תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

חשיבות לקרוא לאדם בשם הפרטי ולא בשם משפחתו
כללי
כותב החידוש: נהוראי סבג

מראה מקומות: מסכת יומא דף ד ע''א ומהרש''א שם

בענייני שם האדם ומהותו

נתעוררתי מזה זמן רב על שישנו מנהג בזוי בדור האחרון בקרב ציבור בני ישיבות והמון העם בכל המגזרים לקרוא בשם משפחה ודבר זה אין לו מקור בדורות הראשונים ונבוא לבאר העניינים.

נאמר בתורה "ויקרא את שמם אדם" וכן הוא אומר "אשר יקרא לו האדם הוא שמו".

ופירש המלבי"ם (בראשית פ"ב) דשמו של האדם הוא עיקר נשמתו והביאור בזה ששמו של אדם הואא מהותו שכל עניניו הרוחנים טמונים בשמו ואמרן חז"ל במסכת ברכות (דף ז.) ובבא בתרא (דף יד.) "לכו חזו מפעלות האל אשר שם שמות בארץ אל תיקרי שמות אלא שמות" ואמרן במסכת יומא (דף פג.) רבי מאיר בדיק בשמא שהיו ר"מ ור"י ורבי יוסי באים בער"ש במלון והיה להם להפקיד את הכסף ור"י ור"י אכן הקפידו ור"מ לא הפקיד ששאלו לשמו ואמר לו "כידור" אמר ע"כ ר"מ כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם" ואכן הוא גנב את הכסף ור"מ גילה זאת ע"י מאכל שאכל בצהרים.

ובדברי הנביאים מצינו במעשה דעכן (יהושע ז) "ויאמר לו יהושע יעכרך ה' ביום ההוא" היינו דשמו מוכיח שהיה מעשהו עכור למעול בחרם.

ואמרו במסכת יומא (ד.) "ויקרא אל משה וידבר למה הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו" עכ"ל מבואר שוא גזירת הכתוב ודין שמים. והמאירי בספר "בית הבחירה" (יומא דף ד.): "ממה שנאמר בתורה ויקרא אל משה וידבר וכו' והיה די לו באמרן וידבר לבד למדנו דרך ארץ שבשעה שאדם מתחיל לדבר אם חברו ראוי לו שיקראהו תחלה ולהודיעו שהוא רוצה לדבר עמו" עכ"ל.

ואין לך ראיה גדולה ממ"ש המהרש"א זצ"ל באגדותיו שם "אא"כ קורהו כו'. דהיינו שקורהו בשם כי הכא שקראו משה" עכ"ל ומצאתי פירוש נפלא בספר "כתונת פסים" (ויקרא פרשת ויקרא):: "כתב דכדי שישמעו ישראל, וצריכין הכנה מקודם, קשה הא בתחול הנבואה על המוכן הוא משה רבינו עליו השלום, תחול גם על שאינם מוכנים, שהם ישראל, גם שיותר טוב שיהיו גם הם מוכנים, אבל מכל מקום אינו מעכב בדיעבד. אלא לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר דבר לחבירו אלא א"כ קראו בשמו תחילה" עכ"ל

שמו של אדם נטוע משורש נשמתו

איתא בזוהר הקדוש (פרשת תצווה דף קעט:) שם האדם הוא משורש נשמתו דהיו שני נביאים ירמיהו וישעיהו דהתנבאו בזמנים שונים שתי נבואות שונות, דירמיה ניבא על החורבן בית ראשון, וישעייה על ביהמ"ק השני וז"ל הזוה"ק שם: "ועל דא אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, ואף על גב דאתבני לבתר, לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות ועל רזא דא שמא דההוא נביאה דאתנבי על דא ירמיהו אסתלקותא דנהורא עלאה דאסתלק לעילא לעילא ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, ירמיהו אסתלק ולא אהדר לאתריה ואתחרב בי מקדשא ואתחשכו נהורין אבל ישעיהו שמא גרים לפורקנא ולאהדרא נהורא עלאה לאתריה, (ישעיהו לאנהרא ההוא נהורא עלאה ולמעבד פורקנא) ולמבני בי מקדשא וכל טבין וכל נהורין יהדרון כדבקדמיתא ועל דא שמהן דתרין נביאין אלין קיימין דא לקבל דא בגין דשמא גרים וצרופא דאתוון דא בדא גרמין עובדא הן לטב הן לביש" ע"כ. מבואר כמה חשיבות יש בבחירת שמו של האדןם דהוא מורה על תכונות האופי הנטועות בקרבו.

וכתב ב"תיקוני הזוהר" (תיקון י.) וכ"כ בספר "נחלי דרוש" (שופטים עמ' שיט). שיש חובה לקרוא לאדם בשמו כעין שם של נשמתו של מעלה, ואם אדם מתרשל בזה הרי שפוגם בנשמת חברו. וכן כתב שו"ת פתחי שערים (סימן טז.). ומהרח"ו ז"ל בספר "שערי קדושה" (ח"ג שע"ה) שמו של הצדיק שורש נשמתו, ועי' בספר "דעת תפילה" עמ' יב האדם הוא נפש חייה לפי שורש נשמתו ולא לפי חומרן וכ"כ בהגר"א "נפש חייה' וכ"כ באדרת אליהו. בטוב ירושלים (ח"ז פ"ג עמ' ע.).

ושורש האדם בנוי מחמישה חלקים ואחד מהם קרוי "יחדה" וכוונת העניין שהשם של האדם הוא יחיד בעולם אין שני לו ולכן שמו קובע את מהותו.. וכבר כזאת מצאנו ראינו שכתב מרן החיד"א בספר "דבש לפי" (מערכת ש) שהאדם שואב את כל חיותו משמו היינו שכל הכח אכן נתון בשם האדם.

ומצאתי בס"ד שהדברים מפורשים ומבוארים היטב בדברי הרשב"א בתשובה (ח"ד סימן ל) דשמו של אדם מורה על קיום וז"ל: "דע כי קריאת השם יורה על הקיום. ובדבר המתפסד ואין לו קיום אין ראוי לקרות לו שם. ויורה ע"ז שם רשעים ירקב ולא שם לו על פני חוץ. וההפך ונתתי להם בבתי ובחומותי יד ושם לפני שמש ינון שמו. ועל כן תמצא דקדוק הכתוב כל התולדות שנולדו מאדם ועד שת שנמחו כולם ולא נשאר להם שורש לא הזכיר בא' מהם ויקרא את שמו עד שנולד שת. ומפני שנשתת ממנו העולם כתוב בו וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן. ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר. וכתב הטעם בצדו כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. שזה זרע אחר שיש לו קיום תחת הבל כי הרגו קין ואין לו קיום ולא נשתת זרעו. וללמד כי מזה נשתת העולם ולתולדותיו יהיה קיום. והוא שאמר ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש. אח"כ חזר והזכיר התולדות עד נח. ומפני שאף תולדות אלו גם כן נמחו במבול ולא נשאר מהם רק נח חזר שלא להזכיר בהם קריאת שם. ונח שנשאר ונתקיים ממנו העולם חזר ואמר בו קריאת שם. דכתיב ויחי למך וגו' ויולד בן. ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו. ואחרי שהיה לעולם קיום ולא נשחתו הדורות אח"כ אלא שנחלקו לאומות לא הקפיד בקריאת השם. כי כבר הודיענו בקיום הדורות ולא יתבטלו עוד. ולא היתה עיקר הכונה מעתה בזכירת הדורות רק למנות בלבד וללכת לספר יחוסן עד בואו ליחוסו של אברהם. כי עליו היתה הכונה בזכירות הדורות אלו ותולדותיהם" עכ"ל.

ועוד במצינו באוה"ח הק' (נצבים פכ"ט פס' יט): "ומחה ה' שמו שהיא נשמתו משורשה שהוא תחת השמים, וזו היא כריתות הנפש משרשה" ע"כ.

וכן ראיתי בכה"ג שכתב בשו"ת "משנה הלכות" (חלק טז סימן קיב) וז"ל: "ורק להעיר באתי דעד כמה שמא גרם הנה בס' הציוני פ' וישב בא אל אשת אחיך ויבם אותה כתב וז"ל והנני כותב המקובל בידי ונמצא אתי. ויבם אותה והקם זרע לאחיך פרש"י הבן יקרא על שם המת וכיון הסוד כדאיתא בבהיר אומר שם כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו שם שמו מעניינו שנאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ר"ל כי שמו של אדם הוא גופו. ה"ד ושם רשעים ירקב אטו שהשם ירקב אלא גופו. (עיין רש"י יומא נג: רקבון יעלה שלא יקראו בשמו) ומצאתי בספר החיים כי שמו של אדם הוא נשמתו שנאמר מתי ימות ואבד שמו וכאלה רבות. שמם מחית וגו' ואמחה את שמם. כן יעמוד זרעכם ושמכם זרעכם הוא שם הגוף ושמכם הוא שם הנשמות והוא שם התואר כי הנשמה אין לה שם קבוע עד יום צאתה מן הגוף כמבואר לעיל ואז ניכר שמה כי יצאה לפועל ומכריזין עליה יבא שלום ינוחו על משכבותם אם צדיק הוא. ועיין שם באריכות סוד הגלגול וסוד העיבור ודברים אשר לא שמעתן אוזן וכבוד ה' הסתר דבר אבל העתקתי קצת מה שנוגע לעניננו.

ובעיקר מ"ש בשם רש"י שמי שאינו מקפיד בקראה בשם עצמו הוא גורם ריקבון לנשמה, נראה לבאר בזה: דמאחר ושם האדם הוא נשמתו ומהותו הרי שקורא בשם מדשפחה לחברו מחליש כוחו.וזהו הריקבון. ובזה צריך להקפיד על עניין קריאת בשם הפרטי בדווקא ע"כ

ומרן החיד"א "פתח עיניים" מסכת יומא (דף לח:) רקביבות תעלה בשמותן דלא מסקינן בשמיהו. אפשר לומר במה שראיתי להרב החסיד מהר"ר אליעזר פואה זצ"ל בס' מדרש בחידוש והוא פירוש על ההגדה בפסקת מתחלה עע"ז דכשם שאמרן דאם אומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כך כשמספרים בגנותו מצטער ויש לו כפרה ולזה שנינו ג' מלכים אין להם חלק לעה"ב כי בספור זה וכיוצא הוה להו כפרה עכ"ד וז"ש רקביבות תעלה בשמותן דאם היינו מזכירים שמם אף דרך גנות היה להם איזה כפרה ואינם כדאים לזה. ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן פני דוד פ' מסעי בס"ד ע"ש עכ"ל וכה"כ בספרו הבהיר "פני דוד" (פרשת ויקרא).

וכוונתו נראה לי לומר דבא לפרש שכאשר אדם עושה מעשה גנאי הרי שמזכיר שמו הרי מגנהו, וכן הוא אינו מזכיר שמו הרי הוא מגנה אותו. מבואר במ' ששמו של אדם הוא מהות.

איתא בזוהר הקדוש (ח"ג פרשת אחרי מות דף עה.): "ר' אבא מהו, א"ל יומא חד הוינא אזיל בארחא אני ואחתי, שרינא בחד אושפיזא ורוינא חמרא, וכל ההוא ליליא אחידנא באחתי, בצפרא קמנא ואושפיזאי קטט בחד גברא, עיילנא בינייהו וקטרו לי דא מהאי גיסא ודא מהאי גיסא ורשימא דא הוה עייל לבי מוחא ואשתזבנא ע"י דחד אסייא דאית בגוון, אמר ליה מאין הוא אסייא, אמר ליה ר' שמלאי הוא, א"ל מאי אסותא יהב לך, א"ל אסותא דנפשא, ומההוא יומא אהדרנא בתשובה, ובכל יומא חזינא אנפאי בחד חיזו ובכינא קמי קודשא בריך הוא דהוא רבון עלמין על ההוא חובה ומאינון דמעין אסחינא אנפאי, אמר רבי אבא אי לאו דאתמנע מנך תשובה אעברנא מאנפך ההוא רשימא, אבל קרינא עליך (ישעיה ו) וסר עונך וחטאתך תכופר, אמר ליה ג' זמנין אימא, א"ל ג' זמנין ואתעבר רשימא, אמר ר' אבא ודאי מארך הא בעא לאעברא מנך דודאי בתשובה אשתכחת, אמר ליה נדרנא מהאי יומא לאתעסקא באורייתא יממא וליליא, אמר ליה מה שמך, א"ל אלעזר אמר ליה אל עזר ודאי שמא גרים דאלהך סייעך והוה בסעדך, שדריה ר' אבא וברכיה, לזמנא אחרא" ע"כ

שעת המילה שמו של התינוק מפי ה' ללב הוריו

וכתב רבינו האריז"ל בשער הפסוקים (שמות) שהשם ניתן בשעת המילה כסמל נשמתו של האדם. וכתב שה' נותן שם האדם בלב ההורים וכ"כ בשו"ת "יביע אומר" (חלק ה יורה דעה סימן כא) "וע' בשער הגלגולים (הקדמה דכ"ד ע"ב): כי כשנולד האדם, ואביו ואמו קוראים לו שם העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כאשר יעלה המזלג, אלא הקדוש ברוך הוא שם בפיהם השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כפי המקום אשר חוצב משורש אדם העליון. וכמ"ש (ברכות ז:) שמא גרים שנא' אשר שם שמות בארץ. והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד. ולכן ר"מ בדיק בשמא. (יומא פג:)" עכ"ל.

וראיתי דבעניין הזה פרשו עניין מעשה דבנות צלפחד דאמרן למשה "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו תנה לנו נחלה בתוך אחי אבינו" כתב בספר "דף על דף" (בבא בתרא קיט:) בשם הספר "אמרי פנחס": "שאל הרה"ק ר' פנחס מקוריץ זצ"ל מה הנאה להם בכך שתתייבם אמם. וביאר כי כוונתם היתה לאובת נשמת אביהם, כמו שמצינו ברות, 'להקים שם המת על נחלתו', ומפרש רש"י מתוך שאשתו יוצאת ובאה בנחלה אומרים זאת היתה אשת מחלון ושמו נזכר עליה. ומה מועיל למת ששמו נזכר כאין, אלא האותיות של שם האדם הוא חיותו, וכאשר מזכירים שמו בעוה"ז הוא נמצא כאן, ויש לו בכך נחת רוח ותועלת גדולה. לכן אין קוראים בשמם של רשעים, כי נפשם נכרתת" ע"כ.

לכך אמרו 'למה יגרע שם אבינו', 'תנה לנו אחוזה', ואם לאו תתייבם אמנו, כדי שיזכר שמו של אבינו. שהרי 'לא היה בתוך העדה' ולא היה רשע. (ובמוצ"ש נשבע שהדברים אמת). (אמרי פנחס פ' פנחס).

שמו של האדם זהו מהות בכל ענייני חייו

כתב המהר"ל בספר "דרך ה"' (ח"ד עמ' פ"ג- פד.) ששמו של האאדם הוא דבר המופשט מן הגשמי" ועוד "שהשם הוא מהות המופשט" ההינו 'שכל, גוף, מלכות (נשמה)

ויש לומר כוונתו ז"ל דבאר דע"י קריאת שמו של אדם הרי הוא נוסך בו הארה וקרבה להקב"ה ולכן אמר דדיש בו עירוב הצד השכלי עם השמימי היינו מלכות היינו נשמה. 

והן עתה חמיתי ראיתי דכבר כתב בספר "גבורות ה"' (חולין פרק כל הבשר דף קו:) דשמו של אדם זה מהות, וכן כתב בספר "תפארת ישראל" (פ"ג דף נז:) וזו לשונו: "שמו של האדם מורה על הדבר העצמי לו שהוא מייחד בו האדם מכל" עכ"ל

הרי לנו הוכחות ברורות כאור השמש מה גדול כוחו של שמו של האדם ומכח זאת נשכיל להבין מה נורא דבר זה שמה דנפרץ בימינו לקרוא בשמות משפחה ולא בשמו הפרטי של האדם. וכ"כ בסה"ק "אמרי יוסף" (וירא עה"פ ויקרא) ובספר "אהבת שלום" (וירא עה"פ ויאמר) שהקדושה של הדודשה נעותה בשמו שהוא נדוקת חיותו עי"ש באורך.

וכתב בספר "נתיב שם טוב" (פרק א ח"ב עמ' רמד:)  "השם מורה על מהות הנעלה מחלקי האדם" ועי' בדברי רבינו המהרש"א ז"ל בחידושי אגדות למסכת ראש השנה (דף טז:) על דברי רב יצחק דאמר "שלושה דברים מקרעין גזר דינו של האדם ואלו הן… שינוי השם וכו" ופירש הרב הנז' שכוונת הגמ' בזה "השם מורה על עצמות הדבר, ושינוי השם היינו שינוי עצמותו" עכ"ל. וראיתי לרבינו הרש"ש בספר "אור הלבנה" (דף קכו.) ד"צלם אלהים" על האדם נכנס בשעה שחברו יקרא לו בשמו" לכן מתבאר מכל דאין לזלזל בקריאת שמו של האדם דווקא.

וראיתי בספר "מטל השמים" להגר"מ טולדאנו שליט"א (פרשת ויחי) דהביא בשם הספר "מעבר יבוק" (פרק כג. מאמר 'שפתי רננות") שהמלאך שאל ליעקב אבינו "מה שמך" להודיעו שבשמו של האדם עיקר החיים והמוות והמזל תלוי בשמו עי"ש

וכיוצא בדבר עי' בספר "דברי אברהם" (דרוש פרשת בראשית) ששמו של אדם הוא שלו בלבד ע"מ שלא יתקנאו בו אחרים ולכן הגם שישנם כמה אמשים אשר יקראו תחת אותו השם מכל מקום כל אחד יש את יחודיותו שלו בלבד ולכן אדם הראשון קרא שמול לכל בע"ח כי א' דלא יהיו מתקאין אחד בשני ב' כדי יראו כל הבריאצ את סוד ההבדל בין כל חייה או בהמה או רמש וכו'

והוסיף שם דהנה ידוע דהעולם נסברא על חסד שנאמר בתתהילים "עולם חסד יבנה" ובמשנה במסכת אבות (פרק א משנה ב) "על שלושה דברים העולם עומד…ועל גמילות חסדים" כיצד תהיה הנתינה בעולם כל אחד יהיה 'עזר' ליברו ובכל יבוא העולם לתיקונו השלם"

ובשו"ת "דברי יציב" (השמטות וליקוטים סימן קב) דהשם של אדם מהות והוא דווקא בשעת המילה טשאז הוא זמן קדושה לזכר ולנקבה הוא ניתן השם בשעת קריאת התורה בשבת אצל ספר התורה ועל כן זהוטא "דרך פורה ראש ולענה" כל אותם אלו בדור האחרון המתחדשים בשמות משונים "חדשים לבקרים" הדבר וחמור מאוד. עי"ש, והגרי"ח מבבל זצ"ל בספר "בניהו" (מגילה דף כח.) דלא קראתי לחברי בחניכתו" היינו דאותו אמורא היה מקפיד שלא לקרוא לחברו בשם המשפחה אלא בשם הפרטי. ואפשר לבאר דטעמו ז"ל בעיקרם של הדברים הרי ידוע שלא ראוי ולא מכובד וע"כ יש לקרוא בשם הפרטי.

ועוד אנכי הרואה מה שכתב הגאון בעל "אגרא דכלה" (בראשית פי"ז) דבאישה יש להקפיד לומר "גברת כך וכך" היינו דווקא בשם המשפחה אא"כ הוא מכירה כגון אם הוא ממשפחתו או משפחתה דמותר וכ"כ הט"ז (חאב"ע סימן כא).

שימוש בשם המשפחה כשמו הפרטי בגט

ובשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן פג) והוב"ד נמי בספר "שדה צופים" (גיטין דף פז:) דהרמ"א בהל' גיטין (אה"ע סימן קכט סקט"ז ובד'מ)  דכתב דיש לכתוב שם הפרטי ולא שם המשפחה לבדו כ"ז דוקא בזמנם אבל בזמן הזה דרגילות בפי כל לקרוא לאנשים כך כגון 'מר כהן' שפיר לכותבו בגט כך דיודעין הכל דהוא נמי משמו, וכ"כ בשו"ת "חלקת יעקב" (חאה"ע סימן סימן צו אות א-ב)  ושו"ת "חתם סופר" (אה"ע סימן לב) דיוסף ב"ש דמיקרא יוסף ויסף וכדו' בזמננו כך יש לכתוב וכן העלה הגאון רבינו יואל טיטלביום בעל 'דברי יואל' מסטמאר זצ"ל ובשו"ת "תשובה מאהבה" (ח"א סימן נב) ובשו"ת 'צמח צדק" (אה"ע סימן קפד) כדברי התרומה"ד (ח"א סימן רלה) ובגט פשוט (סימן צא) שיש לכתוב שם משפחה אך באופן שמשתמשים בו לכל מקום ושם עצם פרח ואבד מן העולם. וכ"כ בשו'ת "אגרות משה" (חאה"ע ח"א סימן קעח) ובאו"ח (ח"ד סימן מ אות כ) שבימינו כותבין שם משפחה בגט ואפי' לד' הרמ"א ובפרט בערים גדולות וריכוזים חרדים שיש ב' איניש עם שפ זהה וסייפם דמנהג נכון הוא בדורינו. וכבר פסק הרמב"ם (דעות פ"ו הלכה ח) "בלבד שחברו לא יהיה בוש ממנו" היינו דקורא אותו בחניכתו.

ובשו"ת "יביע אומר" (ח"ו חאה"ע סימן יב אות ג) העלה להחמיר בזה בימינו כדברי הפוסקים דס"ל דבעי שפ פרטי ואין לחלק בין הזמנים אלא דכתב דיש להקל במקום עיגון וז"ל: "והנה מ"ש בגט שם המשפחה של המגרש אלגאזי, זהו נגד המנהג המקובל שנהגו שלא לכתוב שם משפחה בגט. וז"ל הרמ"א בדרכי משה (סי' קכט אות יט): ובסדרי גיטין שלנו כתוב בשם הרבה גדולים שאין לכתוב שם הכינוי של המשפחה כלל כגון גנש קץ שליינר וכדומה, וכן אנו נוהגים, וכן ראוי לנהוג, משום שכ' בסדר גיטין סי' נ על גט שהיה כתוב בו חיים המכונה גנש, שהוא שם משפחה, ואמר הרז"ק שהגט אינו כשר, כי על שם משפחה כותבים החינוך ולא המכונה, כי מכונה משמע לשון יחיד, וחינוך על כל המשפחה, כפרש"י (גיטין פז:). ולכן נראה שאין לכתוב כלום מכינוי המשפחה להוציא עצמו מספק. ע"כ. וז"ל הרמ"א בהגה סט"ז: וכל כינוי משפחה אין לכותבו כלל בין שהוא לשון עברי או לעז. ע"כ. והגאון מהר"ם בס' ברכות המים (ד"ז ע"ד) כתב, ולענין דיעבד אם כ' כינוי משפחה בגט, נראה דבין אם כ' דמתקרי או המכונה יש לפסול אפי' אם הגיע הגט לידה, וכמ"ש הרמ"א בדרכי משה בשם הרז"ק שהגט אינו כשר וכו'. ומשמע מדבריו דכ"ש אם כ' דמתקרי שהוא פסול אפי' אם כינוי המשפחה הוא עברי. עכ"ד. וז"ל מרן הש"ע (סי' קכט סי"א): לא נהגו לכתוב בגט לא כהן ולא לוי ולא שם כינוי אלא פב"פ וכל שום וכו'. וכ' ע"ז הגט פשוט (ס"ק קי), לכאורה נראה דר"ל, לא כינוי משפחה כגון אבן עזרא או אברבנאל, בין שהם בלשון הקדש בין שהם בלשון לעז, ולא כינוי המגרש כגון ששמו המובהק אברהם ומכנים אותו ג'ליבי או קומפראדו, וכיו"ב משאר כינויים, בכולם נהגו שלא לכתבם בגט, אולם חקרתי על המנהג וראיתי שאמנם לא נהגו לכתוב כינוי משפחה, אבל כינויים דשייכי למגרש או למתגרשת עצמם רגילים לכותבם. ע"כ. וכ"כ בשו"ת ויאמר יצחק (חאה"ע סי' קעח). ע"ש. ולפ"ז מ"ש הרמ"א בהגה על זה: וכבר נתבאר שבמדינות אלו אין נוהגים כן, קאי רק על כהן ולוי, וכן וכל שום, ולא קאי על מ"ש מרן ולא שום כינוי….וע' בשד"ח (מע' גט סי' ז אות יב) בשם תשובה מאהבה סי' נב בשני יוסף בן שמעון ושוים בקומה שיש לכתוב שם המשפחה בגט" עכ"ל מבואר דשם משפחה לדעת מרן זה נמי שעה"ד גמור בכל זמן.

אולם במחילת כת"ר לפום מש"כ דשם זה מהות ואין לקרוא בשם משפחה רק מדוחק גדול, ועכ"פ ראוי לקרוא בצירוף שמו ושם משפחתו גם יחד, לכאו' אין מקום לחלק בין זמן הקדופם דעליו מיירי הרמ"א לזמינינו, וע"כ נראה ברור דיש לכתוב בגט רק שם פרטי בלבד, ומי שכתב גם שם משפחה כיום בזמננו הוי כחניכתו ומהני בדיעבד כדברי האחרונים ז"ל הנ"ל.

ומ"מ לפום ריהטא אולי יש לחלק בין כתיבה לדיבור דהנה החת"ס דס"ל דבכ"מ כתיבה כדיבור להכי ס"ל דאפשר בימינו לכתוב שפ משפחה בגט או כתובה אולם דעת רבים מן האחרונים דאין כתיבה כדיבור רק לעניין ד"ת וספירת העומר ולדבריהם גם בדורינו לא לכתוב שפם משפחה אלא שמו הפרטי דבעל והאשה בלבד.

והן עתה ראיתי דבשו"ת "תפארת ידידיה" שוחט (סימן יא) העלה דאפי' בדעיבד נמיח בזה"ז גט שכתוב בו שם המשפחה דאיש או אישה ובעינן לכתוב גט אחר רק בשם הפרטי שלהם. ובספר "מנחת הח"ג" (חאה"ע סימן יג) כדברי הרמ"א גם בזה"ז. אך מי שיש לו כינויין בשמו הפרטי יש לכתוב השמות ורק לאחמ"כ הכוניין ויש להיזהר בזה.

וראיתי להרד"ק (שמואל א פכ"ו פסוק יד) דאדם מתעורר על ידי קריאת שמו הפרטי וכ"כ מרן החיד"א בספר "דבש לפי" (מערכת ש אות כ.). וכ"כ בסה"ק "נועם אלימלך" (שמות פ"א ד"ה או יאמר) וז"ל: או יאמר ע"פ דאיתא דהרוחניות והנשמה של אדם נקראים בשם 'שמות', דעיקר השם הנקרא לאדם כגון ראובן או שמעון זה השם הוא להנשמה ולא להגוף, והחקירה לזאת הוא שאנו רואים אדם שהוא ישן ורוצים להקיצו משינתו, אם דוחפים את גופו לבלתי יקראו אותו בשמו הוא יותר בקושי להעירו מאם היו קוראים אותו בשמו, וזהו מחמת כשאדם ישן אזי נשמתו עולה למעלה ויוצאת מגופו ולכן בקושי להקיצו משינתו ע"י דחיפת הגוף, משא"כ אם קוראים אותו בשמו. וכ"כ ר"נ  מרופשיץ זצ"ל בספר "זרע קודש" (פרשת תצווה) דאורו וחיותו דאדם הוא שמו.

קריאה לת"ח בשם המשפחה

ספר "צדקה וכבוד" (עמ' רעד) הביא דמותר לקרוא לרבנים בשם משפחתם כגון הרב אזולאי על מרן החיד"א. עי"ש,  ומ"מ נראה לי דלכאו' אין צריך להקפיד בזה דכגון בישיבות דיש רבנים שקוראים להם בשמם הפרטי והם שמחים עם הדבר.

ע"פ תכונתיו

ידוע הדבר שתכונות האדם נתונות להחלאתו הבלעדית והוא אחראי עליהן לעשות בהם טוב לבורא ולברואיו אשר ע"כ שמו הוא רמוז בתכונות נשמתו.

וראיתי בספר בן איש חי (שנה שניה פרשת פינחס): "ועל זה ארז"ל רבי מאיר בדיק בשמא שהיה יודע לשקול מספר יסודי אותיות שמו של אדם שידע כמה חלקים יש בו מיסוד האש או מרוח ומים ועפר, וזאת היתה חכמת אדה"ר ששם שמות לכל בריה כפי חלקי היסודות הנזכרים, וכ"כ רבינו בחיי ז"ל שהשכיל אדה"ר בחכמת האותיות לקרא השמות כפי טבעי הבריות בגבורה וקלות ואכזריות וכו', דכל המדות והכחות שבבריות באים ויוצאים מן היסודות שבהם עכ"ד ע"ש, עכ"ל

וע"ע כיו"ב "יד המלך" הלכות איסורי ביאה פרק א) עיין בתשובות הר"ן סימן ל"ג דכתב ג"כ דאין שמו של אדם שום סימן כלל ומשום דעשוי להשתנות, וגדולה מזו הרי הר"ן בתשובתו שם לא מיירי כלל באדם עצמו שאמר ששינה שמו, רק דהחילוף השמות המובא שם בתשובה זו היה שינוי שמות בגופא דעובדא, ובכל זאת החליט הר"ן דאין בשמו של אדם שום סימן ומשום דעשוי להשתנות, ומכ"ש באם אמר אדם בפירוש על עצמו דשינה שמו דהוא נאמן.

ואפשר לומר שהאדם יכול לשנות שמו במציאות , ויכול לשנות בשינו עניניו והוא חשיב שינוי השם אבל הדבר לא טוב לנשמתו אבל אם משנהו לאובה טפי ע"ז כתב הר"ן שיש לו נאמנות.

שמו על שם הצדיק

כתב הרב "נועם אלימלך" על התורה שצריך לקוא על שם צדיק את שם הילד ועי"כ מעשיו של הצדיק הרי הם מפעפעים בנשמתו וכיגדל אם ינתב מעשיו לאוב הרי יסייע לו הצדיק וכמו שמצינו במסכת יומא (דף לח:) מאי ושם רשעים ירקב אמר רבי אלעזר: רקביבות תעלה בשמותן, דלא מסקינן בשמייהו. מתיב רבינא: מעשה בדואג בן יוסף שהניחו [אביו] בן קטן לאמו. בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש, וכשגבר אויב טבחתו ואכלתו, ועליה קונן ירמיה אם תאכלנה נשים פרים עללי טפחים, משיבה רוח הקדש ואומרת: אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא! – חזי מאי סליק ביה. אמר רבי אלעזר: צדיק – מעצמו, ורשע מחבירו. צדיק מעצמו, דכתיב – זכר צדיק לברכה, ורשע מחבירו – דכתיב ושם רשעים ירקב. עכ"ל. וע"ע מה שכתב בשו"ת "יד אפרים" (סימן יד אות ו.) בעניין זה.

ע"פ מעשיו

ואמרן במדרש "שכל טוב" (בראשית פרשת וישב פרק לח): ותהר ותלד בן ויקרא [את] שמו ער. שהוער מן העולם, זה שכבר דרשינן שהראשונים משתמשין ברוח הקודש, לכך מכנין שם לבניהן על שם מעשה שעתיד להיות, ומתנבאין ואינן יודעין מה מתנבאין, ומגידים מראשית אחרית, וזש"ה אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), אל תקרא שמות, אלא שמות, שמו של אדם הוא על מעשיו, אבל אנו מוציאין שם בנינו על שם אבותינו הראשונים ע"כ ואמרן במסכת נדה (דף טז.): "דדריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו: רבש"ע, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני ואילו רשע או צדיק – לא קאמר, כדר' חנינא; דא"ר חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'." עי"ש.

ואני הצעיר אבוא לבאר ברקיע הבהיר: שהנה ידוע דעיקר מעשיו היא ע"י צדיקותו או רשעותו, והינו שהכעס לעומת השקט הגאוה לעומת הענווה, אמינות לעומת שקר וככל יעשה מעשים טובים אזי תגדל צדקותו, וזהו העניין נובע משמו של האדם, שאם שמו הוא צדיק או שם שיש בו מעלה הרי יש בו כח פנימי, ומאידך שנתון בו שם של דבר דומם ושם של רשע או שם שאין בו ממש הרי יש בו כח נטייה לחיצוניות.

שם האדם עם העתיד

והביאור בזה דשם האם הוא לפי העתיד שלו וצק"ב: דהא איך ידעו מעשיו בין טוב למוטב קודם שיבוא לכלל מעשים דהא הכי אמרן בנידה הנ"ל שזה אינו נתון ביד שמים? ויאייר לך העניין דהשם הוא כעין "מכשיר הפעלה" למעשי ועניני האדם בכל מהלך ימי חייו.

וביאור בזה דעניין עתיד האדם יקבע לפי מה שרואה בביתו הנהגות משפחתו והוא בשכלו ידע אלו מידות לאמץ לעצמו ואלו להניח דאישיות האדם נבנית לפי נסיונות החיים וע"י שיתמיד בתורה יתקן את עצמו ועי"כ עתידו יהיה נכון.

 

שמות מחודשים

ואני טרם אכלה לדבר, דע שאין נפשי נוחה בזה מה שנתחדש מנהג שאין לו עיקר מן התורה שיש האנשים שהתחילו לקרוא בשמות מחודשים שנהוג בהמון העם כיום אלא בשמות התנ"ך, והנה העולם קוראים שמטת על שם דומם, כגון "עדן כרמית, ניר" שו"ת "מבשרת ציון" (ח"א חיו"ד סימן כח.) והדבר חרוט בנשמת הילד וצריך להימנע מכך ויקרא בשמות מעדנים ויפים בדרך ישראל סבא אבות ואמהות האומה עליהם השלום ואני טרם אכלה לדבר, דע שאין נפשי נוחה בזה מה שנתחדש מנהג שאין לו עיקר מן התורה שיש האנשים שהתחילו לקרוא בשמות מחודשים שנהוג בהמון העם כיום אלא בשמות התנ"ך, והנה העולם קוראים שמטת על שם דומם, כגון "עדן כרמית, ניר" שו"ת "מבשרת ציון" (ח"א חיו"ד סימן כח.) והדבר חרוט בנשמת הילד וצריך להימנע מכך ויקרא בשמות מעדנים ויפים בדרך ישראל סבא אבות ואמהות האומה עליהם השלום והשבטים והתנאים ואמוראים קודשים ואנשי הצבא של ממלכות ישראל דוד שאול ושלמה ושומע לנו ישכון לבטח.

סיכום הדברים:

איסור ועוון פלילי לקרוא לחבר וכדו' בכל סוטואצייה שהיא בשם משפחה כלל אלא בשם הפרטי ששמו של האדם מכבדו ומעדן את פניו ומשרה עליו ועל סביבתו שמחת חיים.

וכן הקורא בשם משפחה הרי פוגם בנשמתו של חבירו, ושמו של אדם מעיד על תכונותיו, שמו של אדם לפי נשמתו.

כתבו הפוסקים שלכתחילה לקרוא בשם אחד דהוא עיקר ויש שכתבו שאפשר לקרא בשני שמות וכך נוהג העולם.

והכי אמרן במסכת ברכות (יב:) "לא שיעקר יעקב ממקומו אלא שישראל ויעקב טפל לו", אין לקרוא את שם הילדים על שם דומם כלל.

ואדם שקורא בשם משפחה זה מעורר שנאה ומידנים בניהם ח"ו והקורא בשם האדם ממש הרי הוא מרבה אהבה. והוא עוון פלילי כאשר כתבנו מתחילה. וה"ה מי שקורא בשמות מחתדשים שלא מזמן התנ"ך אלא שמות סתמיים שאין בם משמעות, לא טוב הדבר דהא השם מגלה תכונות.

 

והמורם מהאמור דמן הנכון יש לקרוא רק בשם פרטי ומותר אפי' בכינוי שרוצה בו שהוא שמו וכן נהוג העולם ומעורר אהבה בין רעים. לפיכך הקורא לחברו בשם משפחה הרי הוא איסור חמור  "ושומע לנו ישכון בטח ועליהם תבוא ברכה'

 

 

 

אהבת? שתף את החידוש

תגובה אחת

  1. כותב האדמור הזקן בשער היחוד והאמונה
    שאותיות כל דבר הם המחיות את הדבר
    לאדם הראשון היה את הכח לדעת בכל חיה את האותיות שמחיות אותה ולפ"ז קרא שמות
    ןלפי המובא בספרים שההורים הם היחידים שקובעים שמות בניהם כוון שהוא מעין נבואה
    י"ל בנ"ד את האמת בדברך החוצבים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים