תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

זריזות במצוות
בראשית

מראה מקומות: וירא

בדין זריזות למצווות
וישכם אברהם בבקר (פכ"ב פ"ג)

כתב הלבוש אורח חיים סימן תרנב בזה"ל מצות לולב ביום ולא בלילה, דכתיב [ויקרא כג, מ] ולקחתם לכם ביום הראשון וגו', ומשמעותו הוא שכל היום כשר לנטילת לולב, מ"מ לא יעסוק אדם בעסקיו תחלה ויברך אח"כ על הלולב לעת הערב או בחצי היום, דזריזין מקדימין למצות כדכתיב [בראשית כב, ג] וישכם אברהם בבקר, שמכאן למדנו [פסחים ד ע"א] שכל מי שיש לו לעשות מצוה בו ביום צריך להשכים בבוקר, וגבי לולב עיקר זריזותיה הוא משתנץ החמה לכתחלה, שהוא התחלת עיקר מה שקרוי יום, אף על גב דוישכם דגבי אברהם פירושו הוא בבקר דהיינו קודם הנץ החמה, היינו משום שהוא לא נצטווה על העקידה לעשותה ביום דוקא דלא כתיב ביה יום, לכך היה זריז אפילו קודם הנץ החמה, אבל גבי לולב ביום כתיב, ואין עיקר יום אלא אחר זריחת החמה והוא כל היום, לכך
     זריזותיה דוקא משתנץ החמה.

ומבואר דהלבוש נתקשה אמאי אברהם הקדים להתעסק בעקידה קודם הנץ דבבוקר היינו קודם הנץ והא תנן במגילה כ דאין מלין ואין מזין ואין טובלין אלא משתנץ החמה, ובפ' מקור דבריו הוא סוגיא דפסחים ד' ע"א דבדיקת חמץ עיקר דינה הוא ביום ולא בלילה, דהדין זריזות הוא עיקרו ביום ולא בלילה וכמו דמצינו אצל אברהם דהשכים מתחילת זמן המצווה. [וע"ז תי' אצל אברהם לא היה כלל ציווי
            ליום וכו'].

אכן לכאו' משם אין ראיה אלא דאין להקדים המצווה לתחילת היממה דעיקר המצווה היא שיבדוק ביום, אך אין ראיה לכך דלא ישכים לזמן עלות השחר קודם הנץ דאז הוא יותר קרוב לזמן המצווה, ומלבד זאת מסתבר דאם יבדוק בלילה עד בא זמן המצווה כבר יסיימה, ואילו אצל אברהם אבינו במה שיקדים להגיע עוד קודם הנץ להקרבת הקורבן במה שיחבוש חמורו הרי הוא עוסק במכשירי מצווה דעיקר המצווה היא העלהו שם לעולה דאמנם בציווי היה גם שילך לשם אך אי"ז גוף המצווה, ואי"ז כלל גורם שלא יקיים המצווה בסוף ואדרבה שפיר יש כאן מעלת זריזין במה שמכין כל הדרוש שבעת המצווה יהיה פנוי לעיקר קיומה. וא"כ דברי הלבוש צ"ע מדוע קשה לו הלא אדרבה שיקדים ויכין עצמו
              למצווה.

עוד
יל"ע דהנה במגילה שם אי' מילה וטבילה, ומנ"ל דגם מצוות העקידה הוי ביום, דרחוק לומר דדימה מצווה זו למצוות מילה במה דעיקרה הוא מסירו"נ ואכן בלבוש כתב דבעקידה לא נצטווה כלל על זמן אכן צ"ע א"כ מדוע הקדים רק קודם הנץ ולא הרבה קודם תיכף כשציווהו וע"כ דנקט דהעקידה חשיבא למצוות קורבן דדינו ביום וכ"מ שכ' האוה"ח, וד' הלבוש פלא מדוע נקט דלית ליה זמן הלא ע"כ כפי שנת' דהוא הלכה בקורבן והוא ג"כ מוכרח מהש"ס דפסחים הנ"ל. [ופשוט דאין לומר דנקט דלא חשיב קורבן דהא בסוף לא הוקרב ז"א דהא כתוב דלא יצא מא"י דהיה עולה תמימה אכן בזה י"ל דחשיב עולה מחמת שהוקדש, אך מלבד זאת גם כשנשתנה הציווי קודם לכן הלא הציווי אכן היה שיקריבו לעולה והיה
  שפיר ציווי לקורבן דהוא רק ביום].

ולכאו'
יש להעיר על הלבוש מד' רש"י במגילה כ דפי' גבי הא דאין קורין מגילה קודם שתנץ החמה ומשעלה עמוד השחר כשר דמעלוה"ש יומא הוא ולפי שאין הכל בקיאין בו צריכים להמתין עד הנץ, ומבואר דכבר מעלוה"ש הוי דין יום וכן ברמב"ן ברכות ח במלחמות הק' על מה דשחטו התמיד קודם הנץ הלא המצוות זמנם מהנץ, וביאר דהיום מתחיל כבר מעלוה"ש אלא דמפני הטועים תיקנו חכמים שיהיה ביום ממש. ולא תיקנו זאת אלא במצוות שאין דין זירוז בהם ולא במצוות התמיד דכתיב בהו בוקר דבהם
         מקריבים קודם הנץ.

ולכאו'
יקשה על הלבוש דא"כ מדוע לא הקדים אברהם עוד קודם עלוה"ש למען יוכל לקיים בעלוה"ש המצווה כתיקנה דהלא זהו זמנה, אולם נראה דמזה הוציא הלבוש דבריו דע"כ לא נצטווה על זמן מסויים דהוק' לו כנ"ל מדוע לא הקדים קודם עלוה"ש וע"כ דלא נצטווה על זמן
            מסויים כלל.

והא
דלא השכים קודם עלוה"ש כפה"נ דנקט דמעלת זריזים הינה מעלה בגוף המצווה דבמה שמזדרז למצווה הרי מחשיב המצווה והיות והעקידה חשובה כקורבן אין טעם להקדים הזריזות קודם עלוה"ש דהלא אז אי"ז זמן המצווה דקורבן מצוותו ביום, דא"א לקשט המצווה בזריזות טרם היותה בעולם קיימת. וכן מבואר בדברי רבינו הרמח"ל שזריזות היא פרי אהבה, וז"ל (פרק ז' ממסילת ישרים) תראה, שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשיית מצוותו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כילה הדבר להשלימו, ואמנם תתבונן עוד, שכמו שהזריזות היא תולדת ההלהטות הפנימית, כן מן הזריזות תולד ההלהטות, והיינו כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר בתנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית, כמו כן
   החשק והחפץ יתגבר בו. עכ"ל.

אכן
בלבוש שם כתב לשון הצ"ע דהיום יותר מושלם בנץ דאז עיקרו של יום, וזה תמוה הא מפורש בראשונים הנ"ל לא כך, ואכן בשד"ח מערכת ל' כלל קמא
        תמה ע"ז והניח בצ"ע.

אלא
שדברי הלבוש נשענים על דברי הרמב"ם בפיה"מ שם במגילה דפי' דהיום הגמור הוא מהנץ יעויי"ש, ועי' אגרו"מ יו"ד ח"א סי' קפ שהביא דברי רש"י הנ"ל וכ' דמהרמב"ם פ"א דמילה משמע דהוא ד"ת ולא שלא יבואו לטעות ומה שהקריבו קודם הנץ החמה הוא משום
          חביבות וזריזות.

ונראה
להנ"ל דלד' הרמב"ם אין הזריזות מעלה בגוף המצווה דווקא אלא במה שמזדרז לקיימה הרי הוא מוכן וראוי לקיימה. ואשר ע"כ ניתן להדר בזריזות אף טרם בא זמן המצווה דהא לד' הרמב"ם אי"ז זמן המצווה דאכתי לא הוי יום, ועי' במנח"ח מצווה תא אות ג דביאר דכהנים זריזים ול"ח שיטעו, אכן כ"ז ניחא רק בשיטת רש"י ואילו בדעת הרמב"ם וכ"מ בלבוש צ"ל כנ"ל. ואכן כבר כתבו דהלבוש לשיטתו באו"ח סי' רלג ועוד דשעות היום המוזכרים בחז"ל לגבי ק"ש ותפילה הינם מהנץ ועד השקיעה, ובס' מנחת כהן מבוא השמש מאמר ב' פ"ו ביאר דמ"מ חשיב לילה לענין קיום המצוות והוא לשיטתו דל"ח יום גמור עד הנץ, ובאמת מביאים דמשמע בירושלמי רי' ברכות לפי' החרדים כד' הלבוש, יעויי"ש היטב ולהנ"ל גם הבבלי דעתו כך ודעת הרמב"ם אינה אך
          לדעת הירושלמי.

והנה
כתב בחיי אדם [כלל ס"ח סעיף ו'] וז"ל זריזין מקדימים למצוות, דבר שמצוותו ביום יקדים בבוקר לעשות כדכתיב וישכם אברהם בבוקר, וכן דבר שמצוותו בלילה יקדים בתחילת הלילה, ולכן רשאי להתפלל ערבית מיד ביציאת הכוכבים ואפילו אם ימתין אזי יעשה ברוב עם, מ"מ מוטב להיות מן הזריזים ומקדימים, כדאיתא להדיא בר"ה (דף לב, ב) מ"ש הלל דבראשון וכו' עכ"ל, הרי לפנינו שפוסק שזריזות מעלתה יתירה משל ברוב עם הדרת מלך, ומסתמך על הגמ' דהלל אומרים אחרי שחרית משום זריזות, ולא אחרי מוסף שיש בדרך כלל קהל גדול
      יותר, הרי דזריזות עדיפא.

אלא
שביד אליהו וכל הפוסקים כמותו כידוע ומפורסם דמעדיף להתפלל מוסף מאוחר ולאח"כ בבי"כ שיש בו רוב עם, ולא להזדרז ולהתפלל במנין של עשרה שבו התפלל שחרית בזמנה. וגם לכאורה מדברי האחרונים שנקטו דאם יש שתי בתי כנסיות והאחד גדול יותר עדיף להתפלל בו, ומסתימות הדברים בלי לפרט אימתי משמע שאף שזה שהוא רחוק יותר יאחר קצת בתפלה ובקרוב יקדימו הבאים להתפלל, הרי דפשיטא להו שמעלת ברוב עם עדיפא מזריזות, דהרי בבי"כ הקרוב מסתמא תיכף כשנכנס מתפלל, וזה בסתירה לפסקו של החיי אדם אשר הביא לדבריו
ראיה מפורשת מדברי הש"ס בר"ה הנ"ל.

ושורש
הנדון תליא בהנ"ל האם מעלת זריזות הינה מעלה בגוף המצווה או שמא אינה אלא הכנה ראויה להיות מוכן לקיומה של המצווה כראוי. דאי"נ דהוי מעלה בגוף המצווה א"כ ברור הוא דעדיף זריזות המצווה מאשר המעלה של ברוב עם הדרת מלך דזוהי מעין הידור מצווה, אך אי"נ דאין זו מעלה בגוף המצווה כי אם בהכנתה הרי עכ"פ עדיף הידור המצווה דברוב עם מאשר ההכנה למצווה, דההידור מצווה הרי הוא מוסיף במצווה עצמה ואילו ההכנה למצווה אמנם נותנת כלי קיבול לקיום המצווה כתיקנה אך אינה עדיפה מהידור המצווה בפועל
               ודוק.

והנה
על הכתוב ושמרתם את המצות, דרשו אל תקרי את המצות אלא את המצוות, שאם באת מצוה לידך עשה אותה בזריזות עד שלא תחמץ. כן אי' בפסיקתא שם. ולכאו' מהא דקורין רק לעשיית המצווה בשלימות שמירת המצווה ולא לזירוז שקודם לכן הרי דאין נחשב למעלה בגוף המצווה, ויש מן הראשונים שכתב שעל זה נאמר חשתי ולא התמהמהתי לשמר מצותי, שלא איחרתי לשמור מצוה בעונתה ובעתה. כן כתב ספר חסידים תתרמא והוסיף דמלבד זה יש ענין להזדרז בקיום המצווה בפועל. ואי"ז אלא להוסיף נופך
   לדעה זו ואין כאן כל הכרח בזה.

והנה
מצינו בדברי הראשונים ביסוד זריזות במצוות דלדעת המאירי ביומא כח אין זה כלל חיוב כי אם דראוי לאחוז בדרכי אבות, ומי שלא עושה כן אינו אלא כאדם הנוהג מלומדה, ואילו בדברי האחרונים יעוי' בשו"ת רד"ך בית ב חדר ה, ע"פ חגיגה ז ב מבואר דהוי חיוב גמור, והוי כמבטל את המצווה. ובטורי אבן בר"ה דף ד מבואר דהוי חיוב מדרבנן. ולכאו' כל מה ששייך לדון דהוי חיוב וחשיב מבטל המצווה הוא דווקא אם הוי מעלה בגוף המצווה דאם אינה בגוף המצווה לא שייך כלל לומר דחשיב מבטל המצווה באם נמנע
             מלקיימה.

והנה
קי"ל דאף על פי שמצות יבום קודמת למצות חליצה, וכן שמצוה על גדול האחים לייבם או לחלוץ ואם לא רצה חוזרים על שאר האחים, מכל מקום אם אחד משאר האחים לא רצה לחלוץ ותלה בקטן עד שיגדיל וייבם, או שתלה בגדול האחים עד שיבוא ממדינת הים, אין שומעים לו שאין משהים את המצוה, אף על פי שתיעשה אחר כך יותר מן המובחר, יעוי' בתרוה"ד סי' לה בזה. וכן כתבו ראשונים שלא יעכב אדם את המצוה בעבור שאמרה תורה זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות, שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית אמתין עד שתבוא לידי טלית יפה מאד, אלא יקנה מיד טלית אף על פי שאינה יפה כל כך, וכן עיר שאין בה ספר תורה ויש שם סופר שיודע לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא יבוא כל כך בזמן קרוב, מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אף על פי שאינו כותב יפה, כי על זה נאמר חשתי ולא
      התמהמהתי לשמר מצותיך.

אכן
יש הסוברים יעוי"ש שלא אמרו שאין משהים את המצוה כדי לעשותה יותר מן המובחר אלא במקום שיש לחשוש שתפסד המצוה לגמרי על ידי שישהו אותה, כגון ביבום, שיש לחוש שמא ימות הקטן לפני שיגדיל, או שלא יוכל גדול האחים לבוא ממדינת הים, אבל במקום שאין לחשוש שתפסד המצוה, כגון ממדינה למדינה בארץ ישראל שקרוב הדבר שיבוא, יש להשהות את המצוה כדי לעשותה יותר
            מן המובחר.

ולכאו'
הא דנקט דאין משהין המצווה הוא  משום דמעלת זריזים אינה הידור כי אם מעלה בגוף המצווה ולכן אין סיבה לוותר ע"כ בשביל המצווה שתהא בהידור בהמשך, אך לכאו' מה שכתב דכשיש חשש שתפסד המצווה דאז משהינן למצווה צ"ע הלא המצווה בוודאי נפסדית דעיקר קיומה הוא בהקדמה והוי מעלה בגוף המצווה,
               ודוק.

ובפמ"ג
באשל אברהם סי' תרכה הסתפק האם מעלת מצווה בו יותר מבשלוחו עדיף ממעלת זריזין מקדימין למצוות ונראה לכאו' דתליא בהנ"ל דזה היה פשיט"ל דמצווה בו יותר מבשלוחו הוי מעלה בגוף המצווה וכמו שיש שנקטו בביאור הא דמצווה בו יותר מבשלוחו דהוא מעלה בגוף המצווה [ודלא כמש"כ רש"י בקידושין מא כי עסיק גופו במצוות מקבל שכר טפי, שכוותו לפום צערא אגרא דזה אינה מעלה בגוף המצווה אלא מחוצה לה במה שטורח] ואילו מעלת זריזים אפשר לדון בזה כנ"ל ולכן   
        הסתפק בזה הפרמ"ג.

ומאידך
מבואר במג"א (סי' תרפ"ט סק"ו) דבקריאת המגילה אפילו בליכא עשרה עדיף שאחד יקרא את המגילה לכולם ומשום דברוב עם הדרת מלך עיין שם. הרי דדינא דברוב עם הדרת מלך עדיף מדינא דמצוה בו יותר מבשלוחו. והיינו לפירש"י דמצווה בו יותר מבשלוחו אינה מעלה בגוף המצווה, ומגילה שעיקרה הוא משום פירסומי ניסא וברוב עם הדרת מלך א"כ הרי הוי מהחפצא דמצווה מה דהוי ברוב עם ולכן
    עדיף ממצווה בו יותר מבשלוחו.

והנה
בחיי אדם כלל ס"ח אות ז' נסתפק באחד המעוניין לכתוב ס"ת אלא שאינו יודע לכתוב יפה האם מצוה בו יותר מבשלוחו עדיף או הדור הכתיבה דזה אלי ואנוהו ולא פשיט בה מידי. אך לכאו' לפי המבואר הלא מצווה בו יותר מבשלוחו הוי מעלה שאינה בגוף המצווה ואילו זה קלי ברור דהוא מעלה בגוף המצווה ולכן לכאו' פשוט שהידור הכתיבה עדיף. והלא אמרו שבת קלג דילפי' עשה לפניו ס"ת נאה. ואמנם להפוסקים בסי' ער דיוצא יד"ח בכתיבת אות אחת  לכאו' יש  לדחות דשיכתוב כל הס"ת ע"י שליח ורק יוסיף אות בעצמו, אכן לכאו' זה אינו מספיק שהרי גם על זה שהוא חלק בלתי נפרד מהספר מסתבר דיש מצווה.   ונראה ברור דגם כתיבה שאינה יפה כל הצורך היא חסרון בס"ת. וראה מה שדן בזה
  בשו"ת דובב מישרים סי' מז אות ב. 

אכן
לכאו' מלשון הרמב"ם וכן מדברי הר"ן בסוגיא במנחות בס"ת מבואר דעיקר המצווה היא שהאדם עצמו יכתוב וזאת בשביל לקיים דינא דכאי' קיבלה מהר סיני, א"כ נראה דאמנם מצד מצווה בו יותר מבשלוחו אינו עדיף מ"מ הלא ישנה מעלה בגוף המצווה במה שכותב ס"ת בעצמו. וא"כ אפשר שמבואר מדוע הסתפק החיי אדם ולא פשט.  אך האמת שלכאו' עדיין היה מקום לומר דאמנם איכא תרתי דמצווה בו יותר מבשלוחו וכן כאי' קיבלה מהר סיני מ"מ הרי כתב הרא"ש וראה מה שהרחבנו בזה בפ' וילך דעיקר המצווה היא במה שמקיים ולמדה את בנ"י נמצא דעיקר המצווה היא מה שהס"ת כתוב כראוי, עד כדי שמחדש דבזמנינו מקיים זאת בכתיבת ספרים. וא"כ אפשר דעדיף ממעלות אלו אשר למרות היותם מעלות בגוף המצווה מ"מ
       מעלה זו עיקרית יותר.

 

אהבת? שתף את החידוש

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים