תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

ירושת מלוה – יש נוחלין
בבא בתרא
כותב החידוש: חנן שפירא

מראה מקומות: יש נוחלין קכד.

 

בביאור דיני ירושת מלוה ע"פ ובשטר לרבי ולרבנן:

גמ' קכד. "ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים, יצא עליהן שט"ח בכור נותן פ"ש".

וכתב הרשב"ם דדין זה הוא רק במלוה בשטר ואליבא דרבי דבכור נוטל בשבח ששבחו נכסים אחר מיתת אביהן, אך במלוה ע"פ לרבי ואף במלוה בשטר לרבנן אינו נוטל פ"ש בדמי הפירעון, דבמלוה בשטר הוי הפירעון מוחזק לאב ולא ראוי כיון דהוי כשבח ששבחו נכסים ממילא דלרבי נוטל בשבח פ"ש, אך מלוה ע"פ אינו נוטל פ"ש אף לרבי כיון שיכול הלוה לטעון פרוע דהא קיי"ל דהמלוה את חבירו בעדים אי"צ לפורעו בעדים וכיון שכך נמצא דאין מוחזקין בחוב זה וממילא לא שייך לו' דזה הושבח ממילא ויטול פ"ש דהרי אינם מוחזקים בגוף הדבר כיון שאין גוף. עכת"ד.

קודם לכל יש להקדים מה דנתבאר בסוגיות הקודמות בפירקין דענין המוחזק דסוגיין אינו כמוחזק הרגיל דדיני ממונות, דמוחזק בממונות פירושו (בקצרה ממש) שהממון נמצא בבעלותו של אדם באם אין לנו ידיעה המשנה מכך ולכן אדם שיתבע את ממון זה וייטען ששלו  הוא עליו להביא ראיה כיון שהחזקת הנתבע בחפץ הנידון היא בתורת בעלים דכיון שאין לנו כל ידיעה נגד בעלותו וזה היה שלו עד היום[1] על התובע הראיה, אך בסוגיות אלו של דיני ירושה [דכתיב "בכל אשר ימצא לו"] הענין הוא שזה נמצא בהחזקתו ממש דהיינו שזה עומד לו כעת ולא עתיד לבא אליו וכגון בדיקלא ואלים שזה התרחבות והתפתחות של המוצר שהיה לאב, וראוי הפי' הוא שזה דבר חדש שנולד ונוצר אחר מיתתו וכגון בחוב שדמי הפירעון אינם ברשותו ובבעלותו כעת אלא עתידין לבא אליו ולכשיבואו הם מוגדרים כדבר חדש. [ולכן בהרבה מקרים שלענין מוחזק שבכל הש"ס הוא מוחזק גמור, לענין ירושת בכורה הוי ראוי, וכגון ספינה שבים בסכנה, וכן כל המקרים שדנה הגמ' בסוגיות אלו, דלענין ממון כיון שהבהמה שהיתה של האב נתעברה לכן לא משנה האם נשתנה שם ומהות המוצר אחר מיתתו והאם זה דבר שהיה מונח בבהמה בחייו ושאר הסברות הקיימות לענין ירושה, דכיון שלמעשה זה בא מממונו אז הוא מיד זוכה בזה ולכן לענין מוחזק שבכל הש"ס ודאי שהיורשים נחשבים דינית למוחזקים בממון שבא מהממון שירשו ואם יתבע אותם אדם על העובר שנולד אחר מיתת האב יחשב למוציא ויוטל עליו חובת הראיה וכדינא דהממע"ה].

בתחילת דבריו מבאר הרשב"ם דבמלוה בשטר נוטל פ"ש כיון שמוחזק בשטר וגביית החוב הינה ע"פ השטר ולכן הוי הפירעון שבא ע"י גביית המלוה עם השטר כשבח של השטר. והביאור, שכיון שהכח הדיני של המלוה לגבות מהלוה בלא שיוכל הלוה לטעון פרוע או להד"מ הוא ע"י השטר בלבד, דהרי בלא שטר יכול הלוה לטעון טענות כנגד המלוה עד שיוכח אחרת, ממילא ההגדרה של הפירעון ביחס לשטר הוא כשבח היות ושבח אי"ז רק מציאותית וכאילן שגדל, אלא כל דבר שהביא דבר מוגדר הדבר שבא כשבח של הדבר שהביאו, וממילא, כיון שכחו הדיני לגבות את דמי הפירעון זה רק ע"י השטר נמצא שהשטר הביא את הפירעון, דאף שברוב המקרים הלוה משלם אף בלא השטר מ"מ הרי אם יטען כנגד ההלואה תתקבל טענתו ורק כשיביא המלוה את השטר יוכל לגבות ללא שיוכל הלוה לטעון ע"ז ולכן השטר הוא שהביא את הפירעון, דרק ע"י השטר יכול הלוה לגבות דמי הפירעון, דכיון שע"י השטר גובה המלוה ולא יכול הלוה לטעון כלל טענות על החוב נמצא שקיים לו כח הגבייה בכך שהשטר בידו, וכיון שזה היה קיים לאב בחייו ממילא מוגדר הפירעון ביחס אליו כשבח שבא מהשטר ולא כדבר חדש, אך במלוה ע"פ כיון שכח הגבייה לא היה קיים לו כיון שרק כשיעידו העדים יפסקו בי"ד שחייב לו וכשפוסקים שחייב לו זה מוגדר כדבר חדש שבא אחר מיתתו דרק אז נוצר כח הגבייה הדיני. ולפי"ז כ"ז רק באם אם לא העידו העדים בחיי האב. [אמנם לולי דבריו היה אפשר להבין ששבח זה רק באם גדל המוצר שהיה בחיי האב וכאילן שגדל דבזה נתווסף על המוצר שהיה לאב וזה מוגדר כשבח, אך בפירעון המלוה אי"ז שבח כיון שלא התווסף כלל על מה שהיה לאב אלא הזכות לגביית דמי הפירעון שהיתה לאב התממשה ולכן אי"ז כשבח כיון שלא נתווסף על מה שהיה לאב בחייו, ולפיכך מסברא יש לומר דלרבנן יטול בפירעון המלוה בשטר פ"ש כיון שאף לרבנן האב מוחזק בשטר והפירעון שבא מהשטר אינו מוגדר כשבח היות ואי"ז כחפורה והוו שובלי שהיה לאב מוצר במצב שונה בשמו ובמהותו מהמוצר שקיים היום כיון שדמי הפירעון הינם רק התממשות של מה שהיה לאב וכלל לא נשתנתה הזכות שהיתה לאב והוי מוחזק בזה אפילו יותר ממה שמוחזק בדיקלא ואלים כיון שלא התווסף כלל על מה שהיה לאב, אך ברשב"ם שאו' שאף זה מוגדר שבח מבואר ששבח זה לא רק אם התווסף אלא שבח הגדרתו הוא כל דבר שהביא דבר אחר ממה שהיה לאב דהיינו שאינו חלק ממה שהיה לאב דאינו נטפל למוצר שהיה מוחזק האב, ואף שדמי הפירעון באו מכח התממשות הכח גבייה שהיה קיים לאב בשטר מ"מ זה דבר מוצר חדש כשובלי ולכן לרבנן אינו נוטל פ"ש].

ובסוף דבריו מבאר הרשב"ם שמה שלא נוטל פ"ש במלוה ע"פ זה כיון שיכול הלוה לטעון פרוע על ההלואה וממילא לא שייך לומר שהיה לאב את כח הגבייה של מלוה זה בחייו דכיון שאם היה תובעו לשלם לא היה מחוייב אלא היה יכול לטעון פרוע זה אומר שלא היה קיים לו כח הגבייה, ואף אם יביא המלוה עדים שלא פרע לו או שלא יטען הלוה פרוע ובי"ד יפסקו שחייב לשלם לו אין דמי הפירעון מוגדרים כמוחזקים לאב כיון שהפסק הוא דבר חדש שאירע אחר מיתתו והוא זה שיצר את כח גביית מלוה זה, ולא היה האב מוחזק בכח הגבייה בחייו, דדוקא בשטר כיון שאינו יכול לטעון פרוע אז היה קיים לאב בחייו את כח הגבייה של החוב ולכן הוי מוחזק לאב, אך בע"פ הוי דבר חדש שבא אחר מיתתו כיון שבחייו לא היה לאב את כח גביית הפירעון, אלא שאם היו לו עדים על ההלואה אז היה לו אפשרות להביאם לבי"ד שבי"ד יפסקו שחייב לו אך את כח הגבייה עצמה לא היה לו.

ומלוה ע"פ אחר זמנו דומה למה דקיי"ל שאם הוריש האב ספינה שבים אין הבכור נוטל בה פ"ש, דאף שיכולים להקדישה ולמוכרה דהוו בעלים גמורים עליה אין הבכור נוטל בזה פ"ש, היות והספינה במצב של סכנה וקיים צד גדול מהרגיל שלא תשאר בשלימותה ולכן במה שיצאה מכלל סכנה זה מוגדר כדבר חדש שבא לאבא (דהיינו לא שזו זכייה חדשה כשבאה אלא שזה כדבר חדש שבא לו בשעה שיצאה ממצב הסכנה למצב רגיל) ובמצב הסכנה אי"ז מוגדר כמוחזק לאב לענין ירושה. ואותו ענין יש גם באחר זמנו בע"פ דכיון שיכול לטעון פרוע אז אף שפסק הבי"ד שאחר מיתתו הוא על החוב שהיה בחייו מ"מ הוי כדבר חדש, דכיון שיכל לטעון פרוע אז לא היה קיים לו כח הגבייה בחייו ואף אם מודה הלוה שהיתה הלואה) זה מוגדר כדבר חדש כיון שקבלת המעות מוטלת בספק דהרי לא היה קיים לאב את כח הגבייה, ובזה הדימוי לספינה, שאף שהחוב והספינה קיימים מ"מ כיון שפריעתם מוטלת בספק אז כשפרע הלוה הפירעון נחשב לדבר חדש שלא היה קיים לאבא  אלא אחר מיתתו פסקו בי"ד שחייב וזה דבר חדש דהפסק שחייב לו היה אחר מיתתו. [אך באם יש ספק על פריעת המלוה מחמת שיש ספק האם יקיים הלוה את חובתו לשלם או שיגנוב את המלוה ולא ישלם ודאי שכשלבסוף שילם לא הוי ראוי דכח הגבייה כן היה קיים לאב דהרי דינית הוא מחוייב גמור ובבי"ד האב יכול לכופו לשלם, אלא שבפועל קיים חשש שלא היה משלם שזה נגד דיני הממון, אך זהו רק חיסרון בתשלום בפועל ולא בעיקר החוב. וממילא יש לבאר את הדין בספינה דשם לכאו' זה ענין טכני ולא דיני, דהרי מצד הדין זה ברשותו לגמרי וזה עומד לו אז מדוע מה שבפועל אולי הספינה לא תחזור עושה אותה לראוי].

ונתקשו האחרונים בדברי הרשב"ם דהרשב"ם כתב ב' סברות שונות שיוצא מהם דין שונה, דלהסברא שהוי גוף ופירות במלוה ע"פ אף בתוך זמנו לא יטול פ"ש כיון שאין שטר דנימא דהפירעון הוי שבח שבא ממנו, ולהסברא שאי"ז מוחזק אלא ראוי כיון דיכול הלוה לטעון פרוע זה לא שייך בתוך זמנו שאינו יכול לטעון פרוע ויצא דאף במלוה ע"פ יטול פ"ש באם זה תוך זמנו. [ואף אם היו לאב עדים שודאי יעידו שהלוה לא פרע את חובו הוי ראוי דלמעשה רק אחר מיתתו נפסק החיוב ונוצר כח הגבייה ולא היה לו את כח הגבייה בחייו, והרי ראוי אין הפשט שההסתברות היא שזה לא היה מגיע לאב אלא שלמעשה זה לא היה קיים לאב בחייו וממילא אף בזה יחשב ראוי. אף שהיה מקום לדון ולומר דכיון דהעדים בודאי יעידו אז אף שבפועל לא העידו בחייו לא הוי ראוי מה דאח"כ העידו כיון שהוא היה במצב שיכול לפסוק כך בבי"ד ולכן יחשב כמוחזק לאב בחיוב שנפסק. אך לכאו' כלל לא שייך לו' שודאי יעידו העדים שהלה חייב לאב, דשמא ימותו או לא ירצו להעיד או שהלוה יביא עדים נגדם ולכן נראה דודאי לא יוגדר כמוחזק אף באופן זה].

ובקצוה"ח (רע"ח,ו') הוסיף להקשות דהא מבואר בב"ק מג. דאף במלוה ע"פ לרבי חשבינן ליה כמוחזק בפירעון דמבואר שם שלרבי הוי מוחזק הבעל בירושת נזקי אשתו עיי"ש, והתם הוי כמלוה ע"פ, ואף למ"ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי ושם מדובר על נזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה, אי"ז אלא לענין שגובין ממשועבדים, אך לענין מה דיכול לטעון פרוע ודאי הוי כמלוה ע"פ כיון שאין שטר והרשב"ם הרי כ' דבע"פ אף לרבי הוי ראוי.

וכתב הקצוה"ח דעיקר סברת הרשב"ם הינה הסברא שהפירעון הוי כשבח ששבחו נכסים ממילא, ומה שכתב דבמלוה ע"פ יכול לטעון פרוע ולכן אינו מוחזק בזה אינו אלא לרווחא דמילתא, ולכן אף בתוך זמנו לא יטול פ"ש, והניח בצ"ע את הקושיא ע"ד הרשב"ם מהגמ' בב"ק. (ובחידושי ר' מאיר שמחה עה"ד כתב יישוב לדברי הרשב"ם מקו' זו, עיי"ש).

וכהקצוה"ח מבואר גם בדברי תוס' בע"ב, דתוס' הקשו על פי' הרשב"ם אמאי אין הבכור נוטל פ"ש במלוה בשטר לרבנן, הא כיון שהשטר הוא גוף ודמי הפירעון שבח שיתבע הבכור חלוקה בשטר וממילא יטול פ"ש בדמי הפירעון כיון שלכו"ע לאחר שחלקו השבח מגיע לבעל הממון. ומבואר מקושייתם דלמדו ברשב"ם שעיקר טעמו במה דלרבי נוטל פ"ש הוא מחמת דהשטר הוי גוף והפירעון שבח.

אמנם בכדי ליישב קו' הקצוה"ח נראה שיש לבאר ברשב"ם דבאמת מודה הרשב"ם דאף במלוה ע"פ תוך זמנו יטול הבכור פ"ש, ומה שהרשב"ם כתב שהטעם בשטר הוא שהוי כנכסים ששבחו ממילא אחר מיתת אביהן אי"ז לאפוקי מלוה ע"פ, וכמו שמבואר בסוף דבריו שבמלוה ע"פ לא נוטל רק כיון דיכול הלוה לטעון פרוע שזה לא שייך בתו"ז, אלא דהרשב"ם בא לבאר מה המעלה שיש בשטר שאין בע"פ, וביאר שבשטר ל"צ להגיע לטעם שנוטל במלוה ע"פ  [שאותו יבאר אח"כ] אלא נוטל פ"ש מכיון דהוי ככל נכסים ששבחו ממילא אחר מיתת אביהן.  והטעם שנוטל אף במלוה ע"פ תוך זמנו הוא, דאף שלא היה האב מוחזק בגוף דנימא נכסים ששבחו ממילא, מ"מ כיון שלא יכול הלוה לטעון על החוב עצמו טענות כפרוע ולהד"מ אז נכון שלא היה קיים לאב את כח גביית דמי הפירעון אך זהו רק חיסרון טכני שלא העידו העדים בחייו על ההלואה ולכן לא יכל לחייב את הלוה בדמי הפירעון, [דאם העידו עדי ההלואה בחיי האב הוי כמלוה בשטר וודאי שיטול פ"ש כיון שבחייו היה לו כח גבייה מוחלט וגמור דהרי בי"ד פסקו שחייב לו, דודאי אין הבדל אם כח גבייתו הוא ע"י שטר או ע"י פסק בי"ד דהענין הוא שקיים לו כח הגבייה] אך בעיקר החוב הרי לא יכל הלוה לטעון טענת פרוע דהוי תו"ז, ולכן זה לא דבר חדש שנוצר אחר מיתתו דנימא דהוי ראוי לאב אלא החוב מצד עצמו היה קיים לו בחייו, אלא שבכדי שיוכל בפועל לגבות ולא יוכל הלוה לטעון ע"ז צריכים העדים להעיד. אמנם ודאי דאם אין עדים כלל על ההלואה אזי אף אם זה תוך זמנו ודאי דהוי ראוי כיון שאין זה חיסרון טכני שצריכים להעיד אלא זה חיסרון בעצם החוב דאף שפרוע אינו יכול לטעון יכול לטעון להד"מ, אך בנידו"ד מיירי דיש שטר וכדכ' הרשב"ם.

 

תוס' בע"ב הקשו לפירוש רשב"ם שאם אף לרבנן האב מוחזק בשטר ורק בפירעון אינו מוחזק כיון שבשבח דממילא סברי רבנן דהוי ראוי, שיתבע הבכור חלוקה בשטר וממילא יקבל פ"ש בפירעון כיון שהוי שבח דנכסיו דהיינו דשטרו ובהא לכו"ע נוטל פ"ש דארעא דידיה אשבח.

וכתבו האחרונים דלכאו' לא מובנת כלל קו' התוס' כיון שכל המח' דרבי ורבנן היא בשבח ששבחו נכסים קודם חלוקה אז מה תוס' שואלים שיחלקו ויטול פ"ש, הא מיירי קודם חלוקה. וכתבו לבאר דהיה דוחק לתוס' לומר שמח' רבי ורבנן היא רק קודם חלוקה כיון דמשמע שחולקים אף אחר חלוקה דהרי נחל' בסתמא ולא על מקרה מסויים.

וליישב פירוש הרשב"ם כ' הקצוה"ח דס"ל להרשב"ם שלא שייך לחלוק בשטרות וכמו שהאריך בשו"ת הרשב"א לבאר דבר זה (דביאר דלא שייך לחלוק בדבר שאין גופו ממון, ואכמ"ל. עיי"ש דביאר בעוד אופנים).

והמהר"ם כ' דלדעת התוס' לא שייך לומר דהשטר גוף ודמי הפירעון שבח כיון שהשטר הוא ניירא בעלמא ולא שייך לומר שהפירעון זה שבח שהוא הביא, אלא הכל מוגדר כשבח. (אין כוונתו שזה כשבח רגיל דהרי כ' שאין גוף אלא הכוונה שזה התווספות על מה שהיה לאב).

ולפי"ז הטעם שלרבנן אינו נוטל ולרבי נוטל הוא כהסברא שאומר הרשב"ם בסוף דבריו שזה לא מצד דהוי גוף ושבח דהרי לא שייך בזה גוף, אלא שכיון שלא יכול לטעון ע"ז פרוע זה אומר שהיה קיים לו כח הגבייה ולכן הפירעון אינו דבר חדש.

ולכאו' יצא אליבא דהרשב"ם שאם ימכרו את המלוה יטול הבכור פ"ש בדמי המכירה, דכיון שבגוף המלוה מוחזק האב ורק הפירעון הוי ראוי אז כל מה שלא נוטל פ"ש זה בפירעון דהוי ראוי אך בדמי מכירתו יטול פ"ש כיון דדמי המכירה הינם תמורה לחוב ובחוב האב מוחזק. וזהו דבר חידוש שיל"ד בו.

 

דעת הריטב"א בסוגיין דאף במלוה ע"פ שאינו יכול לטעון על עצם החוב נוטל לרבי פ"ש. ובביאור שיטתו י"ל כמו שביארנו ברשב"ם בכדי לתרץ על קושיית הקצוה"ח מהגמ' בב"ק, שמודה הרשב"ם שבמלוה ע"פ תוך זמנו או כל מקרה שלא יכול לטעון פרוע (דלהד"מ ודאי לא יכול כיון שיש עדים על ההלואה וכמו שכתב הרשב"ם) נוטל פ"ש כיון שאף שלמעשה לא יכל האב לתבוע את הלוה ולחייבו בדמי ההלואה כיון שעדיין לא העידו העדים, אי"ז סיבה להחשיב את המלוה לראוי כיון שמצד עצם המלוה זה קיים לאב בחייו דהרי לא יכול הלוה לטעון פרוע או שאר טענות על עצם החוב, אלא שצריך שהעדים שיש לו על ההלואה יעידו בפועל.

דעת התוס' רי"ד דלרבי נוטל בכור פ"ש אף במלוה ע"פ ואף אם אין כלל עדים על ההלואה, וז"ל "ונ"ל לומר דמאן דס"ל דבכור נוטל פ"ש במלוה לא שאני ליה בין מלוה ע"פ למלוה בשטר, דכיון דאבוה אוזפינהו והוה עתיד למיגבינהו כמאן דגבו דמי, ואע"ג דליכא סהדי דלא איברו סהדי אלא לשקרי", כלומר דאף שאף שלא היה קיים לאב בחייו את כח גביית המלוה דהרי לא היה לו שט"ח או פסק בי"ד שחייב לו הלוה אלא אחר מיתתו נפסק שחייב, אין הפירעון מוגדר כדבר חדש כיון שבחייו היה עתיד האב לגבות את המלוה

וביאור שיטתו, דכיון שאביהם הלוה לו את המעות והיה לו את זכות הגבייה לא שייך לומר שהדמים שגבו הבנים נחשבים כדבר חדש ביחס אליו, כיון שאף שבדיני הממונות לא יכל לחייבו לשלם דהרי לא היה לו כח גבייה מ"מ היה לו את הזכות לגבות אלא שלא יכל לממש את זכות זו לפירעון למעשה כיון שלא היה לו שטר ועדים וממילא מה שהבנים גבו אחר מיתתו את החוב אין הפירעון נחשב לדבר חדש לאב כיון שס"ל להתוס' רי"ד דההגדרה של דבר חדש זה דבר שלא היה לאבא, ובמלוה ואף במלוה ע"פ שאין עדים היה קיים לאבא הזכות לקבל את דמי הפירעון אלא שלא יכל לממשה בפועל כיון שיכל הלוה לטעון פרוע או מזוייף אך אליבא דאמת היתה קיימת לו הזכות לגבייה, וכיון שכך מה שגובים הבנים לא מוגדר כדבר חדש דזה התממשות של הזכות שהיתה קיימת לאב.

אך הרשב"ם ס"ל שאף שאליבא דאמת היתה קיימת לאב הזכות לגביית המלוה, כיון שבפועל לא יכל לגבות כלומר שלא היה לו את כח הגבייה בחייו אז כשבי"ד פוסקים אחר מיתתו שהלוה חייב לשלם את דמי המלוה הוי דבר חדש דלא יכל האב בחייו לגבות את דמים אלו.

ומה שבריבית אינו נוטל פ"ש אע"ג שהיה לאב את זכות גביית דמי הריבית צ"ל שמודה התוס' רי"ד לסברת הרשב"ם שכל הסברא שייכת רק בדבר שהיה שלו קודם ההלואה ולא בדבר שלא היה שלו מעולם כיון שכח גבייה אינו יכול להחשיב אדם כמוחזק על ממון שלא היה שלו ולחדש לו בו מוחזקות אלא רק להחשיב את הממון כממון שלא יצא ממנו וממילא יוגדר כמוחזק. אלא דחולק התוס' רי"ד על הרשב"ם בנקודה הזו שס"ל שבשביל שיחשב מצוי לאב ל"צ שיהא לו את כח הגבייה אלא סגי בזכות הגבייה שאליבא דאמת קיימת לו.

א"כ מה שמתבאר מדברי התוס' רי"ד, דלהחשיב את המלוה כמוחזק לאב אין צריך שיהא מלוה שיכל האב לגבותו בחייו אלא סגי במה שאליבא דאמת הלוה חייב לו את דמי הפירעון בכדי שנאמר שמה שהבנים גבו אחר מיתתו לא מוגדר כדבר חדש, אך ס"ל דרק בדבר שהיה לו קודם ההלואה שייך להגדיר מכח זכותו לקבל את הפירעון כמוחזק בו, אך בדבר שלא היה שלו מעולם כיון שלא היה לו את זה אין מה שיכול היה לגבות את זה מחשיב את זה למוחזק לו דלא היה לו את מעות אז ודאי שבגבייתם הם מוגדרים כדבר חדש, דבאם אין לו שטר אז מה שהזכות קיימת לו יכול רק להמשיך את מוחזקותו הקיימת קודם ההלואה אך לא לחדש מוחזקות. ויתבאר להלן ביתר ביאור.

 

ובעיקר מה דמתבאר בדברי הרשב"ם ובגמ' בע"ב שבמלוה בשטר אין הפירעון מוגדר כדבר חדש שבא אחר מיתת האב כיון שכח הגבייה היה קיים לו בחייו בזה שהיה לו שטר צריך לבאר דהרי ודאי מדובר בסוגיין אף בשטר שאינו מקויים, והא לכאו' בשטר שאינו מקויים לא שייך לומר שכח הגבייה היה קיים לאבא דהרי לא יכל לגבות בחייו את דמי הפירעון אלא היה צריך להביא עדים שיעידו על כשרות השטר או שיקיימוהו בי"ד ע"י השוואת חתימות וממילא כמו דאמרינן במלוה ע"פ אחר זמנו שכיון שהפסק שחייב לו הוא אחר מיתתו זה דבר חדש ביחס לאב כך בשטר אם יכול הלוה לערער על כשרות השטר.

והביאור בזה, שהרי מבואר בכמה מקומות ששט"ח אינו רק ראיה שיש חוב אלא שהחזקה בשטר היא גם החזקה בחוב וכמו דמבואר בב"מ ז. בסוגיא דשניים אדוקין בשטר שהמוחזק בשטר מוחזק אף בחוב, ויותר מכן י"ל, שסיבת קבלת דמי הפירעון כשיש לו את השטר אינה כיון שהיתה הלואה והשטר הוא הדרך להוכיחה, אלא מעצם מה שמחזיק את השטר היות והשטר הינו כמו הוראה של הלוה שיגבה ממנו המלוה דמים כשיעור ההלואה, ולכן כשיש נידון האם השטר כשר או לא אין הנידון האם יש חיוב אלא האם השטר כשר, והיות ובנידון על כשרות השטר לא משנה האם היתה הלואה לענין האם חייב הלוה לשלם למלוה כיון דעצם החזקתו את השטר היא הסיבה לחיוב הלוה והגדרת הנידון היא האם השטר כשר, לפיכך כשהשטר לא מקויים ומקיימים אותו אחר מיתתו זהו ודאי לא דבר חדש שבא אחר מיתתו כיון שבקיום השטר שהיה אחר מיתתו לא נפסק שיש חיוב אלא שהשטר כשר ולכן כבר בחייו היה מוחזק בחוב דהיה לו את השטר שאיתו גובים ללא כל נידונים האם יש חיוב או לא, ורק שצריך היה לקיים את השטר כיון שיש נידון שאינו קשור לנידון על החוב שהוא האם השטר כשר או לא.

ויש ללמוד כן מדברי הר"ן, דהר"ן דן האם העדים החתומים על השטר יכולים להיות קרובים של הדיינים הדנים על ההלואה, ומבואר בדבריו דעדות העדים שבשטר אינה שיש הלואה אלא שהשטר כשר ולכן יש צד שיוכלו להיות קרובים של הדיינים שדנים על ההלואה, דאם עדותם היא שיש הלואה ודאי שלא יכולים להיות קרובים של הדיינים דהרי הם דנים ע"מ שהם מעידים, ובהכרח שעדותם היא שהשטר כשר, וגם קיום השטר אינו קובע שהיתה הלואה אלא שיש שטר כשר. [אין הפי' בזה שהם לא יודעים כלל שהיתה הלואה, אלא שלמעשה עדותם היא על כשרות השטר ולא שיש הלואה, אך ודאי שמה שיכולים להעיד על כשרות השטר זה רק כיון שיודעים שהיתה הלואה דאם לא אז השטר מזוייף, ועדותם מתחילה ומבוססת ע"ז שהיה הלואה, דכיון שראו שהיה הלואה הם יכולים לחתום על כשרות השטר שכתוב בו שהיתה הלואה, אלא שהעדות עצמה היא על השטר].

 

בגמ' בע"ב ישנה מח' בדעת רבנן האם נוטל פ"ש במלוה בשטר, דעת רב יהודה דלרבנן אינו נוטל פ"ש, דאם בשבחא דאתא ממילא וכחפורה והוו שובלי אמרי רבנן דלא שקיל אע"פ שמוחזק קצת בשבלים כיון שהיה מונח בחייו כח וטבע השבח של החפורה ודאי דבמלוה שלא היה האב מוחזק כלל בדמי הפירעון אלא רק בניירא בעלמא אינו נוטל פ"ש. ומבואר בגמ' שמה שהוצרך ר' יהודה לומר שלרבנן לא נוטל פ"ש במלוה בשטר זה כיון שהיה צד לומר שיטול פ"ש אף לרבנן כיון שמלוה בשטר כמאן דגביא דמיא.  ודעת בני מערבא דלרבנן נוטל בפירעון המלוה בשטר, דכיון דנקיט שטרא על המלוה כמאן דגביא דמי. והמח' דרבי ורבנן היא על הריבית, דלרבי נוטל פ"ש אף בריבית, ולהתוס' רי"ד המח' היא אף על מלוה ע"פ דלרבי נוטל אף במלוה ע"פ דכמאן דגביא אמרינן אף בע"פ.   ובדעת בני מערבא נחלקו רבה ורב נחמן, דלרבה רק בגבו קרקע נוטל פ"ש ולא בגבו מעות, ולר"נ בגבו מעות נוטל ובגבו קרקע אינו נוטל, ומתבאר בהמשך דברי הגמ' דר"נ ורבה ס"ל דבין בגבו קרקע ובין בגבו מעות אינו נוטל פ"ש, ואמרו זאת בדעת בני מערבא.

והסברא שהגמ' אומרת בדעת בני מערבא דכיון דנקיט שטרא כמאן דגביא דמי זה סברא בין על גבו מעות ובין על גבו קרקע דהרי עדיין לא הובא בגמ' המח' האם בגבו קרקע או בגבו מעות נוטל פ"ש. אך על ריבית אין את סברא זו שיטול פ"ש, ובטעם הדבר ביאר הרשב"ם וז"ל "אבל ריבית אע"ג דנקיט שטר וכבר עבר הזמן משמת אביו לא דאין לך ראוי כזה דבר שלא היה שלו מעולם, אבל מעות מלוה דקשקיל מעות שהלוהו ונמצא השטר מוחזק בידו במקום מעותיו והרי הוא כמו משכון ובזה הכל מודים דמלוה שהניח עליה משכון שקיל פ"ש דבע"ח קונה משכון", וכו'.

וביאור דבריו, דכיון שהיה בעלים עד שעת הלוואה על דמי ההלואה ועשה שטר על ההלואה והשטר נותן לו כח גבייה לדמי ההלואה ממילא הדמים או החפץ שגבה אח"כ ע"י השטר מוגדרים כמוחזקים לו ולא כדבר חדש שבא לו, כיון שזה שהממון יצא מבעלותו לא עושה את זה לראוי דכבר ביארנו דענין ראוי ומוחזק אינו ככל מוחזק שבש"ס, דשם הנידון הוא האם החפץ נמצא בהחזקתו כלומר שזה שייך לו או שעומד לו וכיו"ב, אך לענין ירושת חלק בכורה המדד הוא האם החפץ שאותו יורשים הבנים הוא דבר חדש ביחס למה שהיה לאב בחייו או שזה התרחבות והתפתחות של המוצר שהיה לו בחייו ואע"פ שלא היה בעלים ע"ז הוי מוחזק בזה כיון שזה התרחבות המוצר שהיה לו ולא מוצר חדש (לרבנן) או כיון שזה היה מונח בבכח במוצר שהיה לאב (לרבי לדעת רוב הראשונים דנוטל פ"ש אף בעובר ובכל דבר שנוצר אחר מיתתו, ולדעת התוס' רי"ד דבדבר שנוצר אחר מיתתו אינו נוטל פ"ש ההגדרה אחרת, ונתבאר במקומו) אין החפץ מוגדר כדבר חדש ביחס לאב, ולכן אף שהממון יצא מבעלותו לגמרי אי"ז מגדיר את זה כדבר חדש ביחס לאבא אם קיבל שטר דכיון שכשנתן את הדמים ללוה קיבל שטר שיש לו בו את כח גביית דמים אלו שנתן ללוה אז כשגובה את זה אי"ז דבר חדש דהיה לו את כח הגבייה בחייו על המעות שהיו שלו קודם ההלואה וכיון שהמעות היו שלו קודם ההלואה ובשעת ההלואה לא איבד את "הקשר" למעות מחמת זה שקיבל מיד כח גביית דמים אלו אז אין המעות שגובה נחשבים כדבר חדש שבא ביחס לאב,

אך בריבית, כיון שמעולם זה לא היה שלו אז אף שהיה לו כח גבייה בחייו אי"ז עושה את דמי הריבית למוחזק לו כיון שכל סברא זו היא בדבר שהיה שלו ויצא ממנו בהלוואתו שהסברא או' שאף שיצא ממנו אי"ז ראוי דקיבל כח גביית ממון זה בחייו, אך בדבר שלא היה שלו מעולם סברא זו לא שייכת כיון שזה שבחייו היה לו את כח גביית דמי הריבית לא עושה שלא יחשב לו כדבר חדש דכיון שלא היה לו מעולם את דמים אלו אז גבייתם מוגדרת כדבר חדש, דבסברת כמאן דגביא אין ההבנה  שבכל מקרה שיש לו את כח גבייה קיים על הדמים זה נחשב כגבוי דהרי לא גבה את זה כלל ולכן אף שקיים לו כח הגבייה מה שגובה יוגדר כדבר חדש כיון שהממון הזה לא היה לו כלל, אלא מבאר הרשב"ם את סברת כמאן דגביא שכיון שהיתה לאב בעלות על דמים אלו לכן אף שבשעת ההלוואה בעלותו פסקה לגמרי על דמים אלו מ"מ כיון שקיבל שטר שבו כח גביית דמים אלו אין הדמים יצאו ממנו לענין שיחשב ראוי דכיון שקיבל את כח הגבייה לא מתחדש שום דבר בפירעון אלא חוזר המצב למה שהיה – ובין בגבו קרקע ובין בגבו מעות זה לא דבר חדש כיון שכעת הגמ' מבינה שלא משנה מה המוצר שהוא גבה אלא מה שוויות הממון שקיבל, ושוויות הממון שקיבל היתה לו, ולכן אף שהלוה חיטין וגבו היתומים שעורין אי"ז מוגדר כדבר חדש לאב כיון ששוויות החיטין והשעורין היתה לו קודם ההלואה ובשוויות הממון נחשב למוחזק מחמת שקיבל שטר על ממון זה.

ובמלוה ע"פ שלאחר ההלואה כתב שטר עליה מוגדר כמוחזק כיון שאע"פ שבשעת ההלואה לא היה שטר עליה וממילא לא שייך לומר שלא התבטל "הקשר" שהיה לו לדמים לענין ראוי ומוחזק דהרי נתן את זה ללוה ולא כתב ע"ז שטר, מ"מ כיון שאח"כ כתב שטר נמצא שיש לו כח גבייה על דמים שהיו שלו והוי מוחזק בזה דעל הדמים שהיו שלו יש לו היום כח גבייה ושונה מריבית שזה כח גבייה על ממון שלא היה שלו מעולם.

ובהמשך דברי הגמ' נחלקים ר"נ ורבה האם בני מערבא דס"ל שלרבנן הוי מוחזק במלוה בשטר זה רק בגבו קרקע או רק בגבו מעות, דלר"נ בגבו מעות כיון שמעות יהיב ומעות שקיל ולכן רק בזה שייך לומר שאין הפירעון מוגדר כדבר חדש כיון שלא קיבלו הבנים מוצר שונה ממה שהיה לו אך בקרקע שזה לא אותו המוצר שהיה לאב זה דבר חדש לאב, ורבה ס"ל דמה שזה אותו מוצר זה לא סברא להחשיבו למוחזק כיון שזה אותו סוג מוצר אך לא אותו מוצר ממש, אלא רק בגבו קרקע נוטל פ"ש כיון שהיה לאב קנין שיעבוד בקרקע זו ולכן אין קבלת קרקע זו נחשבת לדבר חדש ביחס לאב.  אך בשלב זה לרבנן נוטל פ"ש במלוה בשטר בין בגבו קרקע ובין בגבו מעות.

ואף אם יש שיעבו"ק גם על הריבית אי"ז מוחזק לאב ואף למ"ד גבו קרקע יש לו, כיון שהרי לא היה לו מעולם את דמי הריבית ואין לך ראוי כדבר שלא היה שלו מעולם כלשון הרשב"ם, וכמו שמה שיש למלוה את כח הגבייה לא מגדיר את דמי הריבית כמוחזק לאב כיון שזה לא היה לו מעולם, כך מה שיש לו שיעבו"ק ע"ז לא מגדיר את זה למוחזק לו מאותו הטעם.

ומה שמדמה הרשב"ם את שטר למשכון אין כוונתו שזה מאותה סיבה מה שבשניהם הוי מוחזק ולא ראוי, דהא זה ודאי דבמשכון אין צד שיש חילוק בין אם גבו קרקע או גבו מעות אלא בשניהם הוי מוחזק, וזה כיון שבמשכון הענין הוא שקיבל המלוה חפץ בכדי שיוכל לגבות ממנו את חובו אם הלוה לא ישלם את ההלואה, ויש לו בחפץ זה קנין כלומר שדין המשכון שיעמוד למלוה וזה ברשותו הקניינית דבע"ח קונה משכון (גיטין לז.), ולכן פירעון המלוה שיש עליה משכון ע"י הבנים אינו דבר חדש לאבא כיון שהיה לו את פירעון חוב זה בזה שהמשכון היה קנוי לו ועמד לו לפירעון אם הלוה לא ישלם ולכן אף בדמים שגובים הבנים הוא מוחזק כיון שזה פירעון שהיה מוחזק בו.

ונבאר, שהרי לכאו' אמור הפירעון על המלוה שיש עליה משכון להחשב כראוי לו כיון שהבנים גובים מעות ולא משכון ובמעות הללו לא היה לו קנין, וביותר, שמסברא ומסתימת דברי הרשב"ם נראה שהמשכון עושה את הפירעון למוחזק אף אם המשכון לא שווה כדמי ההלואה, וא"כ היאך גם לגבי דמי ההלואה היתירים על דמי המשכון נחשב האב למוחזק הא בשלמא על הפירעון כשיעור דמי המשכון נחשב כמוחזק כיון שהיה לו את המשכון שהיה לו בו קנין ועמד לו לפירעון (ובתשלומים הוא מחליף את המשכון בדמי הפירעון וכיון שהיה לאב את המשכון והפירעון בא כתחליף למשכון מובן שנחשב מוחזק בזה), אך על הדמים היתירים היאך מוגדר כמוחזק.

אלא ביאור הדבר, דכיון שהיה לאב משכון הקנוי לו שעומד לו לפירעון המלוה הזה הוא מוגדר מוחזק בפירעון כיון שהיה לו חפץ שעמד לו לפירעון זה ולכן לא משנה כמה היה שווה המשכון ואיזה חפץ היה המשכון, דהפירעון על החוב הזה אינו דבר חדש לו דהרי היה לו את המשכון שעמד לו לפירעון על מלוה זה גופא, ולא מצד שכשגובים הבנים את הדמים הם נותנים את המשכון תמורת דמי המלוה וכיון שהיה לאב את המשכון ממילא מוחזק גם בחליפיו, דא"כ זה לא יהיה על מה שדמי הפירעון יתירים על דמי המשכון, אלא זה מכיון שזה שהיה לו דבר שעמד לו לפירעון וקנוי לו עושה את הפירעון על חוב זה למוחזק לו, כיון שדבר חדש זה דבר שלא היה לו אותו ובמשכון כיון שהיה קנוי לו המשכון למטרת הפירעון אז היה לו את הפירעון, ולא משנה במה יפרע לו והאם יפרע לו כשווי המשכון או יותר מזה, דגם אם פורע לו יותר מזה הוא מוחזק בכל הפירעון דמחמת שהיה לו משהו שקנוי לו למטרת הפירעון אין הפירעון כולו יכול להחשב כדבר חדש ביחס אליו כיון שכל מה שמשלם לו זה פירעון על המלוה שבו היה מוחזק בחייו האב זה.

וזה שייך בין במשכנו בשעת הלואתו ובין במשכנו שלא בשעת הלואתו, דאף במשכנו בשעת הלואתו קונה המלווה את המשכון לענין שיעמוד לו לפירעון החוב באם הלווה לא ישלם ולכן חשיב כמוחזק בדמי הפירעון.

א"כ ודאי שאין כוונת הרשב"ם שמאותה סיבה שנוטל פ"ש במשכון נוטל בשטר, דהרי במשכון אין הבדל בין אם גובה קרקע או מעות ונתבאר דבמשכון ההבנה היא שקיבלתי דבר שעומד לי לפירעון ויש לי בו קנין ולכן הוי מוחזק, ובשטר לא שייך לבאר כך כיון שבשטר יש לו רק כח גבייה ולא דבר שעומד לו לפירעון, אלא בשטר הביאור הוא כמו שנתבאר שכיון שבחייו היה לו את כח הגבייה אי"ז מוגדר כדבר חדש, ולא כמשכון שהיה לו דבר שקנוי לו שעומד לפירעון וזה מה שמגדיר את החוב כדבר שאינו חדש לאב

ומה שהרשב"ם מדמה י"ל דכוונתו לדמות את שטר למשכון לענין שבשניהם הפירעון אינו דבר חדש מחמת שיש לי את הפירעון, אך הם חלוקים כיון שבשטר יש לי את כח גביית הפירעון ובמשכון קנוי לי חפץ שעומד לי לפירעון.

 

והרשב"א בתשובה (מיוחסות, סו"ס רכ"ג) ביאר באופ"א אמאי לבני מערבא אליבא דרבנן נוטל הבכור פ"ש במלוה אך לא בריבית; שאף שבשעת כתיבת השטר מתחייב הלוה (העכו"ם) בריבית, אין הפשט שהמלוה זוכה בשעת כתיבת השטר בדמי הריבית ורק שנותן לו זמן לתשלום הריבית אלא הוי דמי הריבית כתשלום שכירות על מעותיו שהלוה לו וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ולכן כל יום מרוויח המלוה לפי חשבון הדמים והזמן, והוכיח כן הרשב"א מסוגיין, דאם מתחייב הלוה בדמי הריבית בשעת ההלואה אמאי לא הוי המלוה מוחזק בדמי הריבית ויטול בזה הבכור פ"ש, הא כיון דבשעת כתיבת השטר כבר נתחייב בדמים אלו ממילא כמו דבמלוה נוטל הבכור פ"ש ה"ה בריבית, [והוסיף, שלא שייך לומר שבאמת מתחייב בשעת כתיבת השטר ומה שאינו נוטל בזה פ"ש זה כיון שבדמי המלוה היה מוחזק קודם ההלואה ובדמי הריבית לא (וכמו שלומד הרשב"ם), כיון שזה שהיה מוחזק בדמי ההלואה קודם ההלואה לא סיבה להגדירו מוחזק אף בדמי הפירעון כיון שאף אם גבו מעות הרי זה לא אותם מעות שהלוהו אז ודאי שלא זו הסיבה שהוא מוגדר מוחזק בדמי ההלואה] אלא מבאר דאין הלוה מתחייב בדמי הריבית בשעת כתיבת השטר אלא לפי חשבון ולפיכך הויא הריבית כמלוה ע"פ דבהא ודאי לא שייך לומר כמאן דגביא להחשיבו מוחזק בזה.

א"כ להרשב"א החילוק בין מלוה לריבית הוא, שבמלוה הוי מוחזק כיון שזה כתוב בשטר ולכן שייך לומר כמאן דגביא, אך הריבית אינה ריבית שבשטר ולא שייך לומר בה כמאן דגביא. [אמנם לענין שיעבו"ק ושאר דינים שבמלוה בשטר ודאי דגם הריבית הויא כמלוה בשטר, דהרי חיוב הריבית כתוב בשטר אלא שלא התחייב בה בשעת כתיבת השטר ולכן רק לענין ראוי ומוחזק – כמאן דגביא אינה כמלוה בשטר אך לענין שיעבו"ק כיון שכתובה בשטר יהיה שיעבו"ק (אמנם אין שיעבו"ק בריבית, אך אם היה אז גם כאן היה), וכ"ש דהוי השטר הוכחה לחיוב הלוה את דמי הריבית]. 

ונמצא להרשב"א, דסברת כמאן דגביא בדעת רבנן אינה כהרשב"ם שפי' שזה כיון שהיו המעות שלו וגם היה לו עליהם כח גבייה מוחלט ללא כל עוררין ונידונים ולכן רק מלוה מוחזק, אלא זה שהיה לאב את כח גביית המלוה סגי להגדיר את דמי הפירעון כמוחזקים לו, דהרי הרשב"א כ' דמה שהיו הדמים שלו קודם ההלואה אי"ז סברא כלל, ומה שבריבית אינו מוחזק אי"ז כיון שלא היו שלו מעולם אלא כיון שלא מונח בשטר חיוב הריבית דבשעת כתיבת השטר עדיין לא התחייב בדמי הריבית, ורק כתוב בשטר שהוא יתחייב בעתיד בדמי הריבית.

 

והרא"ם (הובא בשטמ"ק בסוגיין) ביאר בב' אופנים את דברי רבנן לדעת בני מערבא. א'. דריבית הויא שבחא דמלוה וכבהמה וילדה שכיון שלא היה השבח מוחזק לאב אלא בא אחר מיתתו לא הוי מוחזק, ומה שאף בריבית שנתחייב העכו"ם בחיי האב אינו נוטל פ"ש זה כיון שרק מלוה שהיה לאב קודם ההלואה אמרינן כמאן דגביא אך בריבית כיון דלא היה שלו מעולם לא אמרי' כמאן דגביא, (חלק זה הוא כהרשב"ם).  ב'. דמיירי בסוגיין בלוה ישראל ובאבק ריבית דאסור מדרבנן, ונוטל במלוה ולא בריבית כיון שריבית דרבנן אין בי"ד גובים אך אם גבה אותה המלוה אין מוציאים מידו, ולרבנן אינו נוטל בריבית כיון שהרי אי"מ את דמי הריבית מן הלוה למלוה ולכן לא שייך לומר כמאן דגביא דהרי בדיני הממונות אין המלוה היה עתיד לקבל את הריבית, ולרבי נוטל פ"ש כיון שגבו אותה היתומים ונמצא שזכה בה האב למפרע מחייו ואע"ג דלא אתא לידיה מחיים כיון שס"ל לרבי דכל מאי דזכי האב מחיים נוטל בו פ"ש. [וזהו חידוש, דהא מה שנתבאר עד עתה בדעת רבי זה שלענין הגדרת ראוי ומוחזק היה לאב את מה שבא אח"כ כבר בחייו, וכגון בפרה וילדה כיון שהיה לו פרה שמונח בה הכח להתעבר ולהוליד אין העובר מוגדר דבר חדש, וכן במלוה כיון שהיה לו את כח הגבייה אין הפירעון מוגדר כדבר חדש וכן בשאר הדברים שנוטל לרבי פ"ש, וכאן אומר הרא"ם דלרבי לא בעינן שבחייו יהיה לו את מה שבא אחר מיתתו אלא גם אם בחייו כלל לא היה לו את זה מ"מ אם אחר מיתתו התברר שמה שגובים עכשיו זה את החיוב שאליבא דאמת היה לו בחייו הוי מוחזק לאב.

אמנם היה אפש"ל כמו מה שביארנו בדעת התוס' רי"ד שכיון שאליבא דאמת היה לאב את החוב כבר בחייו כלומר שהיה לו את הזכות לגביית החוב אז כשגובים אי"ז מוגדר דבר חדש דזה התממשות הזכות שהיתה לו אף שלא היתה לו ככח גבייה דהרי אין לו שטר. אך א"כ יקשה אמאי במלוה ע"פ אינו נוטל להרא"ם הא סברא זו שייכת אף במלוה ע"פ כיון שהיה לו את הזכות לגביית החוב בחייו. ויל"ע.

[1] דהיינו, לא שדין מוחזק בנוי על חזקת מר"ק דאין כוונתנו שמכח חזקת המר"ק יש לו את דין המוחזק, אלא שכיון שהיה מוגדר בדיני הממונות כבעלים ודאי דהרי יכל לקדש אשה וכיו"ב בחפץ זה [וככל בעלים שבעולם שאין לנו עדות על בעלותו] אז החזקתו בחפץ מוגדרת החזקת בעלים גמורה, וכיון שהתובע הוא מול האדם הזה שהחזקתו היא של בעלים ודאי דעליו הראיה.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים