תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

חידושים לפרשת צו
ויקרא

מראה מקומות: פרשת צו

פרשת צו

 

על מוקדה- בטעם שנכתבה מ' קטנה

 
זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו (ו, א)
 

"מוקדה" נכתבה במ' קטנה, דבר שבדרך כלל רומז על חסרון כל שהוא, ויתכן לבאר בזה, בהקדם דברי הגמ' ביומא (מ"ה.) נחלקו תנאים כמה מערכות היו במשכן, ואמרינן התם "דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו, מנלן אמר קרא "היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה"- זו מערכה גדולה (שעליה יקטירו כל הקטרות- רש"י יומא ל"ג.), "ואש המזבח תוקד בו"- זו מערכה שניה של קטורת (שממנה חותין גחלים להכניס למזבח פנימי שחרית וערבית, להקטיר עליה קטורת תמיד, פרס שחרית ופרס בין הערבים- רש"י)".

ומבואר בדברי הגמ' כי פסוק זה של פרשתנו עוסק במערכה הגדולה אשר שימשה עבור כל ההקטרות, למעט גחלי הקטורת שהיו נלקחים ממערכה שניה שהיתה שם, והשתא יתכן לבאר דלכן נכתבה מ' קטנה לרמוז לחסרון זה במה שנגרע ממנה שימוש של לקיחת גחלי הקטורת כאמור.

בטעם שנזכרו דיני בגדי כהונה בפרשתנו ולא בפרשת תצוה

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי ילבש על בשרו (ו, ג)
 

וברש"י "מדו בד – היא הכתונת, ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו", וברמב"ן כאן הוסיף כי הוא הדין שלתרומת הדשן המוזכרת כאן נצרכים כל שאר ארבעת הבגדים של כהן הדיוט, וכן שמונת הבגדים של הכהן הגדול, ומה שהוזכרו כאן דווקא כתונת ומכנסים ביאר הרמב"ן, "אבל הזכיר אלה השנים לדבר שנתחדש בהם כאן, לומר שתהא הכתונת כמדתו, והענין לומר שאם היו מסולקין או קצרים ואינן מגיעין עד רגליו, ועבד בהן עבודתו פסולה, ולמד שלא יהא בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום".

והנה יש לעיין בעיקר דברי רש"י והרמב"ן הללו, כי מה שנתחדש כאן הוא פסול הבגדים שאינם תואמים למדתו של הכהן, וכן דין החציצה שפוסלת בהן, דמדוע הוזכר ענין זה דווקא כאן, ולא בפרשת תצוה, ששם נצטוו על עיקר בגדי הכהונה.

ויתכן לומר בזה, בהקדם דברי הבעלי התוס' בפרשת תרומה (כ"ה, ו) שנתקשו שם בהא דנכללו שמן למאר, בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים בכלל תרומת המשכן, והרי כל הפרשה כולה עוסקת בתרומה עבור צרכי הבנין, ולא בצורך שלחן גבוה, שהרי לא נכללו בכלל התרומה גם חטים ללחם הפנים, וכבשים לתמידין, ועצים למערכה, וביארו שם "ששלשתן צורך בנין הן, שמן המשחה שבו נמשחו ונתקדשו כל כלי המשכן, וקטרת נמי שכן דרך מלכים שמבשמין להם הבית קודם שיכנסו לתוכה, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וכן מצינו שעל ידי הקטרת שכינה נראית, דכתיב "וכסה ענן הקטרת", וכתיב "כי בענן אראה", ושמן למאור שכן דרך המלכים להדליק נר לפניהם קודם שיכנסו לבית, ואף על גב דלאו לאורה הוא צריך, מכל מקום הוא כבוד של מעלה".

ומבואר בדבריהם כי גם תרומות אלו היו צורך בנין ולא בעבור צורך עבודתו, ומעתה יתכן לומר שגם בגדי כהונה המוזכרים בפרשת תצווה יסודם חיובם אינו נובע מתורת דין עבודת הכהנים בדווקא, אלא  גם המה הינם מעיקר המשכן, דזהו כבודו של הבית שהכהנים מתעטרים בבגדים נאים בביתו של מלך, ולכן עיקר הציווי על בגדי הכהונה ועשייתם שייך בפרשת תצוה ששם נצטוו על עיקר מלאכת המשכן.

ומעתה יתכן דדין בגדי הכהונה המוזכר כאן חלוק מפרשת תרומה, והביאור בזה דדין "מדו בד" המוזכר כאן, שתהא כמידתו של הכהן הלובשה ושאר פסולי בגדי כהונה שנתחדש כאן, הרי אין יסוד החסרון בהו בעיקר הבגדי כהונה, דהרי מידה זו מתאימה לכהן אחר, אלא החסרון הוא בגברא הלובשה שאליו בגד זה אינו תואם, ולכן נכתב ענין זה דווקא כאן בפרשתנו העוסקת בעיקר דין עבודת הכהנים שבהם בגדים אלו פוסלים את הכהונה, ולא בעיקר הבנין שזה מבואר בפרשת תצווה כמו שנתבאר לעיל.

  מנחת חביתין- כפרת חטא העגל על ידי אהרון הכהן

זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירת האפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב (ו, י"ג)
 

ויקרא רבה (ח, א) "ורבנן פתרין קריא (פסוק זה) באהרן, בלשון זה הושפל "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה", ובלשון זה הוגבה, "זה קרבן אהרן ובניו וגו", מבואר כי קרבן מנחת חביתין שנצטוה אהרון להקריב בכל יום, הוא כנגד חטאו בחטא העגל, וכן איתא בילקוט לקח טוב כאן, "זה קרבן אהרן. יבא זה ויכפר על העגל הזה, ואומר (נחמיה ט) זה אלהיך ישראל".

ויש להבין מדוע דווקא כאן בקרבן חביתין של הכהן הגדול נתחדש ענין זה של כפרת חטאו של אהרון בחטא העגל, ולא בשאר קרבנות ועבודות שנעשו על ידי אהרון ובניו.

ויתכן לבאר בזה בהקדם דברי החינוך (מצוה קל"ו) בשורש מצוה זו של מנחת חביתי כהן גדול, "משרשי המצוה, לפי שהכהן הגדול הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים, כלומר כי הוא הנושא תפילה אליו בעדם, ועל ידי תפילותיו ומעשה קרבנותיו הם מתכפרים, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קרבן מיוחד תמידי כמו תמידי הצבור, וכמו שהתמידין שנים ליום, נתחייב הוא גם כן להקריב מנחתו פעמיים ביום".

מבואר דענין קרבן מנחת חביתין הוא כנגד קרבן תמיד שהוא קרבן ציבור, כיון שגם הכהן הגדול שקול כנגד כל הציבור, משום שכל הצלחתם תלויה בתפילתו ומעשה קרבנותיו[1].

והנה לעיל בפרשת כי תשא הבאנו את דברי המשך חכמה והרש"ר הירש כי שורש חטאם של בני ישראל בעגל היה במה שיחסו למשה תכונות אלוהיות, ולכן כשלא ירד לאחר ארבעים יום חיפשו תחליף עבורו עם כוחות דומים, וחטאם היה בזה במה שלא השכילו להבין כי משה היה רק שליח להביא את דבר ה', ואין לו מדיליה כלום אלא הכל תלוי אך ורק בהקב"ה, דאין עוד מלבדו ואין כח לשום גורם בבריאה בלעדיו.

ומעתה יתכן דגם אצל אהרון היה מקום לחוש שמא ייחסו לו תכונות אלוקיות כפי שטעו אצל משה, אחר שכל עיקר כפרתן תלויה בעבודתו ובתפילותיו, ואם כן היה מקום לחוש שדווקא בקרבן מיוחד זה של אהרון תהיה בחינה של קטיגור שנעשה סניגור, אבל אחר שנצטווה להקריב קרבן זה, מעתה מוכח לעיני כל כי נתרצה עוונו שהרי לא חששה התורה לקטרוג בעבודה זו, וכן מצינו שבהכרח בזה נתקן גם שורש חטאם של בני ישראל, שהרי מעתה לא חששה התורה כי יטעו בטעות זאת לייחס לאהרון כחות אלו, כפי שחטאו אצל משה, ונמצא אם כן כי דווקא בקרבן זה הוגבה אהרון לאחר שהושפל בחטא העגל.

ועל פי זה יתכן לבאר דבר נוסף, דהנה קרבן זה דאהרון נשתנה מכל הקרבן במה שנשרף כליל, ולא נאכל לכהנים דומיא דקרבן עולה שגם הוא כליל, ויתכן שזה בא להורות כי אין לאדם שום חלק בקרבן זה כעולה שיש בה רק אכילת מזבח, ולכן דווקא בסוג קרבן כזה נתקן חטאם של אהרון וישראל, במה שאין לו חלק לבשר ודם, בלתי לה' לבדו, שרק בו ראוי להאמין ולעבוד.

בענין חביבות קרבנו של אהרון כנגד י"ב שבטים

זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירת האפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב (ו, י"ג)
 

ויקרא רבה (ח, ג) "אמר רבי ברכיה חביב קרבן של אהרן לפני הקב"ה כי"ב שבטים מה טעם, "זה" מנין זה זיי"ן שבעה, ה"א חמשה, הא תרי עשר", ויש להבין מדוע נרמז ענין חביבותו של אהרון דווקא בתיבת "זה", ועוד יש להבין מהו ענין חביבות זו כנגד י"ב השבטים.

ויתכן לבאר בזה על פי מה שהבאנו לעיל בשם המדרש, שתיבת "זה" הכתובה כאן באה לרמז על ריצויו של אהרון אחר חטא העגל, כנגד "העגל הזה" שבו חטאו בני ישראל עיין שם, ועיין בילקוט שמעוני כאן (רמז תע"ט) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ועל כל פשעים תכסה אהבה, תפלה שנתפלל משה עליו, ומה נתפלל עליו, ר' מני בשם ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר מתחלת הספר ועד כאן כתיב "והקריבו בני אהרן", "וערכו בני אהרן", "ונתנו בני אהרן", אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם באר שנואה ומימיה חביבין, לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם, כדתנן כל העצים כשרים לגבי המזבח חוץ משל זית ומשל גפן, ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו[2], אמר לו הקב"ה חייך בשביל תפלתך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלה, שנאמר "צו את אהרן ואת בניו".

ומבואר כי תפילתו של משה לא רק שגרמה לאהרון להנצל ממות, אלא אף הועילה לו להתרצות שוב לפני הקב"ה כלפני החטא, ומעתה אפשר לבאר דמה ששקול אהרון כנגד י"ב שבטים בתיבת "זה" באה לרמז על ההתרצות המוחלטת שנתרצה לו הקב"ה, והוא על פי דברי רש"י בפרשת ויגש (מ"ה, י"ב) על הפסוק "והנה עיניכם ראות ועיני אחי בנימין" ופרש"י שם "ועיני אחי בנימין – השוה את כולם יחד לומר שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי, כך אין בלבי שנאה עליכם", הרי שהוקש בנימין לשאר שבטים.

ומעתה יתכן לבאר על דרך זה גם כאן, דמה ששקול אהרון כנגד י"ב שבטים בא להקיש גם את י"ב השבטים אחד לשני, כך שהוקשו כולם לשבטו של לוי שלא חטא כלל בחטא העגל, ונראה שמה ששקול אהרון כנגד י"ב השבטים מורה על ריצוי מוחלט שאיליו זכה על ידי תפילתו של משה, שכמו ששבטו של לוי היה נקי לגמרי מן החטא, כך גם אהרון נקי לגמרי.

כהונתו של אהרון- על ידי השתדלותו של משה 

זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירת האפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב (ו, י"ג)
 

בעיקר מה שמבואר במדרש שהבאנו לעיל כי תפילתו של משה גרמה פיוס וריצוי גמור עבור אהרון כלפני חטא העגל, עיין בהדר זקנים (לעיל בפסוק ב) שגם הוא הביא את דברי המדרש הזה, והוסיף בתחילת דבריו שם "נמצא בילמדנו שאמר הקב"ה במעשה העגל שלא יעבוד אהרן עוד וכו", ומבואר בדבריו שרצה הקב"ה להדיחו ממעלת הכהונה, ובזכות תפילתו של משה לא נטלה ממנו.

והנה מצינו שסירב משה לילך בשליחותו של הקב"ה כדי לא לפגוע בכבודו של אהרון, כמבואר במדרש תנחומא פרשת שמות (אות כ"ז), "שבשעה שאמר הקב"ה למשה שילך בשליחותו אצל פרעה, ואמר לו "שלח נא ביד תשלח", את סבור שמא עכב משה שלא רצה לילך, אינו כן אלא כמכבד לאהרן וכו', אמר משה כל השנים האלו היה אהרן אחי מתנבא, ועכשיו אני נכנס בתחומו של אחי ויהיה מיצר, לכך לא היה רוצה לילך", ומחמת כן שלא רצה לילך הפסיד מעלת כהונתו כמבואר במדרש רבה פרשת שמות "אמרו רבותינו ז"ל, "הלא אהרן אחיך הלוי", וכי מאחר שאמר אחיך, איני יודע שהוא לוי, אלא אמר לו ראוי היית להיות כהן והוא לוי, ולפי שאתה מסרב על דברי תהיה אתה לוי והוא כהן" וכן איתא בזבחים (ק"ב.) עיין שם.

נמצא שמשה הפסיד את מעלת הכהונה מחמת דאגתו שלא להחליש את דעתו של אהרון, אמנם מצינו כי יכל משה לזכות שוב במעלה זו לאחר חטא העגל, כשרצה הקב"ה ליקחה מאהרון, והנה למרות זאת מצינו שנתאמץ משה בתפילה בעבורו כדי שלא יפסידנה, נמצא שגם אחר שכבר נלקחה ממנו הכהונה היה מוכן לעשות כל מאמץ לדאוג לאחיו, ולא היצר על כך שנלקחה ממנו וזאת מחמת טהר לבו ומידות של משה.

ועיין בריש דברי המדרש תנחומא שהבאנו לעיל, "דבר אחר, "לך לקראת משה המדברה", זה שאמר הכתוב "מי יתנך כאח לי", ישראל אומרין לפני הקב"ה מי יתנך כאח לי, את מוצא כל האחים שונאים זה לזה, קין שונא להבל וכו', ישמעאל שונא ליצחק וכו', עשו שונא ליעקב וכו', השבטים שנאו ליוסף וכו', ובאיזה אח אמרו ישראל להקב"ה, כמשה ואהרן וכו' שהיו אוהבין ומחבבין זה את זה, שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה לא שנאו זה את זה, אלא היו שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה, תדע לך שבשעה שאמר הקב"ה למשה שילך בשליחותו אצל פרעה ואמר לו שלח נא ביד תשלח את סבור שמא עכב משה שלא רצה לילך, אינו כן אלא כמכבד לאהרן".

ואף אנו נוסיף ונאמר לפי המתבאר כאן, דגם אחר שכבר ניתנה הכהונה לאהרון לא הקפיד משה ושמח בגדולתו של אהרון, ולא תימא שמשה לא נתאווה למעלת כהונה גדולה, שהרי מצינו במדרש רבה (י"א, ו) בפרשת שמיני, "ר' חלבו אמר כל שבעת ימי המילואים היה משמש בכהונה גדולה וכסבור שלו היא, בשביעי אמר לו לא שלך היא, אלא של אהרן אחיך היא הדא הוא דכתיב "ויהי ביום השמיני", והנה עם כל זה לא היתה עינו של משה צרה באהרון אחיו כמבואר לעיל.

בענין שייכותם של אומות העולם בקרבנות

וזאת תורת זבח השלמים (ז, י"א)
 

מדרש תנחומא (סימן ו) "אמרו אומות העולם לבלעם, למה אמר הקב"ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות ולנו לא אמר כלום, אמר להם בלעם הקרבנות אינן אלא שלום, ומי שקבל את התורה שכתובין בה צריך שיקריב קרבנות, אתם מתחלה פסלתם אותה, ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות, מי שקבלה הוא מקריב קרבנות וכו' ולמה נאמר "זבח שלמים", שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, היאך, העולה אין כתיב בה שלום, ולא בחטאת ולא באשם אלא בתודה, בא וראה העולה היתה כלה כליל לאישים, והחטאת היתה דמה ואמוריה למזבח ועורה ובשרה לכהן, אבל לישראל לא היתה ממנה הנאה, וכן האשם, אבל התודה היתה דמה ואמוריה למזבח, והחזה והשוק לכהנים ועורה ובשרה לישראל, נמצאת עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, לפיכך נקראת זבח השלמים שהיה עושה שלום לכל".

וכוונת המדרש נראית סתומה, שהר גם העכו"ם שייכי בקרבנות כדאיתא בחולין (י"ג:) "איש- מה ת"ל איש איש, לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל", ועוד צ"ב מהו ההקשר בין קבלת התורה של עם ישראל, ואי קבלת התורה על ידי אומות העולם, לענין השלום של קרבן תודה, ומדוע שייך הוא דווקא לישראל שקבלו את את התורה ולא לאחרים.

ונראה לבאר כוונת המדרש, דנהי דעכו"ם שייכי בנדרים ונדבות, אולם כל קרבנותיהם עולה ולא שלמים, וגם באופן שהקדישו מפורש עבור שלמים כדאיתא במנחות ע"ג: "שלמי העובדי כוכבים עולות[3]", והטעם לזה ידוע לבאר כי אצל העכו"ם לא שייך לצוות על קרבן הנאכל לאדם כשלמים, משום שרק בני ישראל יש בכחם לקדש פעולה גשמית כאכילת בשר שלמים לכוונה ותכלית רוחנית, אבל אצל עכו"ם לא שייך ענין כזה, משום שכל כוונתם עבור הנאת עצמם ואינם יכולים לכוון מעשיהם לשם שמים, ולכן כל עיקר שייכותו רק לקרבן עולה שעולה כליל לה' ואינו נאכל.

והטעם לזה הוא דאחר שניתנה תורה לישראל נתחדש דווקא אצל בני ישראל ענין זה של "קידוש החומר", אשר גם פעולות גשמיות יכולות להתקדש ולהפוך למצוה כאכילה ושתיה ושאר מעשים, שגם פעולות גשמיות יכולות להתקדש ולהפוך למצוה, אולם אצל העכו"ם לא מצינו ענין זה כידוע אצל כהני דתם של שאר דתות אשר שפורשים מנישואים וחיי אישות, וחיים חיי פרישות מהעולם הזה באופן מוקצן.

ובזה יובן היטב מה שאמר בלעם לאומות העולם שהם לא שייכי בקרבנות משום שלא קבלו את התורה, וכוונתו להאמור לקרבנות שלמים ושאר קרבנות הנאכלים, שבהם תלויה קבלת התורה בסיני כפי שבארנו, דלאחר שלא קבלוה ממילא לא שייכי בענין של קידוש החומר, ולכן לא שייך לצוותם בסוג של קרבנות שכאלה, ונהי ששייכי בקרבן עולה משום שאינה נאכלת לאדם, אבל בשאר קרבנות אינם שייכים כפי שבארנו.

[1] וכן מצינו במכות (י"א,) שתפילת הרוצחים יש בכחה לפעול בקירוב מיתתו של הכהן הגדול, וזאת משום שהיה להם להכהנים לבקש רחמים על דורם ולא בקשו עיין שם.
[2] ביאור כוונת המדרש באה מפורש יותר בהדר זקנים כאן "שהרי בכל העבודות כיישב בני אהרן ולא כיישב בשום מקום אהרן. וכיון שהבנים חביבין שהם מי הבאר היאך שנואה באר שהוא האב והרי חלקת כבוד לעצים כדתנן הכל כשרין לעצי המערכה חוץ משל זית ומשל גפן. ואף על פי שאלו פסולין. כשהזכיר הכתוב המערכה לא הוציא את אלו ממשמעו בפירוש לפי שחלק כבוד לזית בשביל שמן שיוצא ממנו ולגפן בשביל הנסכים. ולמה לא תחלוק כבוד לאהרן אחי בעד בניו".
[3] עיין שם דילפינן לה מקרא דאשר יקריבו לה' לעולה- כל דמקרבי עולה ליהוי, ועיין שם שהביאה הגמ' מסברא גם כן. וביאור זה מצאתי אח"כ במפרשי המדרש עיין עץ יוסף ועוד.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים