תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

חוויה חיוביות בקיום המצוות
סוכות
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: ויקרא כג מ, ברכות לג.

חוויה חיוביות בקיום המצוות.

א. (ברכות לג.) "ת"ר, מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא, אמר להם הראו לי את חורו, הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד, , אמר להם ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית, באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא".

וכבר דנו ראשונים ואחרונים בכמה עניינים העולים ממעשיה זו, ולמשל אם מותר לאדם לסכן את עצמו עבור הצלת חברו, ועוד על זה הדרך.

אלא שמלבד עניינים אלו, צריך להבין את עצם הדגש בסיפור 'נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש', ומשמע שר' חנינא נטל את הערוד (נחש) על כתפו בכוונה תחילה, ולשם מה הוזקק להיטלו על כתפו דווקא, וכי בשביל להעביר את המסר "שאין הערוד ממית אלא החטא ממית", אי אפשר לספר את הנס לרבים (ובפרט אם נניח שהיו עוד עדים למעשה זה), ולחילופין אי אפשר להטילו באיזשהו צנצנת ולהביאו לבית המדרש, ולשם מה נטלו על כתפו, נתאר לעצמנו רב נכבד נכנס לבית המדרש עם נכש כרוך על כתפו, הלוא דבר הוא.                 

ב. השבוע (חול המועד סוכות) יצא לי להתפלל במספר מניינים מגוונים ליטאי, חסידי, וכו' ובכל המניינים ניגנו את הלל בנעימה וברגש, אלא שלצערי הציק לי לראות באחד המניינים, איזה יהודי יקר שהיה נוטל את ארבעת המינים 'בפחד ואימה גדולה' וגם העיר לבנו כשלא 'נענע' כראוי.

ולפחות איך שאני מכיר את המצווה, הלוא היא אמורה להיות ברוממות החוויה והשמחה, ובפרט במצוות ארבעת המינים, ואיך יתכן לקיימה הפך כוונת הכתוב, (ובוודאי לשם שמים התכוון, רק שצריך לידע את הצורה הנכונה) וכמו שנבאר מיד.    

ג. ובאמת לכולנו באיזשהו מקום מפריע מה הטעם בנטילת ארבעת המינים ? ועצם הנטילה נתפסת אצלנו (בטעות) כאיזה עניין 'מיסטי' שחונכנו לקיימו, אז נכון כולנו חונכנו לקיים את המצווה כמצווה, כי זה רצון ה', נקודה ! אמת ! אלא שבכול אופן ברור לכל שגם יש טעם במצווה, ועל פי הרוב הטעם גם מפורש בכתוב עצמו, ובמעט התבוננות נזכה להבין עניין זה.

(נ.ב אין זה עניין כלל למחלוקת רבנן ור"ש אי דרשינן טעמא דקרא או לא, דודאי לכו"ע יש טעם למצוות רק נחלקו אי דרשינן טעמא דקרא, כלומר בודאי יש טעם למצוות, רק נחלקו אם אפשר לדרוש את הטעם עצמו ולהסיק ממנו נפק"מ למעשה ובגמ' בבא מציעא קטו. ובגמ' סנהדרין כא. התבאר שאף לרבנן דרשינן טעמא דקרא במקום שהתפרש הטעם, רק נחלקו שהכתוב סתם את טעם המצווה, אם נוכל להסתמך על הקבלה בטעם המצווה עד כדי כך שנוכל להסיק מזה הלכה למעשה, וברמב"ן על מצוות שילוח הקן (כי תצא) התבאר דעת יחיד שעושה מצוותיו גזירות, אבל להלכה נקטינן שיש טעם למצוות, כמו שהתבאר ברמב"ן שם, וכמה וכמה ספרים וקולמסים נשברו לבאר את כל ענייני המצוות).   

ד. ובאמת כשחקרתי מעט מצאתי שרובנו יודעים את רמזי ארבעת המינים, ופחות את הטעם הפשוט המבואר במפורש בכתובים.

ובהקדם לזה רק נלקט בתחילה (בקצרה) את מה שידוע ומפורסם בטעם הנטילה, ואחרי זה נבוא לבאר את פשטות טעם המצווה, המפורשת בתורה להדיא.    

א. ארבעת המינים ניטלים כמשל לעם ישראל, האתרוג יש בו טעם ויש בו ריח כמשל לצדיק שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, הלולב שיש בו טעם (כפות תמרים) ואין בו ריח ניטל כמשל לאדם שיש בו תורה ואין בו מעשים טובים, ההדס שיש בו ריח ואין בו טעם ניטל כמשל לאדם שיש בו מעשים טובים ואין בו תורה, והערבה כנגד מי שאין בו לא תורה ולא מעשים טובים.

ונוטלים את כולם יחד כאשר האתרוג כביכול משפיע טובה על יתר חלקי העם, ולכן האתרוג ניטל לעצמו ורק מתחבר ליתר ארבעת המינים, ולהפך לגבי הערבה ידוע שאשר היא נפרדת מהחבילה (בהושנע רבה) חוטבים בה בכל הכוח… וכעיין "אף אתה הכהה את שינו", שהקיום של הרשעים בעולם הוא רק בהיותם משתדלים להתחבר לשורש הטוב, אבל כאשר הם עומדים ומדבלים לעצמם, אין להם זכות קיום.

ב. ארבעת המינים ניטלים כמשל לגוף האדם אתרוג דומה ללב ובא לכפר על הרהורי עבירה, הלולב דומה לעמוד השדרה ובא לכפר על חטא הגאווה, ההדס דומה לעיניים ובא לכפר על מראות אסורות, הערבה דומה לשפתיים ובא לכפר על חטא לשון הרע.

ג. ארבעת המינים ניטלים גם כמשל לאושפיזין שלשית הדסים ממיצג את שלושת האבות אברהם, יצחק, יעקב, זוג הערבות מייצג את שני האחים משה ואהרון, הלולב מרמז ליוסף שעמד זקוף נגד עשו דודו, ואתרוג כמובן מייצג את מלכות בית דוד (הוד והדר).

ד. הרמב"ן (בפרשת אמור) מביא ממדרש ויקרא רמז בנטילת המינים כנגד שמות הקב"ה וכל' שם "וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה, אמרו בויקרא רבה, פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא שנאמר הוד והדר לפניו. כפות תמרים זה הקדוש ברוך הוא שנאמר צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקדוש ברוך הוא שנאמר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה. וערבי נחל זה הקדוש ברוך הוא שנאמר סולו לרוכב בערבות".

ה. ומצאנו כדוגמת זה עוד עניינים נשגבים וטמירים בטעם המצווה המיוחדת הזו, אבל באמת מסתבר שכל זה רק נאמר כרמז בעומק סוד המצווה (או כהסבר לכמות שניטל מכל מין, או כהסבר לסוג המינים) אבל פשטות עניין המצווה מפורשת בכתובים  "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

ומבואר ברור שהטעם בנטילה הזו היא רק כחלק ואמצעי לשמחת החג, והיינו שבהמשך לישיבת הסוכה שנעשה ונחגג זכר ליציאת מצרים, נצטווינו גם בנטילת המינים הללו, לפי שעל ידם נוכל להגיע לשמחה יתרה בחג, ונזכה על ידם לנתב שמחה זו לשמחה בקיום המצוות ועל עצם מצאתינו כעבדי המלך.

וכבר מצאתי מפורש כן בספר החינוך בטעם מצוות נטילת לולב וז"ל "לשמוח בצמחים משמחי לב ביופים ולכוון את שמחת האסיף לשם שמים, מצות הלולב עם ג' מיניו מזה השורש הוא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציונו השם יתברך לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינים כולם משמחי לב רואיהם."

וכן משמעות כל הראשונים, בספר המצוות לרמב"ם (מ"ע קס"ט) "היא שציונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים". ובמאירי (סוכה לז.) "אף בתוך ההלל היו מנענעים להתעוררות שמחה".

ול' הרא"ש (פ"ג דסוכה סי' כו) "ואיתא במדרש 0לפי שבר"ה באין לדין ישראל ועו"ג ואין יודעים מי יצא זכאי ומי יצא חייב, נתן הקב"ה מצוה זו לישראל, שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח, והיינו דכתיב 'אז ירננו עצי היער' ".

ול' הגמ' בפסחים (קיז.) "אפשר ישראל נוטלים לולביהן ואין אומרים הלל".

ובאמת הכל מתכתב לעניין אחד שמהות החג היא "זמן שמחתנו", כמו שכולנו מזכירים בתפילה, והמינים עצמם ניטלים 'בהלל' בזמן של שירה והודאה, ובטעם "הנענועים" מלבד מה שמצאנו בגמ' (סוכה לח.) "לעצור טללים רעים", ולנענע לארבע רוחות כנגד "מי שארבע רוחות שלו", עוד מצאנו ברמב"ן (פרשת אמור) שזה גופא גם טעם הנענועים, לפי שטבע הנענועים לגרום שמחה ביותר.

ולמתבאר ברור כמה חשובה השמחה בקיום המצוות בכלל ובמצווה זו בפרט, ולכן מלבד החינוך הלקוי שהעביר אותו נרוויסט לבנו, עצם המצווה שלו חסרה ופגומה, ההפך כוונת הכתוב.    

ו. ולמתבונן כאן טמון הסוד והחכמה הגדול של העברת המסורת מדור לדור, (או איך שמכונה כיום בפסיכולוגיה המודרנית) יצירת חוויה חיוובית, כי באמת כל מצוות 'הזכירה' ('זכר ליציאת מצרים'), נוסדו על העניין הזה, לחרוט ולשמר בלבנו את האמונה בקב"ה וביציאת מצרים, בצורה מעשית וחווייתית, ויש בנותן טעם להעתיק כאן קטע קטן מתוך מאמרי ישיבת "אש התורה".

"פה באה לידי ביטוי החכמה האדירה של תורת ישראל. לא זו בלבד שהתורה ממחישה רעיונות בצורה חווייתית, אלא שהיא מצוה עלינו לפעול ולחוות את המסר שאותו היא רוצה להנחיל בצורה מעשית. אפשר ללמד ולהסביר הרבה על כך שא-לוהים ברא את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי, אבל התורה מצוה אותנו לעשות את הדבר הזה בדיוק בכל שבוע. אנחנו עושים מלאכה ששה ימים ושובתים ביום השביעי. בצורה כזו אנחנו הופכים את האמונה בבריאת העולם למשהו מוחשי שמסוגל להחזיק מעמד אלפי שנים ולהתפשט בכל רחבי העולם.

כך גם לגבי סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, התורה אינה מסתפקת בהזכרה של יציאת מצרים, אלא היא מצווה אותנו במכלול של מצוות שיחד מרכיבים את ליל הסדר. אנחנו אוכלים מצות ומרור, אוכלים בהסיבה ומספרים את ההגדה וכך חיים מחדש את השעבוד והעבדות ואת היציאה לחירות. בצורה כזו זיכרון היציאה ממצרים נותר חי ורלוונטי במשך אלפי שנים".

ועל אותו הדרך ציוונו הקל במצוות ישיבת הסוכה "זכר ליציאת מצרים", וכן גם כאן לא הסתפקו בזכירה תיאורטית בלבד אלא דווקא על ידי מעשה חוויתי ועוצמתי, הממחיש למעשה את "ענני הכבוד" שדרנו תחתם בזמן יציאת מצרים.

ועל אותו הדרך נטילת ארבעת המינים נועדו לשמחנו בחג על מנת שנוכל על ידם לנתב את השמחה הגדולה לעובדת ה', והשמחה בהיותנו עבדי המלך.

(והנה למרות שטעם זה נעלם מרוב ההמון, מ"מ טבע המינים לשמח בטבע, וכביכול באים על ידם לשמחה של מצוה אוטומטית, וכעין מה ששמעתי פעם בעניין קידוש הלבנה שתיקנו חז"ל לומר מיד אחריהם "עלינו לשבח" שלא יטעו שאנחנו עובדים לירח. וגם כאן ישאל השואל הרי למעשה רוב המון העם לא יודעים טעם זה, ומה הועילו חכמים בתקנתם, והתשובה ברורה כי טבע האדם כשמזכיר לעצמו בעלינו לשבח, "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ ואֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא", אוטומטית מסתלק ממנו הרהורי ההבל, ועל אותו הדרך בארבעת המינים שיוצרים בטבע שמחה, ונראה שלזה התכוון בעל החינוך "וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינים כולם משמחי לב רואיהם".)      

ז.  מעתה ברור גם מעשיה זו דר' חנינא בן דוסא, ובאמת רב חנינא ידע את אותו 'הסוד' והיינו שמסר טוב מעבירים רק בצורה מוחשית ומעשית, ואילו רב חנינא רק היה מספר את הנס הגדול, או אפי' מביא את הנחש בצנצנת, זה לא עוצמתי כמו שהנחש היה כרוך על כתפו, ולכן בא דווקא ככה לבית המדרש, וכשכולם רואים את הנחש כשהוא עדיין כרוך על כתפו, המסר ברור, "ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית".

יה"ר שנזכה כולנו להנחיל לבנינו את המצוות בצורה חיוביות ושמחה, ושלא ימוש ספר התורה הזה מפינו ומפי זרענו לעולם.     

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים