תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

טלטול מן הצד
שבת
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: איתמר מת המוטל בחמה רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דלית ליה מ''ס טלטול מן הצד שמיה טלטול ומ''ס לא שמיה טלטול לימא כתנאי אין מצילין את המת מפני הדליקה אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה היכי דמי אי דאיכא ככר או תינוק מ''ט דתנא קמא אי דליכא מ''ט דר' יהודה בן לקיש אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי דמר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול ומ''ס לא שמיה טלטול לא דכ''ע טלטול מן הצד שמיה טלטול והיינו טעמא דר' יהודה בן לקיש דמתוך שאדם בהול על מתו -------------------------------------------------------------------------------- דף מד - א אי לא שרית ליה אתי לכבויי א''ר יהודה בן שילא א''ר אסי א''ר יוחנן הלכה כר' יהודה בן לקיש במת: אין ניאותין הימנו לפי שאינו מן המוכן: תנו רבנן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ורבי שמעון מתיר:

 

איתמר מת המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל – הופכו ממיטה למיטה, רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר "מניח עליו כיכר או תינוק ומטלטלו …. כי פליגי… מ"ס טלטול מן הצד שמיה טלטול ומ"ס לאו שמיה טלטול…. לא דכו"ע טמה"צ שמיה טלטול והיינו טעמא דר' יהודה בן לקיש דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי .

והוכיח ר"י בתוס' דכך ההלכה דשמיה טלטול – מדלא קאמר דכו"ע לא שמיה טלטול ומה שחזי' הכא שנחלקו ואמרו שאין לטלטלו. איירי כגון שאין כיכר או תינוק ,ויש לו רק מיטה אחת, והטעם שר"י בן לקיש בכ"ז מתיר להציל המת  זה הוא מהטעם דאי לא שרית ליה להציל אז מתוך שאדם בהול על מתו יבוא לכבות, ומדלא סברא ככה הגמ' משמע דשמיה טלטול.

אבל הק' בתוס' דא"כ ק' מהגמ' לקמן דמשמע דההלכה דלאו שמיה טלטול, דבריש כל הכלים משמע כר"י בן תדאי דקסבר לא שמיה טלטול וכו' וכן ממעות שעל הכר – מנער את הכר והן נופלות , ואבן שע"פ החבית מטה על צידה וכו' ופגה שהטמינה בקש דר"א בן תדאי ס"ל שאפילו מכוסה מותר לתקוע כוש  בפגה ולהוציאה, אפי' שע"י זה מטלטל את האדמה וכו', מכל אלו משמע דטמה"צ ל"ש טלטול, ומתרץ ר"י דיש לחלק, דהכא עיקר הטלטול לצורך מת  ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית ולא לצורך מעות ותבן .

ולכאו' הטעם בחילוק בין לצורך האיסור לבין צורך דבר המותר יש לבאר בג' אופנים:

א'] דכאשר המטרה היא דבר היתר, ממילא נחשב 'המעשה' שאני מטלטל – דבר היתר, וזה שקורה מחמתו טלטול של איסור לא מענין אותי כיוון שהמעשה נקרא ע"ש המטרה שלי והמטרה שלי פה זה לטלטל את ההיתר, וכאשר אני רוצה לטלטל את האיסור אז למרות שאני עושה את זה דרך דבר היתר, אבל כיוון שמטרתי היא לטלטל את האיסור אז נחשב שה'מעשה' שלי הוא טלטול איסור, והינו שמטרה שלי משנה את הגדרת עיקר ההתעסקות.

ב'] שיטת הרשב"א שכל שהוי לצורך השבת התירו, ואם זה לצורך לטלטל דבר היתר א"כ הווי לצורך השבת, ומותר.

ג'] האו"ז כ' דדין איסור טלטול מוקצה הוא מחשש שמא מתוך שמטלטל את האיסור ומתעסק בעינינו יבוא להשתמש באיסור , ולכן אם המטרה שלי פה זה לצורך האיסור , אז למרות שאני עושה את זה דרך ובאמצעות דבר היתר מ"מ עיקר העיסוק שלי זה באיסור, ואז יש את החשש שיש בטלטול מוקצה שמא ישתמש במוקצה, אבל אם המטרה שלי זה דבר היתר, אז למרות שיש פה איסור בסיפור, אבל כיוון שאין לי שום כוונה במעשה אל הדבר בעצמותו, אין מה לחשוש שמא יבוא להתעסק באיסור.

והנה נדון בעיקר באופן א'-

שכל שאני רוצה את ההיתר זה מגדיר לי את ה'מעשה' וההתעסקות:

ראשית נקדים ונביא את ל' הרא"ש דמתקשה כקו' התוס' הנ"ל וז"ל: הלכך נראה דהכי הלכתא דטמה"צ שמיה טלטול,

וקשה מהא דאמר לקמן בפרק כל הכלים (דף קכג א) הלכתא כרבי אלעזר בן תדאי דאמר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול.

ונראה דע"כ צריך לחלק בענין טלטול מן הצד, דהכא סבר רב דשמיה טלטול, ולקמן בפ' תולין (דף קמא א) אמרי בי רב לא שמיה טלטול, ובכולה הש"ס משמע דאמרי בי רב היינו רב, דבבבא מציעא פרק השואל (דף קב א) ובב"ב פרק בית כור (דף קה ב) פריך מרב אדאמרי בי רב ומצריך מילתיה דרב ודאמרי בי רב.

וע"ק דהיכי מצי רב למיסר להופכו ממטה למטה, והתנן לקמן בפרק נוטל (דף קמב ב) מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות. אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. ואף על גב דהתם מוקמי' לה בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור לו. ה"נ ע"כ צריך להיות בשוכח כגון שמת בשבת דאי במניח לא הוי שרי שמואל.

ועוד קשה דאפי' רבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן תדאי לקמן בפרק כל הכלים (דף קכג א) וסברי דשמיה טלטול, מודו דבכה"ג דמת לא חשיב טלטול, דהא שרו פגה שהטמינה ברמץ וחררה שהטמינה בגחלים אם מגולה מקצת.

הלכך נראה דלא דמי טלטול דהכא לשאר טלטול דטלטול דהכא הוי לצורך המת שאסור לטלטלו ולא לצורך המטה ולהכי שמיה טלטול. אבל כל הני ניעור עיקר צורך טלטול בשביל דבר של היתר, הלכך לא מייתי הכא אלא פלוגתא דר' יהודה בן לקיש ורבנן דפליגי במת, ולא מייתי ההוא דר' אליעזר בן תדאי ורבנן. וכן חילק גם רב אלפס.

והקשה על זה ה"ר יונה מהא דתנן לקמן בפרק תולין (דף קמא א) הקש שעל המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו, ודייקי מיניה בי רב דטלטול מן הצד ל"ש טלטול, והתם לצורך הקש שהוא מוקצה הוא מטלטל.

ולא קשה דהתם אף טלטול אין כאן כמו פגה וחררה ופוגלא שהוא מטלטלן בידו ואגבן מטלטלין דבר אסור, אבל בקש אינו מטלטל אלא בגופו כלאחר יד, הלכך אף על גב דלקש שהוא מוקצה הוא צריך, מדמה ליה לטלטול מן הצד שהוא צורך לדבר המותר. ע"כ

והיינו דמתרץ הר"אש דבאמת מצד טלטול אסור לעשות טמה"צ, אלא דהתם יש התר אחר של כלאח"י, ובמה שמבאר איך הגמ' מדמה את קש  לטמה"צ לא נתברר טובא מה הקשר בינהם, והא הגמ' כן  מקשרת בינהם[1].

ועדיין קשה טובא. דאיה"נ בקש יש להרא"ש תירוץ ששם זה דין אחר לגמרי, אבל מה יענה גבי אבן שעפ"י החבית דהתם היכא שזה בין החביות וחושש שמא האבן תשבור את שאר החביות, אז מותר לו להרים את החבית עם האבן למקום אחר ושם לנער, והא התם וודאי הטלטול הוא לצורך האבן, ובכה"ג ראינו שאין להרא"ש איך לבאר את זה אלא בכה"ג שהוי כלאח"י.

ואולי י"ל דעדיין נבדל אבן שע"פ החבית לבין קש, דבאבן למרות שהטלטול הוא כדי שהאבן לא תהיה פה, (בשונה מפוגלה ששם לוקח הפוגלה ועי"ז שלוקח את הדבר ההיתר גם מנער את העפר) אבל מ"מ איפה שאין לו מטרה בעצם הטלטול אלא כל מטרת הטלטול שהאבן הזו לא תהיה פה, ולא שהאבן תהיה שם, שבכה"ג אולי אפש"ל  שאז מיקרי פחות 'לצורך' דבר האסור, למרות שאז לא נוכל לבאר כפי שביארנו לעיל בהבדל בין צורך דבר המותר לבין צורך לדבר האסור, דא"א לומר שה'מעשה' הוא מעשה של טלטול היתר דהא סו"ס עדיין כל סיבת טלטולו זה בשביל האבן שמזיז את האבן מפה, אבל מ"מ וודאי  נקרא פחות מעשה טלטול של איסור ביחס לקש רוצה את הקש שיהיה פה, כמו שכ' הרא"ש "אע"ג דלקש שהוא מוקצה הוא צריך – דהיינו שצריך את הקש פה (וכמו שפי' רש"י התם הקש שעל גבי המטה: וסתמא להסקה, ומוקצה הוא, ובא לשכב עליו ומנענעו כדי שיהיה צף ורך לשכב – דהיינו שמטלטל לצורך הקש) כמו במת שלצורך המת הוא עושה, אז ממילא יהי' אסור אלא"כ יש פה כלאח"י –

ואילו הר"ן בבואו לבאר את החילוק בין הכא להתם כ' כך:

וקשיא לן ההיא דגרסינן בפרק כל הכלים וכו' כדכתיב בהלכות. תירוצו של הרב אלפסי ז"ל לא נתברר כל הצורך בהלכות, וכך הוא עיקר' של דברים, דתרי גווני טלטול מן הצד נינהו, דכל שעיקר טלטולו משום דבר המותר, ודבר המותר הוא שמטלטל אלא שאי אפשר לו לטלטל אותו דבר המותר, אלא אם כן יטלטל עמו דבר האסור בטלטול מן הצד, בכי האי גוונא שרי, [והיינו שמוסיף לנו פה הר"ן הבנה חדשה בחילוק, והיינו שכל הטלטול הזה בעצמותו זה טלטול היתר, ורק יש משהו שמגביל ומפריע, וכ"ז כאשר דעתו על דבר ההיתר,] והיינו ההיא דפגה שטמנה בתבן שהביא הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, והיינו נמי דתנן בפרק במה טומנין [דף מט א] בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והם נופלות מאליהן, ותנן נמי בפרק נוטל [דף קמב ב] האבן שעל פי חבית מטה על צדה והיא נופלת מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות, אבל כשעיקר טלטולו בשביל דבר האסור, אף על פי שמטלטל אותו מן הצד, כי הכא שהוא צריך לטלטל המת מחמת עצמו שלא בחמה ושלא ישרף בדליקה אסור.

והיינו דיש חילוק מהותי בין אבן שע"פ החבית למת, דבמת עיקר מטרתו בטלטול המת זה בשביל המת, שלא יסריח, משא"כ באבן שע"פ החבית שעיקר מטרתו בטלטול האבן (מה"צ) זה לא בשביל האבן, אלא בשביל החבית.

וממשיך הר"ן: וההיא נמי דתנן בפ' [תולין] [דף קמא א] הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו היינו טעמא נמי לפי שאינו מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שהוא צריך למטה, ואי אפשר לו בלא טלטול הקש, ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי.

והיינו שהתירוץ הוא, שבאמת זה לא לצורך הקש – וא"כ זה דומה לאבן שע"פ החבית שיש טמה"צ, והכא דומה לשם כי זה לא 'מטלטלו בהדיא', ולכן שרי.

והיינו משום דמבאר לכאו' דלא כרש"י , שהסיבה שמנער את הקש זה לא כדי לשכב עליו, אלא מפני שצריך את המיטה.

ולכאו' צריך להבין, דהא כמו שאם צריך למקום שבמיטה מתיר הר"ן להזיז את הקש כלאח"י, א"כ מדוע שיהיה אסור להזיז היכא שצריך את הקש בעצמו, דהא הוי נמי צורך המיטה, דהטעם שצורך המיטה מתיר זה כי אני לא מזיז לצורך דבר האיסור בעצמותו, (כמו במת שמזיזו בכדי שלא יסריח) אלא לצורך מקומו, ה"נ אפ"ל אפי' הכא שלכאו' אני מטלטל כי אני צריך להשתמש בקש, סו"ס הטלטול לא הוי "לצורך" הקש בעצמו, (כמו במת וכנ"ל) אלא אני רוצה כעין לצורך מקומו, והיינו שאני רוצה להשתמש במקום הזה יותר בטוב, והיינו שאני רוצה להשתמש במקום דהיינו במיטה שיהיה לי יותר נוח ולהשים שם קש ולמה באמת לא יהיה מותר? וכן כל היכא שיהיה לצורך האדם לכאו' אמור להיות מותר.( וביותר שהר"ן בדף קמ[U1] [U2] א' מבאר את סיבת צורך הקש כרש"י, שמנענעו כדי שיהיה צף ורך)

ובאמת השו"ע (או"ח שיא' הל' שבת סע' ה' ) כ' " אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו, מותר לטלטלו מה"צ … כיוון דלצורך דבר המותר הוא" ואילו אח"כ בסעיף ח' כ' "וטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור מותר הלכך קש שע"ג המטה דסתמו מוקצה….

והיינו דאם רוצה לשכב עליו [על המטה] מותר לטלטל בגופו אפי' שזה לצורך דבר שהשו"ע מגדירו כדבר האסור, ואילו לעיל בסעיף ה' כ' דלצורך מקומו מוגדר – לצורך דבר המותר, אלא שמפרש שבקש [הכא] , כיון שרוצה לישון עליו מיקרי לצורך דבר האסור וכדכ' הרא"ש וצ"ע.  

והמג"א שם כ' [סק' כד'] (ד"ה הלכך קש ) צ"ע דלפימ"ש ס"ה ושעיקר טלטולו אינו בשביל דבר המוקצה שרי, א"כ ה"נ שרי כמ"ש ב"י בשם הר"ן [ והיינו דהבין שקש צריך לסלקו (דהיינו שזאת המטרה) ואזי הווה לצורך מקומו וצ"ל דשרי ] וצ"ל דכיון דצריך לקש לשכוב עליו, א"כ הווי כעושה לצורך המוקצה, ובאמת ברא"ש משמע  – דאם כוונתו  לטלטל דבר המוקצה אפי' צריך למקומו אסור, ולא שרי אלא בשאין מיכווין כלל לטלטל המוקצה כמו בצנון. עכ"ל.

  וא"כ הוא הבין יותר ממה שמשמע בל' הרא"ש,, דהרא"ש ס"ה כ' דצריך בקש להקש [לשכוב עליו], והוא מוסיף להבין דאף אם רוצנה לסלקו יהיה אסור (ודלא כהר"ן), וא"כ צ"ע דמה ישיב לנו על שאלתינו מאבן שע"פ החבית שהיתה בין החביות דהתם נמי הוי כמו צריך למקומו שרוצה להשתמש בחבית, ומותר שם, וצ"ע.

וכה"ק המחצה"ש ד"ה ובאמת ברא"ש משמע [שנסוב על דברי המג"א] וז"ל: ר"ל, דלא כמו שסתם הרב ב"י בסעיף ה' דמשמע דכו"ע מודים ביה, אלא דהרא"ש חולק, ולכן הוצרך הרא"ש פה בקש לתת טעם דטלטול בגופו קייל מטלטול מה"צ [כי דברי השו"ע נובעים מדברי הרא"ש (שבקש מותר אפי' לצורך דבר האסור) אמנם לא ידעתי שום משמעות ברא"ש שחולק על האי דסעיף ח' [וכדה"ק], ואולי מ"א כתב כן מסברא דנפשיה, מדלא תי' הרא"ש כמו שתי' הר"ן, כי מה שכ' מ"א וצריך לומר כיון דצריך לקש לשכוב עליו כו' נראה באמת למ"א תי' דחוק (דיכל לתרץ כהר"ן וכנ"ל), אלא ע"כ דהרא"ש חולק על האי דסעיף ה'. עכ"ל.   

והלבושי שרד כ' ע"ז, במה שכ' המג"א, דבסעיף ה' כשעיקר הטלטול אינו בשביל דבר המוקצה (שרי) כתב וז"ל: ר"ל, בצריך למקומו, והוא הדין הכא הוי כמטלטל לצורך דבר המותר דהיינו השכיבה [דהיינו דאפי' לא צורך מקומו פה אלא עצם זה שזה לצורך האדם, הוי לצורך דבר המותר, דהא סו"ס העיקר שלא הוי לצורך המוקצה דהינו לטובת המוקצה], וכן הוא דעת הר"ן, ומשום הכי סבירא ליה דטלטול בגופו שוה לטלטול מן הצד [דהר"ן הבין שסיבת ההיתר שם הוי דווקא משום שזה לצורך דבר המותר, ולכן דווקא אי איכא צורך דבר המותר, אבל אי לא -לא], ולא שרי אלא משום שהוא לצורך היתר וכאמור. ותירץ דהרא"ש סבירא ליה דזה הוי טלטול לצורך הקש, לכן אין היתר אלא לפי שאין הטלטול אלא בגופו, וסבירא ליה דטלטול שבגופו קייל מטלטול מהצד, ומשום הכי שרי אף לצורך המוקצה, והמחבר פוסק כהרא"ש. [ולכן כ' דקש הוי לצורך דבר האסור], והינו דנח' הר"ן והרא"ש אם הא שצריך את הקש לשכוב עליו מיקרי צורך הקש או לא.

וממשיך הלבוש"ר  ובאמת ברא"ש. כוונתו [של המג"א] להקשות, דהרא"ש שהעתיק המחבר כאן דעתו, משמעות דבריו דאפילו צריך למקומו אסור כל שמטלטל המוקצה[וכאשר הוי לצורך דבר ההיתר כגון בפוגלה ששם נחשב 'שלוקח' את ההיתר ודרך אגב מיטלטל האיסור], ומשום הכי לא התיר כאן אלא לפי שהטלטול בגופו, וא"כ דברי המחבר כאן ודבריו בסעיף ה' כסותרין זה את זה. מיהו המעיין ברא"ש יראה שאין כל כך הכרח לזה, אלא יש לפרשו כמו שמפרש הב"י דמודה הרא"ש דבצריך למקומו שרי אף שמטלטל המוקצה עצמו, רק סבירא ליה דבקש הוי טלטול לצורך הקש, וכאמור: ע"כ.

דהיינו דהלבושי שרד ס"ל לומר שאין הבדל בין צריך למקומו לבין צריך לקש וכדה"ק וצ"ב באמת אמאי לא? (ושיהיה מותר) וכדה"ק המחצה"ש כנ"ל, וג"כ חולק על המג"א, וס"ל דבצריך למקום המטה, כן שרי לכו"ע, ורק היכא שצריך לקש אסור.

אבל החזו"א בביאור דברי הרא"ש כ' דאין כוונת הרא"ש לחלק בין טלטול ביד לטלטול בגוף, דכי היכי דבטלטול גמור אין חילוק אי מטלטל ביד או בשאר איבריו, וכדאמר קי"ב. דאסור לטלטל המנעל ע"ג רגלו, ה"נ לענין טלטול מן הצד אין לחלק בין יד לשאר אבר [חזי' שהחזו"א קורא לקש טמה"צ שעושים אותו ע"י גוף, דלכאו' אפש"ל דהתם מיקרי טלטול רגיל שנעשה ע"י גופו, ולא טמה"צ פלוס גופו, אלא שהחזו"א קורא לזה טמה"צ (ולכן מובן מה ביאר הרא"ש במה שקישרה הגמ' בין טמה"צ לקש שנעשה ע"י גופו) שאת זה שולל החזו"א] אלא כונת הרא"ש שאין ענין שכיבה על הקש שם טלטול הקש, אלא שם תשמיש השכיבה, הלכך אף אם כונת השוכב לנער את הקש, מותר, שהוא דבר נמשך מפעולת השכיבה, משא"כ בטלטול מת במטה, דבאמת יש כאן טלטול שניהן, ולאיזה מהן שמתכוין מתיחס אליו עיקר הטלטול.

ואולי אפש"ל דמה שכ' החזו"א בקש זה באמת ההבנה בשאר טמה"צ כגון בפוגלא ששם לוקח ס"ה את הפוגלא ועי"ז מיטלטל איסור, אפש"ל דהטעם שמותר משום דה"מעשה" מוגדר מעשה של הוצאת פוגלא (כעין מעשה שכיבה) שהוא דבר שנמשך מפעולת הוצאת הפוגלא (דבר היתר), כעין בקש – פעולת השכיבה,ולכן מותר בטמה"צ.

וא"כ יוצא שההיתר של קש = שכיבה, וההתר של טמה"צ לצורך דבר ההתר הוי אותו התר ואותו דין, וא"כ מובן מה הגמ' קישרה בין קש לטמה"צ, דבאמת שניהם אותו דין, אבל מה נבאר באבן וצריך וכו', דלכאו' התם הוי נטו פעולה של ניעור האבן? אולי י"ל דכיון שזה דבר שבלעדיו א"א לו לשתות מן היין, א"כ זה  נמי דבר שנמשך מפעולת השכיבה, אבל אם מתכווין כדי לשכב על הקש, אז זה לא נראה כדבר שנמשך מפעולת השכיבה,

והיינו דהבין החזו"א חידוש עצום: שכל המושג של צורך דבר המותר לא בא אלא להגדיר לי שזה הפעולה העיקרית וכל שא"ד הם נמשכים מהפעולה המותרת, אבל אם מיכווין לעשות לצורך דבר המותר את עצם הפעולה [פעולת טלטול דבר האסור בשביל דבר המותר] שזו ורק זו הפעולה שנעשית, ואין לי עוד פעולה נוספת לתלות בה (כגון לצורך מקומו) שאת זה אין לי בקש היכא שרוצה לשכב על הקש, שאז אין לי ב' זירות במקביל, שאני יכול לומר שזה נמשך מפעולה פלונית,

ועוד (כדביארנו לחלק בין אבן שע"פ החבית וכן בכל צריך למקומו, ששם הפעולה היא לפנות את המקום ולא לקחת את הדבר הזה, וזה גורם לי שפעולת ניעור האבן, או בטלטול המת לצורך מקומו, ששם המעשה הוא- יצירת מקום, שמפעולת יצירת המקום נמשך גם טלטול הדבר, משא"כ אם אני צריך את הקש, אז למרות שיש לי פה מטרה שהיא- לישון יותר בנוח על הקש, אבל כיון שהפעולה היחידה שלי פה זה "טלטול" ולקיחת הדבר הזה לצורך שהדבר יהי' לי פה, א"כ זה לא פעולה "שנמשכת" מפעולת הטלטול, דהא זה גופא מה שעושה טלטול, ואסור.

ואולי לפי"ז יובן מה הקשר בין קש לפוגלא וכנ"ל.

ולפי"ז ג"כ יובן מדוע רש"י כ' בטמה"צ: דהוי טלטול כלאח"י דלפי הנ"ל מובן שפיר, דהא זה וזה היינו הך.

וכן כ' החזו"א בהמשך בסוף דבריו – "משמע דאם מיכווין לישיבה על הקש אסור,

וא"כ יוצא דכל מה שהרא"ש כ' שמותר טלטול בגופו לפי דברי החזו"א, הווי דווקא משום שהוא לצורך דבר המותר, אבל אם הוי לצורך דבר האסור דהינו שזה לצורך שכיבה על הקש יהיה אסור, ואין התר כללי של 'גופו' שמותר תמיד[2], משום שטמה"צ וגופו זה אותו הדבר, שרק לצורך דבר המותר- מותר.

וא"כ אולי אפ"ל דאין מח' באמת בין הר"ן להרא"ש,  דאף הר"ן ביאר שכיון שצריך לשכב על המטה מותר לו, והווי דבר שא"א לו בלא טלטול המוקצה, ולכן מיקרי דבר שנמשך מפעולת השכיבה, וגם יוצא שהרא"ש ס"ל נמי כהר"ן, דכלאח"י לא קייל מטמה"צ , כפי שהיו שרצו לומר שנח' הרא"ש והר"ן [כגון הלבוש"ר], אלא דטמה"צ וכלאח"י הוו אותו הדבר[3].

ואם כנים דברינו, לפי"ז יובן עוד משהו, דהא הר"ן בדף קנד: בדברי הגמ' "היתה טעונה שליף תבואה (של טבל), מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר", וכ' הר"ן: ומשום צעב"ח הוא דשרינן טלטול כי האי גוונא, הא בעלמא אפי' טלטול מקצת שמיה טלטול ואסור.

ומדהוצרך לכתוב דמותר רק מטעמא דצעב"ח, אפי' שעושה את זה טלטול בגופו – ע"י ראשו, משמע דס"ל דכלאח"י לא קייל מטמה"צ וכדביאר החזו"א, דאם הוי לצורך דבר האסור- אסור. ולכן אף דהתם רוצה בס"ה לפנות את התבוא מע"ג הבהמה, שאז זה לא נמשך מפעולת ההתר [4],אלא מפעולת איסור של פינוי הבהמה ולא לצורך דבר המותר (האדם) אסור.

ולכן כ' החזו"א דלטלטל כלאח"י בגופו לצורך המוקצה, אין היתר וכך הבין באמת הר"ן, כפי שמשמע מפירושו בדף קנד:.

אבל הרשב"א דביאר דסיבת ההתר הוא משום דהוי כלאח"י, ללא טעמא דצעב"ח מותר, יהיה מותר אף לצורך דבר האסור ע"י גופו, וכן פסק המשנ"ב.

ובאמת הרשב"א עצמו כ' ב- קנד: וז"ל: "מכניס ראשו תחתיה מסלקו לצד אחר – ואף ע"ג דטלטול מקצת דבר מוקצה כטלטול כולו וכדתנן לעיל בפ' שואל… הכא משום הפסד בהמתו, ועוד דטלטול מן הצד הוא, – שאינו מטלטלו ביד, אלא בראשו, התירו". ע"כ.

והיינו דהא גופא ס"ל דטמה"צ וכלאח"י חד דינא הוא, אלא שעדיין ס"ל דאף לצורך דבר האסור (דהא הוי לצורך הבהמה ו-) מותר, וא"כ יצטרכו לבאר מ"ט קרי להו טמה"צ, אלא צ"ל דהוא ס"ל כדעת המשנ"ב דפסק שמותר, והבין כפי שהבין המג"א ברא"ש שכלאח"י קייל מטמה"צ, ואעפ"כ כ' בטלטול כלאח"י שהוי טמה"צ, וצ"ע.[5]      

ובאמת גבי האי סברא, דאם צריך להשתמש בדבר לצורך עצמו, כגון שאם רוצה להשתמש בקש כדי ליישב עליו בטוב, שרצינו לטעון שלכאו' הוי כעין לצורך מקומו, ועוד שאפש"ל דהוי לצורך דבר המותר, כל עוד שלא הוי לצורך המוקצה כגון לשמור עליו (במת – שלא יסריח), שיהיה מותר[6].

כ' הבית מאיר (רעו' סעיף ד' הג"ה) ד"ה ומותר לומר לנכרי, דמיירי התם שמותר לומר לנכרי שילוה את הישראל בנר להאיר לו בדרך, מטעם דהוי טמה"צ, והק' דהא הכא הוי לצורך דבר האסור, ומתרץ:   וצ"ל דגוף מה שצריך להנר דהיינו להאיר לו נמי דבר המותר הוא וק"ל:  

ולכאו' ק' דהא הר' יונה ס"ל דאי צריך לקש מיקרי לצורך דבר המותר, אלא דהרא"ש תירץ דהוי כלאח"י, והר"ן תי' דהוי משום שצריך למיטה, אבל אם עושה טמה"צ שצריך לקש, לא משמע שמותר ואפש"ל כנ"ל[7].

 

[1] ואלו הן דברי הגמ' התם: מתני' הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אלא מנענעו בגופו ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין ושל כובסין לא יגע בו ר' יהודה אומר אם היה מותר מע"ש מתיר את כולו ושומטו: גמ' אמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסיר אמר רב אדא בר אבא אמרי בי רב תנינא דלא כרב נחמן הקש שע"ג המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו ואם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו ש"מ טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ש"מ ע"כ.
[2] ולכן מה שמותר בקש הוי משום שמתעסק בשכיבה ולא שמטלטל בגופו את הקש, שזה אינו.
[3] שצריך בשניהם דבר המותר.
[4] דאילו הרשב"א באמת ביאר דמותר אף ללא טעמא של צעב"ח, אלא משום דהוי טלטול בגופו.
[5] דהא בטמה"צ כ' דהיכא שצריך בשביל המת, כגון שלא יסריח – אסור, ואילו הכא מתיר.  
[6] אלא דתרצנו דעדיין יש לחלק בין צריך למקום מבחינת 'מעשה' הטלטול לבין היכא שצריך לקש. ועיין.
[7] אבל ראיתי שהביאו לתרץ בשם הגרד"ל [בלקט שיעורים לשבת], דכונת הב"מ שהאור שמהשלהבת, נחשב כדבר בפנ"ע,

והוי כמטלטל לצורך האור, ולא לצורך השלהבת, ומחודש וצ"ע. עוד ראיתי מהגרד"ל, דיש להוכיח כהב"מ, מהא דאיתא שבת דף מז דאסור לטלטל הנר שמן ופתילה לר"ש, משום דנעשה בסיס לשלהבת, ותיפו"ל דמטלטל השלהבת, וע"כ דמ"מ הוי טמה"צ, ושרי לצורך שימוש בשלהבת להאיר, אי משום דשימוש במוקצה שרי, או משום סברא הנ"ל המחודשת, ועי' חזו"א סי' מ"ז אות י' שנגע בהערה זו.

 [U1]
 [U2]

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים