התוספות שבכדי שיהיה פטור של מבריח ארי בעינן לג' תנאים, הא', שיציל ויבריח מדעתו, הב', שע"י הברחתו והצלתו לא יהיה לו הפסד, הג', שאין ההצלה והנזק ברי הזיקא, וזאת משום שאם אכן הנזק היה ברי, ודאי חייב הבלעים לשלם לו ולא שייך בזה דין מבריח ארי, שהרי לא גרע מדין יורד או מדין משתרשי ליה, אלא מיירי באופן שאי"ז ברי היזקא.

ואילו בנפלה לגינה בפשוטו נראה דהוי ברי הזיקא שהרי לולי ערמת הפירות היא הייתה ניזוקת, ולכן כתב התוספות לחדש שכל מה שהבעלים נהנה מנפילתה על הפירות ולא על הקרקע, הוא צער הבהמה בלבד, אבל הוא לא הרויח או חסך מזה דמים, כיון שאם אכן הוא היה מרוויח בנפילה זו וחוסך ממון לרפואתה, ודאי שהיה צריך לשלם, ובאמת אין לו פסידא כלל אלא רק מנע ממנו צער בעלמא, ומשו"ה היה צד לגמרא לבאר ולומר שאכן הוא יהיה כמבריח ארי בעלמא ופטור, קמ"ל.

והנה כל דברי התוספות מבוארים רק באי נימא שחיוב תשלום על הנאה זה מדין גזלן ומלוה הכתבוה בתורה, דאי נימא שדין חיוב תשלום של נהנה הוא מדין ממוני גבך, א"כ קשה מאד, מה שייך בנפלה לגינה חיוב תשלום הנאה, הא אין שם הנאה כלל ולא קיבל או התרבה ממון, אלא רק מניעת צער בעלמא.

וע"כ מוכרח לבאר שחיוב נהנה הוא כעין מלוה הכתובה בתורה והוי גזלן, וכשהבהמה נפלה היא משתמשת בפירות והוא נהנה מזה שאין לה צער, והוי כעין לוקח שימוש מהפירות, ועל הנאה זו חייבה תורה את הבעלים [הנהנה] לשלם ממון כעין גזלן.

ומכאן למד התוספות שחיוב של נהנה הוא מדין גזלן, וכמלוה הכתובה בתורה, וזה מה שס"ל להתוספות בתירוץ הראשון גבי סמנין של צמר (ב"ק קא.) שהחיוב הוא מדין גזלן, ומשו"ה כתב התוספות שהוא פטור משום שאין שם מעשה שלו ולא מעשה של בהמתו, שהרי בכדי לחייב תשלום על הנאה מדין גזלן או מזיק, בעינן למעשה שלו או של בהמתו, כי תביעת מלוה הכתובה בתורה היא ביחס למעשה שנעשה כנגד הבעלים, והוא תובע מסיבתו שלא יקרה לו, משום שזהו קיום בעלותו, וחידשה תורה שכאשר ישנו מעשה כעין מזיק או גזלן הוא חייב לשלם כמו מלוה, אבל כל החיוב הזה מתחיל רק כאשר ישנו באמת מעשה של חיסרון כנגד רשות הבעלים, ומשו"ה אם אין מעשה אין לחייבו מדין גזלן גם על ההנאה, וכיון שאת המעשה של הלקיחה והחיסרון עשה הקוף ולא בעלי הצמר הוא פטור על ההנאה.

אולם לפי"ז קשה, שאם אכן מוכח מדברי הגמרא בנפלה לגינה שחיוב נהנה הוא חיוב של מלוה הכתובה בתורה כיון ששם לא שייך לחייב הנאה מדין ממוני גבך, א"כ צריך ביאור מה ס"ל לתירוץ השני בתוספות שגדר חיוב תשלום של נהנה הוא מדין ממוני גבך, ואיך יבאר ויכלכל דברי התוספות והגמרא לקמן.

ועוד קשה שלפי סברת התירוץ הראשון בדברי התוספות שחיוב נהנה הוא מדין גזלן, ולכן צריך שיהיה מעשה, א"כ למה גבי תחב לחבירו לבית הבליעה שחייב מדין נהנה, כתב התוספות שחייב משום דאיכא הנאת גופו ובכה"ג לא צריך מעשה, שהרי לפי מה שנתבאר בכדי לחייב תשלום על הנאה בעינן מעשה כיון שהוא מלוה הכתובה בתורה, ויתבאר לקמן בע"ה.

לבאר דבכל תביעת תשלום על הנאה איכא ב' מחייבים – וביאור ב' התירוצים בדברי התוספות (קא.)
ונראה לענ"ד דאפשר ליישב מה שהקשנו לעיל, דהנה התירוץ השני בדברי התוספות ס"ל שבאמת ודאי שיש חיוב תשלום של נהנה מדין מלוה הכתובה בתורה כגזלן או מזיק, וכמו שכתוב בגמרא (דף נח:) גבי נפלה לגינה ומוכח להדיא כך, אבל מנגד בדברי הגמרא בכתובות (ל:) גבי תחב לו חבירו מוכח שיש חיוב תשלום של נהנה מדין ממוני גבך שהרי שם חייב בתשלום אע"פ שלא שום מעשה, ובאמת נראה לבאר ס"ל [לתירוץ השני] שיש בכל נהנה ב' מחייבים האחד הוא מדין מלוה הכתובה בתורה והיינו מדין גזלן או מזיק, [וכמו שמוכח מדברי הגמרא בנפלה לגינה, (נח:)] ואילו המחייב השני הוא מדין מלוה שאינה כתובה בתורה, והיינו מדין תביעת ממוני גבך. [כמו שנתבאר בדברי הגמרא בכתובות (ל:)]

ובאמת התירוץ הב' הבין ששאלת התוספות לחייב את בעל הצמר בתשלום על ההנאה, היא מצד ב' המחייבים של נהנה, הא' מדין גזלן או מזיק, והב' מדין ממוני גבך, ועל זה תירץ התוספות שבכדי לחייב על הנאה מדין גזלן או מזיק, צריך מעשה וכיון שאת המעשה עשה הקוף א"א לחייבו מדין גזלן, אבל לשיטתו שיש ב' מחייבים בהנאה, א"כ עדיין קשה שאמנם מדין גזלן א"א לחייבו אבל לכה"פ מדין ממוני גבך יתחייב לשלם וכמו בתחב לו חברו, וע"ז תירץ התוספות דאה"נ, אלא שכאן אין הנאה זו חשוב להנאת ממון שמתחייבים עליה תשלום, משום דהוי נוי בעלמא, ולא חשיב הנאה.

והביאור בתירוץ הראשון בתוספות כבר כתב הגרש"ש לבאר שמצינו לגבי חפץ שהוא מודר הנאה ממנו שאם נהנה שלא כפי הדרך שבה נהנים בחפץ הוא לא עובר על איסור, אבל לגבי אדם שאכל דבר שהוא מודר הנאה ממנו, חייב אפילו אם נהנה שלא כדרך הנאתו, וכתב ר' שמעון לבאר שיש חילוק בין אדם שאוכל לאדם שמשתמש, שבמשתמש אם הוא לא נהנה כדרך הנאתו א"כ זה לא מוגדר שהוא נהנה מההנאות שהחפץ מעמיד, אבל כשהוא אכל, אז גם אם אין זה הדרך בה נהנים, כיון שהוא נהנה בפועל א"כ זה בעצם מוגדר הנאה של האדם מהחפץ, וזה לא תלוי בדרכו כי בעצם יש פה הנאה של האדם מהחפץ.

ולפי זה אף בסוגיין מה שהתוספות כותב שבעינן מעשה בכדי להתחייב בנהנה, זה משום שאם אין מעשה שלו או של בהמתו, א"כ אי"ז מוגדר שהוא נהנה מחברו, משום שכדי שזה יהיה מוגדר שהוא קיבל הנאה מחברו ובשביל ליצור מלוה הכתובה בתורה בעינן מעשה כי שהמעשה הוא הסיבה המגדירה שהוא נהנה מחבירו, שהוא קיבל ממנו ולקח ממנו, וא"כ בהנאת גופו אע"פ שלא עשה מעשה שלו או של בהמתו אבל כאשר נהנה עם גופו ויש לו הנאת מעיו א"כ אין לך גזלן מזה שהרי לא צריך למעשה כלל שהרי אף בלי המעשה הוא מוגדר כנהנה מחברו, ועיין בזה.

ביאור דברי הקצות החושן ע"פ הנתבאר דאיכא ב' מחייבים – וביאור חיוב ממוני גבך כעין שכירות ושאלה [ולא כמשתרשי ליה]
אכן לפי"ז נראה לבאר דברי הקצות לגבי האומר לחברו אכול עמי, דכתב הקצות שחייב משום נהנה, ועיין לעיל מה שהקשנו לשיטתו שמוכח מדבריו שכתב לגבי הגמרא בחולין במתנות כהונה שפטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעים, ומוכח שחיוב נהנה הוא מדין מלוה הכתובה בתורה וחייב לשלם כגזלן, וקשה שהרי באכול עמי לא שייך לחייבו מדין גזלן או מזיק שהרי חברו אמר לו אכול עמי, והיינו שנתן לו רשות, וא"כ אמאי חייב.

אלא נראה שאף הקצות ס"ל שישנם ב' מחייבים בתשלום על הנאה, הא' הוא מדין גזלן ומלוה הכתובה בתורה, וכדמוכח בדברי הגמרא בהכונס (נח:) והב' הוא מדין ממוני גבך.

והנה, בגדר תשלום על הנאה מדין ממוני גבך ישנם ב' אפשרויות, האפשרות הא', הוא חיוב ממוני גבך של משתרשי ליה, והיינו שיסוד החיוב משתרשי ליה הוא נוצר מהכרח של קיום הממון בגלל הממון שנחסר אצל הבעלים, ולכן אותו ממון הנחסר הוא מושקע כיום בממון האחר, וכמו שמובא לגבי אנסו בית המלך גרנו בחובו, שהמעשר שהיה צריך לעשר קיים בממון שנשאר, ויסוד חיוב זה הוא בנוי על כך שמוכרח שקיום הממון לאחד הוא בגלל החיסרון שנוצר בממון של השני, ולכן הממון הנחסר קיים בממון שנשאר, ועליו להשלים לבעל הממון חיסרון זה מדין משתרשי ליה, ועל יסוד חיוב זה כותב התוספות שם, שאין חיוב משתרשי ליה משום שיכול לטעון טענת הייתי מתענה ויפטר, וזאת משום שכאשר טוען הייתי מתענה א"כ החיסרון שנוצר בממון האחד לא בהכרח מושקע בממון השני שהרי ממון השני לא בהכרח חסך או התרבה ומשו"ה כיון שיכול לטעון הייתי מתענה ליכא חיוב של משתרשי ליה.

אולם הקצות הבין שישנו אפשרות נוספת של חיוב תשלום על הנאה של ממוני גבך, והוא האפשרות הב' שהתשלום על הנאה מדין ממוני גבך אינו משתרשי ליה, אלא ממוני גבך כעין שכירות ושאלה, והיינו שכאשר אדם שוכר חפץ מחבר, א"כ יש לו את החפץ לשימושים והבעלים נתן לו הנאות, וההנאות האלו הם הנאות שהם שוות ממון שהרי משלמים עליהם, וזה חשיב לממוני גבך ואם לא ישלם לו הרי שהוא תובע תשלום כעין שכירות [ובהמשך נבאר בהרחבה מהי הסיבה וההגדרה ביחס לממון שהוא שווה הנאה]

ועל תביעה זו ס"ל להקצות דלא שייך לומר הייתי מתענה, וזאת משום שבפועל הוא קיבל הנאה, ונתחייב בתשלום כעין תורת שכירות, שהרי קיבל הנאה שווה ממון, והחיוב הוא על עצם הקבלה ולא על מה שהוא חסך בממון שלו ונשתרש, משום שעל חיוב כזה הוא יכול לומר שההשתרשות אינה מוכחת, והייתי מתענה והיה נפטר מתשלום, אבל כיון שהוא מחייב על עצם קבלת ההנאה, ועצם ההנאה היא ממון א"כ חייב לשלם על ההנאה אף באכול עמי, שהרי זה ממון שהוא קיבל מבעלים, והוי תביעת ממוני גבך כעין שכירות.

סיכום שיטת הקצות
והעולה מהדברים דנתבאר בדברי הקצות דס"ל שישנם ב' מחייבים בנהנה הא' מדין גזלן וכמלוה הכתובה בתורה כמו שמוכח בגמרא (נח.) והב', חיוב תשלום של נהנה מדין ממוני גבך כעין שכירות שהבעלים מעמיד לו את הממון להנאתו, ומכיון שהנאה היא שווה ממון, וקבלת הממון על מנת שתשלם היא ממוני גבך כעין שכירות, [וכפי שנתבאר בתירוץ הב' בתוספות (קא.)] וס"ל שיש פעמים ומקומות בהם יש לחייב את הנהנה מדין גזלן מלוה הכתובה בתורה, ויש מקומות בהם יש לחייבו חיוב נהנה מדין ממוני גבך, וצריך לבאר שהקצות החושן הבין שכשהבעלים נותן לחבירו הנאה מדעתו, וכגון באכול עמי, מחייבינן את הנהנה בתשלום מדין ממוני גבך בתורת שכירות או שואל שגם הם מחיוביים מדעת הבעלים, אבל בכה"ג שלוקח מחבירו הנאה שלא מדעתו, א"כ המחייב על ההנאה היא לקיחת הממון, והוא מצד מלוה הכתובה בתורה ככל הגזלנים, ועיין.

ועדיין קשה שהרי הקצות לעיל (שצ"א ח') גבי כתב גבי חיוב תשלום של נהנה שחייב זיבורית משום דהוי ככל הלוואה אלא שאין בזה תקנת שלא תנעל דלת ומשו"ה נשאר דינו מזיבורית, ומשמע דהוי מלוה שאינה כתובה בתורה ומדין ממוני גבך, ואילו גבי מת"כ משמע דהוי מלוה הכתובה בתורה וצ"ע, ובהמשך יתבאר.

ביאור דברי הגמרא בדין אכלה שעורים – ופלוגתת רבה ורבא
עיין בדברי הגמרא בסוגיא (כ.) בפלוגתת רבה ורבא שנחלקו בביאור גדר החיוב על ההנאה בדין המשנה, שאם הבהמה אכלה מתוך הרחבה [ברה"ר] אע"פ שפטורה מתשלום על הנזק בכו"א משלמת מה שנהנית.

וז"ל הגמרא, "וכמה, רבה אמר דמי עמיר, רבא אמר דמי שעורים בזול, תניא כוותיה דרבה תניא כוותיה דרבא, תניא כוותיה דרבה רבי שמעון בן יוחי אמר אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד, תניא כוותיה דרבא אם נהנית משלמת מה שנהנית, כיצד אכלה קב או קביים אין אומרים תשלם דמיהן אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע"פ שאינו רגיל, לפיכך אכלה חטין או דבר הרע לה פטורה". עכ"ד דברי הגמרא.

ועיין בדברי רש"י שכתב לבאר שיטת רבה (ד"ה דמי עמיר) וז"ל, "שאם אכלה שעורים כדי שביעתה אינו משלם לו אלא דמים שהיה צריך ליתן לה בקשים או בתבן להאכילה דאמר ליה אי אפשי לאכילה שעורים אלא קשין ותבן". עכ"ל, בביאור דברי רבה.

וכן בהמשך בדברי רש"י שכתב לבאר שיטת רבא (ד"ה דמי שעורים בזול) וז"ל, "כפי שהיה צריך ליקח שעורים למאכלה אם היה רוצה לאכילה שעורים ולא יתן לו כשאר שבשוק דלמא איהו לא מאכיל לה שעורים אלא בזול יתן כדאמרינן בפרק מי שמת ב"מ (קמו:) וכל זוזא חשיב ארבע דנקי הינו שני שלשי דמים". עכ"ל.

ההבנה בצדדי המחלוקת באכלה שעורים בפשיטות
והנה יש להתבונן מדוע המחלוקת של רבה ורבא אי משלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול, נאמרה דווקא במקרה שהבהמה אכלה שעורים, שהרי בהמשך דברי הגמרא שהביאה האיבעיה דר' חסדא לגבי אדם שדר בחצר חבירו, ואילו שם אין את הצדדים האלו בהם נחלקו רבה ורבא, האם הוא משלם לפי מה שהוא קיבל או לפי מה שהוא חסך, ולא נראה שמחלוקתם נאמרה אף לעניין זה, אלא שנחלקו בבהמה בלבד.

ועוד יש להבין מדוע בהיגיון הפשוט מדוע אנו מחייבים את בעל הבהמה על ההנאה שהבהמה נהנית הרי הבהמה אכלה ונהנית ולא הוא, ומדוע החיוב הוא כלפיו.

ובפשיטות נראה לומר שבאמת כל ההנאה שהבעלים הפיק מזה בהמתו נהנית, היא חסכון הארוחה, שהרי הוא היה צריך ליתן לבהמתו לאכול, וע"י שהבהמה אכלה מממון חברו הוא חסך בעלות ארוחה, וזוהי ההנאה שיש לבעלים, ובזה, בגדר ההנאה שהבעלים הפיק, נחלקו רבה ורבא מהו גדר ותביעת התשלום, שרבה ס"ל שהבעלים צריך לשלם לבעל האוכל דמי עמיר בדווקא וזאת משום שזו הארוחה שהוא היה נותן לה אילולי שהיא שבעה מממון חברו, ואילו רבא ס"ל שחייב לשלם לו דמי שעורים בזול משום שבפועל א"א להתעלם מהמציאות שהיא אכלה שעורים ובוודאי שהבעלים שמח ומרוצה בזה שהיא אכלה שעורים שהוא משובח יותר מעמיר, ולכן מחייבים אותו כפי גובה הסכום שאותו הוא היה מוכן לשלם אילו היו מציעים לו שעורים בזול.

ולפי זה מובן מדוע דווקא בבהמה נחלקו רבא ורבה שהרי באדם עצמו בורור שהוא משלם כפי מה שהוא לקח, ולא לפי מה שחסך, אלא שכיון שכל ההנאה הייתה על ידי הבהמה א"כ משמעות החיוב תשלום על ההנאה היא רק במה שהבעלים נהנה ולא הבהמה, ולכן הוא מחויב לשלם כפי מה שנהנה, כמו כן מבואר מדוע אין חיוב כלפי ההנאה שהבהמה אכלה אלא כלפי הבעלים בלבד.

הצ"ב בהבנה הפשוטה בסוגיא
והנה צריך ביאור בשיטת רבא דס"ל שבעל הבהמה צריך לשלם לו דמי שעורים בזול, והרי ההנאה שיש לו היא החיסכון של הארוחה שהיה צריך לתת לבהמה אילו לא הייתה אוכלת, והחיסכון הוא דמי עמיר בלבד ואמאי יצטרך לשלם את מה שהיה מוכן לתת עבור שעורים, ואם באמת נבאר דס"ל לרבא שבכדי לחייב תשלום א"כ תמיד היחס הוא אל מה שהיא אכלה בפועל, א"כ מדוע משלם דמי שעורים בזול, שישלם שעורים במחיר המלא, שהרי זה מה שהיא אכלה ואנו דנים ביחס לתשלום את מה שהיא אכלה.

ומשום קושיא זו כתב לבאר המאירי שיש אומדנא כללית, שכל אדם שכל אדם שהוא בעל בהמות הוא שמח על הזדמנות לתת לבהמותיו אוכל משובח יותר בזול, בגלל שאדם דואג לבהמתו ואוהב אותה מרחם עליה ורוצה שיהיה לה טוב, ומשו"ה יש אומדנא כללית שכל אדם רוצה להאכיל לבהמתו שעורים בזול כשיש לו הזדמנות, ולכן ס"ל לרבא שכשאכלה שעורים א"כ משלם את מה שהוא היה מוכן לתת עבור האוכל המשובח.

אולם אם זה מה דס"ל לרבא צ"ב מהם צדדי המחלוקת של רבה ורבא אי משלם דמי עמיר או שעורים בזול, דלפי האמור עולה שנחלקו האם ישנה אומדנא כזאת שאנשים מוכנים לשלם דמי שעורים בזול, שרבה ס"ל שאין כזאת אומדנא ומשו"ה משלם דמי עמיר, ואילו רבא ס"ל שיש אומדנא ולכן משלם שעורים בזול, וזה קשה מאד דאין נראה כלל לבאר שזו הייתה מחלוקתם, מצד השכל וההיגיון הישר.

ועוד קשה בביאור צדדי מחלוקתם דאי נימא שחיוב תשלום על הנאה הוא מדין מלוה שאינה כתובה בתורה והיינו שיש עליו תביעת ממוני גבך, א"כ אפשר לנסות לבאר לכאן ולכאן שנחלקו רבה ורבא בגדר שוויות הממון שיש לבעל האוכל אצל בעל הבהמה, אבל באי נימא שדין חיוב תשלום על הנאה הוא מדין מלוה הכתובה בתורה וכגזלן, א"כ אמאי חייב לשלם דמי שעורים בזול או דמי עמיר, הרי החיוב הוא על מה שהבהמה לקחה מדין גזלן, וא"כ היה צריך לשלם או להחזיר את מה שהבהמה לקחה והוא דמי שעורים במחיר המלא, ומה הביאור בדעת רבה ורבא.

ועוד צ"ב במה שכתב לבאר רש"י בד"ה דמי עמיר וז"ל, "אי אפשי לאכילה אלא קשין ותבן" עכ"ל, שהרי לפי רבה אין אומדנא שנוח לאדם לשלם שעורים בזול לבהמתו ולכן משלם דמי עמיר, וא"כ מה שייך מה שכתב רש"י שהסיבה לפטור מלשלם על השעורים הוא משום שהוא טוען אי אפשי אלא בתבן וא"כ כל החיסכון הוא העמיר בלבד, הא אין אומדנא וא"כ ממילא משלם דמי עמיר ומה שייך טענת אי אפשי.

ועוד קשה שהרי בפשטות הדברים חיסכון הארוחה שנוצר הוא כעין חיוב משתרשי ליה, והיינו שע"י שנתחסר ממונו של זה נוצר חיסכון או התרבות בממון של האחר, וא"כ מדוע אין כאן דין חיוב תשלום של משתרשי ליה וכמו שמצאנו בתוספות לקמן בהכונס (נח.) שחייב להשלים את החיסרון, וכן מצינו בדברי הגמרא בב"מ (קא.) גבי שטף נהר זיתיו וזיתיו נסחפו לשדה חברו ונבטו בקרקע שם והפכו לאילנות, שהדין הוא שבעל הזרעים נהיה כעין שותף בשבח של האילנות וחולקים יחד חצי חצי, וא"כ מדוע מתחייב מדין נהנה הא איכא משתרשי ליה.

וצ"ל בהכרח שעל חיוב משתרשי ליה הוא יכול לטעון הייתי מתענה, והיינו שאין החיסכון מוכח, שהרי יכל שלא לתת לבהמה אותה ארוחה שחסך, ולכן לא שייך פה דין משתרשי ליה וכמו שכתב התוספות בחולין (ל.) ואילו חיוב תשלום של נהנה קיים גם שטוען הייתי מתענה [ושם אין חיוב תשלום של נהנה משום דהוי ממון שאין לו תובעים, כמו שביאר הקצות שהובא לעיל ברמ"ו]

ועוד קשה שהרי מוכח מדברי הגמרא לקמן בהכונס (נח.) גבי נפלה לגינה שההנאה של הבהמה היא לא מה שהוא חסך ממון, וכפי שנתבאר בדברי התוספות שם, שלא שייך בזה חיסכון וכל מה שהוא נהנה זה מה שהבהמה שלו לא הצטערה, ובכו"א מבואר שם שהבעלים חייב תשלום מדין נהנה ואפילו שאין שם חיסכון ולא חסך כלום בכו"א חייב, וא"כ מוכח שעצם מה שנמנע צער מבהמתו חשיב להנאה אצלו, וא"כ אף אצלינו בסוגיא כשהבהמה אכלה והיא שבעה ובוודאי נהנתה מהאכילה אמאי לא יחשב להנאה של הבעלים, ויהא הוא בעצמו מוגדר לנהנה ולא מה שחסך.

והדברים אכן צריכים ביאור, שהרי אם נכון הדברים שיש דין תשלום על הנאה שנהנתה בהמתו בעצם זה שהיא שבעה, צריך להבין מה היו צדדי המחלוקת בסוגיא.

צ"ב שיטת המוהרי"ט בחיוב הנאה באכלה שעורים – ובדברי הגמרא (נח.) בנפלה לגינה
והנה, לפי מה שנתבאר בדברי המוהרי"ט לעיל, צריך ביאור עצום היאך יכלכל דברי הגמרא בדין אכלה מתוך הרחבה דמשלמת מה שנהנית, שהרי שכתב לבאר לגבי מתנות כהונה שטענת פטור של הייתי מתענה קיימת אף בחיוב תשלום של נהנה, והיינו שהבין שמשתרשי ליה וחיוב על הנאה, דין אחד להם שכשטוען הייתי מתענה הוא נפטר מתשלום, א"כ בהמה שאכלה שעורים מדוע חייב לשיטתו הא יכול הבעלים לטעון הייתי מתענה, וא"כ הוא פטור מלשלם, והיאך שייך חיוב תשלום של נהנה, דלעולם תמיד הוא יטען הייתי מתענה, ויפטר.

ובעולם יישבו קושיא זו שיש לחלק בין הנאת אדם לבין הנאת הבהמה, וזאת משום שאדם שנהנה ונתחייב בתשלום על הנאה זו, הוא יכול לומר הייתי מתענה, משום שיש טבע לבני האדם להתענות מדי פעם, ואילו משא"כ בבהמה שכל מהותה היא בכדי לשמש את הבעלים בעבודתו בשדה ובמשק, א"כ ישנה אומדנא שכיון שהיא עובדת בשביל הבעלים א"כ הוא חייב לתת לה אוכל בכדי שיהיה לה את היכולת לעבוד עבורו, ולכן על חיוב הנאת בהמתו הוא לא יוכל לטעון הייתי מתענה, כי יש אומדנא שהיה נותן לה אוכל ולכן חייב בנהנה כעין משתרשי ליה.

ואמנם יישוב זה הוא חידוש גדול מאד, שהרי על מה אומדנא זו מבוססת, מנא לך, אולי דווקא היום היא לא תעבוד מסיבה כל שהיא ורוצה הבעלים לחסוך בארוחה, ומהי האומדנא, וצריך עיון.

ועוד צ"ב לבאר דברי המוהרי"ט דס"ל שחיוב נהנה ומשתרשי ליה דין אחד להם, שהרי הגמרא לקמן בהכונס (נח.) להדיא כותבת לא כדבריו, דעל פי דברי הגמרא והתוספות שם מבואר שהחיוב תשלום על הנאה בנפלה לגינה הוא אע"פ שאין לבעלים שום הפסד ממון, וההנאה היא מניעת צער בעלמא, וא"כ אם ס"ל שכל דין חיוב תשלום על הנאה הוא רק בכה"ג שיש משתרשי ליה, צ"ע איך שייך חיוב נהנה שם והרי שם לא היה מרוויח או חוסך ממון כלל, ובעזרת ה' בהמשך יבואר.

ביאור שיטת המוהרי"ט
ונראה לבאר שבאמת גם המוהרי"ט ס"ל שיש חיוב תשלום מדין גזלן והוי כמלוה הכתובה בתורה וכפי שכבר כתב לבאר ר' חיים שהובא לעיל, ועניין זה מוכח מדברי הגמרא בהכונס (נח.) וכל מה שהמוהרי"ט כתב שחיוב נהנה ומשתרשי ליה דין אחד להם לגבי פטור טענת הייתי מתענה, זהו רק במתנות כהונה ששם לא שייך לחייב חיוב תשלום של נהנה כגזלן מדין מלוה הכתובה בתורה, כי הוא ממון שאין לו תובעים, וכן בדין האומר לחבירו אכול עמי לא שייך לחייבו תשלום על הנאה כגזלן, שהרי הבעלים נותן לו לאכול בהסכמתו ומרצונו, וא"כ לא שייך לחייבו על הנאה מתורת גזלן וכפי שכבר נתבאר לעיל בהרחבה, אלא ס"ל שהוא חייב לשלם על ההנאה מדין מזיק, והיינו שכשאוכל הוא מזיק את הפירות שהם ממון הבעלים, ואע"פ שהוא נתן הסכמה בכו"א חייב משום שההסכמה היא רק מגדירה שהלקיחה והאכילה שלו זה לא גזילה והיינו שהוא לוקח נגד רצון הבעלים, אלא שהבעלים מסכים לו לקחת אבל עדיין הוא דורש על זה תשלום, ואין ההסכמה מהווה מחילה על הממון ועדיין הוא דורש את קיום ממונו.

ומשו"ה יתחייב לשלם ככל דין מזיק שחייב למלא את החיסרון שהוא יצר בממון הבעלים ושהבעלים דורש את קיומו, [והקצות לא ס"ל כהמוהרי"ט] אבל לחייבו על ההנאה מדין גזלן זה ודאי לא שייך, שהרי כשהוא לוקח ואוכל הוא לא סותר לבעלותו, אלא אדרבה הוא מקיים את רצונו כבעלים, מה שאומר שבעצם הוא מקיים את בעלותו.

ביאור פלוגתת הקצות והמוהרי"ט – שנחלקו בגדר תביעת הנאה דממוני גבך אי הוי חיוב כעין משתרשי ליה או כעין שכירות
ועוד נראה לומר דבאמת המוהרי"ט הסכים עם דעת הקצות החושן שישנם ב' אפשריות בתביעת תשלום על הנאה, הא', תביעת תשלום על הנאה מדין גזלן גנב או מזיק, והב', תביעת תשלום הנאה מדין ממוני גבך.

אלא שנחלקו הקצות והמוהרי"ט בגדר תביעת נהנה מדין ממוני גבך, דהנה הקצות ס"ל דתביעת נהנה דממוני גבך הוא תביעה של ממוני גבך כעין שכירות ושאלה וכפי שנתבאר לעיל,  דהוי תביעה שהיא על מה שממוני העמיד לך את השימוש, וכמו אם השכיר אדם את ביתו, שכרגע ממון הבעלים עומד לשימושיו לשוכר, והיינו שהמשתמש מקיים לעצמו שימוש בממון חבירו וא"כ תובע הבעלים את הנהנה על מה שקיבל שימוש שהיה צריך להיות לבעלים, והבעלים תובע את השימוש שהיה צריך להיות אצלו מהמשתמש וזוהי תביעת ממוני גבך בנהנה.

ומשום כך ס"ל לקצות החושן שבמקום שהאדם התקבל בפועל וכגון במתנות כהונה שאין שייך לחייבו מצד גזלן או מזיק משום שאין לו תובעים, וכל מה שאפשר לחייבו הוא על עצם ההנאה שנהנה מאכילת הפירות, וזה אינו, משום שתביעת נהנה מצד ממוני גבך היא תביעה שקיימת רק באם ישנו תובע שתובע את השימוש שהיה צריך לעמוד לאדם הספציפי, וכיון שאין לו תובעים א"כ אף שנהנה לא יתחייב ע"ז אבל ודאי שלא שייך לומר שיפטר מצד שיוכל לומר הייתי מתענה, משום שבמקום שקיבל הנאה בפועל לעולם לא יוכל לטעון הייתי מתענה, אלא רק במקום כמו אנסו בית המלך גרנו שהוא נהנה כעין משתרשי ליה שהוא לא קיבל משהו אלא רק חסך שם יוכל לטעון הייתי מתענה כסברת התוספות שם.

אולם המוהרי"ט חולק ע"ד הקצות שסבר שכל תביעת תשלום של נהנה דממוני גבך הוא על עצם קבלת השימוש והוי ממוני גבך כשוכר ושואל, והתביעה היא עצם השימוש שהוא קיבל שהיה אמור לעמוד לבעליו, אלא ס"ל למוהרי"ט שתביעת נהנה דממוני גבך הוא ממוני גבך כעין משתרשי ליה, והיינו שנתבע על מה שכתוצאה מהשימוש בממון חברו הוא חסך הוצאה, והוצאה זו חשובה כהנאת ממון שהיא מחייבת תשלום נהנה והוא כעין משתרשי ליה.

ומעתה יתבאר טובא מה שנחלקו בדין האומר לחברו אכול עמי מדין מה הוא חייב ואמאי אין טענה של הייתי מתענה, דהנה המוהרי"ט ס"ל שחייב מדין מזיק, וזאת משום שמדין נהנה של ממוני גבך כעין משתרשי א"א לחייבו כיון שיכול לומר הייתי מתענה ולא הייתי חוסך ע"י קבלת האוכל, ועל ההנאה גופא שקיבל את הפירות א"א לחייבו שהרי אין זה הנאה שיש עליה חיוב תשלום, כיון שמדין גזלן א"א לחייבו ומדין נהנה א"א לחייבו משום טענת הייתי מתענה, אלא הסיבה שהוא חייב מדין מזיק, שאע"פ שנתן לו רשות לאכול עימו, בכו"א חייב להעלות לו שכר עבור מה שחיסר לו וכל מה שנתן לו רשות הוא רק בכדי לא להחשיבו כגזלן, ובאמת ס"ל שיש חיוב נהנה של גזלן אלא שכאן הוא לא יכול לתבוע מדין חיוב זה שהרי הוא נתן לו הסכמה.

אולם הקצות סובר שהסיבה שהוא חייב בתשלום באכול עימי הוא משום דהוי תביעת נהנה דממוני גבך שהיא כעין שכירות ושאלה, שהרי בפועל הוא קיבל שימוש ששווה לו ממון והוא אכילת הפירות, ועל הנאה שהוא קיבל ס"ל להקצות שלעולם הוא לא יוכל לטעון הייתי מתענה ולהיפטר, כיון שאם החיוב בנהנה הוא על השימוש שקיבל בפועל א"כ לא שייך לטעון הייתי מתענה לאחר שהוא קיבל את ההנאה, כי אם התביעה היא על הקבלה ודאי שאין טענה שיכולתי לא להתקבל, כי הרי בפועל הוא קיבל ואת הקבלה הזוהבעלים תובע מדין ממוני גבך, [וגזלן ומזיק לא הוי שהרי נתן לו רשות] ומשו"ה כתב לבאר הקצות שהוא חייב על הפירות מדין נהנה.

יישוב הקושיות בדברי המוהרי"ט – באכלה שעורים (כ.) ובנפלה לגינה (נח.)
ולפי מה שנתבאר יתבאר טובא דברי המוהרי"ט בסוגיא בדין אכלה שעורים ובפלוגתת רבא רבה, דהנה באמת לגבי חיוב תשלום נהנה דממוני גבך שהוא כעין משתרשי ליה, באמת לעולם לא יהיה חייב משום שיכול לומר הבעלים הייתי מתענה ויהיה פטור, אבל הסיבה שבאכלה שעורים הוא יהיה חייב על ההנאה משום דס"ל שחיוב תשלום על ההנאה אינו מדין ממוני גבך אלא מדין גזלן והוי מלוה הכתובה בתורה, ובגזלן לא שייך לטעון פטור של הייתי מתענה, משום שהחיוב הוא על עצם הלקיחה, ולקיחת השימושים ע"י הבהמה שלא כדין היא המחייבת בתשלום ומשו"ה חייב לשלם לו. [5]

וכן בדברי הגמרא בהכונס בנפלה לגינה מתחייב לשלם לבעל הפירות על ההנאה שלא נצטערה בהמתו, מדין גזלן, שהרי הוא לקח מהבעלים שימוש בפירות לעניין שלא תלן, שהרי הוא לקח מהבעלים שימוש בפירות לעניין שלא תצטער ואע"פ שזה לא חסך לו ממון בכו"א חשיב ללקיחה וחייב לשלם מדין גזלן, ולא קשיא מה שהקשנו לעיל.

אולם עדיין צ"ב מהו הגדר באכלה מתוך הרחבה שחייב על מה שנהנית מצד גזלן, הרי זה מעשה בהמתו, ומה עוד שזה ברה"ר שבה היא פטורה על נזק, ומה היו צדדי המחלוקת של רבה ורבא אי משלם דמי עמיר או דמי שעורים בזול.

ובכדי לבאר זה ישנו יסוד של הברכת שמואל בגדר חיוב תשלום על הנאה שמקורו בדברי הגמרא בכתובות גבי חיוב נהנה בתחב ליה חברו, ונביא את עיקרי הדברים ובהקדם את דברי הגמרא כאן (כ.) בדין הדר בחצר חברו ואת הדברים הצ"ב שם שנוגעים לענייננו, ואת דברי הגמרא בכתובות ולאחמ"כ את דברי הברכת שמואל, כדלהלן.

בדינא דגמרא גבי הדר בחצר חברו – על הצד שוודאי חייב או ודאי פטור
ועיין בהמשך דברי הגמרא (כ.) שהביאה איבעיא דר' חסדא וז"ל, "א"ל רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא אמר מאי מילי מעלייתא א"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר הא איתהנית" עכ"ד הגמרא.

ועיי"ש בדברי הגמרא שדנה באיזה מקרה ישנו ספק אם צריך להעלות לו שכר אי לאו, דהנה אי מיירי באופן שבו החצר לא קיימא לאגרא וגברא לא עביד למיגר, כלומר שהבעלים לא מתחסר ממון בגלל שנהנה נכנס לחבירו, והמשתמש לא נהנה בוודאי פטור, אלא דמיירי באופן שבו גברא עביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא, והיינו זה נהנה וזה חסר ודאי חייב כיון שגם המשתמש בחבירו נהנה וגם השני מתחסר.

והנה יש להבין מהו הביאור בדברי הגמרא גברא דעביד למיגר, והיינו שהשימוש לא מוגדר הנאה שמתחייבים עליה תשלום, ועיין ברש"י על המקום (ד"ה זה לא נהנה) שכתב לבאר וז"ל, "דהא שכיחי ליה בתים בחנם".

ועיין ברבינו חננאל שכתב לבאר באופן שונה מדברי רש"י וחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור דהא זה לא נהנה, וז"ל "שכן כל מקום ששוכן אינו נותן שכר מפני שהוא חשוב ונשוא פנים ומבקשים הכל לדור אצלם בלא שכירות".

ולכאורה מה שכתב רש"י לבאר שהסיבה שהוא לא נהנה כי יש לו עוד בתים בחנם, זהו דבר תימה, שהרי בין אם נאמר שהמחייב ממון בהנאה הוא מצד הגזילה של השימושים, או שהחיוב הוא תביעת ממוני גבך, א"כ מה אכפ"ל אם יש לו בתים אחרים בחינם, [ולכן הוא פטור] והרי בפועל השימושים שיש בממון שימשו אותו והוא ישן בבית חבירו, והשימושים נלקחו וההנאה היא שווה ממון לכשלעצמה, וא"כ מה נפק"מ אם למשתמש יש בתים אחרים בחינם, ביחס להגדרת החיוב תשלום.

ודבר זה מוסכם על כולם שאם אדם גוזל חפץ מבעלים, ובעיני הגזלן הוא שווה פחות בגלל שיש לו הרבה כאלה, אין צד לפטור אותו מתשלום או מתשלום חלקי, ובודאי שהוא חייב להחזיר או לשלם את מה שלקח, שהרי הוא לקח לו ממון ומתחייב על כך, א"כ למה בתשלום על הנאה ישנו חילוק האם יש לו בתים אחרים בחינם, ודווקא אם אין לו בתים אחרים רק בכה"ג הוא חייב והרי המחייב הוא עצם לקיחת שימושים של ממון ואת זה הוא לקח בעצם שהוא ישן ודר שם.

ועולה מהנ"ל שיש לבאר ב' נושאים עיקריים בכדי להגיע להבנת הסוגיא הא', הוא מהו הביאור בצדדי המחלוקת של רבה לרבא האם משלם דמי עמיר או שעורים בזול, וכפי בשנכתב לעיל לא נראה שיסוד מחלוקתם הוא מחלוקתם מציאותית האם יש אומדנא שאדם רוצה להאכיל לבהמתו אוכל משובח יותר באם ימצא לו בזול, וכדכתב המאירי, וא"כ יש להבין מהו יסוד המחלוקת. ועוד יש לבאר ע"פ מה שהוכחנו מדברי התוספות (נח.) שיש חיוב על הנאה מעצם מה שהבהמה שבעה ולבאר מה הספק לפי"ז.

ועוד יש להבין בדברי רש"י מה שכתב שאת חיוב תשלום על הנאה, ואם זו הנאה שמתחייבים עליה ממון זה רק המשתמש מגדיר, לפי האומדן אם יש לו בתים אחרים בחינם או שאין לו, שהרי בפועל הוא נטל שימושי חבירו.

דברי הגמרא בכתובות (דף ל:) גבי חיוב נהנה בתחב ליה חברו
ובהקדם לביאור הסוגיא באכלה שעורים, עיין בדברי הגמרא בכתובות (דף ל:) גבי דין גונב חלבו של חברו שהגמרא העמידה מקרה זה באופן תחב לחברו לבית הבליעה, וז"ל הגמרא שם, "הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו סוף סוף כיון דלעסיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה היכי דמי אי דמצי לאהדורה ניהדר אי לא מצי לאהדורה אמאי חייב לא צריכא דמצי לאהדורה ע"י הדחק". עכ"ד הגמרא.

ומבואר שחייב לשלם על ההנאה שיש לו מאכילת החלב אע"פ שהוא לא לקח ואכל אלא חברו תחב לו, ושואלת הגמרא א"כ למה חייב הרי הוא אנוס, וכתבה ליישב שם הגמרא דמיירי באופן שיכול להוציא ע"י הדחק ולכן הוא לא אנוס, ועיין שם בדברי רש"י שכתב לבאר קושיית הגמרא וז"ל, "ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב מיתה אנוס הוא". ומבואר בדבריו שהבין שקושיית הגמרא היא שיהיה פטור ממיתה כיון שזה היה באונס, והפטור הוא ביחס לדין מיתה לא ביחס לחיוב ממון שלו, ובאמת אף שהוא אונס יהיה חייב לשלם על מה שהוא נהנה.

אולם עיין בדברי התוספות ישנים שם שהביא פירוש ר"ח, שכתב לבאר, כיון שהוא במקום דלא מצי לאדוריה אלא ע"י הדחק, כבר נהנה גרונו ובאין כאחד, והקשו על פירושו וז"ל, "והיאך יתחייב ממון כיון שתחב לו באונס וי"ל כיון דמצי לאדוריה עי הדחק ולא הדרה ניחא לי בהנאה זו". עכ"ל ומבואר בדבריו שחלק על דברי רש"י וס"ל שאף על חיוב תשלום של נהנה שייך פטור של אונס, וקושיית הגמרא היא שיפטר אף מחיוב תשלום על ההנאה.

ובהבנה הפשוטה של הנתונים המוצגים לפנינו, נראה לומר שישנה מחלוקת בין רש"י לתוספות ישנים האם שייך בנהנה פטור של אונס, דהנה רש"י סבר שאין פטור של אונס שהרי ביאר שכל שאלת הגמרא היא רק לגבי מיתה, ואילו התוספות ישנים חלק ע"ד וס"ל שקושיית הגמרא היא גם ביחס לחיוב נהנה שיהיה פטור מאונס.

וצ"ב שהרי אם חיוב תשלום של נהנה הוא מדין ממוני גבך, א"כ מה שייך בזה פטור של אונס והרי הממון לא שייך לנהנה, אלא מגיע לבעלים ומה אכפ"ל לרשות ממון של הבעלים אם זה שהממון נמצא אצלו התחייב מיתה, הא יש לו ממון שמגיע לו וששייך לו, ועוד יש להקשות דאי נימא שחיוב תשלום של נהנה הוא מדין מלוה הכתובה בתורה, א"כ צ"ע למה לא שייך פטור של אונס [לשיטת רש"י] והרי במזיק שהוא מלוה הכתובה בתורה יש פטור של אונס.

ואולי מוכח שיש פה מחלוקת ראשונים מה הוא גדר חיוב תשלום של נהנה, האם הוא מדין תביעת ממוני גבך, או שהוא חיוב של מלוה הכתובה בתורה וחייב לשלם כגזלן או מזיק, וא"כ לפי דברי רש"י יוצא שישנה הוכחה נגד היסוד של ר' חיים דהוי מלוה הכתובה בתורה, וצ"ע.

ובאמת, בכדי ליישב קושיא זו בדברי רש"י, אפשר לחדש ולומר שרש"י ס"ל כמו מה שכתב ליישב התוספות בתירוץ השני (דף קא.) שנתבאר לעיל דס"ל שבכל תביעת תשלום על הנאה, ישנם ב' מחייבים הא', הוא מדין מלוה הכתובה בתורה כגזלן או מזיק ולזה בעינן שהוא או בהמתו יעשו מעשה, וישנו מחייב נוסף בתשלום על הנאה שהוא חיוב מדין ממוני גבך, והיינו חיוב על שהתרבה לו ממון, ואילו בכתובות, גבי דין תחב לו חבירו בבית הבליעה הוא חלק על דברי התוספות שכתב לבאר שהנאת מעיו נחשב למעשה, אלא ס"ל שבהכרח יש חיוב תשלום של נהנה מדין ממוני גבך, ולכן אין פטור של אונס בנהנה כשהוא מדין ממוני גבך.

ולפי האומר עולה שישנה מחלוקת בין רש"י לתוספות בגדר דין הנאת מעיו, האם הנאת מעיו גרידא היא מוגדרת למעשה שעליו מתחייבים מדין מלוה הכתובה בתורה והוי גזלן או מזיק, שזה מה שסבר התוספות ואילו רש"י חלק עליו וס"ל שאין זה מוגדר למעשה בכדי לחייבו מדין מלוה הכתובה בתורה, אלא חייב על ההנאה מדין ממוני גבך, ועיין בזה.

דברי הברכת שמואל לבאר דגדר חיוב גזלן על הנאה אינו ככל גזלן – ולבאר דהוי גזלן רק מאותו הזמן שהוא לא ישלם על ההנאה
אולם הברכת שמואל כתב לבאר באופן אחר וס"ל שבודאי אין פטור אונס על הנאה, ואפילו אם נבאר שהמחייב בתשלום על הנאה הוא מדין מלוה הכתובה בתורה, ואת שאלת התוספות ישנים כתב לבאר באופן אחר.

ואלו עיקרי דבריו כדלהלן, ביאור קושיתם הוא [של התוס ישנים] דהנה בודאי בדין נהנה ומהנה ל"ש דין אונס רחמנא פטרי' דאין זה חיוב תשלומין דנאמר דדין אונס יפטרנו מתשלומין כמו בדין מזיק דשייך דין אונס רחמנא פטרי דגבי דין נהנה ומהנה הא אין זה חיוב תשלומין אלא עי דהוא נהנה א"כ יש לו תביעה של הנאת ממון מדין ממוני גבך כשארי חובות א"כ מה שייך הכא דין אונס רחמנא פטרי ואפילו לפי מה שכתבנו (אות ב') דלגבי אכלה מתוך הרחבה הוי מלוה הכתובה בתורה נמי ל"ש דין אונס רחמנא פטרי דלענין מה שמחויב לשלם בכדי שלא יהיה שולח יד בפיקדון נמי לא שייך פטור אונס רחמנא פטרי דאונס רחמנא פטרי ל"ש רק במזיק כזה שהוא כבר שבר ותחייב בתשלומין של החפץ.

אבל הכא הא עדיין לא נשבר החפץ "אלא שמחויב לשלם כדי שלא יהיה גזלן" בזה לא שייך דין אונס רחמנא פטרי אבל בזה שייך קלבד"מ שייך גם בזה אלא מה שהקשו בתוס ישנים דאיך יתחייב ממון שתחב לו באונס כונתם הוא בקושיתם כיון שתחב לו באונס א"כ אין מה שנהנה והרי צריך שיהא ניחא ליה כמו במקיף וניקף, ועיין שם בהמשך דבריו.

ומבואר בדברי הר' ברוך בער שאין כוונת התוספות ישנים שיהיה פטור אונס בנהנה, כי פטור אונס הוא רק על חיוב שהוא קיים, וכגון מזיק שכבר נשבר החפץ וחייב לשלם ורחמנא פטרו אותו מדין התשלום שכבר התחייב, ועל חיוב כעין זה שייך דין אונס רחמנא פטריה, כי הוא פטור מחיוב תשלום, ועל כך אומר הברכת שמואל שאם נהנה הוא חיוב תשלום מדין ממוני גבך, א"כ לא שייך פטור תשלום בזה, משום שאין זה דין תשלום המוטל על האדם, אלא ממון של אדם הנמצא אצל חבירו ובזה לא שייך בזה פטור תשלום של אונס כי החיוב לא עומד בתורת תשלום אלא בתורת תביעה של ממוני גבך.

וממשיך ר' ברוך בער לבאר שגם לפי דברי ר' חיים דס"ל שחיוב תשלום של נהנה הוא מדין מלוה הכתובה בתורה לא שייך פטור אונס, כיון שבמזיק חפץ, החפץ כבר נשבר וחייבה התורה ממון, ופטרה אותו מתשלום הממון כאשר המעשה היה באונס, משא"כ כאשר הוא לא לקח חפץ אלא לקח הנאה, הסיבה שהוא חייב תשלום היא "בכדי שלא יהיה גזלן", ועל חיוב זה שלא יהיה גזלן לא שייך פטור אונס כי אין חיוב תשלום המוטל עליו, אלא שכל חיוב התשלום שלו הוא כדי לא יהיה גזלן.

ומה שהקשה התוספות ישנים, הוא שאם כל ההנאה שהייתה לו היא נעשתה באונס, א"כ לא יהיה חיוב נהנה משום שנהנה באונס הוא לא מוגדר כנהנה, וכמו שמצינו במקיף וניקף שבכדי להגדיר אותו כנהנה צריך שיהיה ניחא ליה, עיי"ש.

ויש להתבונן מה כוונת דבריו שדין חיוב תשלום בנהנה מדין מלוה הכתובה בתורה הוא "כדי שלא יהיה גזלן", והרי אם הוא גזלן כי הוא לקח שימושים מהבעלים, וגם שימושים הם שווים ממון ולכן שייך בזה תורת גזילה, א"כ עכשיו הוא חייב כי זה דין התשלום שלו, וכמו כל גזלן או מזיק שיש להם דין תשלום והם פטורים מאונס, והם משלמים הם מקיימים את דינם ונשארים גזלנים רק שהם שילמו את החיוב שלהם.

ביאור דברי הברכת שמואל – בחילוק בין גוזל חפץ לגוזל שימוש – ובגדר לקיחה בשימושים
וצריך לומר שהחילוק בין לוקח הנאה לבין כל גזלן, הוא שבכל גזלן הוא לוקח חפץ מרשות הבעלים, וחפצים הם חפצא של ממון, אלא ששוויו המדויק נקבע לפי הביקוש בשוק, אבל גוף החפץ הוא חפצא של ממון, משא"כ בסוגיית לקיחת הנאה כל הלקיחה היא רק ביחס לשימושים שהחפץ מעמיד, והשימושים שהחפץ מעמיד הם לא חפצא של הממון, וכהשימוש נלקח רק השימוש נלקח, ולא נלקח חפצא של ממון מהבעלים.

וא"כ יש להבין מה שייך בחיוב תשלום על הנאה מדין ממוני גבך או מדין גזילה והרי לא לקח ממון בעין אלא רק שימושים, וא"כ צריך לבאר מהי הגדרת הממון שיש בשימוש של חפצים, במה הם ממון, ואיך ענין זה בא לידי ביטוי בסוגיין.

והנה, כשמתבוננים בזה הגדרת הממון שיש בשימוש, הוא כיון שהבעלים מהיותו בעלים על החפץ שמעמיד שימושים, הוא יכול לדרוש ולגבות תשלום על שימושים אלו, ומה ששימושים מוגדרים ממון הנלקח בתור ממוני גבך או גזילה, זה מכיון שבשימושים מה שמגדיר אותם כשווים ממון ושיש עליהם תביעת ממון, היא היכולת לגבות על שימוש הנ"ל ממון.

ומעתה יתבארו היטב דברי הברכת שמואל שכתב לבאר את גדר חיוב התשלום על הנאה, וז"ל, "אלא שמחויב לשלם כדי שלא יהיה גזלן", וכוונתו שהלוקח את השימוש, בזמן שהוא משלם על השימוש ממילא כבר אינו מוגדר גזלן כיון שכל היחס שהשימושים חשובים כממון ויש להם דין ממון, הוא רק כי משלמים על שימוש שנלקח מהבעלים, ולא שהוא בעצמו מוגדר ממון שנלקח, והדין ממון שלו נקבע ע"י היכולת של הבעלים להפיק ממון ע"י השימוש.

א"כ כשאדם לוקח שימושים הוא מוגדר לוקח ממון, ואפילו שבפועל הוא לקח רק שימוש, כיון שהבעלים טוען שזה ממון כי יכול לקבל על דבר זה ממון אז זה מוגדר ללקיחת ממון, ויש לו תביעה לקבל על ההשתמשות בממונו תשלום, וא"כ ברגע שהלוקח ישלם את הממון על השימוש, א"כ ממילא בעצם הוא לא לקח מהבעלים שום דבר, כי כל מה ששימוש הוא מוגדר ממון שנלקח, ושהוא נאמד כלוקח, זה רק משום שאפשר להפיק מישמוש זה ממון, ואם הבעלים השיג את הממון אז באמת הוא לא לקח כלום, שהרי שימוש הוא לא חפצא של ממון שנלקח אלא היכולת להשיג ולהפיק ממון, וא"כ ע"י שמשלן לו הלוקח על השימוש, ממילא הבעלים השיג את הממון שמתקבל מהשימוש הנ"ל, וממילא לא הוי גזלן, וזה כוונת ר' ברוך בער שכתב לבאר דכל החיוב שלו לשלם הוא רק כדי שלא יהיה גזלן, שהרי הסיבה שהוא מוגדר לוקח זהו רק באם הוא לא ישלם ולכן בכדי שלא יהיה מוגדר לוקחגזלן הוא חייב לשלם, ועיי"ש עוד בדבריו.

ביאור דברי הגמרא ורש"י בדינא דאכלה שעורים – ע"פ מה שנתבאר בדברי הברכת שמואל
ומעתה נבוא לבאר את צדדי המחלוקת של רבה ורבא בדין אכלה שעורים, ואת דברי רש"י שכתב לבאר (ד"ה זה לא נהנה) וז"ל, "דהא שכיחי ליה בתים בחנם", ואת מה שהוקשה לעיל בדבריו, מהו הביאור בפלוגתת רבה ורבא, ואיך זה שיש לו בתים אחרים בחינם או שאין לו, זה מצליח להגדיר את החיוב תשלום ממון שלו, והרי לקח בפועל הוא לקח וקיבל מרשות הבעלים שימוש ששווה ממון.

והנה, בכדי לבאר זה צריך בהקדם לחדד את מה שנכתב לבאר בדברי הברכת שמואל, ועל פי זה יובנו היטב דברי הגמרא ואת דברי רש"י בעזרת ה'.

מבואר בדברי הגמרא בסוגיין שבכדי להתחייב ממון על לקיחת או קבלת שימושים, צריך תנאי בסיסי, והוא שתהיה הנאה למשתמש, [ובהמשך הסוגיא נביא את מחלוקת הרי"ף והתוספות האם מחייבים ממון גם על עצם ההשתמשות ללא הנאה באם יש חיסרון לבעלים, דלשיטת הרי"ף חייב לשלם, ואילו לשיטת התוספות הוא פטור] ורש"י כתב לבאר שהגדר מתי המשתמש מוגדר לנהנה זהו רק בהיכא שאין לו עוד בתים לדור בהם, אבל אם יש לו בתים אחרים, א"כ גם אם הוא משתמש הוא לא מוגדר לנהנה, ואין עליו חיוב תשלום של נהנה, וזה צ"ב שהרי הקשינו לעיל מדוע היחס שקובע האם המשתמש נהנה או לא נהנה, קובע המשתמש בעצמו, שרק אם השימוש שווה לו זה מגדיר שהוא לקח הנאה, ומדוע לא סגי בעצם מה שלקח שימוש, ולמה צריך שהוא יהיה מוגדר נהנה כדי לחייבו על ההנאה.

לבאר שהמשתמש הוא הקובע היחידי אי השימוש הוא שווה ממון להתחייב עליו מדין נהנה
ויש לבאר ע"פ מה שנתבאר לעיל בדברי הברכת שמואל בגדר החילוק בין לוקח שימושים ללוקח חפץ, שהנה חפץ הוא חפצא של ממון, אבל שימושים כל מה שהם מוגדרים לממון, זה רק באם על שימוש זה יכול הבעלים לדרוש להפיק ולקבל ממון.

דהנה ישנה עוד נקודת חילוק בין לוקח שימושים ללוקח חפץ, והוא שיש נקודה שיש בשימושים שאין בחפץ, והיא, שבחפץ, כאשר אדם לוקח חפץ מחברו או שהוא קונה חפץ, יש לו ממון בעצם, ולדוגמא לצורך העניין, שהוא יכול למכור את החפץ, וכשהוא הבעלים אז החפץ עומד רק לו, ולכן החפץ שווה ממון בגובה הסכום שהשוק קובע, כי החפץ מצד עצמו ומציאותו הוא קיים לכולם, אלא שהבעלות מגבילה את קיום החפץ רק לבעלים,

משא"כ בשימושים, הנה כל חפץ מעמיד שימושים לכל העולם, והבעלים הוא הזכאי לשימושים הללו, אבל גוף השימושים הם לא קיימים בעולם מצד החפצא שבהם, אלא רק ישנו פוטנציאל למימוש השימוש, ומי שמממש אותו הוא המשתמש בלבד, והיינו שהוא יוצר את השימוש, וכיוצר את השימוש רק לו הוא עומד כי כשהוא משתמש, אז רק הוא משתמש, כי השימוש נוצר בגלל שהשתתמש, וכשהוא מסיים להשתמש אז השימוש הנ"ל כבר לא קיים בעולם, כי הוא כבר השתמש בו, ובזמן שהשתמש אז רק לו עומד השימוש הנ"ל, ועל דבר כזה לא שייך קביעות ממון של שוק שהרי מה שקיים הוא קיים למשתמש ולא ביחס לעולם כי שמשתמש רק לו קיים השימוש.

וא"כ מה שמגדיר את שוויות הממון של השימוש הוא המשתמש בלבד ורק הוא יכול להיות המגדיר של שוויות הממון של השימוש, [ובעצם הוא קובע שוויות ממונית כמו שהשוק קובע שוויות ממונית בחפצים] ומה שמגדיר אותו כלוקח זה רק אם הוא קיבל.

ביאור דברי רש"י – שכתב לבאר שהוא נהנה רק אם אין לו בתים אחרים בחינם
וזה מה שכתב לבאר רש"י, שאם יש לו בתים אחרים בחינם הוא כבר לא נהנה, משום שאם לדידו השימוש הזה לא שווה ממון א"כ הוא לא שימוש שהוא יכול להתחייב עליו מדין נהנה כי הוא לא נהנה וכל החיוב הוא ביחס אליו האם הוא נהנה או לא, ולכן כתב רש"י לבאר שאם אין בתים אחרים אז רק בכה"ג הוא נהנה, וזאת משום שלדידו השינה שם שווה לו ממון וא"כ הוא מתחייב חיוב תשלום של הנאה, ואם יש לו בתים אחרים בחינם שוב הוא לא נהנה, ולא אכפ"ל במה שישן שם ודר, שהרי בפועל לחייבו מדין נהנה, ליכא כי רק הוא יכול לקבוע את השימוש הזה כשימוש של הנאה שמתחייבים עליו, וזה נפלא.

ביאור פלוגתת רבה ורבא גבי אכלה שעורים – ובביאור דברי רש"י
ולפי האמור יתבאר שפיר ולא יקשה כל מה שהקשנו לעיל בדינא דגמרא בדין אכלה שעורים ובביאור פלוגתת רבה ורבא האם משלם דמי עמיר או שעורים בזול, ועיין לעיל בכל הקושיות שהבאנו (בעמוד 16)

ויתבאר היטב ע"פ מה שנכתב בדברי רש"י לעיל, דאכן רבה ורבא לא נחלקו האם יש אומדנא שאדם רוצה להאכיל לבהמתו שעורים בזול או שלא, אלא ודאי שכו"ע ס"ל שיש אומדנא וגם רבה מודה לרבא בעניין זה, ובאמת כפי שכבר נתבאר, כל הסיבה ששימוש מוגדר כשווה ממון שמתחייבים על לקיחתו, הוא משום שהוא שווה ממון למי שמשתמש, והמשתמש מגדיר האם הוא נהנה והאם זה שווה ממון, ואם כלפי עצמו השימוש לא שווה ממון, הוא לא יתחייב עליו בתשלום, משום שהוא לא לקח דבר ששווה ממון.

וא"כ בסוגיין כשאכלה הבהמה שעורים שהוא אוכל יותר משובח, א"כ כו"ע מסכימים שישנה אומדנא כללית שכל אדם רוצה להאכיל לבהמתו שעורים באם ימצא לו בזול, זאת אומרת שבמצב שהבעלים על הבהמה הוא מגדיר את השימוש הנ"ל כשימוש ששווה לו ממון, ובגלל האומדנא מוגדר שהלקיחה של בהמה היא מוגדרת להנאה של הבעלים, שהיא שווה דמי שעורים בזול כיון שיש אומדנא על מצב כזה. [וא"כ לעולם לא יתחייב על מה שהיא אכלה כי כל מה שהשימוש הזה שווה ממון במקסימום זה רק דמי שעורים בזול, ולא המחיר המלא]

ובזה נחלקו רבה ורבא, רבא ס"ל שישלם דמי שעורים בזול כי האומדנא מגדירה שההנאה שהוא קיבל היא הנאה של שוויות ממון של דמי שעורים בזול, כיון שכל האנשים מעוניינים ומתרצים להאכיל את בהמתם אוכל משובח במחיר זול אל עף שהוא יותר יוקר ממה שהיא רגילה, ולכן חייב לשלם לו דמי שעורים בזול.

אולם רבה פליג ע"ד רבא, וס"ל שאע"פ שהאומדנא אומרת שבמצב שהבהמה אוכלת שעורים שווי הממון של ההנאה היא דמי שעורים בזול, אבל כיון שהוא טוען אי אפשי להאכילה שעורים אלא קש ותבן, א"כ זכות הטענה הזו יכולה להפקיע את היחס שהאומדנא קובעת את השוויות ממון של ההנאה, ומה שקובע את השוויות ממון של ההנאה היא מה שהוא היה משלם, ואע"פ שיש אומדנא עדיין הוא יכול לטעון שהוא לא חלק ממנה, וממילא הוא שוב חזר להיות המגדיר של שוויות הממון של ההנאה שקיבל, והשוויות ממון הזאת היא דמי עמיר בלבד.

ורבא סבר שנכון שבאופן כללי המשתמש והבעלים הוא הקובע של שוויות ממון של ההנאה, ששוה ממון אבל כשיש אומדנא כללית על כל אדם שמעוניין להאכיל לבהמתו שעורים בזול, א"כ הוא לא יוכל לטעון שהוא לא חלק ממנה, והשוויות ממון יקבע ע"פ האומדנא בלבד, והשוויות ממון שהאומדנא הגדירה היא דמי שעורים בזול.

וכשמתבוננים בזה רואים שבכל נהנה האומדנא האם הוא היה מוכן לשלם על הנאה זו ואם זה שווה לו ממון, היא תמיד באותו מצב בו נמצא האדם, שאם יש לו בתים אחרים בחינם אז הוא לא היה משלם על שימוש זה מצד האומדנא שכך כל העולם היה מתנהג וגם מצד עצמו, ואם אין לו בתים הוא היה משלן עבור שימוש זה והוא קובע שוויות ממון וגם האומדנא הכללית היא שכל האנשים במצבו היו משלמים על הנאה זו.

אבל בבהמה שאכלה שעורים זה שונה כי בכה"ג האומדנא הכללית אומרת שזה שווה ממון, ואילו הדעת הפרטית שלו היא יכולה לומר שזה שווה פחות מדמי שעורים בזול, והדעת הפרטית שלו סותרת לאומדנא, ולכן דווקא במקרה זה נחלקו רבה ורבא, ולא בשאר המקרים, וזה משום שאומדנא סותרת לדעתו הפרטית, ונחלקו האם מה שקובע את שוויות הממון של השימוש הוא האומדנא הכללית, או שהדעת הפרטית של האדם יכולה לגבור על השוויות ממון שהאומדנא קבעה ולקבוע שויות ממון חדשה שהיא דמי עמיר בלבד, ועיין בזה.[6]

בביאור החילוק בין חיוב תשלום הנאה ביתומים שאכלו פרה שאולה (לקמן קיב.) לסוגיין
ולפי מה שנתבאר לא קשיא כלל מה שהקשינו לעיל מדברי הגמרא לקמן גבי דין יתומים שאכלו פרה שאולה ולא ידעו משום שהם ירשו את הפרה מהאב וטבחוה ואכלוה, והתברר לאחמ"כ שהפרה שאולה, דמבואר בגמרא שם שהם פטורים מכיון שהם אנוסים באונס גמור, אבל עכ"פ הם חייבים בתשלום על ההנאה, ומשלמים דמי בשר בזול, דהנה הקשינו מדוע לא ישלמו דמי ארוחה פשוטה שאותה הם רגילים לאכול בכל יום ואמאי אין שם את צדדי המחלוקת של רבה ורבא אי משלמים מה שאכלו בזול או שמשלמים מה שרגילים לאכול, והיינו הארוחה שחסכו.

דהחילוק הוא ברור, דביתומים כיון שהם בחרו לאכול בשר א"כ מוכח שהם היו אכלים בשר היום ורצו לאכול בשר, וא"כ לעולם לא יוכלו לטעון נגד האומדנא כי השימוש הם קיבלו שהוא שימוש של בשר זהו השימוש שהם היו מעוניינים בו, וא"כ לעולם לא יוכלו לטעון שכל מה שהם קיבלו זו ארוחה פשוטה בעלמא של פירות וירקות ואם אין טענה כזאת מכיון שהם בחרו לאכול בשר ממילא משלמים מה שנהנו במחיר הזול ביותר הם היו מוכנים לשלם בכדי לאכול בשר באותו היום, ולא שייך פלוגתת רבה ורבא לשם כלל וכלל משא"כ בבהמה שאכלה שעורים שכל ההנאה היא ממה שהיא שבעה ובזה הסתפקה הגמרא, האם ההנאה של השביעה מוגדרת כשוות ממון לפי האומדנא והוי שווי של דמי שעורים בזול, או שהדעת הפרטית בטענה של אי אפשי יכולה לגבור והיא זאת שקובעת למרות האומדנא את השוויות של השימוש והוי תשלום של דמי עמיר בלבד.

ולפי זה עולה שבדר בחצר חבירו שלא מדעתו בזה נהנה וזה חסר, הוא תמיד ישלם כפי הסכום שהוא חיסר, ולא לפי הסכום שהוא חסך, שהרי יש אומדנא שעל כזה בית הוא היה משלם וכזה בית הוא רצה וקיבל, ואף שיוכל להשיג בזול יותר, בפועל זה מה שהוא לקח וקיבל ולכן צריך לשלם כפי מה שהבעלים היה מקבל על כזה בית ובזה נהנה, ולזה לא חסר משלם כפי מה שהיה משלם במקום אחר שהרי כל החיוב הוא על שימוש שלקח, ואת גובה סכום שווי ממון של השימוש כשאין חיסרון לבעלים רק המשתמש יכול להגדיר, וכפי שנתבאר בע"ה.

ביאור ספיקא דגמרא – זה נהנה וזה לא חסר

בגדר חיוב נהנה בספיקא דר' חסדא – זה נהנה וזה לא חסר
בביאור דברי הגמרא בספק זה נהנה וזה לא חסר – ובמו"מ דרמי בר חמא ורבא
אכן לפי האמור לעיל נראה דאף אי נימא דתביעת נהנה הוי מלוה הכתובה בתורה והוי גזלן [או מזיק] ואף אי נימא דתביעת נהנה הוי מלוה שאינה כתובה בתורה, והיינו ממוני גבך, בין לפי המוהרי"ט ובין לפי הקצות, כל המחייב בפשטות הוא על מה שנהנה, ולא אכפ"ל במה שחסר שהרי החיוב על החסר הוא מדין מזיק ובזה הוי גרמא ופטור, וכל הצד לחייבו הוא רק מדין הנהנה.

ומעתה נבוא לדון בדברי הגמרא גבי הדר בחצר חברו שלא מדעתו וז"ל, "א"ל רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא אמר מאי מילי מעלייתא א"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר הא איתהנית". עכ"ד הגמרא בספיקא דרב חסדא.

ודברי הגמרא צ"ב שהרי מבואר כל הספק בנהנה הוא רק באופן שזה נהנה וזה לא חסר, כיון שאם לא נהנה ולא חסר פשוט שפטור ואם זה נהנה וזה חסר פשוט שחייב, א"כ מדוע יש להסתפק במקרה שזה נהנה וזה לא חסר, שהרי אם סיבת החיוב  הוא עצם מה שנהנה מה גרע במה שלא חיסר הא אין זה אותו מישור, שכל הסיבה לחייבו הוא מדין הנהנה, ומדוע שיהיה סיבה לפטור אם הוא לא חסר, דאי"ז קשור לסיבת החיוב.

ובכדי לבאר זה יש להעמיד הספק ואת השפעת החסר על המחייב דנהנה, לכל צד, הא' להצד שהוא תביעה מדין גזלן או מזיק, והב' להצד דהוי תביעת ממוני גבך.

[ובזה יש לחלק בין אי הוי תביעה על מה שחסך כעין משתרשי ליה וכפי שכתב המוהרי"ט, או דהוי תביעה על עצם קבלת השימוש שהוא שווה כסף שהוא כעין שכירות, וכהקצות.]

ביאור ספיקא דגמרא – להצד דתביעת נהנה הוי ממוני גבך
והנה על הצד שנתבאר לעיל שכל תביעת נהנה הוא תביעת ממוני גבך, א"כ צ"ב מהו הספק בגמרא שכשאין חיסרון יהיה פטור מתשלום הא לכאורה דין ממוני גבך הוא לא תלוי בחיסרון שיש לבעלים אלא בעצם מה שיש לו ממון אצל חברו, ומדברי הגמרא משמע שכאשר יש חיסרון ודאי שיוכל לתבוע את ההנאה, ויש להבין מה גורם החיסרון שרק כשאינו יש להסתפק על חיוב ההנאה.

בחילוק הדינים בין יורד לשדה חברו לבין שטף נהר זיתיו
ובכדי לבאר זה יש לעיין בדברי הגמרא גבי דין היורד לשדה חבירו (ב"מ קא.) וז"ל, "איתמר היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה אמר רב פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע כאן בשדה שאינה עשויה ליטע".

ומבואר בדברי בגמרא דאע"פ שהיורד נתן את ממונו בחצר חבירו וכתוצאה מהממון שלו נוצר שבח, בכו"א לא מגיע לו מעבר לשבח ומשלים לו יציאותיו, וצ"ב מדוע.

וביותר, שהרי הגמרא לעיל בראש העמוד הביאה דין המשנה וז"ל, "שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו". עכ"ל המשנה, ומבואר שכיון שזיתיו של זה גרמו לשבח ברשות חברו יש לו חלק בזה בדיוק כמו חברו, והנה יש להתבונן מהו ההבדל בין מקרה בו שטף נהר זיתיו למקום שהוא עצמו ירד לרשות חברו ונטע שם שכל מה שיש לו רק רק זכות לתביעת היציאות ולא לתביעת השבח, הרי בשתי המקומות הוי שבח שממונו השביח ומשתרשי ליה והוי סיבת ממונו.

לבאר דאף לתביעת שבח ממוני גבך בעינן זכות תביעה
והנראה לחלק ביניהם חילוק פשוט [שהוא גם החילוק היחיד], דהנה ביורד לשדה חברו הוא יורד מדעתו ומרצונו הלך ונתן מממונו בתוך רשות חברו, ואילו כאשר שטף נהר זיתיו אין זה מרצונו אלא קרה מקרה שממונו השביח ממון חברו.

והביאור בחילוק זה הוא שבשטף נהר זיתיו א"כ אלא הזיתים שלו וללא הקרקע של חברו לא היה שבח כלל וכלל וא"כ הוא מוגדרים כעין שותפים ביצירת השבח ואע"פ ששבח הוא לא הממון שלו גופא שהרי הממון שלו הוא הזיתים גרידא ולא המטע, בכל אופן כיון שהוא סיבת הממון שלו הוא יכול לתבוע את חלקו מדין הממון שלו, אולם כאשר נוטע בעצמו את הזרעים בחצר חברו אין לו אלא דמי יציאה בלבד וזאת משום שבכדי לתבוע שבח שהוא סיבת ממון בעינן זכות תביעה [שהרי אי"ז ממוני גבך שמחויב לשלם על או להחזיר את עצם הממון של חברו שנמצא אצלו אלא שבח הנוצר כתוצאה מהממון וע"ז צריך שיהיה זכות תביעה כל עוד יש אחר שטוען לשבח]

ונראה שמבואר כאן שכיון שירד מדעתו ומרצונו וזאת משום שהוא רוצה שממונו ישביח בתוך רשות חברו מסיבת ממון של חברו שהיא הקרקע, א"כ אין לו זכות לטעון בעלות על חצי מהשבח משום שאין זכות תביעה על סיבת ממון כאשר אדם מדעתו יוצר את השבח ברשות חבירו, וכל מה שיכול לתבוע זהו רק את גוף הממון עצמו שהוא התחסר ותובע את מה שהתחסר מדין ממוני גבך, ויש לבאר שכאשר יש חיסרון ממילא זה יוצר מצב של ממוני גבך ואת החיסרון הוא תובע.

אולם בשטף נהר זיתיו הוא יכול לתבוע חצי מהשבח משום שיש לו חיסרון ותביעה כלפי בעלי הקרקע של ממוני גבך במה שזיתיו נשתלו בקרקע חברו וממילא הוא תובע אף את סיבת ממונו והיינו השבח שהרי הוא לא בא להשביח את ממונו ע"י השימוש בממון חברו [קרקע] מדעתו, אלא בע"כ וממילא אין שום סיבה שלא יתבע את השבח שממונו יצר מדין ממוני גבך שהשבח כלול בתביעת ממוני גבך, אלא שביורד נתחדש שכיון שהוא השתמש בממון חברו להשביח את ממונו א"כ כל מה שיוכל לתבוע זה את עצם החיסרון שהוא נמצא אצל חברו אבל את השבח הוא לא יוכל לתבוע למרות שהשבח הוא מסיבת ממונו, הוא לא יוכל לקבלו מדין ממוני גבך באם הוא פלש לקרקע חברו בשביל להשביח את ממונו.

ביאור הספק בזה נהנה וזה לא חסר ע"פ האמור
והכא בסוגיין הסתפקה הגמרא גבי נכנס לבית חברו שלא מדעת הבעלים ונהנה, והבעלים לא חסר והיינו שע"י השימוש שלו אין לבעלים חיסרון, והיינו שהעמיד האדם את ממון הבעלים לשימושו והוא קיבל שבח השווה ממון מחברו אבל מבלי להחסיר אותו,

דהספק הוא בגדר תביעת ממוני גבך, האם כל תביעת ממוני גבך היא נאמרה רק בכה"ג שיש חיסרון לבעלים ורק אז יוכל לתבוע אף את השבח, והחיסרון הוא תנאי בתביעה של ממוני גבך שבלעדיו א"א לתבוע, [אמנם במקרה שהוא נכנס לרשות חברו ללא רשות וכביורד, שם לא יוכל לתבוע אף את השבח גם אם יש חיסרון וכפי שנתבאר] או שבאמת כל מטרת החיסרון היא רק בכדי להגדיר שהממון שלי התממש אצל האחר, אבל אם זה יהיה מוגדר שלא ע"י חיסרון ודאי יוכל לתבוע ממוני גבך, דהנה מה שלא יכול לתבוע את השבח ללא חיסרון הוא רק במקרה שהאדם עצמו לא נהנה מהשבח אלא ממונו השביח שבכה"ג אנו צריכים לחיסרון בכדי להגדיר את זה שהממון של האחד נמצא אצל האחר, אבל בכה"ג שהמשתמש עצמו נהנה מממון חברו, א"כ יש לבעלים את הזכות לתבוע את ההנאה שנוצרה למשתמש מדין ממוני גבך אע"פ ששימוש זה בממונו לא יצר לו חיסרון, משום שכאשר מתקיימת ההנאה ברשות האדם עצמו, ממילא אין צורך שיהיה חיסרון ע"י הנאה זו כדי שהחיסרון יגדיר שההנאה התרחשה אצלו, ושהשבח של הבעלים מתקיים אצלו ואת זה יוכל לתבוע מדין ממוני גבך אף בלא חיסרון.

דהנה הצד הא' בספק הוא שיאמר המשתמש לבעלים מאי חסרתיך, ואע"פ שנהניתי והשתמשתי בכו"א אין לך זכות תביעה עלי לשלם לך מדין ממוני גבך, משום שכל מה שיש לבעלים את הזכות לתבוע את השבח שממונו ההנה את האחר זה רק באם הוא התחסר ע"י השימוש, ורק בכה"ג ישנה תביעה של ממוני גבך, ואם הוא נהנה מבלי לחסר את הבעלים א"כ הבעלים לא יוכל לטעון לתשלום על ההנאה שנהנה מממונו מדין ממוני גבך.

אולם הצד הב' בספק הוא שיאמר הבעלים למשתמש שחייב לשלם לו כי בפועל הוא נהנה ואע"פ שלא התחסר כתוצאה מהשתמשות זו בכ"א יוכל לחייבו ולתבוע ממוני גבך, וזאת משום שכל מה שבעינן חיסרון הוא רק במקום שהאדם עצמו הוא לא משתמש אלא ממונו התרבה ואנו אומרים שהתביעה היא מצד שהממון שלי נמצא אצלו ומה שקובע את היחס שממונו נמצא אצל חברו זהו החיסרון, אבל במקרה שהאדם עצמו משתמש בממונו של הבעלים אפילו אם לא יהיה חיסרון עצם מה שנהנה מממון הבעלים זוהי תביעת ממוני גבך ואנו לא צריכים חיסרון בשביל זכות תביעת ממוני גבך, ותובע הא איתהנית מממוני מדין ממוני גבך.

ביאור הספק להצד דתביעת נהנה הכא הוי מלוה הכתובה בתורה – וחייב מדין גזלן
והנה לפי האמור לעיל בביאור הסוגיא וכן בביאור שיטת המוהרי"ט להצד שחיוב נהנה באכלה שעורים ובהדר בחצר חברו הוא משום דהוי גזלן במה שלקח שימוש מממון הבעלים והשימוש שווה לו כסף שהרי נהנה, וא"כ ההשתמשות שלו מוגדרת כלקיחה מרשות בעלים, ואם לא ישלם על ההשתמשות הוא יהיה חייב מדין גזלן, ומשו"ה נהנה חייב לשלם.

א"כ צ"ב מהו ספיקא דגמרא שבזה נהנה וזה לא חסר מצי אמר ליה מאי חסרתיך דלכאורה בפשטות כיון שהוא גזלן על מה שהוא לקח ולא משלם א"כ מאי אכפת לן במה שהוא לא חיסר אם בפועל הוא מוגדר כגזלן, דממה נפשך אם אכן בגזילה המחייב הוא שחיסר לבעלים, א"כ מה הצד לומר שבזה נהנה וזה לא חסר יהיה חייב, ואם אכן בגזילה לא בעינן לחסר לבעלים אלא שהוא תלוי בלקיחה א"כ שוב יש להקשות מה הצד לומר שכיון שלא היה חיסרון יהיה פטור הא בפועל הוא לקח דבר השווה ממון וחשיב לגזלן ומה הם צדדי הספק.

מוכח מדברי הגמרא (ב"מ מא.) שאין החיוב בגזילה על מה שחיסר – אלא על עצם הלקיחה
ובדברי הגמרא בבבא מציעא [וברש"י והתוספות שם] מצינו שבגזלן גופא לא בעינן חיסרון בפועל כדי לחייב על הגזילה, וא"א לומר שהמחייב של גזילה הוא חיסרון ורק בהיכא שיש חיסרון חשיב לגזלן, אלא אדרבה, אף שאין חיסרון ולא חיסר את החפץ מהבעלים בכו"א חייב מדין גזלן, ויסוד דין זה מובא גבי שליחות יד דהנה הגמרא בבא מציעא (דף מא.) דנה בדין שליחות יד וז"ל, "תרגמה רבי יעקב בר אבא קמיה דרב שנטלה על מנת לגוזלה תרגמה ר' נתן בר אבא קמיה דרב שנטלה ע"מ לשלוח בה יד במאי קמיפלגי בשליחות יד צריכה חסרון מאן דאמר לגוזלה קסבר שליחות יד צריכה חסרון ומ"ד לשלוח בה יד קסבר שליחות יד אינה צריכה חסרון". עכ"ד הגמרא.

ועיי"ש בדברי רש"י (ד"ה ור' נתן תרגמה) שכתב לבאר וז"ל, "דאפילו לא נטלה על מנת לגוזלה כו' אלא על מנת לשלוח בה יד וליטול מקצתה ולא נטל אפ"ה קמה ליה ברשותיה כולה והויא לה גזילה ובעי' השבה ובמקום שאינו מקומה לאו השבה היא", עכ"ל. ועוד כתב אפילו אם נאנסה הרי הוא חייב על כל החפץ וז"ל, "שחייבו הכתוב עליו אפילו נאנסה, כדכתיב (שמות כב) ומת או נשבר או נשבה וגו' שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' דמשמע הא שלח, נתחייב שוב במיתתה ובשבייתה". עכ"ל.

ומבואר בדברי הגמרא ע"פ דברי רש"י שלמ"ד שנטלה ע"מ לשלוח בה יד חייב מדין גזלן על כל החפץ אפילו אם לא חיסר את כל החפץ אלא רק מיעוט בכו"א הוי גזלן, דהיינו שנתן ראובן לשמעון פיקדון בקבוק של יין, ושמעון שלח בו יד ולא השתמש בכל הבקבוק אלא רק בחלק מועט, בכו"א חייב על כל הבקבוק מדין גזלן, וזה צריך הבנה שהרי הוא לא התכוון לגזול את כל הבקבוק מראובן אלא רק את אותו מיעוט, ואי נימא שבכדי להתחייב בגזלן בעינן לחיסרון, [משום שחיסרון הוא המחייב של גזילה] א"כ מדוע קמה ליה כוליה ברשותיה והוי גזלן על כל הבקבוק הא לא חיסר אלא את אותו המיעוט, ואת כל שאר הבקבוק הוא לא חיסר ולא התכון לגזול, אלא מוכח מהכא שגזלן לא צריך ליצור חיסרון בדווקא אצל הבעלים בכדי להגדירו כגזלן, ולכן בשולח יד בפיקדון אף שאין חיסרון בכו"א הוא גזלן גם על השאר, וזאת משום שגזלן מתחייב על עצם לקיחת הממון מרשות הבעלים נגד רצון הבעלים.

וכן כתב התוספות בד"ה שנטלה ע"מ לגוזלה וז"ל, "והיינו חסרון שהכל גוזל ונטל לצורך עצמו" עכ"ל, ומבואר בדבריו שכאשר נוטל את החפץ ע"מ לגוזלה הוא מתחייב אע"פ שהוא לא חיסר את הבעין של החפץ בכו"א הוא גזלן, אלא אומר תוספות שהוא מוגדר גזלן משום שהכל נוטל לצורך עצמו וזהו החיסרון, והיינו שאין צריך לחסר את הבעין של הממון, אלא רק לקחת את הממון מרשות בעלים, וכיון שהוא לקח מרשות בעלים ונטל לעצמו א"כ הוא גזלן [ומה שכתב תוספות והיינו החיסרון, כוונתו שהוא כעין החיסרון בשליחות יד שמתחייב על הלקיחה שלקח מיעוט מהבקבוק]

א"כ מבואר שכשלוקח ממון מרשות חברו אף אם לא חיסר את הבעלים אלא לקח ונטל לצורך עצמו את החפץ [או ששלח יד ונטל לעצמו רק מיעוט] חייב מדין גזלן.

ביאור הספק בגמרא לפי העולה מהנ"ל – בחילוק בין לקיחת ממון בעין ללקיחת שימוש
ולפי הנאמר לעיל יש לתמוה מהו הספק שהרי אם אכן לא בעינן לחסר בכדי להגדירו כגזלן א"כ מה הצד בספק שאם לא חיסר יהיה פטור, הרי בפועל הוא נהנה ושימוש זה מוגדר כלקיחה שהוא חייב לשלם עליה כדי שלא יהיה גזלן, ומה הטענה שבלקיחה זו אין חיסרון ומשו"ה יש צד לפטור.

אלא באמת ודאי שגם בלקיחת שימושים הוא מוגדר גזלן שהרי השימוש הזה שווה לו כסף ועל שימוש כזה משלמים, אלא שמסתפקת הגמרא האם בכה"ג שהוא לוקח שימוש האם צריך שיהיה חיסרון בשביל תביעת תשלום או שיש תביעת וחיוב תשלום גם אם אין חיסרון.

ואף שמצינו יש חיוב ותביעת תשלום בגזלן גם אם הוא לא חיסר כל זה דווקא כאשר הוא לוקח ממוןחפץ בעין מרשות בעלים שבכדי להגדיר אותו כלוקח מרשות בעלים מספיק מה שהוא גוזל ונוטלה לעצמו, וע"ז מצינו שהוא חייב לשלם או בשולח יד בפיקדון שהוא חייב תשלום מדין גזלן כיון שהוא לקח מהבעלים חפץ בעין.

אולם כאשר האדם לוקח שימוש מרשות ממון חברו ומשתמש לעצמו הגם שהוא מוגדר גזלן ולוקח מרשות חברו, הגמרא מסתפקת האם תביעת תשלום בכה"ג תהיה רק אם הוא חיסר, משום שתביעה על לקיחה של שימוש בלבד גם אם היא מוגדרת לקיחה של גזלן, מה"ת שלקיחה כזאת היא לקיחה שמתחייבים עליה תשלום מדין גזלן, משום שכל גזלן שחייב תשלום מיירי באופן שישנו חיסרון, ומשו"ה דנה הגמרא אצלינו אי מצי א"ל מי חסרתיך וא"כ אין עלי חובת תשלום בגין לקיחה זו, או דאמר ליה הא איתהנית שבפועל גם לקיחת שימוש מחייבת תשלום מדין גזלן ואע"פ שאין חיסרון, משום שכיון שהוא נהנה ולקח א"כ סגי בלקיחה זו בכדי לחייב תשלום, והוי כמו אם גזל חפץ בעין.

פלוגתת רש"י והתוספות – בביאור צדדי ספיקא דגמרא בזה נהנה וזה לא חסר
והנה מצינו שנחלקו רש"י והתוספות בביאור צדדי הספק בהדר בחצר חברו במקרה שזה נהנה וזה לא חסר האם הוא פטור מתשלום על ההנאה משום יכול לטעון לבעלים "מאי חסרתיך" או שחייב לשלם על ההנאה משום שטוען לו הבעלים "הא איתהנית".

שיטת רש"י – לבאר דהספק הוא ביסוד החיוב אי אזלינן אחר החסר או אחר ההנאה
כתב רש"י לבאר צדדי הספק וז"ל "מאי חסרתיך, הא בלאו הכי לא מוגרת". והיינו שהטענה שלא חיסרתי את הבעלים שהרי זה לא עומד להשכרה וא"כ אין חיסרון בעצם ההשתמשות של הנהנה, או דלמא אמר ליה "הא איתהנית", ופי' רש"י וז"ל, "דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריתי". והיינו שטוען הבעלים שלולי החצר שלו המשתמש היה שוכר חצר אחרת וא"כ הוא נהנה, וכן כתב גבי מה שהביא רמי בר חמא לראיה ממתני' וז"ל "משלמת מה שנהנית, אלמא בתר הנאה אזלינן".

ומבואר בדבריו שהספק בנהנה ללא חיסרון הוא בעצם המחייב של הנאה האם אזלינן בתר החיסרון וכאן אין חיסרון וממילא פטור, או דאזלינן בתר ההנאה, וכאן ישנה הנאה שהרי הוא עשוי לשכור דיורין וא"כ בכדי לחייב הולכים אחר ההנאה.

ועיין בדברי ר' נחום, שכתב לדייק בדברי רש"י לקמן (כ:) שכותב לבאר בהמשך דברי הגמרא שהקשתה שם שספק הגמרא אי זה נהנה וזה לא חסר חייב או פטור הוא דין מפורש במשנה, דא"ל מתני' היא, אם נהנית משלמת מה שנהנית, ועיי"ש שהגמרא מה שדחה את ראייתו, ועיין רש"י שם וז"ל, "משלמת מה שנהנית אלמא בתר הנאה אזלינן". עכ"ל, ונראה שלפי רש"י יש כאן ספק מהותי, האם הולכים אחרי הנאה גרידא וחייב, או שהולכים גם אחרי חיסרון, ורק בתנאי שהוא קיים הוא חייב, ולכן במקרה שהוא נהנה אבל מבלי לחסר לפי הצד שהולכים בתר חיסרון אז המשתמש פטור כי רק נהנה ולא חיסר.

ולפי דברי רש"י נראה שהספק בזה נהנה וזה לא חסר הוא עקרוני האם בדין נהנה חייב או פטור.

וצ"ע מהו יסוד הספק של הגמרא, ומהו יסוד הספק לפי כל אחד מהמחייבים של תשלום על הנאה, ועוד קשה למה אם יש חיסרון קצת גם לפי הצד שפטור בכה"ג, בכו"א יהיה חייב את כל הנאה, ודין זה היה מוסכם על כל שיטות הראשונים.

שיטת התוספות – שכתבו לבאר בפשיטות דהספק הוא האם בכה"ג יש דין כפיה על מידת סדום
אולם התוספות כתבו לבאר הספק באופן אחר (כ: בד"ה הא איתהנית) וז"ל, "אפילו למ"ד בפ"ק דב"ב (דף יב:) כופין אותו על מידת סדום, ויהבינן ליה אחד מצרא שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו, ולמ"ד התם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו אבל הכא כבר דר", עכ"ל.

ומבואר בדברי התוספות, דקושייתם מבר מצרא היא הייתה על גוף הספק שכתבה הגמרא בזה נהנה וזה לא חסר מדוע ליכא דין כפי' על מדת סדום, שהרי מצינו בדברי הגמרא בב"ב גבי האחין שירשו כמה וכמה שדות, ויש לאחד מהם שדה שהיא סמוכה לאחת משדות הירושה שאע"פ שיש דין קדימה לאחד מן האחים לזכות בשדה זו, כופין אותו על מידת סדום וחייב לתת את השדה הזו לאחיו שיש לו שדה פרטית הסמוכה לשדה הירושה, משום מידת סדום שהרי זה נהנה וזה לא חסר, משום שלאח הראשון אין חיסרון ונפק"מ אם השדה שהוא יירש תהיה במקום אחר, ואילו לאחיו יש נפק"מ גדולה והנאה ממה ששדה הירושה תהיה סמוכה לשדה הפרטית שלו, ולכן כופין את האח לתת וזאת מפני שההתעקשות לירש שדה זו בדווקא היא מידת סדום.

וא"כ שואל התוספות אם בכל מקום שזה נהנה וזה לא חסר יש דין של מדת סדום, מדוע כאן בדר בחצר חברו יש צד שכיון שנהנה צריך להעלות לו שכר, הרי צריך להיות פטור מדין כופין את הבעלים על מדת סדום.

וכתב ליישב התוספות דלא דמי הסוגיא דהתם להכא, משום דשאני הכא שיכול הבעלים למנוע את המשתמש לדור בביתו מתחילה וא"כ במקום שיכל למנוע את חברו מלהיכנס לא אמרינן כפיה על מידת סדום בכה"ג.

והקשה התוספות הא איכא מ"ד [רב יוסף] שם בב"ב שס"ל שליכא דין כפייה על מידת סדום משום שיכול האח לומר לו מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון, דהיינו שהיה האח טוען לאחיו שהייתי מוכר שדה זו בדמים מרובים וביוקר, ומשום כן א"א לכפותו משום שאין זה סדום שהרי יכול לומר לו אני רוצה שדה זו בדווקא משום שאני מרוויח טובא אם שדה זו תישאר ברשותי.

ויל"ע מהי קושיית התוספות לאותו מ"ד שאין דין כפייה מהספק בגמרא, אדרבה אין שום קושיא דמשום כן בסוגיין הספק הוא שאם נהנה ישלם וליכא דין של מידת סדום, וכפי שרש"י כתב לבאר הספק שהסתפקה הגמרא האם במקרה שהייתה הנאה ולא היה חיסרון האם הולכים אחר החיסרון שלא היה ופטור או דבפועל הוא נהנה וקיבל וא"כ יתחייב.

אלא מוכח בתוספות שהקשה משום שהתוספות חלק ע"ד רש"י בביאור הספק בזה נהנה וזה לא חסר, וס"ל שצדדי הספק בגמרא מאי חסרתיך או דלמא הא איתהנית, הם האם יש דין כפייה על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר, או שלא, וא"כ הקשה התוספות דלמ"ד שאין דין כפייה משום שיכול לטעון מעלינן ליה כבר מוריון, א"כ מהו הספק בגמרא שהרי גם כאן שנהנה אע"פ שלא חיסר יכול לטעון הבעלים מעלינן כבר מוריון ויתחייב משום דליכא לפוטרו מדין מדת סדום.

וכתב התוספות ליישב שאף אותו מ"ד דמעלינן ליה כבר מוריון ומשו"ה ליכא דין כפייה, כל זה זהו דווקא בסוגיא דהתם משום דהתם דמי למונע מחברו מתחילה לדור בביתו, אבל גם הוא הסכים שיש דין כפייה על מדת סדום והוא לא חלק על עצם המושג אלא שישנם מקרים מסויומים שבהם א"א לכוף אותו וכגון שם בב"ב דליכא דין כפייה משום שיכול לומר לו מעלינן כבר מוריון, אולם אצלינו בסוגיא דמיירי שהנהנה כבר דר בבית הבעלים א"כ אף לשיטתו יש להסתפק אי בכה"ג יש דין כפייה שהרי כבר דר והוא לא התחסר מזה, או שליכא דין כפייה משום שהוא נהנה, עכ"ד אלו עיקרי דברי התוספות.

הקושיות בדברי התוספות – במה שכתב בחילוק הסוגיא דהכא לסוגיא דבר מצרא (ב"ב יב:)
ובדברי התוספות יש להבין ולבאר כמה וכמה דברים.

הא', מה הסברא במה שיישב התוספות דהחילוק בין הסוגיא דהכא לבין הסוגיא בבר מצרא, הוא דהכא אין דין כפייה על מדת סדום משום שיכול למונעו מתחילה מלדור בביתו, כלומר מה יש במה שיכול למנוע בכדי שלא יהיה את הפטור של מדת סדום.

הב' עוד יש להקשות מדוע אם הוא כבר דר ולכן גם למ"ד כבר מוריון יש לפוטרו משום דין מדת סדום, א"כ יש לדון מהו הצד לחייבו משום שנהנה, ובעצם מהם צדדי הספק.

הג', דהנה בחשבון הדברים נראה ששיטת התוספות בסוגיין היא שהחיוב של תשלום על הנאה הוא מלוה הכתובה בתורה והיינו גזלן, שהרי התוספות כתבו שהספק בזה נהנה וזה לא חסר הוא האם יש דין כפייה על מידת סדום, דסבירא ליה לתוספות שדין תשלום על נהנה הוא מדין גזלן והיינו מלוה הכתובה בתורה, דאל"כ והוי תביעת ממוני גבך א"כ קשה מה שייך לדון אי איכא דין כפייה על מדת סדום, הא יש לו ממון בפועל שנמצא אצל חברו וא"כ מהו הצד שיהיה בזה דין של סדום הא זה ממונו, אלא נראה לבאר שהתוספות ס"ל שנהנה בהדר בחצר חברו הוא חיוב של מלוה הכתובה בתורה וחייב מדין גזלן וכפי שנתבאר.

וא"כ יש להקשות שהרי אם הסברא לחייבו הכא בסוגיא משום שהוא יכול למנוע אותו מלדור, משמע שבדיוריו הוא עשה איסור ופעל כנגד רצון הבעלים, ואילו הצד לפטור אותו הוא משום שיש דין כפייה שהרי כבר דר, ולכאורה אם יש דין כפייה אז מותר לו לדור לכתחילה משום שדין כפייה אומר שאם הוא מונע ממנו לדור הוא רשע ואדם המתנהג במידת סדום וא"כ מותר להשתמש בממונו אם כופין אותו, וא"כ אמאי יכול למונעו.

הד', ועוד קשה דאי נימא שבאמת אין החיוב מצד מללוה הכתובה בתורה אלא שהחיוב בכל תביעת נהנה הוא מדין ממוני גבך האיך נחדש בזה דין מדת סדום הא יש לבעלים ממון אצל חברו והיאך דין מדת סדום יםקיע ממנו מציאות זו שיש לו ממון ששיך לו שנמצא אצל חברו ומאי שייך בזה מדת סדום.

ביאור שיטת התוספות [בפשיטות] דהספק אי איכא מדת סדום בהיכא שכבר דר – וחייב מדין גזלן
ובפשיטות, נראה לבאר דברי התוספות דהנה באמת ס"ל דהספק בגמרא הוא האם יש כאן מדת סדום בכה"ג או שלא, וספק זה הוא אף למ"ד מעלינן כבר מוריון שבב"ב ס"ל שאין מדת סדום, אבל הכא הוא מודה שיש לפטור מצד מדת סדום.

ובאמת נראה מוכח כיון דס"ל שהספק הוא האם יש מדת סדום אי לאו, דהחיוב על הנאה זו היא תביעה של מלוה הכתובה בתורה, והיינו גזלן, ולא ממוני גבך, וכפי שנתבאר דאי הוי תביעה של מממוני גבך מה שייך לטעון מדת סדום הא ממונו נמצא אצל חברו ולכאורה לעולם לא שייך לטעון דמידת סדום היא לדרוש את ממונו שנמצא אצל חברו, אלא הוא תביעת מלוה הכתובה בתורה וכיון שנהנה שלא מדעתו הוי גזלן.

אלא שחידש התוספות דבסוגייתנו בזה נהנה וזה לא חסר יהיה ספק אי איכא דין כפייה, אף למ"ד כופין על מדת סדום, ואף למ"ד מעלינן כבר מוריון, דהנה כל מה שמ"ד כופין על מדת סדום זהו רק בבר מצרא, אולם הכא שיוכל למונעו מתחילה לדור בביתו ליכא דין כפייה.

ובאמת, יש להתבונן בגדר דין כפייה על מדת סדום, דלכאורה  אמאי לא יכול למונעו מתחילה והרי יש לו הרבה בתים, והשני הוא הומלס שאין לו בית אחר והרי אם הוא לא יתן לו את הבית לשימושיו רק בגלל שהוא לא רוצה מבלי שיש לו הפסד ממוני, לכאורה זה מדת סדום.

והביאור בזה הוא כפי מה שנתבאר בדברי הגר"ש שקאפ, שכתב (בחידושי הגרשש"ק ב"ק כ:) שדין מדת סדום נאמר רק במקום שאין דין הכפייה סותרת את שליטת הבעלות על ממונו, וכגון בבר מצרא שהוא עדיין לא בעלים על השדה אלא רק בעל זכות קדימה, אבל במקום שדין הכפייה לוקחת ממנו את השליטה על ממונו כבעלים, לא שייך בזה דין כפייה, וז"ל, "ונראה דכוונתם דלכתחילה ליכא דין כפייה משום דאם יכופוהו נוטלים ממנו שליטת ביתו וע"ז קפדי רוב אנשי ולא חשיב מדת סדום במה שקפיד רוב אנשי, אולם אם כבר דר בו הרי כפוהו באופן שלא יהיה נעדר ממנו השליטה דכ"ז שירצה יוכל להוציאו מביתו וע"ז תירצו דמ"מ ליכא דין כפי' לכתחילה ומשו"ה שקלי וטרי שחייב ". עכ"ל.

[אמנם הגר"ש שקאפ כתב לבאר באופן אחר את דברי התוספות, דהספק אינו האם יש דין מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר אלא באופן אחר, אבל ניקח מדבריו את עצם היסוד שדין מידת סדום נאמר רק במקום שאין סותר לשליטתו על ממונו וכפי שנתבאר]

וא"כ הכא, בספיקא דגמרא כיון שיכול למנוע הבעלים חברו מלדור בביתו א"כ הבין התוספות בהו"א שלא שייך בזה דין כפייה, משום שע"י דין כפייה אנו לוקחים לבעלים את שליטתו על ממונו וזה לא אמרינן.

ואף למ"ד מעלינן כבר מוריון והיינו שליכא דין כפייה זהו משום דדמי למונע חברו מלדור בביתו, שהרי יכול לטעון שהיה מרוויח בשדה זו דווקא וא"כ אם נאמר מדת סדום א"כ לקחנו מהבעלים את השליטה על ממונו, ומשו"ה לא אמרינן בכה"ג דין כפייה, וא"כ מקשה התוספות איך יתבאר הספק.

וע"ז תוספות כתב ליישב דהכא שמיירי שכבר דר, א"כ אפשר לפוטרו מתשלום על ההנאה מדין מדת סדום, משום שבכה"ג אין בדין זה לקיחת השליטה על ממונו שהרי בכל זמן שירצה ביתו עומד לרשותו וכל מה שאנו אומרים מדת סדום זהו רק על הזמן שבו הוא דר בעבר, שעל העבר אין לבעלים יחס של שליטה וא"כ ביחס לעבר אנו יכולים לטעון מדת סדום לכו"ע.

וזהו חידוש התוספות דכל הספק בגמרא אצלינו הוא קיים משום שמדובר במקרה שהנהנה כבר דר, והסיבה שההנאה היא הייתה בעבר וכבר דר, זוהי הסיבה לספק, כדלהלן.

הצד הא', הוא לומר שהנהנה יהיה פטור, משום שטוען הנהנה לבעלים "מאי חסרתיך", ואע"פ שהוא עבד שלא ברשות בעלים והוא גזל את השימוש, בכו"א הוא פטור דמשום שלא חיסר כופין את הבעלים על מדת סדום, וזה מה שטוען לו הנהנה "מאי חסרתיך", וכבר דר, ואין באמירת מדת סדום סתירה לשליטת בעלותו על ממונו.

וא"כ אף למ"ד דבבר מצרא מעלינן כבר מוריון ולא אמרינן כופין, כל זה דווקא כשטוען לזכות בשדה המסוימת לעתיד, דבכה"ג יוכל לטעון שהוא חסר משום שהוא יוכל להרויח ולמכור שדה זו ביוקר, וא"א לכפות על מדת סדום אולם כאן שהוא כבר דר, ואין חיסרון, הוא יודה דתביעת תשלום רק על מה שהוא נהנה זוהי מדת סדום, שהרי לא הפסיד ממה שנהנה דבר, ומה אכפ"ל במה שנהנה [אע"פ דעבד שלא ברשות בעלים]

ואילו הצד הב', הוא שטוען הבעלים לנהנה "הא איתהנית" ומשום כן נחייב את הנהנה לשלם על ההנאה אע"פ שאין חיסרון לבעלים, וזאת משום שהרי הוא לקח בפועל הנאה השווה ממון ללא רשות הבעלים, וכבר השתמש בממונו, וגזל, ולא בעינן חיסרון, ובכה"ג לא אמרינן כופין על מדת סדום.

וא"כ אף למ"ד דאמרינן בבר מצרא כופין על מדת סדום, כל זה רק במקום שהוא טוען לשדה ולא לקח ממון שלא ברשות מבעלים, אבל כאן בשונה מבר מצרא שהוא כבר דר ונהנה בפועל וכבר השתמש וגזל ממון הוא יודה שלא אמרינן דין כפייה על מידת סדום, משום שבפועל הוא לקח ממונו, ויהיה חייב לשלם על ההנאה שלקח מדין מלוה הכתובה בתורה כגזלן.

וא"כ נתבאר החילוקים שהביא התוספות בין הגמרא דהכא לסוגיא בב"ב דבר מצרא, והעמדת צדדי הספק בגמרא, אלא שעדיין דברי התוספות צריכים ביאור כדלהלן.

וזהו ספק הגמרא לפי התוספות שוודאי הגמרא סברה שחיוב נהנה מלוה הכתובה בתורה של גזילה והסתפקה האם נהנה בלי חיסרון חייב או פטור האם שייך על דבר שאסור למשתמש לומר כופין על מדת סדום לתבוע ממון ממנו או שכיון שאסור לו להשתמש כנגד הבעלים עשה א"כ מגיע לבעלים ממון על כך כיון שהתקבל כנגד הבעלים ועל דבר כזה תובעים ממון

הקושיות בדברי התוספות גבי נהנה בתחב לו חברו – ובדמיון בין נהנה בלא מעשה לנהנה ע"י מעשה בהמתו
אולם באם נניח שהביאור הזה הוא נכון, המשך דברי התוספות צריכים ביאור, שהרי תוספות בהמשך הקשו מדברי הגמרא בכתובות גבי תחב חברו לבית הבליעה ששם חייב לשלם על ההנאה אע"פ שזה נהנה וזה לא חסר שהרי אם היה מחזיר הייתה נמאסת ובכו"א חייב, ועיי"ש במה שתירצו לחלק דלא דמי להכא, משום שהרי נהנה מחמת החיסרון שהיה מתחילה כשאכל את הפרי מידי דהוי אהא דתנן אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, שהרי על הלעיסה גופא לא מחייב משום ששן ורגל פטורים ברה"ר, אלא מחייב על הנאת מעיו ואע"פ שאם מחזירו לא שווה כלום.

והנה יש להקשות בדבריו כמה קושיות,

הא', במה שכתבו ליישב דבתחב ליה חברו לא יהיה דין כפייה על מידת סדום משום שהוא נהנה מחמת החיסרון שהיה מתחילה, אדרבה הא על החיסרון הראשוני א"א לתבוע את הנהנה משום שהוא באונס גמור שהרי חברו תחב לו, ואין כאן מעשה של לקיחה מצידו, ואם תאמר שחייב משום שיכל להוציא ע"י הדחק וכפי תירוץ הגמרא שם, א"כ צ"ע אמאי מחייב הא בזמן שיכל להוציא את האוכל מפיו הוא כבר נמאס ולא שווה לבעלים, וא"כ אין לך מידת סדום גדולה מזו שנכון שהוא נהנה והוא יכול להוציא, אבל אם יוציא זה לא יתן לבעלים דבר וא"כ עדיין תקשי לך אמאי חייב, ולא פטור מדין כופין על מידת סדום.

הב', עוד יש להקשות במה שתוספות כתבו לדמות דין נהנה תחב ליה חברו לבית הבליעה, לדין נהנה של המשנה גבי אכלה מתוך הרחבה, שהרי לכאורה דמיון זה סותר למה שכתבו התוספות לקמן (קא.) בתירוץ הראשון שיש לחלק בין הנאה שבאה ע"י מעשיו או מעשה בהמתו, לבין הנאה שהגיעה ללא קשר למעשיו או למעשה בהמתו, ומבואר בתוספות שהנאה שבאה ע"י מעשה בהמתו חייב לשלם, ואילו התוספות אצלינו כתב לדמות את דין נהנה באכלה מתוך הרחבה שחייב לשלם, לדין נהנה באונס בתחב ליה חברו שחייב, ולכאורה אם מעשה בהמתו חשיב כעין מעשיו א"כ מהו הדמיון לנהנה באונס ע"י חברו, אלא נראה שהתוספות כאן חלק על התוספות בתי' הראשון שם, וא"כ צריך לעיין מה הייתה סברתו.

ובהקדם לבאר דברי התוספות נביא את דברי השיטה, ולפי מה שיתבאר שם נבוא לבאר את דברי התוספות ואת הספק בגמרא לפי כל אחד מהמחייבים של תשלום על הנאה.

דברי השיטה שהביא את תלמידי ר"י – ולפי מה שנכתב שם יתבארו דברי התוספות
והביא השיטה את תלמידי הר' ישראל שהקשו וז"ל, "כתוב בתוס אבל הכא כבר דר ואם חסר קצת חייב בכל  וכן צריכין לומר כל הני דמייתי מיניהו ראיה דאית בהו שני צדדין אלא שיכול למונעו מתחילה וגם שכבר דר  וממתניתין קשה דאינו דומה להכא ועוד קשה דאף לפירוש התוספות דפירשו דגבי אפקורי מפקר להו דלא מפקר להו ממש, אלא מתייאש מהם מכל מקום אינו מתייאש אלא לשלא יבואו לדמי מה שנהנית אבל מכל מקום איכא חיסרון אם כן תשלם את הכל כמו שחרירותא דאשייתא דמשום דבר מועט משלם הכל". עכ"ל בשאלה.

ועיי"ש שתירץ, דנראה כיון דהתם במשנה אין שייך למונעו מתחילה כי לשן ברשות הרבים יש רשות לבהמה בהיזק שן ומשום הכי משלם מה שנהנית אבל גבי בית דיכול למנעו מתחילה אם איכא חיסרון מועט יכול לתבוע הכל.

ועוד תירץ שכיון שאכלה והייתה מוציאה אז לא שווה כלום הדבר וגם לא הייתה חיבת מה שנהנית אם הייתה מוציאה את האוכל אלא אותו החיסרון זה מה שהיה תחילה וכיון שאותו חיסרון לא יעלה לדמי מה שנהנית אינו קרוי אפילו חסרה דבר מועט ולהכי רמי בר חמא מדמה זה נהנה וזה לא חסר למתניתין כיון שגם שם משלם על הנאה אפילו שאין חיסרון.

ועוד מתרץ הר"י וז"ל "דהיכא שהחיוב לא בא מחמת החיסרון כמו לגבי בהמה דמתניתין דהא קמן שאם לא נהנת וחיסרו כגון אכלה דברים הרעים לה היה פטור מכל מקום חיסרון דבר מועט לא חשיב חיסרון ואל על גב דגבי רב נחמן דבה אפדנא החיוב לא בא מחמת החיסרון דחיסרון שהיו נותנים ליתומים מתחילה דבר מועט אינו אלא גרמא בעלמא מכל מקום בדיני שמים חייב אבל לגבי בהמה פטור לגמרי". עכ"ל תלמידי הר' ישראל.

סיכום דברי השיטה
מבואר שהקשה השיטה ע"ד התוספות שכתב שבדר בחצר חבירו, הסיבה לדיון ולספק האם הוא פטור או חייב, הוא משום שיכול למונעו מתחילה או שכבר דר, והקשה שהרי באכלה מתוך הרחבה אינו דומה כלל להכא שהרי שם מדובר שהיא אכלה את של חבירו.

ועוד הקשה מהי השוואת הגמרא בין דין המשנה באכלה מתוך הרחבה, לבין הספק של ר' חסדא גבי דר בחצר חבירו שלא מדעתו, והרי באכלה מתוך הרחבה לכה"פ יש חיסרון קצת ומשו"ה חייב, ובחצר חיסרון קצת מגלגלינן עליו את הכול, ומה היה קשה לרמי בר חמא.

ומבואר שתירצו ג' תירוצים, הא', שדין אכלה מתוך הרחבה , זהו מזיק של שן, וכיון שהנזק היה ברה"ר ממילא אי"ז חשוב דמיירי שיכול למונעו מתחילה, משום שיש לה רשות בהיזק שן, וא"כ בחיסרון מועט הבעלים לא יכול לתבוע תשלום על הנאה, משא"כ בנהנה בדר בבית, כיון שהבעלים יכול למנעו מתחילה מלדור שם, א"כ אז כשיש חיסרון מועט הוא תובע תשלום על כל ההנאה.

הב', ועוד תירץ דאכלה מתוך הרחבה כיון שאין נתבעים על עצם החיסרון שנוצר מחמת האכילה, והראיה היא שאם הבהמה הייתה אוכלת מבלי לקבל הנאה, ודאי שהיא הייתה פטורה, כיון שזה היה ברה"ר ופטורה מלשלם על נזק, ממילא בהכרח כשנהנית, ההנאה הזו היא מוגדרת הנאה ללא חיסרון, וכל מה שמחייבים בתשלום על הנאה זה רק בכה"ג שיש חיסרון קצת מתחילה, משא"כ בדר בחצר חבירו שברגע שיש חיסרון קצת מגלגלים עליו את הכל, כי החסר הוא עכשיו משא"כ שהחסר הוא בתחילה אז אף כשיש חיסרון קצת לא מגלגלין עליו את התשלום של כל הנאה אלא רק את החיסרון בלבד.

הג', ועוד תירץ שכיון ששן ברה"ר פטור מתשלום אף בדיני שמים, א"כ בהכרח ההנאה באה לא מחמת החיסרון שהיה תחילה אלא בגלל החיסרון מועט וא"כ רואים במשנה שנהנה ללא חיסרון חייב.

וקשה ביאור דבריו, מה החילוק שאין חיסרון מועט שמגלגלין עלין את הכל בשונה משחירותא דעשייתא.

ביאור דברי השיטה
והמתבונן יראה שיש חילוק אופי בין שלושת התירוצים של השיטה, דהנה התירוץ הראשון והשלישי הם בעצם אומרים סברא בדין פטור ברשות הרבים, אולם התירוץ השני הוא בעצם אומר סברא במחייב של חסרון קצת ומגלגלין עליו את הכל, שלא שייך כאן בחיסרון קצת באכלה מתוך הרחבה, ובתחילה נבאר התירוץ השני.

ונראה לבאר דס"ל בתי' השני, שישנם שתי חיובי תשלום של נהנה, הא', הוא חיוב תשלום של ממוני גבך, וכל התביעה הוא רק באם יש חיסרון, כי החיסרון הוא המגדיר את הממוני גבך, וא"כ החיסרון הוא כל התביעה כי חיסרון הבעלים מושקע ממונית אצל הנהנה, והב', הוא חיוב תשלום של נהנה מדין גזלן ומלווה הכתובה בתורה ויסוד חיוב זה אינו קשור לחיסרון, וכל הסיבה שצריך חיסרון כדי להתחייב או בגלל כופין על מדת סדום או בגלל שיש תנאי שללא חיסרון א"א לתבוע, וכפי שנתבאר, וא"כ, בכל דר בחצר חבירו ברגע שיש חיסרון קצת כבר יהיה אפשר לתבוע את כל הנאה, כיון שמתקיימים התנאים שצריך את החיסרון, או משום שליכא דין מדת סדום וכמו שהתוספות סבר, או משום שזה תנאי חיצוני שיהיה חיסרון, אבל שהחיסרון מחמת שהיה מתחילה ואי אפשר להפקיע את המדת סדום ע"י החיסרון שהיה תחילה כמו שהוקשה לעיל, וכן אי אפשר לקיים את התנאי, ולכן לא שייך לחייב מצד מעשה גזילה שהחיסרון היה מתחילה, אלא מחייבים את הנהנה מדין ממוני גבך, ולכן גם חיסרון שהיה מתחילה מועיל בכדי להתחייב בתשלום, כיון שהחיסרון הוא מצליח להגדיר שהושקע אצל הנהנה ממון הבעלים, וא"כ כל מה שחייב הוא רק חיסרון קצת כיון שהחיוב הוא מדין ממוני גבך, וא"כ יוצא שהקשה רמי בר חמא מדין חיוב ממוני גבך דחזינן שחייב כל תשלום ההנאה גם בלי חסר.[7]

ובתירוץ הראשון והשלישי בשיטה מוכרח ב' נושאים, והיינו שישנם ב' חיובי תשלום נהנה של מלוה הכתובה בתורה, וזה בכל דר בחצר חבירו שיש שבחיסרון קצת יכול לתבוע הכל אבל באכלה מתוך הרחבה אי אפשר לתבוע הכל בגלל החיסרון קצת, וכל הטיעונים של השיטה הם הסבר מדוע אי אפשר לתבוע נהנה מדין מלוה הכתובה בתורה על המעשה אבל ממוני גבך יש אלא שחיסרון קצת לא מחייב בממוני גבך כיון שבלי חיסרון אין חיוב, והתירוץ השלישי והראשון שכתוב בתירוץ הראשון שיש רשות לבעלים א"כ לא שייך חיוב של מלוה הכתובה בתורה על המעשה וכן לגבי התירוץ השלישי שפטור בדיני שמים אז אי אפשר להגיד שיש מעשה בהמתו כי הפטור הוא לא רק ביחס לתשלום אלא גם בדיני שמים א"כ לא שייך מעשה בהמתו, ולכן לא שייך שיחייבו את הנהנה על הכל בגלל שיש חיסרון קצת, כי רק בדין מלוה הכתובה בתורה מועיל כה"ג.

אלא שבאכלה מתוך הרחבה החיוב תשלום של נהנה הוא מדין ממוני גבך, ובזה צריך חיסרון כדי להגדיר את הממוני גבך, ועל זה הקשה רמי בר חמא שחייב בנהנה מדין ממוני גבך גם כשאין חיסרון, והחיסרון קצת הוא לא פתרון, וא"כ עולה מן הדברים שבדין אכלה מתוך הרחבה אין זה מוגדר למעשה הבהמה, ונראה שחולק על דברי התוספות (קא.) במה שכתב שכה"ג חשיב למעשה בהמתו [בתירוץ הראשון]

ובאמת, צ"ב מה נחלק התירוץ הראשון של התוספות בדף (קא.) ובכדי ליישב זה הנה כבר ידועים דברי ר' חיים, כדלהלן.

דברי ר' חיים בגדר חיוב גזילה – שחייב גם על חיסרון
כתב ר' חיים גבי עבד ואמה שחידשה תורה שפטור הבעלים על נזקיהם, הרמב"ם מביא את הדין פטור במזיק של עבד ואמה דווקא לגבי גניבה של עבד ואמה שפטור הבעלים.

והקשה ר' חיים והרי אין דין שמירתן עליך בגניבה וא"כ מהו חידוש שפטור, וכתב ליישב ר' חיים שבגניבה יש גם חיוב על הנזק ולכן יש שמירתן עליך ולכן חידשה תורה פטור גם על גניבה, ונראה מדבריו שבממון שהוא גנב כל החיוב הוא בגלל שמירתן עליך מצד הנזק, ולכאורה הרי באכלה מתוך הרחבה ברשות הרבים אין דין שמירתן עליך שהרי זה היה ברה"ר.  

ונראה שתוספות שם פליג וס"ל, שבאכלה מתוך הרחבה חשיב למעשה בהמתו, והסיבה שיש חיוב על מעשה בהמתו זה לא בגלל שמירתן עליך שהרי זה ודאי לא שייך ברשות הרבים כמו שכותב השיטה.

וטעם הדבר שממון המזיק פטור ברשות הרבים, היא כי בכדי לחייב בעלים על המעשה מזיק של בהמתו חייבים להגיע לדין שמירתן עליך כדי שהבעלים יתחייב במעשה המזיק של הבהמה, וברשות הרבים שאין שמירתן עליך אין זה מוגדר למעשה מזיק של הבעלים ע"י הבהמה, והראיה היא שפטור אפילו בידי שמים, אבל כשהבהמה לוקחת, א"כ בשביל לחייב בגזילה מספיק הגדרה של מעשה מסוים שהממון שלו פעל בכדי שזה יתייחס אליו, וכן גבי נפלה לגינה, דהרי מיירי באונס, ובאונס ודאי אין שמירתן עליך, ובכ"א חייב על ההנאה, ומשמע שפטור אלא שסברא בנהנה שהמעשה של הבעלים מוגדר לגזילה גם ע"י הבהמה.

ובאמת למעלה הסברנו שהתוספות בתירוץ השני שם לא חלק על המוסכמה שיש חיוב של מלוה הכתובה בתורה על הנאה, אלא סבר שישנם ב' חיובים, וכהשיטה, וכבר הוכחנו את החיוב של נהנה מדין מלוה הכתובה בתורה של גזלן מהגמרא (נח.) לגבי נפלה לגינה ששם אין ממוני גבך כי לא התרבה ממון או חסך בהשתמשות בפירות, אלא כל ההנאה היא שבהמתו לא הצטערה, וצ"ע שהרי מלוה הכתובה בתורה לא שייך כי פטור ממזיק ואין שמירתן עליך.

וביאר הגאון ר' חנוך הבלין שבוודאי צריך לחלק שכאן באכלה מתוך הרחבה  שפטור בידי שמים או שרשאי להזיק לכתחילה ואין בעלים הפירות יכול למנוע [תלוי בג' תירוצי השיטה] אז המעשה של הבהמה לא יכול להיות מוגדר מעשה גזילה, אבל באונס זה רק פטור תשלום של מזיק, אבל בידי שמים יכול להיות שחייב ובוודאי שלכתחילה אסור שהרי תחילתה בפשיעה וסופו באונס חייב, וא"כ במעשה של הבהמה באונס יכול להיות חיוב של גזילה.

ב' דרכים לבאר שיטת התוספות – וליישב הקושיות הנ"ל
והנה, ע"פ מה שנתבאר מצינו בע"ה ב' דרכים על מנת לבאר את דברי התוספות וליישב הקושיות הנ"ל, ולפי כל אחת מהאפשרויות אנו צריכים לחדש איזה דבר, לפי הדרך הא', אנו לא מחדשים דבר בגדר תביעת גזלן או בגדר תביעת ממוני גבך, אבל עדיין צריך לחדש ולבאר את דברי הגמרא [בשיטת התוספות] באופן שאינו כפשוטו ממש, אולם לפי הדרך הב', דברי הגמרא מבוארים כפשוטם, אלא שנצטרך לחדש ביאור בהגדרת תביעת ממוני גבך.

דרך הא' לבאר דברי התוספות – ע"פ מה שנתבאר לעיל דס"ל דחיוב נהנה בסוגיין הוי מלוה הכתובה בתורה – והספק בגמרא הוא אי איכא דין כפייה
לבאר דס"ל לתוספות כהתירוץ הב' לקמן (קא.) – דאיכא ב' מחייבים על הנאה
ונראה לבאר דברי התוספות וליישב הקושיות, דבאמת התוספות הכא ס"ל דלא כפי מה שכתבו התוספות לקמן (קא.) בתירוץ הראשון דמעשה בהמתו חשיב למעשה, ובאמת באכלה מתוך הרחבה כיון שהיא פטורה שהרי זה היה ברה"ר, א"כ ס"ל שאין זה מוגדר למעשה בהמתו,[8] וא"כ פטור אף מידי שמים, ולכן באכלה מתוך הרחבה לא שייך מעשה בהמתו, וא"כ לא שייך שיתחייב הבעלים גזילה על לקיחת ההנאה והשימושים וכפי שנתבאר.

ובאמת התוספות כאן סברו כפי מה שכתבו התוספות ליישב באופן הב' בתירוצו השני (קא.) דס"ל שישנם ב' מחייבים בתשלום על הנאה, הא' הוא תביעת גזלן והוי כמלוה הכתובה בתורה, והב' הוא תביעת ממוני גבך, וס"ל שיכול לתובעו מדין ממוני גבך רק בהיכא שיש חיסרון, וישנם מקומות שאפשר לתובע רק מדין גזלן ולא מדין ממוני גבך וישנם מקומות שזה ההיפך שאפשר לתבוע רק מדין ממוני גבך ולא מדין גזלן.

לבאר דס"ל שהמחייב בדר בחצר חברו הוא תביעת גזלן בלבד
והכא בסוגיין גבי הדר בחצר חברו שלא מדעתו ס"ל שהחיוב תשלום הוא מדין גזלן, והיינו שחיוב תשלום הוא על עצם הלקיחת שימוש השווה ממון, וממילא חייב לשלם כגזלן.

וביאור הספק בזה לא נהנה וזה חסר הוא כפי שנתבאר לעיל בביאור הספק להצד דהוי מלוה הכתובה בתורה, שהצד לפטור בכה"ג הוא משום שטוען המשתמש לבעלים מאי חסרתיך, והיינו שבכדי לחייב התשלום לוקח שימושים מדין גזילה, בעינן לחיסרון בכדי לחייבו, והגם שהוא מוגדר כגזלן משום שהוא לקח שימוש שהוא שווה לו ממון וא"כ הוא לקח מהבעלים ככל גזלן, כיון שאין בזה חיסרון לבעלים מה"ת לחייבו בתשלום בכה"ג, ואילו הצד לחייבו בתשלום הוא שאומר הבעלים למשתמש הא איתהנית, והיינו שבפועל גם לקיחת שימוש מחייבת תשלום מדין גזלן ואע"פ שאין חיסרון, משום שכיון שהוא נהנה ולקח א"כ סגי בלקיחה זו בכדי לחייב תשלום, וכפי שנתבאר לעיל.

ובאמת ס"ל להתוספות שהחיוב תשלום בנהנה בספיקא דגמרא הוא מדין גזלן ולא מצד תביעת תשלום של ממוני גבך, משום דס"ל בפשיטות מסברא שבכדי לחייב תשלום מדין ממוני גבך בעינן לחיסרון ואע"פ שנהניתי והשתמשתי בכו"א אין לבעלים זכות תביעת תשלום מדין ממוני גבך, משום שכל מה שיש לבעלים את הזכות לתבוע את השבח שממונו ההנה את האחר זה רק באם הוא התחסר ע"י השימוש, ורק בכה"ג ישנה תביעה של ממוני גבך.

ביאור הספק בגמרא – אי איכא דין כפייה בהיכא דכבר דר
וא"כ כיון שספק הגמרא האם בתביעת גזלן על לקיחה בעינן חיסרון או לא, הקשה התוספות על הצד שלא צריך חיסרון בכדי לחייב על ההנאה וחייב בתשלום מדין גזלן, הא איכא דין כופין על מדת סדום, שהרי אין כאן חיסרון, ואם אין חיסרון אמאי חייב ומאי שנא נידון זה מדינא דבר מצרא שכיון שאין לו חיסרון כופין אותו על מדת סדום, וכתב התוספות ליישב דלא דמי להכא משום שבסוגיין הוא יכול למונעו מלהיכנס לדור בביתו, וא"כ לא שייך כאן מדת סדום, והקשה התוספות ולמ"ד מעלנין ליה כבר מריון, דס"ל שאין דין כופין, בכו"א בסוגיין יהיה אפשר להסתפק, כדלהלן.

ויסוד הספק בסוגיא הוא משום שבשונה מבר מצרא, כאן מיירי שהנהנה כבר דר, ואם הוא כבר דר יש להסתפק האם בכה"ג פטור משום דאיכא דין כפייה, כיון שבכה"ג שכבר דר הדין כפייה לא שולל ממנו את הזכות לקיום הבעלות שלו, או שאדרבה כיון שהוא כבר דר א"כ הוי גזלן אף ללא חיסרון וחייב.

דהנה הצד הא' בדברי הגמרא הוא שיהיה פטור, שטוען לו הנהנה "מאי חסרתיך", וכבר דר, אז למרות שהוא יכל למונעו בעבר מלדור כיון שלא התחסר והשליטה על בעלותו אף פעם לא נלקחה או תילקח ממנו באם נאמר כופין, א"כ למרות שהוא נהנה יש צד לפטור בגלל מדת סדום ולא יהיה חייב מדין גזלן,

אולם הצד הב' בדברי הגמרא הוא לחייבו, משום שבפועל הוא כבר דר וקיבל לעצמו שימוש שהוא שווה ממון, וכבר לקח מהבעלים ובזה אפשר לחייבו מדין גזלן וא"א לפטור מדין מדת סדום משום שלא היה חיסרון, שהרי כל זה הוא דווקא בבר מצרא שעדיין לא לקח מהבעלים העתידי דבר אלא שטוען שקרקע זו יותר נוחה לו כי הקרקע סמוכה לשאר קרקעותיו, אבל אם כבר דר ברשות הבעלים וכבר לקח מהבעלים שלא ברשות א"כ הוי גזלן גם אם לא חיסר, ובכה"ג דהוי גזלן ודאי לא אמרינן דין כפייה.

ביאור קושיות התוספות מדין תחב לו חברו (כתובות ל:)
ומעתה נבוא לבאר את החלק הב' בדברי התוספות שהקשה מדברי הגמרא בכתובות גבי תחב לו חבירו, שהבין ששם בוודאי לא שייך חיוב של מלוה הכתובה בתורה כי אין מעשה לקיחה של גזילה שהרי זה היה באונס, ובזה פליג על מה שכתבו התוספות לקמן (קא.) דס"ל שכיון שיש לנתחב הנאת מעיו, א"כ זה עצמו מוגדר למעשה, וחולק ע"ז ולכן כל מה שיש לחייבו הוא מדין ממוני גבך, ועל כך שאל שהרי הגמרא לא הסתפקה בתביעת הנאה מדין ממוני גבך כיון שאם אין חיסרון פשיטא לן שפטור וכפי שנתבאר, וקשה לתוספות שהרי בתחב לו חברו פשטה הגמרא שחייב בממוני גבך ואף ללא חיסרון שהרי אין מעשה ואם היה מוציאו הוא כבר נמאס וא"כ קשה לו מדין מה מחייבים שם על הנאה,

וע"ז כתב ליישב התוספות שחייב מחמת החיסרון שהיה תחילה, ולכן חייב תשלום על ההנאה מדין ממוני גבך, והביאור בזה הוא כפי שנתבאר לעיל, שהטעם בזה שתביעת ממוני גבך א"א לתבוע לולי שיש חיסרון, זה משום שללא החיסרון אין סיבה לשייך משפטית את ריבוי הממון של האחד לממון השני רק בגלל שהריבוי נגרם ע"י ממונו, אלא א"כ יש חיסרון, כי כשיש חיסרון א"כ ממילא הבעלים תובע את הריבוי הממוני שנתרבה חברו משום שזהו החיסרון שלו, וזאת תביעת ממוני גבך, כי כשיש חיסרון, א"כ הריבוי הממוני זהו בהכרח החיסרון וזה מה שהוא תובע, א"כ אומר תוספות, גם מחמת החיסרון שהיה תחילה, אע"פ שזה היה באונס שהרי חברו תחב לו, בכו"א כיון שיש חיסרון כשנכנס לו לבית הבליעה, א"כ אנו רואים את החיסרון שלו אצל הנהנה, ולכן הבעלים יכול לתבוע את הנהנה בתשלום על הנאה מדין ממוני גבך.

ביאור המו"מ דרמי בר חמא ורבא בדברי המשנה
ואחר שביארנו הספק מתבאר טובא בדברי הגמרא, בעניין מה שהקשה רמי בר חמא ע"ד ממתניתין, דהנה כל הספק הוא מצד גזלן האם אפשר לחייבו אם אין חיסרון או שאע"פ שאין חיסרון חייב מדין גזלן, אולם מצד ממוני גבך ודאי שא"א לחייבו על שימוש בלי חיסרון.

והקשה רמי בר חמא מדברי המשנה דאיכא לחיובי תשלום על הנאה ואף שאין חיסרון, דהנה בדברי המשנה מבואר דאכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, ומוכח דחייב מדין ממוני גבך ואין חיסרון שהרי הוא פטור על החיסרון, שהרי כל החיסרון הוא מה שהבהמה כבר אוכלת וזה כבר מאוס ואין בזה חיסרון לבעלים, ולחייבו על עצם המעשה מדין מזיק או גזלן זה ליכא, משום שהרי אכלה ברה"ר, וא"כ אי"ז חשוב למעשה כלל, וא"כ מבואר שהחיוב במשנה הוא מצד ממוני גבך וחייב אף אם אין חיסרון וללא מעשה וא"כ אף בהדר בחצר חברו שלא מדעתו שאנו מסתפקים בזה נהנה וזה לא חסר שאין לחייבו מדין גזלן כיון שבגזלן בעינן חיסרון בכדי לחייבו, בכו"א תחייבו מדין ממוני גבך ובזה חייב תשלום אף ללא חיסרון.[9]

וע"ז דחה רבא את ראייתו מהמשנה, שבאמת במשנה חייב משום שיש חיסרון שהרי הוא לא מפקיר את הפירות כשהוא שם אותם ברה"ר [ועיין תוספות] ולכן יש תביעה מדין ממוני גבך, והחיסרון הוא בעצם הנאת מעיו ולכן חייב אפילו שאין מעשה, מדין ממוני גבך שהרי יש חיסרון.

ועוד יבואר לפי זה דברי הגמרא (כ:) גבי שחרירותא דאשייתא שמבואר שבזה נהנה וזה לא חסר בדאיכא חיסרון קצת מגלגלין עליו את כל ההנאה, [תוספות לקמן] הסיבה היא כי יש חיוב תשלום מדין מלוה הכתובה בתורה של גזלן, ששם כל הסיבה שצריך חיסרון כדי לתבוע הוא כדי שלא יהיה דין כופין על מדת סדום, וא"כ ברגע שיש חיסרון קצת חייב את הכל על ההנאה והשימושים משום שברגע שיש חיסרון קצת זה מוגדר שהייתה לקיחה, וצ"ל שמזה התוספות הוכיח שיש ב' חיובים בגזילה, ועוד הוכיח כמו שכתבנו למעלה מהגמרא לקמן (נח.) גבי נפלה לגינה שיש גם חיוב גזילה בנהנה.

סיכום הדברים
ועולה מן הדברים הנ"ל, שהתוספות בחלק הראשון שעסק בביאור הספק של הגמרא בזה נהנה ולא חסר, ס"ל שכל הנידון כאן בחיוב תשלום של נהנה הוא מדין מלוה הכתובה בתורה כגזלן, ועל כך הסתפקה הגמרא האם בכה"ג יש דין כופין על מדת סדום או שלא, "כיון שכבר דר", ואילו החלק השני של התוספות שעסק בדברי הגמרא בכתובות גבי תחב לו חברו, ס"ל שכל הנידון הוא בחיוב תשלום של נהנה מדין ממוני גבך, משום שבתחב לו חבירו לא שייך לחייבו על ההנאה מדין גזילה, כי אין מעשה לקיחה, אלא החיוב הוא מדין תביעת ממוני גבך, וע"ז חידש התוספות שחייב מחמת החיסרון שהיה תחילה.

וכן מובן מה שהביא ראייה מאכלה מתוך הרחבה, משום דס"ל שכיון שהיא פטורה שהרי היא אכלה ברה"ר א"כ לא שייך לחייב את הבעלים על ההנאה מדין גזילה, כמו שהבאנו לעיל את דברי השיטה בשם תלמידי ר' ישראל שפטור אף בדיני שמיים, ובכל זאת מחייבים מחמת החיסרון שהיה תחילה ועל הנאת מעיו מדין ממוני גבך, ומה שהקשה רמי בר חמא מדברי המשנה היא רק על הסיבה מדוע הגמרא הסתפקה דווקא בחיוב נהנה מטעם גזילה של מלוה הכתובה בתורה שחייב על לקיחה בלי חיסרון, הרי גם מצד תביעת ממוני גבך יש לחייבו ללא חיסרון שהרי פטורה ברה"ר וכפי שנתבאר, ורבא דחה ראייה זו שבאמת יש שם חיסרון כי לא מפקיר את הפירות וממילא הוא הפסיד ממון, וגם אם זה רק קצת עכ"פ סגי בחיסרון זה בכדי לתבוע תביעת ממוני גבך, ובשחרירותא דאשייתא הסיבה שמגלגלין עליו הכל כי חייבים מדין גזילה.

אמנם לפי הביאור אנו לא מחדשים דבר בגדר תביעת גזלן, אבל עדיין צריך לבאר את דברי הגמרא באופן שקצת יוצא מידי פשוטו, [שהרי הספק בגמרא הוא מדין מלוה הכתובה בתורה בדין מידת סדום, ושאלת רמי בר חמא היא מדין ממוני גבך] אולם לפי הביאור הב' נראים דברי הגמרא כפשוטו, אלא שנצטרך לחדש חידוש בהגדרת תביעת ממוני גבך.

דרך ב' לבאר דברי התוספות וליישב הקושיות – דס"ל דתביעת נהנה בדר בחצר הוי ממוני גבך – והספק הוא בגדר תביעת ממוני גבך כשאין חיסרון
 

והדרך הב'[10] היא לבאר שבאמת התוספות ס"ל אכן כמו מה שכתב ליישב באופן הב' בתירוצו השני לקמן (דף קא.) דס"ל שישנם ב' אפשרויות של תביעה לחייב על שימוש הא' הוא תביעת גזלן דמלוה הכתובה בתורה היא, והב' הוא תביעת ממוני גבך, וישנם מקומות שאפשר לתובע רק מדין גזלן ולא מדין ממוני גבך וישנם מקומות שזה ההיפך שאפשר לתבוע רק מדין ממוני גבך ולא מדין גזלן.

אולם בשונה מהדרך הא', נבאר שהתוספות סבר שהדר בחצר חברו שלא מדעתו חייב לשלם כמלוה שאינה כתובה בתורה והיינו תביעת ממוני גבך, וכל הספק בזה נהנה וזה לא חסר הוא מצד ממוני גבך ולא מצד מלוה הכתובה בתורה, וזאת משום שהתוספות ס"ל שאם הוא לקח מבלי לקבל והיינו שזה לא נהנה א"א לחייבו מדין גזלן משום דכופין אותו על מדת סדום כיון שבפועל הוא רשע ונוהג במידת סדום אם הוא תובע לקיחה שלא מוגדרת קבלה ושלא יצרה אצלו חיסרון,

וא"כ כל מה ששייך להסתפק הוא רק אם נאמר שהתביעה היא מצד ממוני גבך, משום שאם נבאר שהתביעה היא מצד ממוני גבך, ס"ל לתוספות שבכה"ג ודאי לא שייך מדת סדום משום שבממוני גבך הבעלים תובע את הממון שנמצא אצל חברו ואם יש לו ממון אצל חברו לא שייך בזה מדת סדום הא יש לו ממון ששייך לו ומגיע לו וא"כ א"א לומר דמשום שאין חיסרון כופין על מדת סדום.

לבאר שתביעת ממוני גבך היא כאשר יש חיסרון
וא"כ הספק בדברי הגמרא בזה נהנה וזה לא חסר, הוא כפי שנתבאר לעיל, דהנה מהגמרא ביורד ובשטף נהר זיתיו אנו למדים שיש חילוק בין אם ממוני הושבח ע"י ממון חברי שלא מידיעתי לבין אם אני כבעלים הלכתי וירדתי לשדה חברי כדי להשביח את ממוני ע"י ממון חברי, דהנה כשהושבח ממילא, בעל הממון שהושבח חשיב כשותף בשבח הנוצר אצל חברו ואף שהושבח בקרקע חברו עדיין חשיב כשותף כיון שאם הוא לא היה ובעל הקרקע לא היה לא היה כאן שבח וממילא הוי כשותף וחולקים את השבח חצי חצי, אולם כאשר יש שבח הנוצר ע"י השתמשות של האחד בממון של האחר אין לו אלא דמי יציאה בלבד, והיינו החיסרון גרידא אבל את השבח הנוצר מממונו הוא לא יוכל לתבוע כשותף כיון שא"א שכל אחד ירד לממון חברו כדי להשביח את ממונו הפרטי ויהיה כשותף, אלא שאת גוף החיסרון הוא יכול לתבוע מדין ממוני גבך אבל מוכח שעל השבח אין תביעה של ממוני גבך, ונראה להוכיח מכאן בכל תביעת ממוני גבך זהו דווקא אם יש חיסרון.

והסברא בזה היא כפי שנתבאר שע"י החיסרון שנוצר ע"י ההשתמשות ממילא מוכח שהקבלה של האחד היא מממון האחר כי החיסרון מגדיר את זה שהממון של הבעלים נמצא אצל המתקבל ולא סתם ממון או תוצאה של ממון שאין על זה תביעה, וא"כ הכא בסוגיא שאין חיסרון לכאורה אין תביעה של ממוני גבך, אלא שבכו"א יש להסתפק שעל אף שאין חיסרון בכו"א יתחייב בתשלום מדין ממוני גבך, וזאת משום שבהדר בחצר חברו שהוא בעצמו השתמש [בשונה מיורד שהשבח נוצר בחצר של החבר וכל מה שמשייך אותו אל השבח זה מה שזה סיבת ממונו] ונהנה וממילא רשותו התקבלה א"כ ממילא זה מוגדר שהמשתמש התקבל ממנו כיון שהשבח נעשה אצלו וברשותו והוא זה שלקח את השבח מממון חברו כבר לא צריך שיהיה חיסרון כדי לתבוע ממוני גבך משום שכל מה ששם צריך חיסרון כדי לתבוע ממוני גבך הוא משום שאמנם יש שבח אבל השבח הגיע ממילא אל בעל הקרקע ואין לו זכות להיות כשותף אבל אצלינו אע"פ שבעינן חיסרון לתבוע ממוני גבך היכא שהוא לקח את השבח מרשות בעלים והוא עצמו נהנה אז ממילא חשיב ממוני גבך גם על שבח של ממון כי כל הבעיה בשבח הייתה שזה לא מוגדר ממוני ללא חיסרון.

ביאור הספק בגמרא – אי בעינן חיסרון בדווקא או שבמקרה שיש את משמעות החיסרון סגי בהכי
וא"כ זה הספק שאף שכל תביעת ממוני גבך בעי' חיסרון בכו"א בזה נהנה לזה לא חסר ישנו ספק, משום שהוא עצמו דר והשתמש, ובזה ישנם ב' צדדים הא' הוא שטוען לו מאי חסרתיך והיינו שלכל תביעת ממוני גבך בעינן חיסרון גם אם הוא עצמו השתמש וללא חיסרון א"א לתבוע, והצד לחייב תשלום אף כאן הוא משום שכל מה שבעינן חיסרון ביורד כדי שיהיה תביעת ממוני גבך הוא בשביל להגדיר את זה שהמשתמש התקבל את ממון חברו, ששם השבח של הבעלים לא נלקח מרשותו אלא התרחש ברשות ממון אחרת שאם אין חיסרון זה לא בהכרח הממון של היורד אלא שנוצר רווח לבעל הקרקע אבל אין זה מוגדר שהרווח הזה הוא ממון היורד כממוני גבך, וצריך בהכרח חיסרון, ורק כשיש חיסרון זה מוגדר שהממון של היורד נמצא בהכרח אצל בעל הקרקע, אבל שבח זה לא מוגדר ממנו.

אבל בדר בחצר חברו שהוא לוקח שימוש השווה ממון מרשות הבעלים א"כ אף אם אין חיסרון בהשתמשותו זה מוגדר בהכרח ממון הבעלים וחייב לשלם מדין ממוני גבך, וזאת משום שהלוקח עצמו הלך לרשות חברו והוא עצמו ורשותו התקבלו שימוש השווה ממון, ובכה"ג לא אכפ"ל במה שאין חיסרון שהרי כל מטרת החיסרון היא להגדיר שזה ממוני גבך, והיינו שהאחד התקבל מחברו והממון של האחד נמצא אצל השני, וא"כ הכא שגופו ורשותו התקבלו שימוש ששווה ממון ברשות הבעלים, א"כ זה חשוב לממוני גבך, שהרי השבח הנוצר מהממון הוא הושקע ברשות הבעלים וממילא זה חשוב שממון הבעלים הושקע במשתמש ואת זה הוא תובע מדין ממוני גבך.

ביאור קושיות התוספות מסוגיא דבר מצרא
ומעתה נבוא לבאר את קושיית התוספות מדינא דבר מצרא, דהנה התוספות ס"ל שזהו הספק בדברי הגמרא והוא בגדר דין תביעת ממוני גבך וכפי שנתבאר, אלא שהקשה דעל הצד שיש לחייב משום שאיכא ממוני גבך גם כשאין חיסרון במקרה שהאדם עצמו נהנה, הרי בבר מצרא מצינו שבמקום שיש תביעה מצד הזכות שלו כבעלים [או כבעל זכויות] לתשלום או לחלוקה אבל אין לו חיסרון, א"כ כופין אות ועל מדת סדום, וא"כ יש להקשות שהרי כל הסיבה שלא אמרינן מידת סדום בממוני גבך הוא משום שאכן יש תביעה ומצב של ממוני גבך, אבל אם אנו דנים כופין על מידת סדום בכל מקום שאין חיסרון כיון שהוא לא מפסיד מזה, א"כ כבר אין יחס של ממוני גבך משום שאם אנו דנים מדת סדום א"כ ממילא מותר לו להיכנס כיון שזה לא מוגדר שהוא לוקח מבעלים, כי מותר לו ואי"ז מוגדר שהוא לוקח ממנו וא"כ אף אצלינו בדר בחצר חברו שלא צריך חיסרון בשביל לתבוע ממוני גבך כל זה נכון באם אנו לא כופין אבל אי איכא דין כופין על מדת סדום אז ליכא תביעת ממוני גבך, ומה הספק בגמרא בזה נהנה וזה לא חסר שהצד לחייב הוא לומר שאף שאין חיסרון אנו תובעים מדין ממוני גבך, הא אין בכה"ג ממוני גבך.

וכתב ליישב התוספות דלא דמי הדין של בר מצרא להכא משום דהכא יכול למונעו לדור מתחילה, וא"כ אע"פ שבמקום שאין חיסרון יש דין כפייה, כאן כיון שהוא יכול למנוע אותו מלדור, א"כ אז אסור לו להיכנס וממילא עצם המציאות שהבעלים יכול למנוע ממנו ואסור לו להיכנס לדור בביתו, זה בעצמו מגדיר שהוא מקבל מהבעלים את השימוש ואת השבח, והוי ממון הבעלים מושקע אצל הלוקח ובזה ודאי דלא שייך לדון את הבעלים דין מידת סדום, ויהיה אפשר לחייב את הדר תשלום על השימוש מדין ממוני גבך.

והקשה התוספות קושיא נוספת מסוגיא דבר מצרא, וז"ל, "ולמ"ד מעלינן ליה כנכסי דבר מריון", וכוונתו היא ששם מצינו שרב יוסף ס"ל דליכא דין כופין על מדת סדום ואפילו שאין לבעלים בחלוקה זו שום חיסרון בכו"א אין דין מדת סדום, וא"כ הרי כל הסיבה שהתוספות כתב לבאר הספק בזה נהנה רק על הצד שהתביעה היא ממוני גבך ולא מדין גזלן, משום שהיה פשיטא ליה לתוספות שאף אם הוא לוקח מבעלים והוא נהנה שהרי שימוש זה שווה לו ממון, בכו"א כיון שאין חיסרון לבעלים כתוצאה מלקיחה זו כופין אותו על מדת סדום, והיינו שלא יוכל לתבוע משום שאם יתבע דבר שאינו מתחסר הוא מתנהג כאדם מסדום, ומשו"ה ליכא לחייבו מדין גזלן, ומקשה התוספות על הצד שאין לחייבו מדין ממוני גבך משום שאין תביעת ממוני גבך ללא חיסרון בכו"א נחייבו מצד מלוה הכתובה בתורה, הא דהנה מצינו בבר מצרא שאע"פ שאין חיסרון בחלוקה בכו"א אין כופין על מדת סדום וא"כ אף בהדר בחצר נחייבו לשלם תשלום מדין גזלן על עצם הלקיחה ואף שאין חיסרון מצינו שחלוקה במקום שאין חיסרון בכו"א מחייב תשלום וליכא כפייה, ואמאי לא נחייבו מדין גזלן.[11]

ועל קושיא זו כתב התוספות ליישב דהתם בבר מצרא דמי למונע חברו מתחילה לדור בו אבל הכא שאני משום שהוא כבר דר, והביאור בזה הוא דיש לחלק בין מה שבבר מצרא ס"ל לרב יוסף שאע"פ שאין חיסרון ליכא דין כפייה וזאת משום ששם מדובר עוד טרם החלוקה והוא טוען לאחיו שאת הקרקע המסוימת הוא יכל למכור ובזה ס"ל לרב יוסף שלא שייך לומר כופין משום שהוא לוקח ממנו את הזכות על השליטה כבעלים, והוי כמו אדם שמונע מחברו לדור בביתו עוד טרם שנכנס שבזה ודאי לא שייך לומר שבגלל שאין חיסרון כופין אותו על מדת סדום, אבל בדר בחצר חברו שכל הנידון התעורר רק אחרי שהוא כבר דר אז נכון שהוא לקח שימוש ונהנה מהבעלים אבל אם כל הנידון זה רק ביחס לעבר א"כ גם רב יוסף יסכים שאיכא כופין על מדת סדום בכה"ג, וליכא לחייבו מדין תביעת גזלן אלא רק מצד תביעת ממוני גבך.

בביאור קושיית התוספות מתחב לו חברו
ומעתה נבוא לבאר בע"ה את החלק השני של התוספות, דהנה הקשה התוספות מדברי הגמרא בכתובות גבי תחב ליה חברו לבית הבליעה שחייב האוכל לשלם מה שנהנה, והקשה התוספות מאיזה דין תחייבו תשלום אם מצד המעשה שלקח הא ליכא מעשה, שהרי שם א"א לחייבו לא מדין גזלן שהרי אין מעשה מצד עצמו שהרי חברו תחב לו בע"כ, ולפי מה שנתבאר א"א לחייבו אף מדין תביעת ממוני גבך, משום דזה נהנה וזה לא חסר שהרי בזמן שבו הוא יכול להוציא הוא כבר היה מאוס ואין חיסרון, ולפי מה שנתבאר בסוגיא שבכדי לחייב תביעה של ממוני גבך בעינן חיסרון הא שם מוכח שמחייבים מדין ממוני גבך אע"פ שאין חיסרון. [שהרי לא שייך לחייבו מדין מלוה הכתובה בתורה]

וכתב התוספות ליישב דחייב לשלם מחמת החיסרון שהיה תחילה, ומבואר בדברי התוספות טובא שמאחר שהתביעה היא ממוני גבך א"כ לא אכפ"ל שהחיסרון של הממון היה באונס, אלא עצם החיסרון שהיה בתחילה, והוא נהנה, הוא מגדיר שההתקבלות הייתה מהממון של הבעלים, וא"כ הבעלים יכול לתבוע את ההנאה מדין תביעת ממוני גבך.

והשתא מובנים דברי התוספות שכתב לדמות את דין תחב ליה חברו, לאכלה מתוך הרחבה דאף שם אין לחייבו מדין גזלן או מדין מזיק שהרי פטור על מעשה בהמתו ברה"ר, אלא רק מדין ממוני גבך, ואע"פ שהאדם עצמו לא התרבה ממון בכו"א כיון שהחיסרון היה אצלו והיינו הנאת מעיו ממילא איכא תביעה של ממוני גבך.

ביאור המו"מ דרמי בר חמא ורבא
ולפי הנ"ל נראה לבאר דברי הגמרא דרמי בר חמא הקשה על רבא שאפשר לפשוט את הספק מדברי המשנה גבי אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, א"כ מבואר דזה נהנה וזה לא חסר חייב, וא"כ אף בהדר בחצר חברו בה נהנה וזה לא חסר חייב משום שיש תביעת ממוני גבך אפילו כשאין חיסרון, ומבואר בדברי רמי בר חמא שס"ל שבמתני' אפילו שאכלה מתוך הרחבה אי"ז מוגדר לחיסרון.

שהרי נתבאר לעיל בדברי השיטה בשם תלמידי הר' ישראל שאע"פ שכל החיסרון הוא קצת בכו"א חייב לשלם על כל הנהנה על אף שלא חיסר, ותביעה זו אינה תביעת תשלום של מלוה הכתובה בתורה וחייב מדין מזיק או גזלן, שהרי הוא פטור על מעשה בהמתו, אלא חייב מדין ממוני גבך, וזה מה שרצה רמי בר חמא להוכיח מדברי המשנה ששם מבואר שחייב לשלם על כל הנהנה ואפילו שכל מה שהוא חיסר זה רק קצת בכו"א חייב בתשלום על כל ההנאה, וא"כ מוכח מדברי המשנה להדיא שחיוב ממוני גבך הוא אף באם אין חיסרון, שהרי אם חיוב ממוני גבך הוא רק על מה שחיסר הוא לא היה צריך לשלם על כל מה שהיא נהנית, והוכרע הספק.

ודחה רבא דאין ראייה כלל מדברי המשנה "דכמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרייה סייעיה האי זה נהנה וזה חסר הוא והאי זה נהנה וזה לא חסר", והיינו שרבא מבאר דברי המשנה שכיון שהיא נהנית א"כ הוא חיסר את כל מה שהיא נהנית כיון שהוא לא מפקיר את הפירות, והוי תביעת ממוני גבך על כל ההנאה, שהרי לא הפקיר לעניין זה [וכדפי' התוספות שם] וממילא הוי חסר, כיון שהוא נחסר את כל מה שנהנית, ותובע תשלום מדין ממוני גבך, וא"כ א"א לפשוט הספק מהמשנה.

וע"פ הנ"ל יתבאר דינא דגמרא שכשיש חיסרון קצת מגלגלין עליו את הכל, בכה"ג דאיכא שחרירותא דאשייתא, שאף שהוא לא התחסר מעצם הנאתו אלא בחיסרון מועט זה בכו"א מגלגלין עליו תשלום כל מה שנהנה, משום שבכה"ג שיש חיסרון קצת הסיבה שהוא חייב תשלום על ההנאה היא מדין מלוה הכתובה בתורה וכגזלן, ובזה לא שייך לטעון שיהיה פטור מלשלם מדין מדת סדום, כיון שבפועל יש לבעלים חיסרון קצת, וא"כ הוא כבר יוכל לתבוע מדינא את כל ההנאה שהמשתמש קיבל מדין חיוב נהנה של גזילה, [שהרי מדין ממוני גבך יכול לתבוע רק את החיסרון שנחסר בפועל, והוא אינו אלא קצת] אלא שמגלגלין עליו את הכל הוא חיוב של נהנה מדין גזילה.

 

זה לא נהנה וזה חסר

 

בפלוגתת התוספות והרי"ף בדין זה לא נהנה וזה חסר – ובפלוגתת הרא"ש והנימו"י בגדר החיוב – ובביאור שיטת הרמ"ה
אכן מבואר בדברי הגמרא גבי הדר בחצר חברו דבכה"ג שזה נהנה וזה חסר פשוט שחייב לשלם על מה שנהנה, וכן להפך באם זה לא נהנה וזה לא חסר פשוט שפטור מתשלום, וכל הספק היה רק בזה נהנה וזה לא חסר, ועד עתה נתבארו צדדי הספק בכה"ג.

אולם ישנו מקרה רביעי ואחרון שעליו הגמרא לא דנה, והוא במקרה שזה לא נהנה וזה חסר, האם הוא חייב או שהוא פטור בכה"ג, ובזה מצינו שנחלקו התוספות והרי"ף, ובדברי הרי"ף נחלקו הרא"ש והנימוקי יוסף, ויל"ע מה יסוד פלוגתתם של התוספות והרי"ף, ומה נחלקו הרא"ש והנימו"י בדברי הרי"ף.

שיטת התוספות, זה לא נהנה וזה חסר – פטור
ועיין בדברי התוספות שכתב לבאר שאכן במקרה שזה לא נהנה וזה חסר הוא יהיה פטור, והיינו באופן שהדר לא נהנה משום שיש לו בתים אחרים בחינם, והבעלים חסר משום שחצירו עומדת להשכרה, וכתב התוספות דאע"פ שהבעלים חסר בכו"א נראה דפטור בכה"ג, וז"ל, "אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו"מ למימר דפטור כיון שלא נהנה, אע"פ שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא", עכ"ל.

ומבואר בתוספות שהדין במקרה של זה לא נהנה וזה חסר, פטור, משום שאין על מה לחייב אותו תשלום, שהרי משום הנאה א"א לחייבו שהרי לא היה בשימושו הנאה, ומשום מזיק ג"כ ליכא לחייבו שהרי מה שאינו משכיר לאדם אחר בזמן שהוא נמצא שם זהו רק גרמא בעלמא ופטור בדיני אדם, והבין התוספות שמקרה זה לא שונה מנועל דלת בפני חבירו וגירשו מביתו שצריך הבעלים לשכור בית אחר ולשלם דהוי גרמא בעלמא ופטור.

שיטת הרי"ף, זה לא נהנה וזה חסר – חייב
אולם הרי"ף פסק להלכה שחייב וז"ל, "אבל חצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר, ואף על גב דלא עביד למיגר, דהא חסריה ממוניה". עכ"ל.

ומבואר בדבריו דס"ל דלא כהתוספות, ובגוונא דזה לא נהנה וזה חסר חייב לשלם לו על ההשתמשות אפילו שאין השתמשות זו הנאה ששווה לו ממון בכו"א חייב לשלם, משום שהשתמשות זו חיסרה את הבעלים. ויל"ע מה הייתה סברתו שאע"פ שלא נהנה בכו"א חייב בגלל שיש חיסרון ואי"ז נחשב לגרמא. ומה יסוד מחלקותם של התוספות והרי"ף.

והנה מצינו ב' אופנים להעמיד את צדדי המחלוקת של התוספות והרי"ף ולפי זה מה הייתה מחלוקתם של הרא"ש והנימוקי יוסף בביאור דברי הרי"ף, ומה היא סברת הרמ"ה.

ביאור הא' בדברי הרא"ש בביאור שיטת הרי"ף
ועיין בדברי הרא"ש שהביא את דברי התוספות לפטור והביא אף את דברי הרי"ף שחולק ע"ד התוספות וס"ל שחייב, וכתב לבאר דברי הרי"ף, והקשה על מה שהתוספות כתב לדמות בין זה לא נהנה וזה חסר לנעל דלת ביתו של חברו, וז"ל, "ורב אלפס כתב אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר אע"ג דלא עביד למיגר דהא חסריה ממוניה עכ"ל הרי"ף, כתב הרא"ש, וכדבריו מוכח בשמעתין שלחוה ביה רבי אמי, אמר וכי מה עשה זה ומה חיסרו ומה הזיקו משמע הא חיסרו והזיקו פשיטא דחייב, ומיהו כבר הוכחתי שעל חיסרון אין חייב דלא הוי אלא כגרמא בעלמא, ואי איכא לחיובא מהאי טעמא איכא לחיוביה משום שאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חברו ולא דר בו, או המוביר שדה של חברו, משום דהתם לא בא לידיו כלום מחסרונו של חברו, אבל הכא אע"ג שלא נהנה משום שהיה מוצא דירה אחרת בחינם, מ"מ מיהא קאכל מה שחברו נפסד". עכ"ל.

ומבואר בדבריו דס"ל כשיטת הרי"ף לחייבו והקשה על מה שכתב התוספות לפטור משום שזה לא נהנה דמי לנועל ביתו של חברו ומשו"ה פטור שהרי כל מה שיש לחייבו הוא על החיסרון, והחיסרון גרמא בעלמא הוא, אינו נכון משום דס"ל שכיון שהוא השתמש בשונה מנועל ביתו, ולקח שימוש של דיור והשתמש, הוי כאילו הוא חיסרו בידיים ולא אכפ"ל במה שכל החיסרון הוא מה שלא יכל להשכיר את ביתו לאחר בזמן זה, ולא הוי גרמא וחייב, וכתב לבאר שהם אלו דברי הרי"ף דצריך להעלות לו שכר משום דהא חסריה ממוניה.

והנה יש לעיין מהם צדדי המחלוקתם של התוספות והרי"ף ע"פ מה שכתב הרא"ש אי החיסרון חשיב לגרמא משום דבכה"ג שלא נהנה דמי לנועל דלת, או דלא הוי גרמא וחשיב כאילו אכל חסרונו וחייב לשלם.[12]

ביאור צדדי מחלוקתם של התוספות והרי"ף – ע"פ ביאור הא' בדברי הרא"ש
ונ"ל לבאר בע"ה פלוגתת התוספות והרי"ף, שנחלקו האם על לקיחה שאין בה קבלה של דבר השווה ממון אפשר לחייבו מדין גזלן משום החיסרון הנוצר בצורה עקיפה מהלקיחה או כיון שאין קבלה בלקיחה זו אי"ז שייך כלל לפרשת גזלן או דמאחר שאין קבלה א"א לחייב על לקיחה זו אלא על החיסרון מדין מזיק.

התוספות ס"ל שאין דין גזלן על לקיחת שימוש ללא קבלה – והחיסרון הוא גרמא בעלמא
דהנה התוספות ס"ל שלקיחת שימוש אינה כלקיחת ממון בעין משום שכאשר אדם לוקח ממון בעין הוא ממילא מקבל לרשותו דבר השייך לחברו ומשו"ה הוא מוגדר או כלוקח [שהרי מושג הלקיחה תלוי בקבלה והכא הוא קיבל]  וחייב לשלם כגזלן, או שחייב מדין ממוני גבך משום שיש ממון חברו ברשותו ויהיה חייב להחזיר או להעמיד תמורתו, אולם כאשר אדם לוקח שימוש מממון חברו, ס"ל לתוספות שבכדי להגדיר את המשתמש כלוקח וכגזלן או שיהיה על קבלה זו  תביעת ממוני גבך, אנו צריכים שיהיה מוגדר שהוא אכן קיבל לרשותו מרשות חברו, ובשימושים כפי שביארנו לעיל בכדי להגדיר את השימוש כדבר שהוא לקח וקיבל זהו רק באם השימוש שווה ממון עבורו וכשהשימוש שווה ממון עברו רק בכה"ג זה מוגדר שהוא לקח מרשות חברו וחייב לשלם על שימוש זה ואם לא ישלם יהיה גזלן, או שהתביעה היא מדין ממוני גבך ויהיה חייב לשלם לחברו את מה שיש לחברו אצלו.[13]

ומשו"ה ס"ל לתוספות שבכה"ג שלוקח השימוש לא נהנה א"כ א"א להגדיר את לקיחת השימוש כלקיחה שאנו מחייבים עליה תשלום מדין גזלן, או כקבלה שאנו רואים את ממונו נמצא אצלו מה שיוצר את תביעת ממוני גבך, ומשו"ה על עצם לקיחת השימוש א"א לחייבו משום שאין זו לקיחה המחייבת, אלא רק מחמת החיסרון שנוצר בצורה עקיפה מהשתמשותו, [שהרי מה שמשתמש לא זה מה שמחסר אלא מה שלא יכול להשכיר לאחרים, וזה כתוצאה מהשתמשותו] ועל חיסרון זה אין לחייבו אלא מדין מזיק, שהרי אין כאן תביעת גזלן ולא תביעת ממוני גבך, ומשו"ה יש לחייבו על החיסרון מדין מזיק בלבד, וחיסרון זה הוי גרמא ועל חיסרון הנוצר בגרמא מזיק פטור ומשו"ה ס"ל לתוספות שזה לא נהנה וזה חסר פטור. [שהרי אין כאן שום תביעת תשלום לא גזלן ולא ממוני גבך, ומזיק אין משום דהוי גרמא]

ולכן כתב התוספות דדמי לנועל ביתו משום שלקיחת שימוש שהוא לא הנאת ממון לא הוי לקיחה כלל וא"כ הוי בדיוק כמו אם נועל דלת בית חברו שאי"ז לקיחה כלל וכלל, והחיסרון הוא גרמא בעלמא.

הרי"ף ע"פ דברי הרא"ש ס"ל שחייב מדין גזלן אף שאין קבלה – משום שיש חיסרון ע"י לקיחה זו
אולם הרי"ף ס"ל [ע"פ מה הרא"ש בשיטתו] שגם לקיחה של שימוש שאינה מוגדרת כלקיחה של ממון, בכו"א היא מוגדרת לקיחה, וזאת משום שאע"פ שיש לו בתים אחרים בחינם והוא לא נהנה, עכ"פ כיון שבפועל הוא השתמש וקיבל שימוש של דיור בבית שפיר מוגדר כלוקח.

וס"ל דחייב לשלם מדין גזלן ואף שבלקיחה זו לא הייתה קבלה ששווה לו ממון אבל לקיחה בלבד, חייב לשלם מדין גזלן, משום שהרא"ש חידש שיש ב' פרמטרים בלקיחה שכשהם קיימים הלוקח מוגדר גזלן וחייב לשלם ככל גזלן, המרכיב הא' הוא שע"י הלקיחה הלוקח והמשתמש יקבל דבר ששווה לו ממון, והקבלה מגדירה את הלקיחה כלקיחה שמתחייבים עליה תשלום, ויש מרכיב נוסף בלקיחה שכשהוא קיים אפשר לחייב על הלקיחה אף אם אין קבלה והוא החיסרון, והיינו שע"י הלקיחה נוצר חיסרון, ממילא החיסרון מגדיר את הלקיחה כלקיחה שמתחייבים עליה תשלום מדין גזלן, אף שאין קבלה ואף שהחיסרון נוצר בצורה עקיפה מהלקיחה, בכו"א אם ישנה לקיחה שהיא גורמת חיסרון הוא חייב לשלם.

וכיון דס"ל שלקיחה זו היא מוגדרת לקיחה, לא אכפ"ל במה שהחיסרון הוא כעין גרמא משום שהוא לא חייב מדין מזיק על החיסרון, אלא חייב תשלום מדין גזלן על הלקיחה, ובעולם של תביעת גזלן גם אם החיסרון נוצר בגרמא אי"ז פוטר את הגזלן על הלקיחה מאחר שהצלחנו להגדיר את הלקיחה הזו כלקיחה שמתחייבים עליה מדין גזלן, לא מחמת הקבלה אלא מחמת החיסרון.

וא"כ זה מה שכתב דלא דמי לנועל דלת משום ששם על אף שיש חיסרון הוא פטור, משום שא"א לחייבו מדין גזלן שהרי הוא לא לקח דבר מרשות הבעלים, אלא נעל או הוביר ואין לחייבו אלא מדין מזיק על החיסרון, והחיסרון הוא גרמא, משא"כ בדר בחצר חברו הוא גזלן ממש משום שהוא לקח וע"י לקיחה זו יש חיסרון, וא"כ זו לקיחה המחייבת תשלום של גזילה, וזה מה שכתב הרי"ף דהא חסריה ממוניה, וזה מה שכתב הרא"ש שאף שלא נהנה ולא התקבל בכו"א מיהא קאכל מה שחברו נפסד, וזה נפלא.

אולם הנימוקי יוסף כתב לבאר דלא כהרא"ש וס"ל שזה לא נהנה וזה חסר חייב מדין מזיק ולא מדין גזלן, כדלהלן.

דברי הנימוקי יוסף דס"ל כהרי"ף לחייבו תשלום אף כשלא נהנה – ופליג ע"ד הרא"ש דחייב משום גזלן וס"ל דחייב תשלום ככל מזיק
כתב הנימו"י וז"ל, "וחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא הזכירוהו, וכתבו בעלי התוספות דפטור דדמי למבטל כיסו של חברו או כי אדחקיה לחבריה באנדורנא דפטור, והרא"ה ז"ל כתב שדעת כל הגאונים לחייב פה אחד וכן דעת רבו ז"ל, ולא דמי למבטל כיסו של חברו ולאדחקיה לחבריה משום דהתם פטור משום דגרמא בעלמא הוא, אולם הכא שדר בה ואכל פירותיו ודאי חייב". והביא ראיה, וז"ל, "תדע שאילו אכל אדם פירות חברו חייב אע"פ שלא נהנה כלל, ומיהו אילו לא דר בה אלא שסגר כל השנה פטור, ע"כ לשונו וכן דעת הריטב"א ז"ל דכשלא דר בה כלל גרמא בעלמא הוא ופטור, וכן כתב הרמ"ה דכשדר בה חייב מידי דהוי אכל נזיקין דעלמא, דזה חסר וזה לא נהנה". עכ"ל.

[ועיין בהמשך דבריו שהביא שיטת הרמ"ה שהסכים עם דבריו שהוא מוגדר מזיק כשהוא דר שם, אבל כתב שהרמ"ה חולק על דבריו, וסובר שאפילו אם נעל דלת ולא דר שם ורק מנע את השימוש בכו"א יהיה חייב מדין מזיק והוכיח כן מחיוב שבת, ויל"ע מה הסברא לחייב אפילו כשהוא רק מונע שימושים, ועוד יש לעיין מה הייתה המחלוקת של הנימו"י והרמ"ה, ובע"ה נבאר שיטתו ופלוגתתם בהמשך]

ומבואר בדברי הנימו"י דלא כדברי התוספות וס"ל כהרי"ף שבזה לא נהנה וזה חסר חייב אע"פ שלא נהנה, אלא שכתב לבאר אמאי חייב בשונה ממה שביאר הרא"ש שחייב מדין גזלן וכפי שנתבאר, אלא ס"ל שחייב מדין מזיק, ואפילו שהחיסרון הוא נוצר בצורה עקיפה בכו"א לא חשיב לגרמא שיהיה פטור על זה אלא כיון שהוא השתמש חשיב למזיק בידיים וחייב ככל מזיק, והביא ראיה דלא שנא מאדם שאוכל פירות חברו שודאי חייב לשלם על חסרונם גם אם לא נהנה והיינו שיש לו פירות משלו, וכן סברת הרמ"ה שחייב משום דכשהוא דר בחצר חברו הוא מזיק ככל המזיקים ולא אכפ"ל במה שהוא לא נהנה כיון שכל מזיק הוא לא נהנה ובכל זאת חייב.

הקושיות בדברי הנימוקי יוסף שזה לא נהנה חייב מדין מזיק – ולא הוי גרמא
ודבריו אינם מובנים כלל מכמה וכמה אנפי, כדלהלן.

הא', באם אכן ס"ל דסיבת החיוב של המשתמש הוא מדין מזיק, ולכן חייב אף אם לא נהנה, צ"ב מדוע חייב על חיסרון כזה הא הוי גרמא.

הב', מהו החילוק שכתב לחלק בין זה לא נהנה לבין נועל דלת, שמבטל כיסו ונועל דלת בית חברו פטור משום שהוא גרמא, אבל בדר בחצר חברו ס"ל שכיון שהשתמש הוי כאילו אכל פירותיו, ויל"ע מדוע כשמשתמש החיסרון לא נחשב לגרמא, ואילו כשלא משתמש ורק נועל את הדלת החיסרון נחשב לגרמא ופטור, הרי גם כשדר בביתו וגם כשנועל את ביתו החיסרון הוא אותו חיסרון, והוא מה שלא יוכל להשכירו לאחרים, ומאי נפק"מ אם השתמש בבית אם ההשתמשות מצד עצמה לא מחייבת,

הג', עוד יש להבין מה שכתב להביא ראיה מאדם שאכל פירות חברו שחייב אע"פ שלא נהנה, הא כשאוכל פירות חברו הוא מזיק בעין וכשהוא מזיק דבר בעין ששווה ממון לא אכפ"ל אם הוא נהנה או לא שהרי הוא לקח ממון בעין וכילה אותו ע"י האכילה, אבל הוא ודאי מוגדר כמזיק וגם אם יש לו פירות אחרים, שהרי כל המדד אם הוא נהנה או לא נהנה זה רק בלקיחת שימושים, שבכדי להגדיר את שימוש כלקיחת ממון שיש להתחייב עליה תשלום בעי' שההנאה תהיה שווה עבורו ממון ואם זה לא שווה א"כ אין לקיחה, וא"כ מה שייך לדמות השתמשות בבית, [שאפשר לחלק בזה בין אם נהנה ללא] לאכילה של ממון בעין [שלכאורה אין בזה נפק"מ אם הוא נהנה אלא חייב על עצם החיסרון שאכל]

וביותר, שהרי הביא דעת הרמ"ה שכתב דזה נהנה וזה חסר חייב מידי דהוה אכל נזיקין דעלמא דזה חסר וזה לא נהנה, וחייב, וזה צריך הבנה, שהרי מסברא ודאי יש לחלק בין משתמש בממון חברו ונוצר חיסרון בעקיפין, לבין לוקח ממון ומזיק בידיים.

הד', מדוע פליג ע"ד הרא"ש וס"ל שאין לחייבו מדין גזלן, ועוד מה הייתה מחלוקתם של התוספות והרי"ף לשיטתו.

ביאור שיטת הנימוקי יוסף דמשתמש בקרקע הוי כמזיק בידיים  – וביישוב הקושיות הנ"ל
והנראה לבאר, ובהקדם נראה דהנימוקי יוסף ס"ל כהרי"ף שפסק להלכה שזה לא נהנה וזה חסר חייב אפילו שהוא לא נהנה, וסיבת החיוב הוא מדין מזיק, ס"ל כהרא"ש לגבי הדין שחייב בכה"ג אלא שחלק עליו שהוא חייב מדין מזיק ולא מדין גזלן, והסכים עם דברי התוספות שחלק על הרא"ש שא"א לחייבו מדין גזלן ואין בלקיחה זו דין לקיחה של גזלן מחמת חיסרון אלא מחמת קבלה שיש בלקיחה והכא כיון שאין, א"א לחייבו מדין גזלן, אלא שחלק על התוספות שמדין מזיק אפשר לחייבו.

והנה מה שלא הסכים עם דברי הרא"ש לבאר שחייב מדין גזלן, הוא משום דס"ל כהתוספות שאם אין בלקיחה של השימוש קבלה, וזאת משום שהוא לא נהנה בלקיחה זו, שהרי יש לו בתים אחרים בחינם, אלא היא השתמשות גרידא, אין זו לקיחה המחייבת תשלום מדין גזלן, ולקיחה זו אף לא יוצרת תביעת ממוני גבך משום שאין אצלו שום ממון של חברו, ואף מדין גזלן א"א לחייבו משום שא"א להגדיר לקיחה כלקיחה המחייבת אם אין קבלה, והחיסרון שנוצר בצורה עקיפה הוא לא מגדיר את הלקיחה כלקיחה של גזלן כהתוספות, ומשו"ה מדין גזלן א"א לחייבו.

אלא שחלק ע"ד התוספות וס"ל שהגם שא"א לחייבו מדין גזלן מ"מ אפשר לחייבו מדין מזיק, אלא שבשונה מתוספות שס"ל שמדין מזיק א"א לחייבו משום שהחיסרון הוא גרמא, בכו"א ס"ל שכיון שהוא השתמש בממון חברו הוי כמו אם הזיק בידיים ולא הוי גרמא.

והביאור בזה הוא דס"ל לנימו"י כל חיוב מזיק הוא על החיסרון והיינו שע"י המעשה שהוא עשה אין לבעלים את השימושים שהיו לו עד עכשיו בחפץ, וזה יכול להעשות ע"י כילוי של החפץ מהעולם או ע"י שמשתמש בחפץ, והיינו שלקיחת הממון מרשות בעלים היא חיסרון ביחס למה שאין לבעלים את החפץ, והנה באם הוא היה מגיע לקרקע ומזיק את הקרקע ושובר אותה בצורה כזאת שהיא לא תאפשר לבעלים להשתמש בה יותר, ודאי דהוי מזיק, ואף שקרקע אינה נגזלת בכו"א ודאי שהיא ניזוקת, ועל היזק כזה הוא חייב לשלם מדין מזיק.

וכתב לחדש הנימוקי יוסף שבכל קרקע השימושים שהיא יוצרת הם מונחים בגוף הקרקע, ואי"ז רק אופציה של תועלת שהיא מעמידה בפוטנציאל אלא שהם מונחים בגוף הקרקע, וא"כ כיון שקרקע אינה נגזלת א"כ אם הוא משתמש חשיב לנזק כיון שזו צורת האכילה וכמו אם אדם אכל פירות שזה צורת האכילה והוי מזיק, וא"כ כאן אפילו שזה לא נהנה חייב, כיון שהוא נכנס לקרקע חברו והעמיד אותה לרשות עצמו והשתמש בקרקע באופן שהבעלים לא יכול להשתמש בה באותו הזמן, א"כ הוי מזיק ככל המזיקים שהרי הוא חיסר את הקרקע מהבעלים כמו אם שבר אותה, ואף שגוף הקרקע נשאר שלם לא אכפ"ל בזה משום שכל יסוד חיוב מזיק הוא מה שהוא חיסר מהבעלים את השימושים שיש לו מגוף החפץ, ולכן כאשר הוא משתמש בקרקע הוא בעצם מזיק בכל רגע את גוף הקרקע שלא תעמיד שימוש לבעלים, וא"כ הוי ככל מזיק שמזיק את השימושים שהרי הוא מזיק את גוף הקרקע לזמן שבו הוא משתמש.

ולכן כשהוא משתמש ואוכל את השימושים של הבעלים הצלחנו להגדיר אותו כמזיק בידיים, כי הוא מזיק את גוף הקרקע לשימושיה, וא"כ כיון שהוא אוכל את השימושים הוא מחסר את השימושים לבעלים, ולא אכפ"ל במה שהקרקע קיימת כי כלפי הגדרת מזיק הוא מזיק מושלם כמו אם הקרקע שבורה, אלא ששבר את הקרקע לזמן מסוים וא"כ בא הגשם ותיקן אותה, שודאי שעל הזמן שהקרקע הייתה שבורה הוא חייב לשלם מדין מזיק, כי כל מה שיש במזיק שמזיק קרקע הוא שהוא עושה מעשה מזיק שמונע את הקרקע לשימושיה מהבעלים, וס"ל לנימו"י שכשאוכל ודר בה הוא מזיק, ולא אכפ"ל אם יש לו בתים אחרים אי לאו ואף אם לא נהנה פשוט שחייב ככל מזיק.

ומעתה יתבאר טובא מה שכתב דלא דמי לנועל בית חברו ששם הוא פטור משום דהוי גרמא משום ששם אין מעשה מזיק, ואע"פ שהשימושים שהקרקע מעמידה מונחים בגוף הקרקע בכו"א כאשר הוא רק נועל את הדלת ולא משתמש הוא פטור, משום שהוא לא מוגדר מזיק, מפני שהוא לא הזיק את השימושים בגוף החפץ שהרי הם קיימים, אלא שהוא עשה מעשה ונעל והנעילה לכשעצמה היא רק דבר המונע באופן טכני מלהיכנס לקרקע ולהשתמש בשימושים הקיימים שם, אבל אי"ז נחשב שהוא הזיק את השימושים, וכל החיסרון שיש כאן זהו מה שהיה יכול להשכיר וכתוצאה מזה שהוא נעל אין הוא יכול להשכיר וזה הוי גרמא משום שהמניעה עצמה לא מוגדרת מזיק שהרי השימושים קיימים, אלא שבמעשה נעילתו הוא מנע מהבעלים להשתמש בשימושים הקיימים, ומה שלא יכול הבעלים להשכיר זה גרמא ופטור, אבל הכא שדר בה ואכל פירותיו חייב בוודאי משום דהוי מזיק שהרי בעצם אכילתו הוא לקח וחיסר את השימוש מהבעלים ואין לבעלים את השימושים וא"כ הוא מזיק על גוף הקרקע.

ויתבאר אף מה שהביא ראיה מאכל אדם פירות חברו, מבואר טובא, משום שאכן אין חילוק בין משתמש בקרקע חברו דחשיב למזיק בידיים משום שהוא הזיק את השימוש שיש בגוף הבית, לאם אכל פירות חברו שחייב מדין מזיק אע"פ שהוא רק השתמש בהם, וזאת משום שהשתמשות הגם שהיא כדרך העולם והיינו שאכל הפירות, ולא הפסיד אותם ע"י דריסה, בכו"א הוי מזיק כיון שאכל מרשות חברו והזיק לו את השימוש א"כ חשיב למזיק ממון חברו גם אם לא נהנה, וא"כ אף במשתמש בדרך העולם בקרקע והיינו שדר שם הוי כמו אם שבר את הקרקע לשימושיה.

ויתבאר עוד מה שהביא בשם הרמ"ה לבאר שזה לא נהנה וזה חסר חייב מידי דהוי אכל נזיקין דעלמא דזה חסר וזה לא נהנה, דהנה כל יסוד המחייב בנזיקין דעלמא הוא מה שחסר לבעלים את השימושים שיש לו בגוף החפץ כתוצאה ממעשה מזיק של חברו, ואם אכן הוא מוגדר ל"מזיק" שימוש ולא למונע שימוש, א"כ הוי כמו אם הזיק את גוף החפץ לשימוש, וחייב אפילו אם לא נהנה, מדין מזיק, ולא הוי גרמא משום דהוא מזיק בידיים.

ולפי הנ"ל יתבאר מה שכתב הנימו"י וז"ל, "וכן כתב הרמ"ה", וזאת משום שהרמ"ה והנימו"י היו תמימי דעים לגבי זה שאדם שמחסר שימושים מגוף הקרקע של הבעלים הוא מוגדר מזיק, שהרי בגלל המעשה שלו אין לבעלים שימושים בקרקע והוי מזיק על גוף הקרקע, אלא שפליג הרמ"ה ע"ד הנימו"י וס"ל שגם אם הוא נועל דלת אין זה מוגדר שהוא רק מונע אלא מניעה של שימושים מהבעלים בקרקע הוי כמו אם חיסר את השימושים מהבעלים ואף בכה"ג הוי מזיק.

יסוד מחלוקתם של התוספות והרי"ף ע"פ ביאור הנימוקי יוסף
אכן לפי הביאור בדברי הנימוקי יוסף, נראה לומר שיסוד המחלוקת בין התוספות לרי"ף היא האם השתמשות ללא קבלה חשובה ככל מזיק דעלמא, או שכל עוד לא הזיק את גוף הקרקע אלא רק השתמש אי"ז מעשה כלל לא של מזיק ולא של גזלן.

דהנה שהתוספות ס"ל שכיון שלא הזיק את גוף הקרקע אלא השתמש בלבד ואין בשימוש זה קבלה והיזק בגוף הקרקע, א"כ אין לחייבו לא מדין גזלן ולא מדין מזיק, ועל החיסרון שלא יכל להשכיר הוי גרמא בנזיקין ומשו"ה פטור דלא גרע מנועל דלת בית חברו,

ואילו הרי"ף ס"ל דכיון שהשתמש בממון חברו ואכל את השימושים של הבעלים א"כ הוי מזיק על גוף החפץ, וא"כ הוי מזיק בידיים, ומשו"ה חייב, בשונה מנועל דלת שהשימושים קיימים ומה שלא יכול להשכיר פטור משום דהוי גרמא בעלמא.

ביאור שיטת הרמ"ה – לחייב מדין מזיק אף בנועל בית חברו וכ"ש בדר
עיין בהמשך דברי הנימו"י שהביא שיטת הרמ"ה דפליג על מה שכתבו הגאונים לחלק בין דר בחצר חברו בזה לא נהנה וזה חסר שחייב מדין מזיק לבין נועל בית חברו דהוי גרמא, וס"ל שאפילו בנועל דלת בית חברו חייב מדין מזיק ואין זה גרמא, וז"ל, "אלא שחולק ואמר דשבת שלא במקום נזק נמי כגון דאדקיה באנדרונא חייב כדאיתא בהחובל (לקמן פה:) וכל היכא דקיימא לאגרא וגרם לאפסודיה כגון דגזלה מיניה אע"ג דלא דר בה חייב ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי וכ"ש למאן דדאין", עכ"ד הרמ"ה.

ומבואר בדבריו להדיא שחלק ע"ד הנימו"י וס"ל דאף אם רק נעל את הדלת ולא דר שם בכו"א הוי מזיק ככל מזיק וחייב ולא הוי גרמא, והביא שראה כדין זה בעניין חיוב שבת, שחייב לשלם על מה שהושבת ממלאכתו ולא יכל לעבוד משום שהוא מנע ממנו לצאת וחייב לשלם לו מה שיכל להרוויח בזמן זה, אפילו שאין נזק, והיינו שאין לבעלים נזק חוץ ממה שיכול בזמן זה לעבוד ולהרוויח כסף, חייב לשלם לו על זמן זה את הסכום שיכל להרוויח.

ויש להבין מהי סברתו לחייב אף רק אם הוא מנע את הבעלים מהממון שלו, ועוד יש לבאר מה הדמיון לחיוב שבת, שאע"פ שאין שם נזק חייב שלם משום שיכול לעבוד בזמן זה שמנע אותו ואדקיה באנדרונא.

אלא נראה לבאר שהרמ"ה למד מחיוב שבת, שהסיבה שהוא חייב לשלם לו היא משום שהיכולת לעבוד באדם היא לא רק תועלת אופציונלית הניתנת למימוש בתאוריה, אלא שיכולת זו היא תועלת הקיימת באדם עצמו וא"כ כשמונע את האדם עצמו מלצאת לעבוד ואדקיה באנדרונא, אי"ז גרמא אלא שבפעולה זו הוא מזיק את התועלת שיש באדם לעבוד ומבטלו ממלאכתו וא"כ הוא מזיק, והבין הרמ"ה שיסוד זה שהתועלת לעבוד היא מונחת באדם עצמו, שייך אף גבי קרקע, שהשימושים שלה הם מונחים בגוף הקרקע ובכל מצב שע"י המעשה שלו לא יהיה לבעלים את השימושים א"כ הוא מזיק ואף אם רק נעל את הדלת ולא השתמש דליכא נפק"מ בזה, כיון שבפועל הוא מנע את הבעלים להשתמש זה מוגדר שהוא חיסר לבעלים את השימושים, כי הוא ביטל את הקרקע לשימושיה מהבעלים [וכמו שחיוב שבת שביטל את האדם ממלאכתו דהוי מזיק אף אם אין נזק, וחייב תשלום שבת] וחייב מדין מזיק.

וחלק ע"ד הנימו"י משום דס"ל שגם מעשה של נעילת דלת הוא מעשה שכלפי הבעלים הוא מחסר ומכלה את השימושים בגוף החפץ, כיון שבפועל אין לבעלים יכולת לגשת אל הממון שלו ולהשתמש וא"כ כלפי זה שהוא מוגבל הבין הרמ"ה שזה מוגדר שהיום אין לו את השימושים, וא"כ גם כשנועל הוי מזיק בידיים וחייב מדין מזיק, ואפילו למאן לא דאין דינא דגרמי משום דהכא הוי מזיק ממש ולכן חייב אף בנועל דלת.[14]

דברי הרא"ש לקמן בהחובל (דף קל"ט) – לכאורה לא כדעת הרמ"ה בגדר חיוב שבת – הובא בב"ח (שס"ג ו')
ועיין בדברי הרא"ש לקמן בפרק החובל (דף פה: ד"ה שבת, וכן הביא דבריו הב"ח שס"ג ו' עיי"ש) שכתב שדין חיוב תשלום של שבת זהו דווקא באם אותו אדם גם הכניסו לתוך החדר וגם נעל, אבל בגוונא שהאדם כבר היה בחדר והוא רק נעל אותו בפנים ומנע ממנו לצאת פטור, משום דהוי גרמא בנזיקין.

ועיין שם במה שכתב לדמות נעל בפניו לפורץ גדר, ז"ל, "ומסתברא דמיירי שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בנזיקין הוא ופטור, והוי כמו אם פורץ גדר בפני בהמת חברו ויצאה ונאבדה דפטור מדיני אדם, ומה לי פורץ גר ומה לי גודר בפניה ומתה ברעב, וכה"ג כתבו התוספות (סנהדרין עז.) גבי כפתו במקום שסוף חמה לבא או סוף צינה לבא דפטור, אבל אם הביאו ממקום אחר חייב" עכ"ל, ומוכח בדבריו, שבכדי להיות מזיק ולהתחייב בחיובי מזיק וביניהם חיוב שבת בעינן מעשה בידיים

ולפי"ז אפשר לומר שהרא"ש פליג ע"ד הרמ"ה וס"ל שאי אפשר לומר שהגדר הוא שיש חידוש שנאמר בדין תשלום שבת, שהיכולת לעבוד היא יכולת ממשית הקיימת בכל רגע נתון ומונחת באדם עצמו וכפי שכתב לחדש הרמ"ה, אלא דס"ל דחייב שבת הוא רק בהיכא שעשה מעשה בידיים והוא הזיק את האדם, ואחר שהוא מזיק חידשה תורה שחלק מתשלומי מזיק וחובל הוא חיוב שבת, ומוש"ה בעינן שישעה מעשה ויכניס אותו לחדר ולא סגי במה שינעל, ועיין בזה.

ביאור ב' בדברי הרי"ף והרא"ש – וביאור פלוגתת הרא"ש והנימו"י לפי זה
והנה ע"פ מה שנתבאר לעיל נראה לבאר את דברי הרא"ש באופן אחר ונראה שהוא יותר נכון במשמעות דבריו, דלפי מה שביארנו לעיל שהרא"ש ס"ל לחייב את המשתמש מדין גזלן על עצם הלקיחה ובכה"ג שהוא חייב מדין גזלן חייב אף על גרמא וזאת משום שגזלן חייב אף על הגרמא, קצת קשה לבאר כן דאי"ז משמעות הלשון של הרא"ש, שהרי הרא"ש כתב שהסיבה לחייב היא "משום שאכל חסרונו של זה" ועוד כתב וז"ל, "דהשתא מיהא קאכל מה שחברו נפסד". ולפי מה שנתבאר הרא"ש היה צריך לכתוב שהסיבה שחייב אף שלא נהנה, זה משום שיש לחייב על עצם הלקיחה גם אם אין בשווה שוויות ממון ללוקח, בכו"א הוי גזלן כיון שבלקיחה זו יש חיסרון ובכה"ג חייב אף על גרמא מדין גזלן, ואילו בדברי הרא"ש משמע שהמחייב לשלם בכה"ג הוא משום עצם החיסרון, שאכל חסרון חברו, ולא שהחיסרון הוא המגדיר את הלקיחה כלקיחה שמתחייבים עליה מדין גזלן וחייב אף על הגרמא, אלא משמע שהחיסרון הוא המחייב בפועל ולא הוי גרמא כלל.

ולכן נראה לבאר באופן אחר דהנה המחלוקת של התוספות והרי"ף בזה לא נהנה וזה חסר היא שהתוספות ס"ל כפי שנתבאר עד עתה, והיינו שלעולם אם אין הנאה למשתמש אין זה מוגדר לשימוש השווה ממון שבלקיחתו מתחייבים תשלום מדין ממוני גבך או מדין גזלן, משום שרק המשתמש יכול להגדיר שימוש כשווה ממון עבורו או לא, וגם אם הבעלים מתחסר בעקיפין משימוש זה אי"ז מוגדר לשימוש שווה ממון שאפשר להתחייב עליו מדין ממוני גבך או גזילה, ולהתחייב על אותו חיסרון מדין מזיק סובר התוספות שא"א להתחייב תשלום שהרי גוף החיסרון לעולם הוא רק גרמא בעלמא ופטור.

אולם הרי"ף כתב דלא כהתוספות וחידש שאין זה גרמא כלל, אלא מזיק בידיים, משום דס"ל שהשימושים שיש בקרקע הם לא רק תאוריה של תועלת מגוף הקרקע הניתנת למימוש בפוטנציאל, אלא שבכל קרקע השימושים מונחים בה וכשאין לבעלים את השימושים בגלל מעשה, זהו מעשה שמתחייבים עליו, ולכן חייב משום "דחסריה ממוניה", ואף שלא נהנה.

ובאמת גם הרא"ש וגם הנימו"י היו תמימי דעים שלקיחה של שימוש מקרקע באופן שמחסר את הבעלים אי"ז גרמא כלל, והוי מעשה שמתחייבים עליו והוי מזיק בידיים את הקרקע, [ולא כמו שכתבתי לעיל שחייב מדין גזלן אף על גרמא] אלא שנחלקו הרא"ש והנימו"י, בביאור כוונת דברי הרי"ף והיינו, מאיזה דין, ומדוע מתחייבים על לקיחה זו.

פלוגתת הרא"ש והנימו"י – בגדר החיוב על חיסרון שבא לידיו בתורת שימוש ולא בתורת כילוי
דהנה הרא"ש והרי"ף נחלקו במחלוקת מוקדמת, והיא מה הדין כאשר אדם נטל פירות חברו ואכלן שחייב לשלם אפילו אם לא נהנה, שנחלקו בגדר חיוב התשלום כאשר החיסרון בא לידיו בתורת שימוש, האם חייב לשלם מדין גזלן או מדין מזיק.

דהנה הרא"ש ס"ל דחייב לשלם מדין גזלן, משום דס"ל שכל מקום שההיזק והחיסרון נעשה בתורת שימוש ולא של כילוי ואבדון א"א להתחייב על חיסרון זה מדין מזיק אלא מדין גזלן, וחידש הרא"ש שבגזלן ישנו חיוב על חיסרון, וכמו שנתבאר בדברי ר' חיים,

וכתב הרא"ש לבאר דברי הרי"ף דחייב מדין גזלן על החיסרון עצמו והיינו מה שאכל והשתמש ואע"פ שאי"ז שימוש ששווה עבורו ממון שהרי לא נהנה, בכו"א חייב משום שהרי"ף חלק ע"ד התוספות וס"ל שלא רק המשתמש יכול להגדיר שימוש כשווה ממון, אלא גם הבעלים יכול להגדיר שימוש כשווה ממון ואם ישתמש אדם אף שלדידו אי"ז לקיחה ששוה ממון בכו"א חייב עליה תשלום, כיון שלבעלים זה שווה ממון, [וזאת משום שע"י שימוש זה הוא מתחסר] וכיון שהוא חיסר אותו בשימושים שיש לו ולקח לו אותם, ממילא מחייב על חיסרון שימוש שווה ממון זה מדין גזלן ולא מדין מזיק[15]. ובאמת על החיסרון הוא לא חייב אלא שהחיסרון של הבעלים מגדיר את הלקיחה של שימוש לקיחה של שימוש שווה ממון שכשמחסרים אותו בתורה של שימוש חייבים עליו מדין גזלן אע"פ שהוא לא נהנה.

והשתא מבואר טובא לשון הרא"ש דהנה כתב הרא"ש וז"ל, "משום שאכל חסרונו של זה ולא דמי לנועל ביתו של חברו ולא דר בו, או המוביר שדה של חברו, משום דהתם לא בא לידיו כלום מחסרונו של חברו, אבל הכא אע"ג שלא נהנה משום שהיה מוצא דירה אחרת בחינם, מ"מ מיהא קאכל מה שחברו נפסד". והביאור בזה הוא שהרי כל הסיבה לחייבו אף שלא נהנה היא משום שהשימוש שלקח הוא שווה ממון, והסיבה שהוא שווה ממון היא משום שמיהא קאכל מה שחברו נפסד וממילא זה מגדיר את השימוש כשווה ממון, אלא ס"ל להרא"ש שכיון שההיזק של שימוש זה נעשה בתורת שימוש ולא כילוי חייב ע"ז מדין גזלן ולא מדין מזיק.[16]

ובאמת הנימו"י הסכים להרא"ש עם כל הנ"ל [שהשימוש שווה ממון מחמת החיסרון וכו'] אלא שחלק ע"ד הרא"ש וס"ל שכאשר אדם אוכל פירות חברו ומחסרו אע"ג שהחיסרון בא לידיו בתורת שימוש ולא כילוי, חייב מדין מזיק ולא מדין גזלן, משום שכל חיסרון הוא מזיק, וא"כ אף בדר בחצר חברו כיון שיש חיסרון א"כ שימוש זה הוא שוה ממון וכשאוכל את השימוש הוא מחסר את השימושים מהבעלים וגורם ע"י מעשיו שלא יהיה לבעלים את השימושים מגוף הקרקע וא"כ הוא מזיק בידיים וזה מה שכתב לו, "תדע דאילו אכל אדם פירות חייב", שהוכיח משם שאע"ג שהחיסרון בא לידיו בתורת שימוש חייב מדין מזיק, ולא מדין גזלן.

יוצא לפי"ז שלא נחלקו הנימו"י והרא"ש בעצם היסוד שחידש הרי"ף וכו"ע ס"ל שחייב כיון שהשימושים שיש בקרקע הם מונחים בה וכשהוא משתמש הוא חיסר את עצם הקרקע, ומשו"ה הוי היזק בידיים ולא גרמא כהתוספות, אלא שנחלקו כיון שעשה את המעשה של לקיחת וחיסור השימוש מהבעלים בשביל להשתמש, ולא בשביל להזיק כדרך כילוי, אי חייב מדין גזלן על החיסרון או שחייב מדין מזיק וגם באוכל פירות חבירו חייב מדין מזיק.

והביאור בדברי הרמ"ה הוא כפי שכתבנו לעיל שהנה הרמ"ה הסכים כדעת הנימו"י דחיוב על חיסרון הוא מדין מזיק, אלא ס"ל דמה שהרי"ף כתב שבכל קרקע מונח בה השימושים וכשמשתמש הוא מזיק את הקרקע של הבעלים, כי היא לא מעמידה לו שימושים בזמן זה שמשתמש, א"כ אומר הרמ"ה שכל מעשה שע"י אין לבעלים שימושים חשיב כמזיק גמור, ולכן אף אם נועל דלת הוי מזיק גמור וחייב לשלם מדין מזיק, וכפי שנתבאר לעיל בשיטת הרמ"ה.

דברי הטור (סי' שס"ג ו') וביישוב קושיית הב"ח (שם) ע"ד הרמ"ה ע"פ מה שנתבאר – בגדר חיוב מזיק במשתמש בקרקע
עיין בדברי הטור (סימן שס"ג סעיף ו') שהביא גם את דברי התוספות וגם את דברי הרי"ף וכן את דברי הרמ"ה, וז"ל, "הדר בחצר חברו שלא מדעתו, פירוש רואהו שדר שם, ולא אמר לו כלום, שאם אמר לו ולא יצא ודאי חייב ליתן לו כל שכרו, אלא שלא אמר לו דבר וזה דר בו, ופירש ר"י שאם הדר בו לא היה צריך לשכור בעניין שאינו נהנה פטור אפילו אם החצר עומדת להשכיר, וכתב רב אלפס, שאם עומדת החצר להשכיר, צריך ליתן לו שכר אפילו אם הדר לא היה צריך לשכור, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל, והרמ"ה הוסיף לומר דאפילו לא היה דר בו כיון שעומד להשכיר וגזלו ממנו חייב, ואדוני אבי הרא"ש כותב על זה שפטור", עכ"ל.

ועיין בדברי הב"ח שהקשה על דברי הרמ"ה, וז"ל, "מאי שנא מתוקף עבדו של חבירו ועושה בו מלאכה דכתב רבינו (ס"ב) אם היה עושה מלאכת רבו ובטלה ממנו חייב לשלם דאלמא דווקא בעושה בו מלאכה, אבל אם לא עשה מלאכה כגון דהדיק באנדוניא [נעל אותו] אף על גב דביטלה ממלאכת רבו פטור, ותלמוד ערוך הוא בפרק הגוזל קמא", (דף צז א ב"ק)  עכ"ד הב"ח בקושייתו.

ומבואר דהקשה הב"ח ע"ד הרמ"ה מדוע חייב מדין מזיק כשנועל דלת בית חברו, הא מצינו שאף נועל את העבד עצמו ולא יכול לעשות עבודה לבעליו הוא פטור אם בזמן שנעל לא היה עושה מלאכה, ואע"פ שבזמן שנועל אין לרבו בו שימושים, ועיין במה שכתב ליישב, דבאמת מי שסבר שם שחייב, חייב גם בנועל ומי שסבר שפטור פטור גם בעושה מלאכה, אלא שיש שם מחלוקת עקרונית האם חייב או פטור, עיי"ש.

אולם לפי מה שנתבאר לעיל בביאור דברי הרמ"ה נראה שלא קשה כלל מה שהקשה הב"ח, דהנה ע"פ האמור ישנו חילוק ברור בין חיוב שבת באדם לבין חיוב מזיק של נועל דלת בית חברו, שהרי כל הסיבה שחייב לשלם גם בלי מלאכה כיון שנתבאר שבקרקע מונח כל השימושים ולכן ס"ל להרמ"ה שגם בנועל בלבד כיון שאין שימושים לבעלים חייב מדין מזיק, אבל מה שהביא הב"ח מדין אדקיה באנדרונא מיירי באדם [באם עבד לא מוגדר קרקע] וא"כ בלי חיוב תשלום של שבת לא קיים השימושים בפועל שהרי זה תלוי בבחירה של האדם, ורק אם נעל בפניו בזמן שהוא היה במלאכתו חשיב שהוא הזיק בעבד את השימוש, אולם בקרקע השימושים קיימים כבר בעצם קיומה של הקרקע וכאשר נועל הוא מבטל את השימושים ומזיק אותם והוי כמו אם נועל את העבד בזמן מלאכתו שחייב לשלם בכה"ג, ונראה ברור.

ולעניין הלכה, עיין בדברי השו"ע (סימן שס"ג ו') שפסק הדין כדברי הרי"ף דזה לא נהנה וזה חסר חייב וז"ל, "ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון" עכ"ד השו"ע. וכתב הרמ"א וז"ל, "מיהו אם לא היה דר בו אלא שגזלו ממנו פטור מלשלם השכירות" ונראה שפסק כהנימו"י והרא"ש דחייב רק בהיכא שאכן דר שם.

בשיטת הרי"ף נידון גבי חיוב תשלום על השימוש באם חיסר קצת
דברי השו"ע בדין שחרירותא דאשייתא
עיין בדברי השו"ע (שס"ג ז') שפסק הלכה גבי זה נהנה וזה לא חסר אולם יש חיסרון קצת משום השחרורית וז"ל, "יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן שאינו צריך לעלות לו שכר, אם חסרו אפילו דבר מועט כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו אע"פ שאין הפסד אותה שחרורית אלא מועט על ידו מגלגלינן כל השכר כפי מה שנהנה" עכ"ל.

דברי הרמ"א – שכתב שבהיכא שלא נהנה ואיכא חיסרון קצת מגלגלינן עליו חיוב כל השימוש – וזה צ"ב ע"פ מה שביארנו בדברי הרי"ף
ועיי"ש שכתב הרמ"א, וז"ל, "ואם כן אם אין דרך זה לשכור פטור דהא לא נהנה, ויש חולקין", עכ"ל.

ומבואר בדבריו שהביא מחלוקת מה יהיה הדין באם חיסר קצת בהיכא שגברא לא עביד למיגר, וא"כ הוא לא נהנה, האם כיון שיש חיסרון קצת הוא יהיה חייב לשלם על כל שווי השימוש ואע"פ שלדידו זה לא שווה ממון שהרי לא נהנה, או שלא, והנה מבואר דלדעת היש חולקין חייב לשלם על כל השימוש ואע"פ שלא נהנה כלל משימוש זה וכל החיסרון שיש לבעלים הוא לא עצם השימוש אלא רק החיסרון המזערי, בכו"א חייב לשלם על כל השימוש.

ולכאורה לפי מה שנתבאר בדברי הרי"ף שהוא חייב לשלם מדין מזיק על חיסרון שיש בעצם השימוש [הן לפי מה שנתבאר בדברי הרא"ש והן לפי מה שנתבאר בדברי הנימו"י והרמ"ה, אם החיוב בזה לא נהנה וזה חסר הוא מדין מזיק,] צ"ב מדוע בזה לא נהנה וזה לא חסר, שהרי לא קיימא לאגרא, בכו"א חייב לשלם על כל השימוש משום דאיכא חיסרון קצת של השחרוריתא דאשייתא, הרי כל החיוב תשלום הוא על מה שהוא הזיק ואת מה שהוא הזיק הוא צריך לשלם וכאן כל ההזיק הוא רק השחרורית, וזה צריך ביאור מדוע חייב מדין מזיק על כל השימוש.

שיטת הרשב"א שסיבת חיוב תשלום להרי"ף הוא מדין מזיק – וחייב אף בדאיכא חיסרון קצת
וברשב"א (כ. ד"ה אלא) כתב את המקרה הרביעי עליו הגמרא לא דנה והוא זה לא נהנה וזה לא חסר, ועיי"ש שהביא את שיטת הרי"ף שחייב בכה"ג משום דהא חסריה, והביא ג"כ את שיטת התוספות לפטור בכה"ג משום דלא חייב על נהנה אלא במקום שיכול לומר למשתמש הא איתהנית בחסרוני.

וכתב שם שניראין לו יותר דברי התוספות, וזאת משום שעל דברי הרי"ף ישנם כמה קושיות, הא', מאי שנא זה לא נהנה שלפי הרי"ף חייב לשלם, ממבטל כיסו של חברו שפטור מתשלום משום דהוי גרמא בעלמא, ואין לו עליו אלא תערומת בלבד, ואמנם מהא דהרשב"א הקשה ממבטל כיסו משמע שהבין הרשב"א שסיבת החיוב זה לא נהנה לשיטת הרי"ף הוא כפי שנתבאר בנימו"י והיינו מצד חיוב מזיק ולא מצד גזלן כהרא"ש.

ועוד הקשה ע"ד הרי"ף, וז"ל, "ומה ששנינו בפרק הבית והעלייה ר' יהודה אומר אף זה המעלה לו שכר ואוקמינא טעמא התם משום דזה נהנה וזה חסר כיון דשחרוריתא דאשייתא, ואילו סיפא קתני אלא עליון בונה הבית והעליה על גביו ויורד ודר למטה, כלומר, דמעתה אינו נהנה ואם איתא כי לא נהנה מאי הוי והרי מ"מ בעל הבית חסר דהא איכא שחרוריתא דאשייתא" עכ"ל.

וביאור השאלה ששואל הרשב"א ע"ד הרי"ף שהנה כתוב לגבי דין הבית והעליה, שאם בעל העלייה בנה בית בלי העלייה, ודר למטה בבית, כיון שהוא נהנה והשני חסר קצת כיון שהבית משחיר, מגלגלינן עליו חיוב על כל הדיורין, ואילו בסיפא של המשנה כתוב שפטור כיון שבנה בעל העלייה גם את הבית וגם את העלייה והוא גר בבית למטה, ובכה"ג הוא לא נהנה מעצם הדיורין שהרי עומד לרשותו דיורים של עלייה, וכיון שהוא לא נהנה א"כ הוא פטור מלשלם לו על הדיורין, ושואל הרשב"א דלשיטת הרי"ף שמחייב על חסר גם כשאין נהנה, אמאי פטור והרי יש חסר קצת והיינו שע"י שימושו הבית משחיר.

הצ"ב בדברי הרשב"א
ואמנם דברי הרשב"א צריכים ביאור, דהנה מה שהקשה על דברי הרי"ף זה דבר תימה, שהרי אם נימא דממירי באופן שיש הנאה, והחיוב תשלום בנהנה הוא על עצם הקבלה, וכל מה שבעינן לחיסרון הוא רק מכיון שבלי חיסרון א"א לתבוע על הלקיחה, או דאיכא דין מדת סדום כיון שאין חיסרון, א"כ מובן שכשיש חיסרון קצת מגלגלינן עליו חיוב תשלום עבור כל ההנאה, אבל בהכא שלא נהנה א"כ גם לפי הרי"ף שחידש שחייב לשלם, הוא חייב רק על החיסרון משום שכשיש חיסרון הוא חייב מדין מזיק, [וכפי שנתבאר ע"פ הנימו"י והרמ"ה] וא"כ היאך שייך שלפי הרי"ף אם איכא חיסרון קצת מגלגלינן עליו הכל, הרי מדין מזיק שייך לחייבו רק את החיסרון של השחרורית, והחיסרון הוא מזערי, והיאך הרשב"א הבין ברי"ף ששייך לחייבו הכל באם יש חיסרון קצת.

והעולה מן הדברים דעכ"פ סבירא ליה להרשב"א שלפי הרי"ף אף בחסר קצת מגלגלינן עליו הכל, והיינו דס"ל כסברת ה"יש אומרים" שהובאו בדברי הרמ"א לעיל, (שס"ג ז') וצ"ע.

ביישוב הקושיא בשיטת הרי"ף – מדוע בחצר דלא קיימא לאגרא לא חייב מדין מזיק
וכדי לבאר שיטת הרשב"א, יש להקשות מה שהוקשה לנו ע"פ מה שכתבנו לבאר לעיל [בביאור הב'] ביסוד דברי הרי"ף, דהנה ע"פ האמור שהרי"ף חידש שהמשתמש בקרקע חייב אף אם לא נהנה, משום דיש חיוב מזיק על עצם לקיחת השימושים בקרקע, וזאת משום שכשהוא לקוח שימושים מהבעלים הוא מחסר את גוף הקרקע עצמה, שהרי כל הקרקע עומדת לשימושים ומשו"ה חייב מדין מזיק.

א"כ יש להקשות מדוע בעינן להעמיד את המקרה באופן שזה לא נהנה וזה חסר, והיינו שהחצר לא קיימא לאגרא, הא אם חייב על עצם לקיחת השימושים א"כ אף אם לא קיימא לאגרא כלל, צ"ל חייב שהרי לקח שימושים וחיסר את הקרקע, ואע"פ שאין לבעלים חיסרון חוץ ממה שאין לו את השימושים, הא מוכח גבי זרק כלי מראש הגג חייב לשלם אם בתר תבר מנא ואפילו שהכלי כבר לא שווה לבעלים בעת החיסרון שהרי עוד רגע הוא הולך לישבר, בכו"א חייב שהרי חיסר. 

אלא שודאי אי"ז קושיא, דהנה סברא היא שישנו חילוק ברור בין מזיק ממון בעין, לבין מזיק את הקרקע והיינו שמחסר את השימושים שיש בה.

דהנה, כאשר אדם מזיק פירות חברו לעולם לא יהיה דיון אם חייב או כמה חייב לפי אם היה ביכולתו של הבעלים למכור את הפירות, או האם היה משתמש בזה או שהם היו מרקיבים, דהנה זה ברור שגם אם הוכח שהוא לא היה אוכל את הפירות והם היו מרקיבים לו כעבור זמן מה, או שלא היה יכול למכור אותם לשום אדם בעולם, ודאי שהמזיק את הפירות חייב לשלם לו, כיון שהוא חיסר ממון לחברו, והבעלים נחסר במה שהיום אין לו את הפירות.

אולם כאשר אדם מזיק ומחסר שימושים בקרקע, גם אם זה מוגדר שהוא חיסר את השימושים מהבלעים וממילא הוא מזיק את הקרקע, אבל הגדרת שוויות הממון, והיינו שבכדי להגדיר שהשימושים שהוא חיסר לבעלים הם שווים ממון, זה תלוי בהגדרת הבעלים האם השימושים האלו שווים עבורו ממון משום דקיימא לאגרא, וא"כ הזיק לו שימושים ששווים ממון שמתחייב לשלם על זה מדין מזיק, אולם אם השימושים לא שווים לו ממון א"כ הגם שהוא חיסר אותם והוא מוגדר מזיק בקרקע, עדיין הוא לא חייב משום שהוא לא חיסר והזיק ממון אלא שימושים בעלמא ועל זה אין תביעת ממון, משום שתביעת ממון של מזיק זה על מה שהזיק שווי ממון שרק בכה"ג ישנה תביעה של הבעלים להשלים את הממון שנחסר, וכפי שנתבאר לעיל ששימושים אין להם שווי שוק עצמאי ביחס לעולם, וככל חפץ, אלא המשתמש או הבעלים [להרי"ף] הם המגדירים את השימוש כשווה ממון, ומשו"ה בעינן דווקא קיימא לאגרא, משום שרק בכה"ג הוי מזיק שימוש שווה ממון, ויש עליו חיוב של מזיק לשלם.

ויסוד זה שאין תביעת תשלום ממון מדין מזיק אם במעשה מזיק אין חיסרון, מוכח בדברי ר' חיים, דהנה ידועים דברי ר"ח במקרה של מזיק בולים, (הובא בסטנסיל) שאם יש לבעלים ב' בולים שמחמת היותם נדירים ביותר שווי כל אחד מהם עומד על חמש מאות, ובא אדם והזיק את אחד מהבולים, וע"י מעשה זה נשאר בול אחד מסוגו בעולם וממילא מחירו התייקר ועמד על אלף, וא"כ אע"פ שהזיק בכו"א אין הפסד לבעלים בסכום שווי הערך שהיה ממקודם שהזיק את הבול, דהנה הוא חשוב למזיק לכל דבר ועניין, אלא שתביעת ממון לא שייך לתבוע בכה"ג שהרי הבעלים לא נפסד מהיזק זה בשום צורה ואין תביעת תשלום של מזיק ללא חיסרון, ומשו"ה בעינן דווקא לחצר דקיימא לאגרא משום שרק בכה"ג איכא חיסרון של ממון כשמזיק לבעלים את השימושים ואת הקרקע, ואל"כ פטור, אף שהוא מזיק.

יישוב וביאור דברי הרשב"א בשיטת הרי"ף – ע"פ העולה מהנ"ל
ולפי האמור, אפשר ליישב את דברי הרשב"א הנ"ל, דהנה גבי המקרה שהביא ר' חיים בב' בולים, שפטור מדין תשלום של מזיק כיון שלא הפסד לבעלים, כ"ז בכה"ג שכשהזיק את הבול השני, עלה שווי הבול הראשון כשווי שתי הבולים יחד וממילא אין הפסד, אולם באם ע"י המעשה שהזיק את הבול השני, לא עלה שוויות ממון של הבול הראשון כשווי ב' הבולים יחד, אלא פחות וכגון שבמקום אלף שזהו שוויים יחד, שוויו של הבול עלה לשמונה מאות בלבד, והזיק את הבעלים במאתיים, בכה"ג יהיה חייב לשלם לבעלים את כל שווי הבול השני בזמן שהזיק אותו והיינו חמש מאות, ולא מחשבים למזיק את הרווח שנוצר בבול הראשון לצימצום התשלום, וחייב לשלם לו חמש מאות, ואע"ג שבסופו של דבר הוא חיסר והזיק לו רק מאתיים, חייב על הכל, וזאת משום שכל מה שהוא פטור זהו משום שאין הפסד ממון, אבל אם יש הפסד ממון ואפילו קצת יכול הבעלים לתבוע את כל ההיזק שהוא הזיק והיינו חמש מאות.

ולפי זה אפשר לבאר שגם בקרקע שהוא מוגדר מזיק משום שהוא מחסר בקרקע את השימושים, אבל בשלא קיימא לאגרא אין שווי לשימוש שהוא הזיק ושנפסד לבעלים, וא"כ אין הפסד ממון, וחידש הרשב"א בדעת הרי"ף שהנה כ"ז נכון באם אין כלל הפסד ממון אולם באם יש הפסד ממון ואפילו קצת והיינו שהזיק אותו בשחרורית, א"כ אע"פ שכל השימוש אינו מוגדר מזיק שווה ממון, עכ"פ הוא מזיק אלא שאין לו תביעת מזיק כלפיו כל עוד אין חסר, וא"כ אם יש היזק מועט של שחרורית שוב יש לו תביעת תשלום של מזיק כלפי כל השימוש וכפי שנתבאר בב' בולים שאם יש לו חיסרון קצת כבר יוכל לתבוע את כל המעשה היזק אע"פ שלא התחסר את כל המעשה היזק אלא רק חלק מועט ממנו.

ואמנם עדיין קשה להשוות בין חיסרון של ב' בולים לבין חיסרון של שחרורית, שהרי בב' בולים  שחייב לשלם על כל ההיזק, החיסרון הוא כתוצאה ישירה מהנזק עצמו, וא"כ זה יותר מובן שאע"פ שהחיסרון הוא מועט, עכ"פ כיון שהוא הגיע מהנזק שהמזיק פעל, יש היגיון שיש לו זכות תביעה על עצם מעשה הנזק שהזיק חמש מאות, ואף שבפועל הוא חיסר פחות, אולם במזיק קרקע הגם שיש חיסרון מועט של שחרורית, החיסרון הוא לא בהגדרת שווי ממון של השימושים אלא חיסרון צדדי של שחרורית, וא"כ היאך זה מגדיר את השימושים כשווים ממון שעליהם יש לבעלים זכות תביעת מזיק לשלם הרי לכאורה הם שתי תביעות שלא קשורות אחת לשנייה, משא"כ בתביעת מזיק של בולים שהחיסרון הוא חלק מאותה התביעה.

ואפשר להציע לחדש בדעת הרשב"א שהרשב"א הבין שאם יש חיסרון של שחרורית מגלגלין עליו הכל אפילו שהחיוב הוא על מזיק שימושים ששווים ממון, והיחסרון של שחרורית לא קשור לסיבת חיוב מזיק על מזיק בקרקע את השימושים, בכו"א כיון שהחיסרון הצדדי של השחרורית נוצר מאותו מעשה היזק והיינו עצם ההשתמשות בקרקע, א"כ הוא כבר יוכל לתבוע את כל מעשה הנזק ובזה כלול המזיק של חיסרון השימושים בקרקע.

ועיין בזה עוד.

בגדר חיוב תשלום של נהנה מהקדש
דברי הגמרא (כ:) בחיוב נהנה מהקדש
עיין בדברי הגמרא שהביאה פלוגתת רב כהנא ור' אבהו ושנחלקו מה סבר ר' יוחנן בדין זה נהנה וזה לא חסר, דר' כהנא ס"ל שר' יוחנן סבר שאינו צריך להעלות לו שכר, ואילו ר' אבהו ס"ל שצריך להעלות לו שכר, והביאה הגמרא דדינא דר' אבהו לאו בפירוש אתמר אלא מכללא איתמר, והיינו שדברי המשנה עולה שזה נהנה וזה לא חסר חייב.

וזה לשון הגמרא כדלהלן, "דתנן נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל, נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל בנאה לתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה שוה פרוטה, ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה".

"ויתיב רבי אבהו קמיה דר' יוחנן וקאמר משמיה דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ושתק ליה איהו סבר מדשתיק מודה ליה, ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה כדרבה דאמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי". עכ"ד הגמרא.

מבואר בדברי הגמרא שעד הדחייה של רבה, יש ראיה מהמשנה שזה נהנה לזה לא חסר חייב לשלם, דהנה מצינו במשנה שגזבר הממונה על ממון הקדש שהשתמש שנטל לשימושו הפרטי קורה של הקדש, והניח אותה על פי הארובה בביתו, שאם דר תחתיה שו"פ הוא מעל, וחייב לשלם,

ומוכיח ר' אבהו מכאן לגבי הדר בחצר חברו שאם הוא נהנה אפילו שאין חיסרון לבעלים הוא חייב תשלום, דאי נימא שאכן הוא פטור משום שאין חיסרון, א"כ מה שייך לחייב את הגזבר הא אין חיסרון לדור, ובכו"א חייב משום שדר תחתיה שו"פ והיינו משום שנהנה, ודחי רבה דלא דמי, משום שהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת,

וביאור דבריו הם שרבה דוחה את ראייתו של ר' אבהו שוודאי שבכל דין נהנה אם הבעלים עשה מחאה הוא חייב לשלם [וכפי שכתב התוספות] וא"כ אף בהקדש הגם שזה לא מדעת חשיב שיש כאן מחאה של הבעלים, ומשו"ה חייב אף אם אין חיסרון, שהרי ממון הקדש הוא ממון שיש עליו מחאה בעצם שלא ישתמשו בו, וכן מסבירים הראשונים כיוון שזה רשות גבוה והקב"ה כביכול לא רוצה שיהיה מעילה ומציאותו יתברך קיימת ללא הגבלת זמן או מקום ממילא לא שייך בהקדש שלא מדעת וחשיב למחאה בכל רגע נתון ומשו"ה חייב אף ללא חיסרון, ולכן אין להביא מכאן ראייה לנהנה בלי מחאה.

דברי הברכת שמואל בחיוב מעילה בהקדש לחיוב הדיוט ע"פ שיטת התוס שפטור בחסר בלי נהנה
ועיין בדברי הברכת שמואל (סימן יד') שהקשה ע"ד התוספות שכתב דבהיכא שזה לא נהנה אע"פ שזה חסר הוא פטור משום דהוי גרמא, וז"ל, "לכאורה יש להעיר על שיטת התוספות שסבר דהנאת זה חסר וזה לא נהנה אינו תביעת ממון לגבי מה שההנהו הוי כחצי פרוטה, א"כ לפי הס"ד דפריך בגמרא מהא דמועל באבני בניין המסורים לגזבר והא זה נהנה וזה לא חסר הוא וא"כ אין בה גזילת פרוטה ומעילה הא תלוי בדין גזילה, ולא ידעה הגמרא דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, וא"כ היה לגמרא להקשות ג"כ דע"כ לעולם ליכא מעילה כי אם שתה בכוס באופן דלית ליה כוס של עצמו דאז נהנה ומתרבה בדמים, אבל יש לו משל עצמו דהא זה לא נהנה וזה חסר אינו תביעת ממון לגבי מה שההנהו והוי כחצי פרוטה", עכ"ד בשאלה.

ומבואר דהקשה הברכת שמואל לדברי התוספות שפטור בזה לא נהנה וזה חסר, דהנה בהו"א הגמרא הבינה בסוגיין שדיני השתמשות בהקדש דהיינו מעילה הם כדיני השתמשות בממון הדיוט והיינו גזילה, והרי בדברי המשנה במעילה מובא לגבי אדם שהשתמש בכוס של הקדש ה"ז מעל, והרי ודאי שכשאדם שותה מכוס הוא לא נהנה, שהרי בוודאי יש לו כוס אחר לשתות הימנו אלא שהוא צורך השימוש וזה החיסרון, ולפי דברי התוספות דבמשתמש בממון הדיוט בכה"ג שהוא לא נהנה, הוא פטור, א"כ צ"ב אמאי חייב כשמשתמש בכוס של הקדש.

וכתב ליישב הברכת שמואל, וז"ל, "ונראה דלא קשה כלל דאפילו לסלקא דעתך דהגמרא דלא הוי הקדש מדעת כהדיוט מדעת מ"מ הא ודאי חלוק דיני מזיק דהדיוט מדיני מזיק דהקדש, דבהדיוט ליכא דין גזלן כי אם כנעשה גזלן על גוף החפץ, אבל גזילת הנאה לחוד כגון דתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה באופן דמצי לאהדוריה ע"י הדחק ליכא חיוב מדין גזילה רק מחויב מדין מה שההנהו, אבל גבי מועל בהקדש נעשה גזלן ומזיק ע"י גזילת הנאה לחוד גם בלא גזילת החפץ דהחיוב מעילה אינו משום הזכות תביעה מה שההנהו ומדין נהנה, אלא דחיובו מפני שנעשה גזלן על הנאה לחוד אף בלא גזילת החפץ, וע"כ בזה חסר ולא נהנה אף דאין לו זכות תביעה על מה שההנהו, מ"מ כיון שיש לו הנאת הגוף, הוא מוגדר מזיק ולא צריך במעילה לדין נהנה בדמים, דאפילו שלא נהנה בדמים אלא הנאת הגוף שאינו יכול לתבוע מה שההנהו מ"מ הוי גזלן וחייב במעילה, דהא מעילה בהקדש אינו משום הדין מה שנהנה ומשום תביעת הנאה, אלא דמועל מדין גזלן וכו' משו"ה ביש לו כוס לשתות דזה לא נהנה וזה חסר ג"כ מחויב במעילה מדין גזלן, ורק לתבוע מה שההנהו סברי התוספות שלא יכול לתבוע דהוי כחצי פרוטה, דהא גם בהדיוט דפטור משום מזיק בזה לא נהנה וזה חסר, הוא רק משום גרמא ולא משום דהוי כחצי פרוטה, משא"כ באם נהנה באופן דזה נהנה וזה לא חסר אז סברה הגמרא דאין יכול לחייב מדין מזיק דהא לא חסרי והוי חצי פרוטה גם לגבי הקדש ודוקא בהנאה ששוה פרוטה בהדיוט אז שייך לחייב בהקדש ואז נעשה גם גזלן בהקדש משא"כ באם נאמר דהנאה זו לא הוי ממון דזה נהנה וזה לא חסר פטור והוי כחצי פרוטה גם גזילה בהקדש ליכא דעיקר דין מעילה בהקדש הוא משום דין גזילה ולא מדין הנאה לחוד כמו שארי איסורי הנאה", עכ"ד הברכת שמואל.

ומבואר שכתב ליישב דהנה ודאי שהגמרא לא ס"ל שדיני הקדש נידונים כדיני הדיוט, שהרי בהקדש חייב אף אם יש חיסרון בלבד ואין לו שום הנאה משום שהתחדש בהקדש שמעילה היא כל הנאת הגוף שיש ואף אם הוא לא נהנה בקבלה זו שהרי יש לו תועלת זו ממקום אחר, בכו"א חייב שהרי גזל וחיסר מהקדש, וזה מוגדר שהוא התקבל משום שבפועל היה לו הנאת הגוף, משא"כ בממון הדיוט שאף שהוא גרם חיסרון בפועל אם הוא לא נהנה, הבעלים לא יוכל לתבוע את החיסרון, והוא יהיה פטור, וכל מה שהגמרא מצאה דמיון בין ממון הקדש לממון הדיוט, זה דווקא בהיכא שזה נהנה וזה לא חסר, דבכה"ג אף בהקדש לא שייך לחייב מדין מזיק או מדין גזלן, אלא רק על עצם ההנאה, והוכיח ר' אבהו שאם בהקדש מתחייבים על מעילה גם אם אין חיסרון, א"כ מוכח שאף בממון הדיוט חייב אם אין חיסרון, ומכאן רצה ר' אבהו להוכיח ולהביא ראיה שבזה נהנה וזה לא חסר חייב, וראיה זו דחה רבא דלא דמי, משום שהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת.

הצ"ב במה שכתב הברכת שמואל ליישב קושייתו
והנה דברי הברכת שמואל שכתב ליישב קושייתו צריכים ביאור והבנה.

הא', יש להבין מה שכתב לחלק בין ממון הדיוט לממון הקדש, דלגבי ממון הקדש המשתמש מוגדר גזלן על עצם השימוש ועל הנאת הגוף גם אם יש לו תועלת זו ממקום אחר והוא לא נהנה, ואילו בממון הדיוט לא שייך לחייב על הנאת הגוף והשימוש בעצם, מהיכא תיתי לחילוק זה.

קושיא ע"ד הברכת שמואל מדברי הגמרא בפרק השואל (ב"מ צט:) גבי חביצא דתמרי
הב', ועוד יש להקשות על מה שכתב ליישב שכל הדמיון בין הדיוט להקדש הוא רק בזה נהנה וזה לא חסר, שהרי מדברי הגמרא בהשואל (ב"מ דף צט:) משמע שר' אבהו הכא ס"ל שהדמיון בין ממון הדיוט לממון הקדש הוא לא רק בהיכא שזה נהנה וזה לא חסר, אלא אף לכל הדינים.

וז"ל דברי הגמרא, (שם) "האי מאן דגזיל חביצא דתמרי מחבירו ואית בה חמשים תמרי אגב הדדי מזדבנן בנ' נכי חדא חדא חדא מזדבנן בנ' להדיוט משלם חמשים נכי חדא להקדש משלם חמשים וחומשייהו מה שאין כן במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר "איש כי יאכל קדש", פרט למזיק. מתקיף לה רב ביבי בר אביי להדיוט אמאי משלם חמשים נכי חדא נימא ליה אנא חדא חדא הוה מזבנינא להו, אמר רב הונא בריה דרב יהושע שמין בית סאה באותה שדה, תנן למימרא דסבר שמואל דין הדיוט לאו כדין גבוה דמי והתנן נטל אבן או קורה מהקדש לא מעל נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל בנאה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה, ויתיב ר' אבהו קמיה דרבי יוחנן ויתיב וקאמר משמיה דשמואל זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, [א"ל רבי יוחנן] הדר ביה שמואל מההיא וממאי דמההיא הדר ביה דלמא מהא הדר לא מההיא הדר ביה כדרבא דאמר רבא הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי", עכ"ד הגמרא.

ומבואר בדברי הגמרא שאדם שגזל לחברו עוגה של חמישים תמרים המדובקים זה בזה, ושווי העוגה בשלימותה היא חמישים זוז, אולם אותם חמישים תמרים אם אינם נמכרים יחד כעוגה אלא בנפרד שווים הוא ארבעים ותשע זוז בלבד, שהנה גנה הגמרא בדין התשלום אי צריך לשלם לו חמישים זוז בדווקא, או שיכול לשלם לו ארבעים ותשע בלבד, שהרי חמישים תמרים חיסר וחמישים תמרים הוא ישלם, ופשטה הגמרא דישנו חילוק בין אם עוגת התמרים הזו היא שייכת לממון הקדש או לממון הדיוט, דהנה אם היא ממון הקדש הוא יצטרך לשלם לו חמישים, אולם אם זה ממון הדיוט ישלם ארבעים ותשע בלבד, משום שלא מחמירים על המזיק ואילו בהקדש יש פסוק מיוחד להחמיר על המזיק. [ועיין בדברי הגמרא שהוכיחה כן מהמקורות]

ומקשה הגמרא שם, שהרי בסוגיא דידן (כ:) כתב ר' אבהו לדמות בין ממון הקדש לממון הדיוט ושיש להם את אותם הדינים, שהרי כתב להשוות הדין בזה נהנה וזה לא חסר של מעילה לזה נהנה וזה לא חסר של ממון הדיוט, וא"כ מוכח שאותם דינים שיש בהקדש יש אף בממון הדיוט א"כ כמו שבהקדש אנו מחמירים לשלם דווקא חמישים א"כ אף בממון הדיוט ישלם חמישים, עכ"ד הסבר דברי הגמרא שם.

ולכאורה לפי מה שכתב הברכת שמואל ליישב שהדמיון בין הקדש להדיוט היא רק בהיכא שזה נהנה וזה לא חסר, דברי הגמרא בבא מציעא צריכים ביאור שהרי אם באמת זהו כל הדמיון הא הגמרא שם כתבה מפורש שר' אבהו מדמה את הקדש להדיוט לכל הדינים ולא רק בהיכא שזה נהנה וזה לא חסר, ואילו לפי דברי הברכת שמואל אין דמיון בין הקדש להדיוט אלא רק בכשיש הנאה ללא חיסרון, וא"כ איך הגמרא מוכיחה מדברי ר' אבהו שיש להחמיר בהדיוט, הרי לפי מה שנתבאר בר' ברוך בער בדברי ר' אבהו אין דמיון כלל שנאמר ששייך להחמיר בהדיוט לשלם חמישים לחייב, ודברי הגמרא מוכח דלא כהברכת שמואל, ובאמת ר' אבהו השווה את הקדש להדיוט לעניין כל הדינים, וצ"ע.

וע"פ האמור הדרא קושיית הברכת שמואל ע"ד התוספות לדוכתא, דאי בזה לא נהנה וזה חסר פטור, וכל דיני מעילה בהקדש הם כמו דיני הדיוט, א"כ למה בשתה מכוס הקדש חייב והרי ודאי לא נהנה, שהרי אין אדם שאין לו כוס, והוי זה לא נהנה וזה חסר שהוא פטור.

ועוד יש להקשות מדברי הגמרא שם, שהגמרא הסיקה דממון הקדש הוא יותר חמור, א"כ היאך ר' אבהו מביא ראיה לדבריו שכמו שבממון הקדש חייב לשלם בזה נהנה וזה לא חסר, כיון שעל הנאה מתחייבים אף ללא חיסרון, א"כ אף בממון הדיוט, הא ליכא ראיה כלל שהרי ממון הקדש הוא חמור יותר מממון הדיוט, ועל כן בממון הדיוט באמת יכול להיות שפטור על הנאה אם אין חיסרון.

לבאר הסוגיא ע"פ ביאור דברי הגמרא בהשואל (ב"מ צט:) – בחילוק בין לוקח שימוש מקרקע ללוקח שימוש ממטלטלין
אלא נראה דצ"ל שאכן כל האיבעיה דגמרא בזה נהנה וזה לא חסר קיימת רק משום שהוא לקח שימוש מהבעלים, והיינו שמאחר שכשמשתמש בדירה ונהנה מהדיור שהבית מציע כתועלת, והוא לא לקח חפץ לעצמו אלא רק השתמש בתועלת שהקרקע מעמידה, וא"כ כגזלן חפץ לכאורה א"א לחייבו שהרי קרקע אינה נגזלת, ואף שהוא השתמש בממון הבעלים ללא רשות, למעשה הוא לא גזל את הקרקע ואת הבית, וגם את השימוש גופא א"א לגזול ומה הצד שיתחייב,

אלא שהסתפקה הגמרא שאולי נחייבו מצד ההנאה עצמה, והיינו דישנו חידוש חדש של נהנה, וסיבת החיוב היא עצם ההשתמשות, שהרי ההנאה הזו הייתה ראויה לבעלים, והמשתמש העמיד הנאה זו שהיא שווה לו ממון לצרכיו האישיים, ואם כן אם לא ישלם או ייתן תמורת הנאה זו לבעלים הוא יהיה גזלן אף על השימוש או שיהיה עליו תביעת ממוני גבך אף על השימוש וכפי שנתבאר לעיל ומשו"ה יש לבעלים על המשתמש תביעת ממון אף על שימוש גרידא, אבל אם הנאה זו לא שווה ממון למשתמש, והיינו שהוא לא נהנה, א"כ נמצא שאין לבעלים על מה לתבוע שהרי מצד תביעת גזלן לא שייך לתבוע, שהרי קרקע אינה נגזלת ועל השימוש עצמו ג"כ לא שייך לתבוע שהרי הוא לא שווה ממון, ומצד ממוני גבך ג"כ לא שייך לתבוע משום שאין השימוש מוגדר לממון שיש לבעלים אצל המשתמש.

ומשו"ה ס"ל לתוספות שאם לא נהנה המשתמש שוב אין לחייבו ומשו"ה זה לא נהנה פטור אף שיש חיסרון, משום שהחיסרון הוא גרמא בנזיקין ופטור, וההנאה אינה שווה ממון, וממילא לא שייך בזה תביעת גזלן או ממוני גבך.

משא"כ במעילה, כשאדם לוקח כוס של הקדש ומשתמש בה, ה"ז מעל וחייב, שם מיירי באדם שלקח מטלטלין, ומטלטלים הם נגזלים, וכמו שהחפץ נגזל כך גם השימוש שיש בו נגזל, וא"כ במשתמש בכוס של הקדש לעולם אין נידון האם הוא נהנה בהשתמשות זו, שהרי הוא חיסר את החפץ גופא לאותו השימוש מהקדש, וכמו בכל גזילה שאדם גוזל חפץ הוא גוזל גם את השימושים שיש בו והוא חייב על גוף החפץ, ומשו"ה חייב מדין גזילה ויש לו דינים של מועל בהקדש על אף ששימוש זה לא שווה לו ממון.

אולם בסוגיין בהדר בחצר חברו כיון שקרקע אינה נגזלת, א"כ אם אותו הדיור לא שווה להדר ממון, א"כ אז לא נלקח דבר מרשות הבעלים, שהרי כל המחייב לפי התוספות היא על עצם השימוש שנלקח מממון הבעלים, שהרי ס"ל לתוספות שהשימושים לא נלקחים בקרקע שהרי קרקע לא נגזלת, [ואולי יש לומר שבעניין זה נחלק הרא"ש ע"ד התוספות, וס"ל שיש לקיחה של שימושים גם בקרקע, ועיין בזה] אלא שיש הנאת ממון שנלקחה מהבעלים שעליה שייך לתבוע מדין גזלן או מדין ממוני גבך.

וגבי ראיה דר' אבהו גבי זה נהנה וזה לא חסר חייב מדין קורה של הקדש, אכן מיירי שהוא לא השתמש בגוף הקורה, אלא שהניח אותה ודר תחתיה, א"כ מה שהוא קיבל זו רק הנאת ממון, ומשו"ה ר' אבהו מצא דמיון בין דין ממון הקדש לדין ממון הדיוט, שהרי הוא לא לקח שימוש אלא הנאת ממון בלבד ואם על הנאת ממון בלבד יש מעילה א"כ מוכח שאף בדר בקרקע בממון הדיוט אם קיבל הנאת ממון של דיור הגם שהוא לא לקח שימוש בקרקע שהרי א"א לגזול שימוש בקרקע, אלא שקיבל הנאת ממון בלבד א"כ יהיה חייב לשלם לו אפילו אם אין חיסרון, וזה נהנה וזה לא חסר חייב, וע"ז דחה רבה שדין הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, והרי הדיוט מדעת ודאי חייב לשלם משום שאם הבעלים מיחה בו זה ודאי מוגדר שהוא קיבל ממון מחברו וחייב, ע"ז מדין גזלן או מדין ממוני גבך.

ולפי זה אכן מה שהקשנו לעיל בדברי הברכת שמואל בקושיא הא', לא קשיא כלל משום דישנו חילוק ברור בין לוקח שימוש מממון הקדש דלא בעינן להנאה השווה ממון בכדי להגדירו כגזלן וכמועל, לבין לוקח שימוש מממון הדיוט דבעינן לשימוש השווה עבורו ממון, שהרי בהקדש הוא לוקח וגוזל חפץ מטלטלים שהרי לקח כוס ומשתמש בה לשתייה וא"כ הוא גזלן על עצם לקיחת הכוס וחייב על השימוש בה אפילו אם לא חיסר שהרי בפועל הוא מוגדר גזלן ומועל על עצם לקיחת הכוס והשימוש בה, אולם כאשר הוא לוקח שימוש מקרקע א"כ ללא חיסרון אין דבר שהוא לקח, וכפי שנתבאר וזה סברא פשוטה.

אולם הקושיה הב' שהקשנו ע"ד הברכת שמואל היא נשארה בעינה, וצ"ע היאך יבאר הברכת שמואל את דברי הגמרא בהשואל ע"פ מה שכתב ליישב.

אמנם ע"פ מה שנכתב לבאר לא קשיא דברי הגמרא שם, משום שאכן ר' אבהו מצא דמיון בין ממון הקדש לממון הדיוט בדין תשלום על לקיחת וקבלת הנאה, ולא רק בזה נהנה וזה לא חסר אלא בדין תשלום על הנאה, וא"כ הקשתה הגמרא שאם הדינים הם אכן דומים א"כ אף בהדיוט נחמיר כמו בהקדש לשלם חמישים ולא ארבעים ותשע.

 

 

 

[עד כאן הגעתי בס"ד, ולהשלמת הסוגיא יש לעיין עוד בעניין מה שהגמרא הביאה לפשוט הספק מדין מקיף וניקף, וכן מדין המשנה בהבית והעליה, ובהקדש.]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] ובזה יל"ע מהו דבר הרע לה, דהנה אם אכלה דבר שהוא ראוי לה אלא שאכלה ממנו כמות מופרזת וניזקה מהכמות הגדולה, האם ישנו חיוב לשלם את מה שנהנית עד אותו זמן שהוזקה, דלכאורה מסברא פשוטה נראה שפטור מלשלם לו, שהרי אף שהבהמה נהנית מהאוכל לא אכפת לן בזה, שהרי בבהמה הנהנית החיוב הוא ההנאה של הבעלים במה שחסך ארוחה לבהמתו, ואנו לא מתעסקים בהנאת הבהמה וא"כ אף אם הבהמה נהנית מ"מ כיון שהוא הפסד לבעלים ממילא אי"ז חשוב להנאה.

 

ואח"כ מצינו כן בדברי הגמרא מז: גבי נפלה לחצר חבירו ואכלה פירות והתריזה פטור מלשלם על הנזק ומבואר בגמרא נז: שפטור אף מלשלם על הנהנית שהיה לה עד הזמן הזה
[2] אמנם צ"ע שהרי בדברי הגמרא לקמן (מרובה) בסוגיא דאתנן מובא להדיא שאף בתביעת ממוני גבך יש דין הפקעה של קלב"מ, ועיין בקהילות יעקב שהאריך בזה שיש מחלוקת ראשונים בדין אתנן האם יש קלב"מ, ובאמת שם הוא הקשה רק אליבא דהשיטות שאין קלב"מ בממוני גבך ויש לעיין בזה עוד.
[3] ועיין ברמב"ם שהביא את דיני חיוב תשלום על הנאה בהלכות גזילה, משמע שהבין בפשיטות שהחיוב תשלום על ההנאה הוא כמלוה הכתובה בתורה.
[4] אולם המהרי"ט פליג ע"ד הקצות וס"ל שגם אם נהנה יכול לפטור עצמו בטענת הייתי מתענה, וממילא במת"כ א"א לחייבו מצד מזיק שהרי אין לו תובעים, ומצד נהנה ג"כ א"א וזאת משום שיכול לומר הייתי מתענה, ויבואר מחלוקתם בהמשך.
[5] והצגנו את הפשט הזה להג"ר שלמה פרידמן שליט"א, ואמר שזה פשט שהוא אמת
[6] והנה מצינו באחרונים נידון לגבי הולמס – מחוסר בית, שנכנס לבית חברו שלא מדעתו, שהויכול לטעון כנגד האומדנא הכללית ולומר שהוא יכול לישון ברחוב, כי הוא באמת רגיל לישון ברחוב, מה הדין בכה"ג האם שייך לומר שהוא יהיה פטור כיון שכלפיו זה לא הנאת ממון.

ונראה לומר שוודאי שיהיה חייב, כי כלפיו זו באמת הנאת ממון רק שלא היה משלם על כך כי אין לו את היכולת והוא מחוסר אמצעים, ועוד יש לומר שוודאי הוא חייב לשלם כי כאשר האדם עצמו הוא זה שמקבל את ההנאה ובחר בה, ודאי מוגדר שקיבל שימוש של ממון רק שהנסיבות מגדירות את השימוש הנ"ל מה שוויו, וא"כ הוא קיבל דבר של ממון כיון שאין לו דירה ולא יכול לטעון נגד האומדנא כיון שיש כאן הנאה של דיורים, משא"כ בבהמה שלא הוא הנהנה ואין כאן הנאה של שעורים אלא של שביעה בעלמא, והשביעה היא קיימת בגלל השעורים ויש אומדנא שהיה נותן בזול, שם שייך לדון מה יהיה הדין אם הוא טוען נגד האומדנא כיון שנמדד לפי מה שהוא קיבל, אבל באדם שדר בדירה ודאי מוגדר שקיבל שימושים, וביותר מזה שהוא השתמש מוכח שקיבל דיורים שהרי הוא יכול לישון ברחוב, ובחר לישון בבית חברו.
[7] ועיין ר' אליהו ברוך פינקל שהאריך בסברא זו, ובתירוץ הנ"ל.
[8] וכן נראה בדברי הברכת שמואל, (סימן ב,) ועיין בדברי ר' נחום שהביא דבריו ע"ד התוספות (כ: ד"ה והנה)
[9] ואין להקשות מדברי הגמרא לקמן (דף נח.) גבי נפלה לגינה דמיירי באונס והזיקה פירות דחייב לשלם מה שנהנה ואף שאין ממוני גבך כדכתב התוספות שם שהוא לא חסך דבר אלא רק צער ועגמת נפש בלבד וא"א לחייב על מעשה שהרי היה באונס וא"כ רואים שאף שפטור מדין מזיק עדיין חייב לשלם על הנאה,

וזאת משום שיש לחלק בין פטור מסיבת אונס לבין פטור רה"ר, וא"כ זה לא מסלק את היחס למעשה אלא שהוא פטור על אונס אבל מעשה הגזילה ההשתמשות והלקיחה נותרים בעינם, אבל כשהוא פטור מדין רה"ר שפטור אף בדיני שמים אין שום יחס אליו (שמעתי מהגאון ר' חנוך הבלין)

 
[10] עפ"ד הגאון ר' חנוך הבלין.
[11] ונ"ל לבאר בעוד אופן את קושיית התוספות מסוגיא דבר מצרא למ"ד מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון, דהנה מזה שיכול לטעון כנכסי בר מוריון, אנו למדים משם את המושג והרעיון שגם במקום שאין הממון שלו עדיין אלא שיש לו זכות כלפי אותו ממון, בכו"א הוא יכול לטעון לגביו שהיה מוכר אותו כבר מוריון, ומשום שיכול לטעון לזכות זו ס"ל לרב יוסף שליכא דין כפייה על מדת סדום בכה"ג.

ומקשה התוספות דא"כ אף בדר בחצר חברו שגם למ"ד שבכל תביעת ממוני גבך צריך חיסרון כדי לתבוע, בכו"א כיון שהבעלים יכול לטעון לזה שדר בביתו שהיה משכיר את השימוש הזה או משתמש בו בעצמו, וא"כ אף אם אין חיסרון זה מועיל משום שזו טענה לזכות בממון ולא רק טענה שיכל למנוע מהדר להיכנס, וטענה לזכות היא כעין סיבת חיסרון, שהרי בכה"ג לא אומרים דין מדת סדום, וא"כ מצינו שיש תביעת ממוני גבך גם כשאין חיסרון, ולזה תירץ התוספות שיש לחלק בין אדם שטוען לזכות בממון בפועל שזה מוגדר שאם הוא יקבל את מה שטוען זה מוגדר כממוני גבך, לבין טוען לממון לאחר שכבר דר שבכה"ג לא תועיל טענתו.

אלא שזה קשה, שהרי צ"ב מהו החילוק בין אם הוא טוען יכולתי למנוע שזה לא מגדיר ממוני גבך אם אין חיסרון, לבין אם יכול לטעון הייתי משכיר או משתמש בעצמי [כעין טענת בר מוריון] שזה מגדיר ממוני גבך, וצ"ע.

 
[12] ובאמת יש להתבונן בתחילת דברי הרא"ש שהביא את דברי התוספות, וכתב לבאר שהסיבה שהנהנה פטור בכה"ג זה משום שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, אכן בדברי הגמרא ב"ק במרובה מצינו שדנה הגמרא שם באריכות גדולה לגבי פרטי הדינים של גזלן מתי וכמה הוא מחויב להשיב, וקשה שהרי הגמרא שם לא דנה כלל באם מתחייב הגזלן גם על שהשתמש ונהנה מהחפץ בזמן שהחפץ היה אצלו, ואכן חוץ מחיוב הגזילה על עצם החפץ מדוע לא נחייבו חיוב נוסף והוא מדין נהנה, והרי כו"ע מודי שבכה"ג הוי זה נהנה וזה חסר, שהרי אין לו את החפץ כי גזלו אותו ממנו וכשגזלו ודאי הוי מחאה, והוי חסר, וכפי שנתבאר לעיל בדברי התוספות.

ולבאר זה מצינו ב' דרכים לבאר הטעם מדוע גזלן פטור מלשלם על מה שהוא נהנה, הא', כיון שבכל גזלן יש קניני גזילה שהרי באם יש שינוי הוא קונה את החפץ, וכן קונה הגזלן [מדין הקניני גזילה] את הזכות להשתמש ולהנות מהחפץ ולכן הבעלים כבר לא יוכל לתבוע ממנו. הב', לבאר, שכיון שכבר נתחייב הגזלן על כל החפץ, א"כ לא שייך לחייבו בחיוב נוסף על ההנאה שהשתמש, והיא סברא פשוטה דהנה אם אדם שרף דירה ששייכת לחברו ושוויה עומד על מאה אלף דולר, ודירה זו עומדת להשכרה, ואם הבעלים היה משכיר אותה למשך עשרים שנה [באם לא הייתה נשרפת] הוא היה מרוויח מאה עשרים אלף דולר, וא"כ ששרף לו את הדירה מדוע מתחייב רק את שוויה ולא את כל חישוב התועלת שהייתה עומדת לבעלים לולי השריפה, ובזה צ"ל שכיון שהגזלן מתחייב על החפץ ושווי החפץ הסופי נקבע גם לפי השימושים שיש בו בפוטנציאל, א"כ נמצא שכל התביעה בכה"ג היא שוויה של הדירה, וכשהשורף משלם את שווי הדירה הגם שהוא משלם מאה אלף בלבד, בכו"א זה מוגדר שהוא כבר שילם גם על השימושים וכל התועלויות שקיימות בדירה בפונטציאל, משום שכשהוא תובע את הדירה, הוא תובע את הכל, והכל כלול, ואף בגזלן שכבר תובע את החפץ הוא לא יכול לתבוע את ההנאה, כי כשתובע את גוף החפץ, כבר כלול ממילא בתביעה זו את כל השימושים וההנאות, וזה פשוט וברור.

ובבית מדרש ביקשו לבאר באופן נוסף מדוע הנגזל לא יכול לתבוע תשלום על ההנאה שהתקיימה לגזלן, וביארו משום שיסוד חיוב ותביעת תשלום על הנאה היא מה שלקח מרשות הבעלים את ההנאה והשימושים שראויים לבעלים, ולקח וקיבל את ההנאה והשימושים לעצמו כנגד הבעלים ועל זה התביעה, ואילו בגזלן גוף החפץ כבר לא קיים ברשות הבעלים, אלא ברשות הגזלן וא"כ נמצא שההנאה והשימושים מהחפץ כבר לא עומדים לבעלים, שהרי החפץ לא ברשותו, ומשו"ה בכה"ג אין תביעת תשלום כשההנאה והשימושים לא קיימים ברשות הבעלים.

ומה שכתבו צריך ביאור גדול, שהרי מסברא נראה לא כן, דהנה לו יצויר שיהיה גזלן שהוא גזל חפץ מהבעלים, וגם כשבחפץ ברשות הגזלן הוא עדיין מעמיד הנאה ושימושים לרשות הבעלים ודאי שיהיה פטור מלשלם על הנאה זו, כיון שהבעלים תובע ממנו את גוף החפץ הגזול, ובזה הכל כלול, וכגון בגוזל גרעין של אבוקדו, שהנה כל אבוקדו כשהוא חתוך, כעבוד מספר שעות הוא משחיר וצבעו הופך מירוק לשחור, וכבר ידועה בעולם התאוריה שבכדי למנוע את השחרת האבוקדו יש להניח את הגרעין של האבוקדו בתוך מים ובכה"ג האבוקדו לא משחיר, והנה הופיע הגזלן וגזל את הגרעין יחד עם המים, דהנה גוף החפץ שהוא הגרעין נמצא ברשות הגזלן, ואילו ההנאה והשימושים שבזה עומדים לרשות הבעלים, דהנה אם הגזלן יפיק לעצמו באיזה דרך הנאה ושימוש מהגרעין, א"כ ודאי שהוא פטור ואף שלקח שימוש מהבעלים, וזאת משום שברגע שהוא תבע את גוף החפץ א"כ הכל כלול ולא יוכל לתבוע את ההנאה, רק בגלל שעדיין הוא מקבל מהחפץ הנאה וכמו שרצו לבאר, ועיין.

אכן מה שנכתב לעיל לבאר בב' הדרכים מדוע גזלן פטור מלשלם על ההנאה, [הא', משום הקניני גזילה והב', שכשתובע את גוף החפץ ממילא לא יכול לתבוע את הנאה והשימושים] נראה לומר שזה תלוי בהגדרת החיוב של תשלום על הנאה, דאי נימא שגדר החיוב הוא תביעת ממוני גבך, א"כ צ"ל שסברת הפטור הוא כהדרך הא', שכיון שיש קניני גזילה א"כ אפילו שהרוויח הגזלן ממון אבל זה שלו כיון שיש קניינים, ואי נימא שהגדרת החיוב תשלום על הנאה הוא כמלוה הכתובה בתורה וכגזלן, והחיוב הוא על עצם הלקיחה מהבעלים, צ"ל כהדרך הב' שהסיבה שהבעלים לא יכול לתבוע על לקיחה הזו של ההנאה, מאחר שהוא כבר תבע את גוף החפץ.

וזה מה דס"ל להרא"ש כיון שמחייבים את הגזלן משעת הגזילה, וצריך חיוב על החפץ בגזלן כשעת הגזילה, ופה נשאר בבית שלו לא מתחייב מדין גזלן, [עיין פילפולא חריפתא שם שהתוספות לא כתבו "כשעת הגזילה", והמרדכי כן כתב והסביר כן] וכן מדין מזיק לא חייב כיון שהנזק שעשה שלא יכול הבעלים על הקרקע להשכיר וזה רק מניעת הבעלים מלהשתמש לכן זה כמו מבטל כיסו של חבירו שהוא גרמא, ופטור. [וזו שיטת התוספות ע"פ הרא"ש]
[13] משום ששימוש כפי עצמו אינו ממון אלא ששימוש יכול להיות מוגדר כשווה ממון רק משום שמשלמים עליו ומי שקובע האם שימוש זה הוא שימוש שווה ממון הוא רק המשתמש כי רק בעצם השתמשותו הוא יוצר את השימוש, וכפי שנתבאר לעיל.

 
[14] ושמעתי בביהמ"ד לבאר שיטת הרמ"ה וכן מקובל בעולם לבאר שהרמ"ה כתב לחדש חידוש עצום והוא שיש דין שבת כלפי הקרקע של הבעלים, וזה מה שכתב הרמ"ה לדמות מחיוב שבת של אדם, והיינו שכיון שנועל את הדלת א"כ כלפי הבעלים יש דין של תשלום על מה שהקרקע שלו הושבתה וצריך להעלות לו שכר מדין שבת, ואי"ז נראה שהרמ"ה חידש דין שבת בקרקע.
[15] ואמנם להתחייב מדין ממוני גבך א"א לחייבו משום שהוא לא קיבל דבר אבל עכ"פ מצד גזלן כתב הרא"ש בדעת הרי"ף דחייב לשלם ואע"פ שלא נהנה וקיבל בכו"א חייב וזאת משום שיש חיסרון ע"י השתמשות זו.

 
[16] ובאמת מוכח כן גבי אכל מתנות כהונה שחייב [לולי פטור ממון שאין לו תובעים] מדין גזלן, ולא מדין מזיק שהרי הגמרא שם חילקה לשתי מקרים, הא', מזיק מתנות כהונה והב', אוכל פירות של מתנות כהונה, וז"ל הגמרא בחולין (קל:) "המזיק מתנות כהונה, או שאכלן פטור מלשלם", עכ"ל הגמרא, וצ"ב מה יבאר הנימו"י על הוכחה זו.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים