תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

כוחו של רבי שמעון בר יוחאי
ל"ג בעומר
כותב החידוש: נהוראי סבג

מראה מקומות: שבת דף לג ע''ב

בענייני ל"ג בעומר

במשנתו של רשב"י

חשבתי דרכיי לבוא לבאר מעט מזער ממשנתו של רשב"י זיע"א.

רבי שמעון בר יוחאי לימדונו חז"ל בכמה מקומות בש"ס ראשית שנינו במסכת סוכה (דף מה:) ת"ר "אמר רבי שמעון בר יוחאי ראיתי בני עליה והן מועטין אם שניים אני ובני הם, ועוד אמר רשב"י יכול אני לפטור את כל העולם מן הדין מיום שנברא ועד עתה, ואם חותם בן עוזיהו עמנו (עם רשב"יי ור"א בו) מיום שנברא ועד סופו" ע"כ מבואר איפוא על גדלותו של רשב"י הקדוש שהייתא לו השפעה כעין של אברהם אבינו שליטה על המערכה העליונה השמימית שאמרו עליו על אברהם אבינו במסכת עירובין (דף יט.) שהוא לא נותן למי שעשה ברת מילה בעם ישאל מוציא אותו מהגהינם"

ובתריה אזיל רשב"י שאף הוא יכול היה בכוח תורתו וקדושתו היה לפטור את כל העולם מן הדין,

מיהו עובד ה' אמיתי

והנה שנינו במסכת חגיגה (דף ט:) "ושבתם וראיתם בן עובד אלוקים לאשר לא עבדו משום חד זימנא קריא ליה לא עבדו א"ל צא ולמד משוק של חמרים עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי" ע"כ

מבואר דמי שהוא עושה רצונו של מקום וכל מענייו הם למען הקב"ה למצוותיו ותורתו זהו עבד ה' אמיתי דעבד אמיתי שעושה מון האדון בשמחה בלא ספיקות, רשב"י לימד אותנו בשביל לזכות להגיע לדרגה של עבד ה' בתכלית אדם צריך ללישב עם עצמו ביחידות "וירא כי אין איש", ולתכנן עם עצמו את מהלך החיים מה אני עושה מהי מטלתי בעולם, כיצד אמלא את הנשמה שלי בשמחה בתורה מצוות ועבודת ה', ואחר כך שיתאמת אצלו ממש כל תפקידו, ויעבוד לפי הכלללים, יזכה ובסוף יהיה שמן 'עבד ה"

ומצינו עוד דרשב"י היה גלגולו של משה רבינו שאמרו חז"ל על הפסוק "וישב ממנו שבי" 'שבי אותיות שמעון בן יוחאי ' מלמד שמשה רבינו לקח עמו נשמתו של רשב"י שהיה גדול בדורו כמשה שבקש רחמים על דורו ועל קיום כל העולם כך רשב"י ביקש רחמים על דורו ובכך יכל בכוח תורתו לפטור את כל העולם מן הדין כמשה רבינו ע"ה שבאו שניהם מאותו ניצוץ הנשמה.

וראיתי בספר "אשל אברהם" להגר"א חפוטא (מעמ' 22) כתב שרשב"י ברוב גדולתו וחוכמתו בתורה הקדושה לימדנו איך עובדים את הקב"ה בשמחה באמת דהיינו זה לדעת את התכלית של כל מעשה ומעשה את התכלית של לימוד התורה, בחינת הכח שטמון בכל מצווה ומצווה לדעת מה הקב"ה רוצה ממני עתה בשלב זה ומה בשלב אחר וכךך האדם יוכל להתקדם בטהרה וקדושה יתירה אל צור מחצבתו.

ועוד אפשר לומר שלמעשה זה דבר שרשב"י גילה לנו בום שמחתו יום הלולא שלו זהו ל"ג בעמר, שכח הצפון בסודות התורה ופנימיותה הוא שיטהר אדם מחטאיו, דהיינו שאם האדם יתן אל ליבו ללמוד תורה מתוך ידיעה ברורה שהוא עושה מה הקב"ה רוצה ממנו ובכך שום כח רע בעולם לא ישיבנו יוכל בזכותו והארתו של רבי שמעון ללמוד בסתרי תורה.

תיקון העולם זה עמל תורה והתבטלות

וראיתי בערוך לנר שכתב שם שהטעם שרשב"י צירף בסוף עימו ועם א"ר בנו את יותם בן עוזיהו מלך יהודה, משום שזכות הרבים גדולה יותר שרבים יושבים ועוסקים בתורה גדול יותר.

וצריך להבין הא קי"ל (נזיר דף ה:) "מעוט רבים שנים" ושנים שעוסקים בתורה שכינה עמהם שנמר "ויקשב ה' וישמע" כאיתא במסכת ברכות דף ו.) ובמסכת מכות דף י.) "חרב הבדים ונואלו על ת"ח ויושבין בד בבד ועוסקין בתורה ו"כ זכות רשב"י ובנו רבי אלעזר גדולים בעצמם היו, וא"כ מה לי שצירף נמי את יותם בן עוזיהו?

ואפשר ליישב שמאחר ושנינו בעבודה זרה (כ:) אמר ריב"ל ענווה גדולה מכולם שנאמר עקב ענווה יראת ה"' הרי שיותם הי ה עניו גדול מאוד ולכן אמר רשב"י הכל הגדול לפטור העולם הוא לאלפם העם מידת הענווה שארבעה דברים צריכים חיזוק פירש רש"י "תמיד ובכל כוחו" ושניים מהם תורה ודרך ארץ- מידות האדם

ובגודל ההתבטלות אביא כאין מה שכתבתי מכבר זה ימים בס"ד דהנה ידוע שאברהם אבינו עמידתו בניסיון תחילה הייתה ניצחון היצר הרע – התבטלות של ממש ובאשר כתב רבינו בעניין ההתבטלות והבריחה מן השררה העכשווית ולא רק הצריכה לבוא מציינו בדברי חכמינו גבי אברהם אבינו ע"ה במסכת חולין (דף פט.) "אמר הקב"ה לישראל כל שאני מרבה לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם נתתי גדולה לאברהם אבינו אמר ואנוכי עפר ועפר וכו' ואמרו ע"כ במסכת סוטה (דף יז) "שבשכר זה זכנו לעפר סוטה ואפר פרה אדומה" כה הייתה מעלת אברהם אבינו.

והדבר צריך ביאור: דמה שייך לומר דעפר סוטה זכות היא דהא אמרו (דף טו.) "היא עשתה מעשה בהמה לכך מאכלה מאכל בהמה", מאי זכות איכא, ואפשר דהכוונה היא, שעפר סוטה יש זכות ויש בו חובה שאם נסתרה מתה ע"י עפר ואם לאו זכות תולה במים אלו "ונזרעה זרע". למדנו מכאן דהאדם ששם עצמו כעפר והוא אינו שומע לעצת יצרו הרי שהוא יותר גדול מן המלאכים וזו כוונת רבינו המחבר מו"ז שביאר דמושל ברוחו הוא זה הבורח מן השררה והכבוד הוא אדם שמרגיל התבטלות של ממש לכל אדם באשר הוא שם אזי שהיצ"ר אינו בא בתחומיו דעושה שלום בעמיו, והוא הגבור בחסידיו.

ועפי"ז יבואר מה ששנינו במסכת אבות (פ"ה משנה ג) "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכול" והא מילתא דפשיטא היא דאם נתנסה בכל התשע ובעשירי עשאו ללא חת הרי שעמד בכולם אפשר לומר כמ"ש בס"ד בספרינו הק' "אור המלך" (הרמב"ם הל' חנוכה פ"ג הלכה א.) דכח מסירות נפש עד היכן מגעת התבטלות לציווי האלוקים ית"ש כאילו זה דבר מן השורה ולא ראה בזה ניסיון כלל ועיקר וזה החידוש "עמד בכולם" שעשה את כולם בשמחה של מצווה כאילו זה ציווי מן השורה ולזה אפשר אדם להגיע כי אם ע"י התבטלות מוחלאת הקדוש ברוך הוא ואח"כ יגיע להתבטלות לפני כהל אדם.

ובדרך זו נבוא לבאר בס"ד משנת רבינו זצ"ל דכוונתו שהצדיק שאבד אבד לדורו, תמה ולפי צה ששנינו במסכת יומא (לח:) "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור" והדור איבד את המנהיג ובמדרש רבה (בראשית רבה פרשה נח סימן ב) שנינו "וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של משה לא זרחה שמשו של יהושע שנאמר (במדבר פרק כז פס' יח) "ויאמר ה' אל משה ואתה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" עי"ש, ולמה בוכין שצדיק נפטר מן העולם הא יש אחר במקמו

וזהו שביאר רבינו זצ"ל דבוכין על כך שאת חלקו של הצדיק השראתו אבדה מן הארץ. ונמצא שרשב"י פוטר כל העולם וע"י תשובה שיחזקו באמונת ה' יזכו ישראל למחישת עוונות כאמור.

תורתו אמונתו ברמה טובה ביותר

איתא במסכת שבת (דף ט:) "כגון רבי וחבריו שמפסיקין לקריאת שמע ואין מפסקים לתפילה, התורה היא הייתה בראש מעייניו של רשב"י אין דבר שתפס את ערכי החיים שלו מלבד התורה הקדושה דתורה אומנות היינו שאדם יודע את כוחה של תורה הרי מרגיל רוממות עילאית וקרבה לה' משל לעובד שהמעביד שלו בא לראות את מעשיו בעבודה והוא מלא שמחה כי העובד אינו פועל רק לפי הוראות, אלא יותר מכך עושה זאת הצורה אומנותית מאד שהמעביד משלם לו שכר יותר, וכך הנמשל בעניינו הקב"ה רואה את מעשינו ואם אנו עושים זאת יותר ממה שצריך בצורת אומנות דאמר רבי מאיר בברכות (דף סג.) "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקייה" ובקידושין (דף נב:) "רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה" וידוע דרי מאיר הוא רבי נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה (עירובין דף יג:).

ורשב"י לימדנו שכדי לבוא לידי שלימות בתורה ועבודה צריך להקדים מחשבה ותפילה שיהיה מאירה בנשמתו זו תכלית האדם, התורה היא תבלין האמונה שע"י התורה מחדיר את אמונתו בהקב"ה יתברך שמו וזה הייתה מעלתו של רבי שמעון.

וכתב קיצור פסקי הרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק א סימן כה) "ואם יש לו אומנות או משא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר וכל שעה שהוא פנוי מעסקו חוזר על למודו נקרא תורתו אמונתו ובתיקון צורכי העיר גם הוא חייב בהן אבל אם כל אדם עושה בעצמו אז הוא פטור" מבואר בדברי הרא"ש איפכא שאומנות היינו מלאכה אבל כל זמן שיש פונה ללמודו. וכן כתב ה"דרך אמונה" (פי"ג הלכה יג).

שיטת הרמב"ם – בגדר תורתו אומנתו

הנה המעי' בדברי הרמב"ם יושר יחזו פניו שהביא את שמעתא (שבת דף יא.) דרשב"י שאם היה עוסק בתרה אין מפסיק אלא קריאת שמע אבל לא לתפילה, וז"ל (פ"ב מהלכות קריאת שמע הלכה ה): "היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן קריאת שמע פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה, היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות." עכ"ל

ועוד פסק רבינו (פרק ו מתפילה ה): "מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל, ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו אינו פוסק שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה, וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה" עכ"ל

אפשר לומר מבואר בדבריו שרשב"י כל ההיתר שלא היה משום שעסק בצרכי רבים ולכן לא חייב להתפלל, וצ"ע הא בשבת יא. משמע שעיקר ההיתר הווא שהיה תורתו אונותו, א"כ מה לי עניין צרכי רבים?

וראיתי בדברי הרב "לחם משנה" (פ"ו מל' קריאת שמע הלכה ח ) וכ"כ רבינו מנוח ז"ל ע"פ האמור בירושלמי (ברכות פ"ה דף לז.) א"ר ירמיה העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה" וכתב הגאון בעל ספר "החרדים" שם שרק אם יהין עוסקים לשם שמים כאיתאנ במשנה אבות (פ"ב משנה א) "כל העוסקים עם הציבור יהיו וסקים לשם שמיעם" שהוא נחשב כדברי תורה, וכתבו הטעם בכך שהכי קי"ל במסכת סוכה (דף כה. כו.) "העוסקה במצווה פטור מן המצווה" ולכן אם עוסק בצרי רבים פטור מן התפילה.

וצריך ביאור: הרי כל הראשונים שם כתבו שת"ת אין בו דין עוסק במצוות דא"כ לא יקיימו מצוות כלל ח"ו ויעסקו בתורה וקיי"ל בברכות דף לב. "ארבעה דברים צריכים חיזוק תורה… ומעשים טובים" א"כ למה לא יתחייב ויקרא קריאת שמע שהיא דאורייתא?

ובעיקר שיטתו שעסוק בצרכי רבים שנינו בירושלמי (שקלים פ"א הלכה א דף ד.):  "אלו הן צרכי רבים דנין דיני ממונות ודיני נפשות דיני מכות ופודין ערכין וחרמים והקדישות ומשקין את הסוטה ושורפין את הפרה ועורפין עגלה ערופה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע ומפרקין את המנעל מעל גבי המים (האימום) ואין מחזירין אותו" וה"ה כל מה שקשור לת"ת ומצוות בין אדם לחברו שיהנו ממנו הרבים.

וע' בשו"ת "ציץ אליעזר" (חי"א סימן יא) שכתב שכוונת הרמב"ם לומר 'דענייניי הרבים הם כמי שעטסק בתורה שהיא כל עניינו שלא צריך להפסיק לתפילה דהיינו שאפי' יעבור זמן התפילה אין מפסיק שמעלתם של רבים גדולה עי"ש וכ"כ בספר צרור החיים" על הרמב"ם שם שר"י לא הפסיק אפי' לר"ש מה שמצינו גבי רשב"י וחברים שנמי הייתה תורתם אמונתם, שאני רבי יהודה הנשיא שלמדה לאחרים שגדולה יותר.

וכמו שמצינו גבי בדיקת חמץ (סימן תלג) שאם היה שיעור לרבים אינו מפסיק ששוב אין מתקבצין בשנית אלא יגמור ואז לך לביתו לבדוק דאכתי תו לא חיישנן שמח ישכח, והכי אמרינן גבי תפילה עצמה כתב הגאון הביאה"ל (סימן פט ג) שאם הוא שיעור קבוע אינו מפסיק, היינו דווקא דת"ת דרבים דה"ה אינו מפסיק לקריאת שמע וכ"כ בספר "באר יהודה" (שעל הרמ' שם) דלא כמרן בססף משנה והרב לח"מ, דפירשו צרכי רבים לאו דווקא לא חילקו בכך.

וראיתי בספר "תר הבז" ???(פ"ב מק"ש ה"ה) דתמה ל"ל רבינו טרח להביא ראייה מירושלמי דברכות (לז.) ד'כל העוסק וכו' הא מגמ' דידן שבת דף יא. משמע הכי.

וביאר שם: דכונת רבינו הייתה להכריע שכל האמור בהלכה זו היינו גבי מי תורתו אומנותו אז צרכי רבים שלו כדברי תורה אבל שאר צרכי הרבים אינם כך.

נמצא לפי"ז שגודל מעלת תלמוד תורה וצורכי רבים כמוה שהכל נידחין מפניה אינו מטעם עוסק במצווה כלל דלהוא טעמא פשיטא שלא ידחה דהא לרוב הראשונים והפוסקים לא נאמר דין "עוסק במצווה פטור מהמצווה" גבי תלמוד תורה, אלא טעמא דמילתא אחר הוא דהיינו שכיון שעוסק בתיקון העולם שע"י שמסייע לרבים היינו ישוב העולם הרי יותר חשוב לפני הקב"ה מתפילה כמו שמצינו גבי דוד המלך שרוב תורתו למד בלילה ביום היה עוסק בצרכי ציבור (ברכות בבלי ג: ירושלמי ד.:) כך עלה ביבי בס"ד בביאור שיטת רבינו. אלא שבשעת בינותי בספרי ההלכה בעניין זה חמיתי ראתי עיני בשו"ת "משנה הלכות" (ח"ה סימן רעד ד"ה וכנראה סלקא וכו') שפשיטא ליה דלא כמ"ש הכא אלא שהטעם הוא משום דהוו עוסקים במצווה ופטור מהמצווה לכך פטור מהתפילה.

אלא שמכל מקום אכתי צריך ביאור: היכן מצינו שרשב"י ובנו וחבריו שהייתה תורתם אומנתם הוו עסקי בצרכי רבים הלא בגמ' מוכח בהדיא שהיו עוסקים בתורה ולכך פטורים היו מתפילה וחייבים בק"ש שהיא מצווה מהתורה?

ויבואר עפ"י דברי המהר"י בסאן בתשובה (סימן סט) וכ"כ בספפר "לשם השמן" שרבינו כתב שעסקי הרבים שעוסק בהם עתה לשם שמים הוי ליה כאילו עוסק בתורה ומלמדה לרבים ממש ולכך רבינו הביא את הירושלמי דכל העוסק לא רק לומר, שאיירי גבי מי תורתו אומנתו כמו שביארנו למעלה, אלא בדרך אחר, היינו ה"צרכי הרבים" הן הן חשוב לימוד תורה של רבים ע"כ.

רשב"י ובנו ר"א במעשה המערה

ובבמסילה נעלה להבין מעשה רשב"י ר"א בנו במערה אמרו חז"ל תלמוד בבלי מסכת שבת (דף לג:): "ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום? דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעישה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג". אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דשמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא. אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאין לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיש גזרתיה נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם – שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר – הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? – אמר להו: לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. – אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו" עכ"ל

ועניין זה יש לבאר מפני מה אמר בגנות המלכות רומי דרשב"י לשיטתו אזיל במסכת ברכות (דף ז:) "אמר רשב"י מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה" ולכן אמר על מלכות רומי דברים אלו לגני כדי שישובו ישראל בתשובה וכך אומר להם הקב"ה לרומי לעת"ל שכל מה שעשו אינו אלא לצורך עצמם ולא לצורך ישראל כמו שאמרו במסכת עבודה זרה (דף ב.).

וא"כ לפי"ז למה נגזר עליו מיתה והיה צריך לברוח למערה עם רבי אלעזר הרי עשה לפי מה שסבר בעצו ומן השמים הסכימו על ידו, אלא שרצה הקב"ה להראות כוחו וגבורותו לעני כל העמים בכך שרשב"י יהיה במערה זמן ופתאם ישוב ולא יבינו היאך חי בלא אוכל ומים ואז ידעו שה' שולא רק הוא בעולמו שברא להיטיב עם עמו ישראל ועם חסידים הקדושים בזכות התורה שלומדים בעמלה ובשמחת לב.

וראיתי שאלה מעניינת בעניין עץ החרוב שהקשה בספר "מרפסין איגרא" (ע' רלג ד): והלוא בשלוש השנים הראשונות הפירות אסורים משום ערלה?

ותירץ רבינו הגאון ר' אהרן ליב שטיינמן זצוק"ל על הפסוק (פרשת קדושים) "ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו" מובא בתורת כהנים: "ונטעתם פרט לעולה מאליו". ועל פי זה פסק ה"שולחן ערוך" (סימן רצד, כז) שעץ שעלה מאליו (שלא במקום יישוב) פטור מערלה. אשר לפי זה מובן כיצד רשב"י ובנו ניזונו מעץ החרובים שצמח בהגיעם למערה, שהואיל ועץ זה לא ניטע על ידי אדם אין בו איסור ערלה.

ואפשר ליישב בדרך אחרת דהנה המילה 'חרוב' בהיפוך אותיות יוצר המילה "ברוח" ע"ד הפסוק "ולא ברוח ה"' היינו שהקב"ה שולא כולם צבאי מרום וצבאות ארץ הם משרתיו כאשר מצינו בתשובתו של רבי יהושע בן חנניה לקיסר הרומי במסכת חוליןן (דף ס.:), ולכן בשביל להחדיר אמונה בעלם שהכל מאיתו יתברך לאובה אין דבר רע בעולם הכל טוב לקח את רשב"י שאצלו התורה היא תבלין סוד האמונה.

ומצאתי דבר נפלא בספר "אור היקוד" (עמ' קפד) שהמן החל לירד ביום י"ח באייר הוא יום ל"ג בעמר הוא יום שמחתו של רשב"י שהוא היה במערה עם בנו י"כג שנים וניזון הוא ובנו רבי אלעזר מן מעיין מים וחרובים ללמד לכל הדורות בא רבי שמעון על עניין הביטחון בה' שזכה שנברא זו במיוחד בעבורו ובנו שמי שמשליך את כל יהבו על עה' יתברך זוכה שמלאכתו וכל צרכיו הקב"ה מספק לו מיד כמו שאמר דוד המלך בתהילים "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" ועי' במסכת ראש השנה (דף כו:) "ההוא טייעא דיהיב משא ושדי אגמלא" עי"ש וכמו שכתב רבינו בחיי בספר "חובות הלבבות (שער ד' הביטחון") שרמת הביטחון הגדולה ביותר הינה "שינוח נפש הבוטח על הקב"ה יתברך שמו שיעשה הטוב והנכון בעבורו" זה אם שכל אמונות ומהווי ליבו ונשמתו נתונים אך בהקב"ה זוכה שבקשתו תתמלא מיד ובשמחה. וכ"כ בספר "בזאת יבוא אהר"ן" (לגר"א פיסין פרשת אמור)

וזה היה מעלת רשב"י עליו השלום שהוא סמך על הקב"ה ולכן זכן שנעשה לו ניסים מעל הטבע שלא היה לו כלום בעולם, וכיוצ"ב מצינו בברכות דף יז:) ברבי חנינא בן דוסא דדי לו בקב חרובים מע"ש לערב שבת ועי' שם דף לד. וירושלמי שם "יודע אני שהוא מקובל כששגורה תליתי בפי" היינו שהוא מידת ביטחון ויש לו לכל אדם שיראת על על ליבו תמיד לאחוז בדרכיו של רשב"י ובנו.

ושמעתי שיש לשאול בזה: למה דווקא י"ג שנים במערה?

ידוע מה שאמרו במסכת ברכות (דף יד.) "א"ר יוחנן כל המשביע עצמו בדברי תורה אין מבשרין אותו בשורות רעות" עי"ש.

ואפשר לפרש: ע"ד מה שכתבו רבותינו הראשונים ז"ל דאם אדם מקבל על עצמו באופן מוחלט לשמוע רק דברים טובים ושמחים מובטח לו שלא יבשרהו בשורות רעות ולא יגיע לידי מכאוב ומחשבות רעות כלל בעז"ה .

ועוד אפשר לפרש: שהנה כתבו רבותינו ז"ל דרשב"י אביו היה משבט יהודה ומצאצאי דוד המלך, ולפי"ז הטען שהוחבא במערה מאחר שבא לתקן מעשה יהודה בן יעקב שהיה במכירת יוסף שהוא אמר למכור למצרים ולא להורגו ולכן שמו בבור עד שמכרו למצרים, בא רשב"י ונחבא במערה ועבד ה' משם וגילה כל תורה שבע"פ וסודות התורה ותורת הזוהר והקבלה, וזכה וניצל ולא נהרג, ותיקן מה שחשב יהודה שבמצרים שאיתא בזוהר שמצרים הייתה מלאה זימה ואפי' מלאך נטמא מכל הכשפים שם, ובא רבי שמעון משבט יהודה ולמד תורת הנסתר במערה ובזה כיפר על מעשה יהודה ששיהה יוסף בבור עד זמן מכירה בעבור נעלים בערים כסף (פ"ב שקלים הלכה ג), שעל השהייה בבור היה צריך כפרה וזה כיפר רשב"י בזמן צער מער שזכה והיה בצדקתו גם בזמן הצרה ע"כ.

והנה ידוע שאמרו חז"ל במסכת עבודה זרה (דף ב.) : " עכ"ל וראיתי שכך תמה בספר "נתיב עוז" (סימן לג). עי"ש תי'

ופירש בספר "שבט מישראל" (חלק א עמ' ל) שנקראו האומות העולם שוטים שהם אינם עושים מעשים אפי' הגשימים??? מידיעת הבורא יתברך ולכן א"ר אלעזר (ברכות לג.) כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו" לכך אין רחמים על אומות העולם שאין חפצים בהנהגת הבורא וכל מעשיהם להנאת עצמם וכן שוטים שבעולם אמר להם הקב"ה.

אלא שאכתי קצת צ"ב: מהגמ' מתבאר שהקב"ה הסכים על ידו של רשב"י שדבריו אמת "כל מה שעתה רומי לא עשו אלא לצורך עצמם" א"כ למה יתחייב גלות?

ואפשר לבאר בס"ד הכוונה בזה שעשו לצורך עצמם היינו שרצו להשמיד את ישראל לכך לא דאגו להם, כיביכול הראו להם פנים שהם לאובם ובאמת עשו לרעתם, שגזרו עליהם גזירות שונות עד שריחם עליהם ה' ית"ש ושלח את התנא הקדוש רשב"י וביטלם כאיתא במסכת מעישה (דף יז.) "בן תמליון צא קרע לאגרתא של גזרות הקיסר זיע"א וכתב בספר "נוהג בחכמה" (עמ' נד) שמטעם זה יש שמחה ביום הלולא דרשב"י לג בעומר שהוא זה לתקן העולם בתכלית האפשר עד דורו וגמר תיקוו של מושה רבינו שזכה הוא להיות בארץ ישראל ולהיות נותן התורה שבע"פ ולכן יומו יום שמחה בשונה מיןם ז' באדר שהוא יום תענית יום פטירה של רשב"י וכן ראיתי בספר "אשיחה בחוקיך" (לג בעמר שסה- סז) וכיצ"ב בספר "אסרי לגפן" (פרשת אמור) והוסיף שםבאשיחה בחוקיך שהוא ככהן גדול והמערה הייתה בבחי' כניסה לקודש הקודשים ולכן זכה לית אור העולם בתורת הקבלה תורת האמ"ת "אשרי יולדתך אשרי העם הם לומדך "אשרי העומדים על סודך לבושי חושן- שמעישתו כאהר"ן הכהן הנכנס לפני ולפנים ועי' סוטה דף ד: ותוס' "כה"ג נכנס לפני ולפנים תורה יותר גדולה ממנו שנאמר יקרה היא מפנינים" עי"ש, כמה יקר מעלת יום לג בעמר יום שמחה ומחישת עוונות שרשב"י עומד בשמים ומליץ יושר על עם ישראל וכל מה שירצה אדם יבקש ויזכה בס"ד דיפתחו שערי מרום אפי' יותר מיוה"כ.

ולימדו רבינו הקדוש אור שבעת הימים הרשב"י זיע"א ברוב מעלת הרמה חשקת התורה אמר רשב"י (מסכת דרף ארץ- אליהו זוטא פרק טז) ועוד דבר אחר אמר רבי שמעון בן יוחאי, כל הנותן דברי תורה על לבו מעבירים ממנו עוד עשרה דברים קשים: הרהורי עבירה, הרהורי חרב, הרהורי מלכות, הרהורי שטות, הרהורי יצר הרע, הרהורי זנות, הרהורי אשה רעה, הרהורי עבודה אלישים, הרהורי עול בשר ודם, הרהורי דברים בטלים. שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה׳ בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צוארך עד השמידו אותך (דברים כח; מז-מח). (מיהו עי' באבות דרבי נתן פרק כ משה א איתא אמר רבי חנינא עי"ש)

ואפשר לומר טעם נוסף לשהייה של רשב"י ור' אלעזר במערה דווקא כמספר י"ג שנה: דהיינו הוא כנגד י"ג מידות של רחמים שבזכותים הגיע לתיקון השלם לכלל ישראל וכך שנינו במסכת ראש השנה (דף יז:) "ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון וכו' א"ר אלמלא מקרא כתב אי אפשר לאומרן מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר זה ואמר לו אם ישראל יעשו לפני כסדר הזה והריני מוחל להם" ע"כ

מעלת י"ג של רחמים גדולה מכל מחישת עוונות וזה היה תיקון הרשב"י לכלל ישראל ולכן שמחה יתירה ביום ל"ג בעומר.

יכולני לפטור העולם מן הדין – דהוי מעביר על מידותיו

איתא במסכת יומא (דף כג.) וכן בר"ה (דף יז.) "אמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנא' נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו למי נושא עוון ןלמי שעובר על פשע, לשארית נחלתן ולא לכל נחלתו" עי"ש

ומבואר בגמ' דהא 'כל' ריבויא הוא (בבא קמא סג.) ועוד, והוא תמוה, הא ישנן ד' חילוקי כפרה לכלל סוגי העבירות כידוע במסכת יומא (דף פו.) על מצות עשה תשובה מכפר, ועל ל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר, על כרת ומיתות בי"ד יסוריין מכפרין, ועל חילול ה' מיתה מכפרת" עאלו ארבעת חילוקי הכפרה, אומנם כתב הגאון ה'קדושת לוי' דמי שיעשה תשובת המשקל, היינו באותו רמה שעבר על חילול ה' ח"ו, כך יעשה קידוש ה' ועי"כ אינו בה לידי מיתה.

וכיוצ"ב כתב רבינו הר"י פינטו זצ"ל בביאור על העין יעקב ביומא שם, דברי הגמרא נאמרו אך ורק גבי מי ששב מיראה, אולם לשבין מאהבת ה' אהבת רוממותו ית"ש, לא בעינן כלל לארבעה חילוקין אלו.

וצריך ביאור: הא קי"ל במס' ברכות (דף יב:) "כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו" ותימה הרי הן מצינו שיש עוונות שעדיין קיימי עד גמירא? וכן הובא בספר "עשרה מאמרות" להרמ"ע מפאנו זצ"ל.

וביאר הזרע שמשון (אמור אות ט) שם דלק"מ דעבירות דבין אדם לחבירו אינו נמחלין לו עד שיפסנו כאיתא ביומא (פז. שו"ע תרו סעי' א) בושתו של חברו אינו תלוי בידי שמים אלא בכוחו של האדם  עצמו למחול, ומשעה שמחל לו הרי כל עוונותיו מחולין ואי מיראה אתי הזדונות נהפכות לו לשגגות, ואי מאהבה אתי הרי שהן נהפכות לו לזכיות דמעתו גדולה ונשגבה יותר.

ומעתה נשכיל נבין אדם שמתעלה על עצמו, ומעביר על המידות יש שני סוגים ישנו מעביר היינו מוחק אבל עדיין מורה שהיה כאן חטא בעבר, וישנו סוג שני דהיינו מעביר דמתחילה לא היה כאן כלום תו לא מידי, א"כ מעלתו של מעביר שכלל לא חש שגרמו לו עוולה, הוא זוכה למחילת כל העוונות.

מיהו העולם חושב שמי שמעביר על מידותיו זוכה למחילת עוונות ותו לא, אולם שנינו במסכת תענית (דף ד: ה.) דהכי איתא שם:

מתבאר בגמ' דאדם שמעביר על מידותיו שאין מידת הדין שולטת עליו, זוכה לאריכות ימים והכי איתי בהדא בר' פרידא במס' מגילה (דף כז.) במה הארכת ימים,  מימי לא העמדתי על מידותיי וכו', זהו פרט לא הרבה יודעין אותו, ואף מצינו ראינו ד'אמר אליהו הנביא ז"ל (מסכת כלה רבתי פרק ה) 'אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן' היינו גם דאינו כועס שמשהו לא מתנהל עפ"י חפצו ורצונו, ואף הוא מעביר על מידותיו דזהו שורש מידת הענווה דהיא מידה טובה מכל מידות טובות כך אמר ריב"ל במס' עבודה זרה (דף כ:) והרמב"ן באגרתו לבנו על מעלת מידת הענווה.

יסוד היסודות הוא, להרגיש הכל נקי ואין כולום והכל טוב וישר.

מעתה במסילה נעלה לבאר עניין נפלא במשנה תנא הקדטוש האלוהי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א דאמר במסכת סוכה (דף מה:): "ואמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו ואמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י ראיתי בני עלייה והן מועטין אם אלף הן אני ובני מהן אם מאה הם אני ובני מהן אם שנים הן אני ובני הן ומי זוטרי כולי האי והא אמר רבא תמני סרי אלפי דרא הוה דקמיה קודשא בריך הוא שנאמר (יחזקאל מח, לה) סביב שמנה עשר אלף ל"ק הא דמסתכלי באספקלריא המאירה הא דלא מסתכלי באספקלריא המאירה ודמסתכלי באספקלריא המאירה מי זוטרי כולי האי והא אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום שנאמר (ישעה פ"ל פס' יח) אשרי כל חוכי לו ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו ל"ק הא דעיילי בבר הא דעיילי בלא בר" עכ"ל

מבואר דרשב"י זכה ליהיות "דובר השכינה" כביכול "לעשות רצון צדיק" דהקב"ה אמר "אשריך רבי שמעון בן יוחאי שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה שנאמר ויגזור אומר ויקם לך" כאיתא במסכת שבת (דף סג.) זכה לפטור את כל העולם כולו מן הדין בזכות מה??

אלא יובן: ע"מ לזכות לפטור את כל העולם כולו מן הדין בעינן דיהיה מעביר על מידותיו, הוא ברח למערה יחד עם בנו רבי אלעזר ולא שת נפשו למאי דאמרו עליה דדיבר על מלכות רומי הרשעה שכל מה שעשו לא עשו אלא לצורך עצמן באמרינן במסכת (שבת לג:) וכן במסכת עבודה זרה (דף ב: ג.) לעתיד לבוא בא הקב"ה וס"ת בחיקו ואומר מי שעסק בזה יבוא ויטול שכרו וכו' עי"ש, היינו דרש"י במס' יומא (לג.) דאין מידת הדין עומדת עליו, וא"כ יכול להגן על כל העולם כולו מן הדין מבריאתו על סוף העולם, שהוא אינו מעמיד על מידותיו להשיב לגומלי ע כרעתם כדין, כן בשמים נוהגין עימו בחסד וברחמים, וכמצינו גבי רבי יהודה הנשיא בב"מ (דף פה:) בשעה דלא חמל על העגל ואמר לו "לךצ כי לכך נוצרת סבל יסורין י"ג שנה בחינת י"ג שנה דדשב"י במערה, ומשעה שאמר לשפחתו לא לטאטא את החולדה וגורים שלה "ורחמיו על כל מעשיו כתיב" אמר הקב"ה כיוון דאיהו רחים נחמיה ושבקוהו ונתרפא.

הא לך שמידת הדין אינה פועלת במי שמעביר על מידותיו, אי מדבר את בפה ואחד בלב, נמי חשיב 'מעביר במילי' וזוכה לכל הברכות הנ"ל. וע"ע בספר "דברות צבי" (סוכה מאמר כז אות א-ב) בביאור נוסף שאליו זכה רשב"י במעלתו הנשגבה.

וראיתי לרבינו חננאל ז"ל (מה. ד"ה לפטור) שפירש וזו לשונו: ונראה לו בדרך מראות אלהים גודל כבודו והיה יודע בעצמו שהוא חסיד גדול והיה אומר יכול אני לפטור העולם כגון זה האמור בסדום אם אמצא שם כך וכך צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם מיום (שנברא העולם) [שנבראתי] עד עכשיו כלומר בזכותי יתקיים העולם. ולא יחרב ולא ישחית אלהים העולם בעבורי. ואפי' אם אין שם צדיק ואם יהיה אלעזר בני עמי משנברא העולם ועד עכשיו. כלומר שלא תהא כליה כגון המבול שהיה בכל העולם כענין שפרשנו למעלה ואילמלי יותם כו' ולמה יותם לפי שנתברר לו כי לא קבל מזכיותיו בעוה"ז כלום שכל צדיקים קבלו בעוה"ז מעין השמור להן לעוה"ב ור' שמעון ובנו ויותם לא קבלו בעוה"ז לפיכך היתה להם זכות גדולה משאר הצדיקים. ואמר עוד ר' שמעון ראיתי בני עלייה פי' ראיתי ברוה"ק כגון ראיית חלום כי הצדיקים שבדור הזה הראויין לעלות לג"ע מועטין הן שהמקום המוכן להם מגיד זה ואמר אם אלף הן מובטח אני שאני ואלעזר בני מהן ואם שנים הן אני ובני הן ואקשינן איני שהצדיקים שבכל דור מופרדין בפני עצמן והאמר רבא דרא קמא פי' שורה של צדיקים הראשונים דמקמי קב"ה י"ח אלפי פרסי היא שנאמר סביב שמונה עשר אלף. ופרקינן הללו כולן צדיקים הן אבל מהן מסתכלין באיספקלריא שאינה מאירה ומהן מסתכלין באספקלריא הגדולה המאירה ואני לא אמרתי מועטין הן אלא המסתכלין באספקלריא המאירה בהן אמרתי ומקשינן ומי זוטרי כולי האי להיותם שנים והאמר אביי לא פחות עלמא מל"ו צדיקים בכל דור דמקבלי פני שכינה בכל יום שנאמר אשרי כל חוכי לו לו בגימטריא שיתא ותלתין  הוו ע"כ.

כוונתו ז"ל דרשב"י רמז בזה דבזכותו יתקיים העולם והכי אמרינן בזוהר רעיא מהמינא (פרשת נשא קמז.) בזכות ספרא דילך יפקון ישראל מן גלותן הדא ברחמין". מה הייתה זכותו של רשב"י וודאי זו כח זכות  התורה הקדושה כמ"ש רבינו האוה"ח הקדוש זיעא (פרשת בשלח ד"ה לאיתנו) "כל בהבריאה כןלה כפופה לתורה ועמליה וממשלתן עליהם כממשלת הבורא יתברך שמו עכ"ד.

וכאשר כתב רבינו הרמ"ן ז"ל (פרשת ויצא) דיעקב אבינו גל האבן מעל פי הבאר בכח התורה שנהתבטא ע"י בכח הגופי הטבעי, וכן במעשה דמי הירדן בימי יהושע בן נון דהוא התנאי שהתנה ה' עם מעשה בראשית "אם ישראל מקבלים את התורה וכו' כדאמרינן במסכת שבת (דף פח:).

וכן מצינו אצל רבי פנחס בן יאיר שחלק את נהר גינאי ג' פעמים ע"מ לעבור בתוכו כמובא במסכת חולין (דף ז:) וז"ל:

וביאר היסוד לזה דאיןצ הכח נתון רק בבעמלי תורה שבכתב אלא גם בעמלי תורה שבע"פ ועי' בספר "מקרא ביכורים" וכ"כ בספר "אוהל משה" (פרשת ויצא) נראה להטעים את דברי האור החיים הקדוש, על פי מה שייסד בספר לשם שבו והחלמה [הובא בספר אהל משה (8)], שהכוחות לשלוט בכל מעשה בראשית, נמסרו רק לדורות האחרונים, מזמן בית שני, שנתגברה התורה שבעל פה, נעתיק חלק מדבריו המופלאים: "לכאורה יש לתמוה על התפעלות הנסים הללו מחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש ומדניאל בגוב האריות, וכן גם מאברהם אבינו ע"ה באור כשדים, הלא מצינו בכמה צדיקים אחרונים הרבה מהם שעשו כן מדעתם ולא שלט בהם האש [ומפרט שם דוגמאות מהש"ס]. ע"כ

 

הנה היה מנפלאות תמים דעים ית"ש בהנהגתו הנעלמה, אשר כך עלה במחשבה לפניו מאז ומקדם להתגלה בשפעת אור קדשו, ולמסור הכוחות והמפתחות דסדרי בראשית ורזי עולם רק לדורות האחרונים אשר מבית שני והלאה. כי להם הנה ניתנה החמדה גנוזה הזאת, לשלוט בכל מעשה בראשית, וזכו לזה עד סוף הזמן דכל מייסדי התורה שבעל פה. כי הנה ניתן להם החמדה גנוזה הזאת, להשתמש בה כחפצם הרבה יותר מבדורות הראשונים.

 

זכות רשב"י- ראיית הקשת ברקיע

כידוע שאחת מעלותיו הנשגבות של רשב"י היא היא שלא נראתה הקשת בימיו כמו ששנינו במסכת כתובות (דף עז:): אמר קודשא בריך הוא אי איתשיל אשבועתא ניהדר אי לא לא ניהדר אמר ליה הב לי סכינאי לא הוה קא יהיב ליה נפקא בת קלא ואמרה ליה הב ניהליה דמיתבעא לברייתא מכריז אליהו קמיה פנו מקום לבר ליואי פנו מקום לבר ליואי אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא אמר ליה את הוא בר ליואי אמר ליה הן נראתה קשת בימיך אמר ליה הן אם כן אי אתה בר ליואי ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי. עי"ש

וצריך להבין: מהי הגדולה בכך שלא נראתה הקשת?

הנה ידוע שהמסתכל בקשת חשוב לא חס על כבוד כונו כאיתא במסכת חגיגה (דף טז.) ונפסק בשו"ע (סימן רכט סעי' א) שאסור שיסתכל בוונה בקשת וכתב המשנ"ב (סק"ב) בשם רבינו בעל "חיי אדם" שהטא כאילו מוציא דיבה שאין הקב"ה שומר הטחת הברית שהבטיח לנח שלא יביא יותר לעולם, אלא לומר לאדם שהקשת נראתה בשביל שיברך ברכה הראוייה לה לכבוד הקב"ה מותר.

וא"כ אתי שפיר  עניין הקשת אבל מה גדולה היא שבימי רשב"י לא נראתה שכזאת רצה לדעת מרבי יהושע בן לוי שנכנס בחייו לגן עדן?

ואפשר לבאר: שבזמנו של רשב"י לא היה גזל וחמס ועשיית רוע עולם והיה הדור הולך אחר אורו וזיו פניו המבהיקות של רשב"י, וא"כ בני אדם הייתה להם המשכות אחר רבי בדברי תורה וחיזוק בעבודת ה' עד שכמעט ולא היה מושג מהי עברה והיה דור של זכאיים, ולכן לא נראתה הקשת שכביכול העולם בא לתיקונו השלם- שלא ראו הקשת בדורו עד שמשמים גילו לרבי שמעון שעוד לא הגיעה שעת הגאולה אבל היה זמן ראוי לכך.

וזהו הטעם העיקרי א"כ לעשיית מדורות בל"ג בעמר שרשב"י בעצמו הכריז עליו בזוהר הקדוש כיום שמחתו "יומא דהילולא דילי" שהרשב"י ראה בתיקון העולם עד כדי כך שהגיעה לרמה שהוא גילה את סודות וסתרי תורה גדולים וטמירין וקדושין לאין שיעור ואף הפיצם בעולם שכל אחד יכול לקרוא דברי הזוהר הקדוש ולעשות תיקון לנשמה שלו כמ"ש מרן החיד"א זצ"ל והראייה שהיה כח ביד רשב"י לפטור כל העולם כולו מן הדין עד סופו היינו שהוא בכח קדושתו והנהגתו הכבירה הצליח הביא ברמה גבוהה יותר את העולם לתיקון שלם, וא"כ בימינו אנו יונקים מכח רשב"י ולכן ביום ל"ג יש כח של תשובה כמו יום הכיפורים, זאת בשל רשב"י התנא הקדוש וספרו הבהיר ספר הזוהר.

וכך הזכיר בעצמו בזוהר הקדוש באדרא זוטא (ח"ג דף רפז:): תאנא בההוא יומא דרבי שמעון בעא לאסתלקא מן עלמא והוה מסדר מלוי. אתכנשו חבריא לבי רבי שמעון. והוו קמי רבי אלעזר בריה ורבי אבא ושאר חבריא. והוה מליא ביתא זקיף עינוי רבי שמעון וחמא דאתמלי ביתא. בכה רבי שמעון ואמר. בזמנא אחרא כד הוינא בבי מרעי, הוה רבי פנחס בן יאיר קמאי. ועד דברירנא דוכתאי אוריכו לי עד השתא. וכד תבנא אסחר אשא מקמאי ומעלמין לא אתפסק. ולא הוה עאל בר נש אלא ברשותא. והשתא חמינא דאתפסק והא אתמלי ביתא. עד דהוו יתבי. פתח עינוי רבי שמעון וחמא מה דחמא ואסחר אשא בביתא. נפקו כלהו ואשתארו רבי אלעזר בריה ורבי אבא. ושאר חבריא יתבו אבראי. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, פוק חזי אי הכא רבי יצחק דאנא מערבנא ליה. אימא ליה דיסדר מלוי ויתיב לגבאי זכאה חולקיה. קם רבי שמעון ויתיב וחייך וחדי. אמר אין אנון חבריא. קם רבי אלעזר ואעיש לון ויתבו קמיה. זקיף ידוי רבי שמעון ומצלי צלותא והוה חדי ואמר. אנון חבריא דאשתכחו בבי אדרא יזדמנון הכא. נפקו כלהו ואשתארו רבי אלעזר בריה ורבי אבא ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי חייא. אדהכי עאל רבי יצחק. אמר ליה רבי שמעון כמה יאות חולקך כמה חידו בעי לאתוספא לך בהאי יומא. יתיב רבי אבא בתר כתפוי ורבי אלעזר קמיה. אמר רבי שמעון הא השתא שעתא דרעותא הוא. ואנא בעינא למיעל בלא כסופא לעלמא דאתי. והא מלין קדישין דלא גליאין עד השתא, בעינא לגלאה קמי שכינתא, דלא יימרןן דהא בגריעותא אסתלקנא מעלמא. ועד כען טמירן הוו בלבאי, למיעל בהו לעלמא דאתי. וכך אסדרנא לכו, רבי אבא יכתוב, ורבי אלעזר ברי ישעי, ושאר חברייא ירחשון בלבייהו. קם רבי אבא מבתר כתפוי. ויתיב רבי אלעזר בריה קמיה, אמר ליה קום ברי, דהא אחרא יתיב בההוא אתר, קם רבי אלעזר. אתעטף רבי שמעון, ויתיב. פתח ואמר, (תהלים קטו) לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. לא המתים יהללו יה, הכי הוא וודאי, אינון דאקרון מתים, דהא קודשא בריך הוא חי אקרי, והוא שארי בין אינון דאקרון חיים, ולא עם אינון דאיקרון מתים. וסופיה דקרא כתיב, ולא כל יורדי דומה, וכל אינון דנחתין לדומה, בגיהנם ישתארון. שאני אינון דאיקרון חיים, דהא קודשא בריך הוא בעי ביקריהון עכ"ל הזוהר הקדוש על מעלתו של יוןם נשגב זה ל"ג בעמר ואכמ"ל..

וכבר הודיענו רבות בגדולת מעלת לימוד תודה ומנהג הדלקת מדורה בבחינת "נר מצווה ותורה אור" בים קדוש זו לג בעמר יומא הילולא דרשב"י כתב ספר הקדוש "בני יששכר" (מאמרי חודש אייר אות ג-ד) וזה לשונו הבהיר כזוהר החמה מזהיר: "עתה אתה ברוך י"י קורא נעים תשכיל ותבין, אשר ביום זה התחלת התגלות הטוב של התורה שנגנז בה האור כי טוב, הוא האור שהאדם הביט בו מסוף העולם ועד סופו (זח"ב קכא), בזה האור רואין מסתורין של יוצר בראשית. הנה ר' שמעון בן יוחאי קראהו "בוצינא קדישא" (זח"ג ק), כי על ידו נתגלו באיתגליא סודות התורה, היא סוד האור כי טוב הגנוז בתורה. על כן נקרא ספרו הקדוש זה"ר, אור המבהיק מסוף העולם ועד סופו, אור הטוב הגנוז בתורה, על כן יומא הדין טו"ב ימים למתן תורה, אשר מתחיש להתנוצץ האור כי טוב בתורה וכמו שכתבתי לעיל. הנה יום הזה ל"ג בעומריומא דהילולא דרבי שמעון בן יוחאי, בו ביום עלה לשמי מרומים, ומסתמא ביום זה נולד גם כן, כי הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום. הנה בו ביום שמתחיש האור כי טוב להאיר מן התורה, היינו טו"ב ימים קודם מתן תורה, בו ביום נתגלית הנשמה הקדושה בעולם אשר תגלה דרך אור כי טוב בתורה, על כן נקרא הקדוש ההוא "בוצינא קדישא" (היינו נר הקדוש), בו ביום עלה לשמי מרומים וצוה לר' אבא לכתוב (זח"ג רפז, ב) כל הגנזי נסתרות אשר נתגלו להשאיר ברכה מהארת האור הגנוז (כי טוב, כמה דאת אמר: "מה רב טובך אשר צפנת" כו'), שמור לנו ולבנינו עד יתגלה במהרה אור משיח צדקינו, כמו שאמרו רז"ל: "ויאמר אלקים יהי אור", זה אורו של מלך המשיח, בזכות התעסקות בהאור כי טוב אשר השאיר בוצינא קדישא לברכה ולחיים ולאור לכל ישראל: ובזה תבין מנהג ישראל תורה הוא להדליק נרות ומאורות ביום זה, לכבוד האור כי טוב שמתחיל להתנוצץ ביום זה היקר, טו"ב ימים קודם מתן תורה, ולכבוד מאור התורה בוצינא קדישא אשר נתגלה ביום הזה, וביום הזה עלה לשמי מרומים, והוא יומא דהילולא דיליה לאורו נסע ונלך, לכבוד ספרו הקדוש זהר המאיר ומבהיק מסוף העולם ועד סופו [אשר כתב רבי אבא ביום הזה], והוא מאיר לנו בגלותינו עד כי יבוא משיח צדקנו, דאתמר ביה: "ויאמר אלקים יה"י או"ר" [בגמטריא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן], זה אורו של מלך המשיח יבוא במהרה[1] בימינו ויגלה לנו האור הגנוז, "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (דניאל יב, פסוק ג) ותבין לפי זה אשר נתאמת לנו מאנשי אמת, אשר השמחה ביום הזה על ציון ר' שמעון בן יוחאי היא שלא כטבע, "אור צדיקים ישמח" (משלי פי"ג פסוק ט) ע"כ לשונו. ואכמ"ל. 

בעניין מנהג חץ וקשת וסודו הטמון בו בל"ג בעמר

ולסיומא מילתא באשר למנהג יריית חץ קשת מצינו כמה טעמים למנהג זה.

א. כתה הבני יששכר שם (אות ד): שאמר רש"י לרבי אלעזר בזוה"ק (ח"א דף עב.) לא תצפי לרגל המשיח עד שיהיו אור הקשת בענן סימן הוא לגלוי אורו של משיח, ולכן נהגו לשחק בל"ג בעמר משם שרשב"י כידוע בחינת משיח.

ב. ועוד עפ"י תרגום אונקלום (בראשית סוף פרק מח) "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי "בצלותי ובבעותי" היינו פירוש בכח תפילתי ובקשתי ותורתי ורשב"י ינק כוו והרבה אותו יותר על כח יעקב אבינו וזכה לגלות אור תורה של שביעתו עין זו תורת הנסתר תורת האמ"ת וזה טעם נכן למנהג החץ וקשת ביום הילולא שלו יום שמחה ל"ג בעמר, ללמדנו שהיה כוחו גדול בתורה ותפילה.

ועתה מצאתי בספר "אבני ישפה" (חלק ח או"ח סימן כט ענף ד) שבל"ג בעמר שרי להכנס בהם אפי' לבית הכנסת שאין בגדר כלי מלחמה שאין להכנס בהם לבית הכנסת.

ועוד טעם אפשר לומר שעפ"י מה שכתבנו בס"ד דרשב"י היה תיקון מעשה השבטים במכירת שבכוחו כי גדול הוא ללתקן מעלתם הם בעצה להרוג אותו ומכירה נמי מעשה כעי' הריגה כמ"ש לכן משחקים חץ וקשת לומר שע"י תורתו וקדושתו של רשב"י תיקו את העולם מפגם חטא מכירת יוסף לרמז שאין עוד חץ וקשת מעניין מלחמה אלא מיסוד תפילה כאמור.

"תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו הוא ימליץ טוב בעדינו אדונינו בר יוחאי"

 

 

[1] רשב"י אורו של משיח כפי שנאמר בזוהר הקדוש (ח"ב דף סח.).

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים