תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

כתיבת פרוזבול על עציץ נקוב ללא זרעים
גיטין

מראה מקומות: דף לז.

בשו"ת 'מנחת אשר' (שביעית סימן לד') נשאל הרב אשר וייס שליט"א האם ניתן לכתוב פרוזבול על אדמת עציץ נקוב ללא גידולים. בגמרא במסכת גיטין מבואר שניתן לכתוב פרוזבול על עציץ נקוב אפילו אם הוא מנותק מהקרקע ומונח על גבי יתדות, אך לא מבואר מה הדין אם אין כלל גידולים בעציץ.

בתשובתו מציין הגר"א וייס שזה פשוט שכאשר יש גידולים הרי העפר שבעציץ בטל להם וגם הוא נחשב למחובר, ותומך יתדותיו על משנה במסכת עוקצין (ב,ו) שאומרת שאפילו המים שבתוך עציץ נקוב נחשבים למחוברים ואינם מכשירים, וכן על העובדה שמפרישים תרומות ומעשרות מגידולי עציץ נקוב ואין אנו אומרים שטבל וחולין מעורבין זה בזה במה שינקו הגידולים גם מעפר העציץ שנחשב שאינו מאדמת ארץ ישראל, אך ללא גידולים הוא סובר שאין העפר שבעציץ יונק מצד עצמו מהקרקע ואינו נחשב למחובר לכתוב עליו פרוזבול.

יש לציין שמה שמחזיק לדבר פשוט שע"י הגידולים בטלה האדמה שבעציץ נקוב לגידולים והיא נחשבת למחוברת, לכאורה אין זו הבנת הגר"ח בסטנסיל אות י' שכתב לגבי עציץ נקוב:

'עציץ נקוב דחשיב כמחובר, בודאי דהחיבור הוא על הגידולים אבל העפר שבעציץ לא חשיב כמחובר וממילא דאין לעפר קדושת הארץ ויהא דין הגידולין כמו שגדלו בארץ ובחוץ לארץ דטבל וחולין מעורבין, וצ"ע'.

ויל"ע לשיטתו כיצד נסביר את דברי הגמרא (גיטין לז.) שאומרת שאפשר לכתוב פרוזבול על עציץ נקוב מנותק הרי אין העפר כקרקע ולכאורה הכתיבה צריכה להיות על 'קרקע' דהיינו עפר מחובר וזהו עפר העציץ הנחשב מחובר מחמת הגידולים? ויש לומר שעצם הגידולים נחשבים כקרקע והכתיבה היא עליהם ואין צורך בעפר מחובר.

לגבי ראיית הגר"א וייס מהמשנה בעוקצין יש לומר לדעת הגר"ח שדין הכשר שאני שהתורה ריבתה בטהרה כפי שמובא בשבת צה: וכדלקמן.

אכן, יש לעיין לשיטתו שהרי בגמרא במסכת גיטין דף כב. מובא שאם יש עציץ וזרעים בתוכו, העציץ לאחד והזרעים של חברו ומכר בעל הזרעים לחברו בעל העציץ, אם החזיק בזרעים קנה, ומפרש רש"י שהחזקה בזרעים היא במה ש'ניכש או עידר דהויא חזקה' ואם העפר נחשב תלוש איך אפשר לקנות בחזקה בעפר את הזרעים, הרי הגמרא במסכת בבא בתרא דף פז. אומרת שקטיפת חלק מהזרעים לא מועילה לשאר הגידולים אלא מחמת שמייפה בתלישתו את הקרקע וקנה בחזקת הקרקע את שאר הגידולים (כמו שמובא בחו"מ סימן קצג'), ואם כן גם כאן צריך שהעפר ייקנה בחזקה על מנת לקנות את כל הגידולים וזאת רק אם העפר נחשב מחובר ונקנה משום כך בחזקה, ולפי הגר"א וייס זה מובן שהעפר מתבטל לזרעים ונקנה בחזקה.

עוד הקשו האחרונים על הגר"ח מהירושלמי במסכת חלה פ"ב ה"א שם מבואר שאם יש עציץ נקוב בסוריא כאשר העציץ, אדמתו וגידוליו של הישראל אך הוא עומד על קרקע של גוי, הרי הוא חייב בשביעית ובתרומות ומעשרות. והנה לפי הגר"ח הרי בסוריא יש קניין לגוי להפקיע מחיוב תו"מ ושביעית ובכ"ז הירושלמי מחייב בכה"ג אם כן רואים שהחיוב נגזר מהיניקה מעפר העציץ והוא עפר שיש בו שייכות חיובי מצוות התלויות בארץ. (אמנם, עיין במנחת שלמה סימן מ' שרוצה לומר שאולי זו מחלוקת בבלי וירושלמי).

מאידך, גם על הבנת ה'מנחת אשר' קשה, שהרי אם עפר העציץ נחשב מחובר מחמת שנטפל לגידולים הנחשבים מחוברים, הרי שאם סיבת ההגדרה במחובר בסוריא היא ביניקה מקרקע שפטורה מתו"מ הרי שמסברא נראה שגם העפר שבעציץ שנטפל לגידול לא יחדש חיוב מעבר לקרקע שממנה היניקה שהיא פטורה, ויל"ע בזה.

[ויל"ע על מה שהביא ב'מנחת אשר' מדברי הגר"ח שהוכיח מדין הפרשת תו"מ מעציץ נקוב שהעפר בטל לגידולים בשם האפיקי ים, ושם הוא מביא מהגר"א וסרמן שהגר"ח הקשה על כך ונשאר בצ"ע וכפי שמובא בחידושי הגר"ח סטנסיל הנ"ל ולא סבר שהעפר בטל לגידולים].

בכל אופן ה'מנחת אשר' ממשיך להביא מה'מנחת שלמה' שדן ע"פ הפוסקים שיש שייכות יניקה גם לעפר ללא זרעים, ואף הוא הביא תימוכין לכך מלשונות מספר ראשונים, מכל מקום למעשה נטה לומר שאין יניקה וחיבור לעפר ללא גידולים, וסיים שבעניין הממון יש לומר ספק ממון לקולא ולא נוציא ממנו אם כתב פרוזבול על עפר עציץ נקוב ללא גידולים, אך לכתחילה וודאי אין לכתוב על כך פרוזבול.

והנה, כל הדיון של ה'מנחת אשר' סובב סביב הדיון על יניקה – היכן יש יניקה מקרקע עולם והיכן אין יניקה, ובכך תלוי דין החיבור. אך בספר 'אפיקי ים' ח"ב סימן מג' מאריך לבאר באופן חדש את דין חיבור העציץ לקרקע, ולא מדין יניקה דווקא.

 

הבנת ה'אפיקי ים':

במשנה במסכת שבת בסוף פרק 'המצניע' (פרק עשירי, דף צה.) מובא שנחלקו חכמים ורבי שמעון האם התולש מעציץ נקוב חייב בשבת או לא, לדעת חכמים הוא חייב מאחר והגידולים שבעציץ נחשבים מחוברים לקרקע ואילו לרבי שמעון הוא פטור.

מדברי רבי שמעון אנו לומדים שדין חיבור הגידולים לקרקע אינו נגזר בהכרח ממציאות היניקה (דבפשטות הוא לא חולק על מציאות היניקה מהקרקע בעציץ נקוב וזה גם מוכח מהמשך הגמרא שלעניין הכשר זרעים יש הבדל בין נקוב שלאינו נקוב מחמת החיבור שביניקה). בגמרא שם דף צה: מבואר שרבי שמעון מודה שאם הנקב שבעציץ גדול כל כך שניקב כדי טהרתו, והוא בכזית (רש"י) הרי שהזרעים שבתוכו נחשבים מחוברים לקרקע לכל עניין. ויש לעיין מה גרם כעת לנקב הגדול להטות דין העציץ להיות כמחובר, הרי היניקה לדעתו לא גורמת ל'חיבור'?

רש"י (ד"ה 'שאם ניקב') וכן תוספות (ד"ה 'ומודה רבי שמעון') אומרים שאם ניקב הכלי בכדי טהרתו אינו חשוב כלי כלל ולכן ר"ש מודה שבכה"ג יש חיבור, דאנו רואים את הכלי כמי שאינו.

רש"י בסוגיה (ד"ה לכל מילי') מציין שדין חיבור העציץ לקרקע מוליד מספר נפק"מ כגון תלישה בשבת, קניין בכסף ובחזקה ולא במשיכה וכן כתיבת פרוזבול על גביו.

מעתה יש לדון לפי חכמים האם נחלקו חזיתית על ר"ש וס"ל שדין חיבור העציץ תלוי ביניקה או שגם הם מודים שחיבור העציץ תלוי בביטול דין כלי אלא שס"ל שביטול דין הכלי תלוי באפשרות היניקה.

בתוספות הנ"ל נראה שזה חידוש של ר"ש שדין החיבור תלוי בביטול הכלי, אך מרש"י רוצה האפיקי ים להוכיח אחרת.

לדעתו, כאשר רבא אומר בהמשך הסוגיה 'חמש מידות בכלי וכו' הוא תולה זאת בדין הכלי וביטולו ולא ביניקה. וכך לכאורה אכן משמע ברש"י בפירוש דברי הגמרא שאומרת שאם ניקב הכלי ככונס משקה הרי הוא טהור מלקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא להכשיר זרעים, ומפרש"י: 'טהור מלקדש בו מי חטאת – טהור לאו דוקא אלא כמו טהר יומא כלומר בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת, ועדיין כלי הוא לענין הכשר זרעים – הזרועים בתוכו דכתלושין נינהו ואפילו לרבנן שאין נקב זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע', והנה רש"י מפרש שכל דינים אלו תלויים בביטול דין כלי ומבאר שאם אין נקב בגודל של שורש קטן עדיין הוא כלי לעניין הכשר זרעים כי אין הנקב ראוי להריח את הקרקע, דהיינו רש"י לא תולה זאת במה שבפועל אין יניקה אלא שלא ראוי ליניקה, ומכאן שאם יש בנקב כדי שורש קטן והוא ראוי ליניקה בזה עצמו שראוי סגי להחשיבו למחובר מאחר והכלי עצמו בטל וכל מה שבתוכו נחשב כנתון בקרקע.

בזה רוצה ה'אפיקי ים' להסביר בהמשך הדברים את מה שפרש"י שאם יש נקב כשורש קטן הרי הוא טהור מלהכשיר זרעים 'לרבנן דהוי עציץ נקוב', דלכאורה צ"ע דהרי הגמרא לפני כן ביררה שלעניין הכשר זרעים גם ר"ש מודה שנקב בכדי שורש קטן מטהרו מהכשר זרעים?

אלא שיש גם בזה נפק"מ בין חכמים לר"ש דלר"ש הסיבה שאם יש נקב בגודל שורש קטן הוא מכשיר היא בגלל שיניקתו עושה אותו מחובר כל דהו, והתורה ריבתה בטהרתו, אך לחכמים סיבת הדבר שאינו מכשיר היא בגלל שגודל נקב של שורש קטן הראוי ליניקה מפקיעה דין כלי ממנו דכך היא ההלכה בכלי – 'מידות בכלים' ונחשב כמחובר כולו לקרקע.

בזה מסביר ה'אפיקי ים' מדוע אכן מפרישים תרומות ומעשרות מעציץ נקוב ולא חוששים לכך שיש כאן יניקה גם מעפר העציץ שנחשב כתלוש (כשאלת הגר"ח) דגם העפר שבעציץ נחשב מחובר (ולא בגלל שבטל אגב הזרעים כהבנת ה'מנחת אשר' אלא בגלל שאין כאן כלי חוצץ כלל, ומובנים דברי הירושלמי שבעציץ נקוב בסוריא המונח על אדמת גוי יהיה חיוב הפרשת תו"מ ושביעית מכיוון שנחשב שגדל בקרקע ישראל שעל גבי קרקע של נכרי, וסיבת החיבור איננה היניקה מהקרקע של הגוי).

עוד מסביר בכך את ההלכה שזריעה בשביעית בעציץ נקוב נחשבת כזורע בשדה, והרי כדי לאסור מן התורה צריך שיהא זורע בשדה ויחשב מחובר בעצם הנחת הזרעים שזה זמן חיובו גם אם הוציאם לאחר מכן קודם השרשתם (כך הוא מברר בספרו לפני כן בענייני שבת, ואפילו לרש"ש שסובר שלגבי שבת אם ליקט קודם ההשרשה לא מתחייב משום זורע שאני שבת שהחיוב תלוי במלאכת מחשבת ובשביעית אין החיוב תלוי במלאכת מחשבת), ועל כרחך שעצם העפר שבעציץ נחשב שדה והנחת הזרעים בו היא פעולת זריעתם בשדה ומתחייב בכך [עיין תוספות קידושין דף לט. דס"ל שאיסור זריעת כלאים ב'שדה' היינו שנחשב שדה קודם זריעת הכלאים].

ואכן, הגרשז"א לשיטתו שדין עציץ נקוב תלוי ביניקה רוצה לומר שזריעה בעציץ נקוב בשביעית אינה אסורה מהתורה דאין זה זריעה ב'שדה', אך החזו"א כתב שאין לחלק.

אמנם ה'אפיקי ים' מעיר על שיטתו שבמסכת שבת דף פא: מבואר שהמעביר עציץ נקוב המונח ע"ג קרקע ליתידות ומנתקו חייב ומפרש רש"י שם שנראה לו שאין זה חיוב מדאורייתא אלא מדרבנן דאחרת לא היה ריש לקיש מתיר ליטול צרור לקנח בו מאחר וזה איסור דאורייתא, וכך כותבים גם התוספות שם ומציינים שמה שאמר רבא במסכת גיטין דף ח. שמחלוקת רבי יהודה וחכמים לעניין חיוב תו"מ בספינה שיש בה עפר, האם החיוב דווקא בגוששת או אף באינה גוששת ומונחת ע"ג המים זה דווקא אם יש מ"מ מים אך עציץ נקוב המונח ע"ג יתידות גם חכמים מודים שהוי תלוש, אין זה אלא דחוי בעלמא לדברי רבי זירא שם שרצה לתלות דין עציץ נקוב ע"ג יתדות במחלוקת רבי יהודה וחכמים, אך למעשה גם רבא יודה שעציץ ע"ג יתדות הוא כמחובר, ולכן כותבים עליו פרוזבול.

על כך כותב ה'אפיקי ים' שלדעת רש"י יש לומר שזו מחלוקת בין רבא לר"ל דלרבא שדין החיבור תלוי בביטול דין כלי הרי שאם ניתק את הכלי אין בביטולו בכדי לחבר את העציץ לקרקע, ואילו לריש לקיש יש לומר שדין החיבור תלוי ביניקה ולכן כל עוד יכול לינק אינו נחשב כתלישה מן התורה.

לפי הבנה זו יש מקום להסביר מדוע לפי הרמב"ם שפוסק לגבי הכשר זרעים שבכדי שורש קטן לא הוי מכשיר כי אינו כלי הרי שפירש כרש"י שזה הטעם לרבנן, ואם כן אין לכתוב פרוזבול על עציץ נקוב שנתלש מע"ג הקרקע, ובאמת הרמב"ם לא הביא להלכה את דברי הגמרא במסכת גיטין שניתן לכתוב פרוזבול על עציץ נקוב שעל גבי יתדות. [יש לציין שבספר 'אבי עזרי' לגרא"מ שך הלכות תרומות פ"ה הלכה טו' כתב שמזה שהרמב"ם הביא את דין ספינה גוששת כדעת רבי יהודה דווקא בספינה ולא בעציץ מוכח דס"ל שבעציץ לא צריך גשישה והיינו כתירוץ רבא שם שדווקא בספינה סבר רבי יהודה שצריך גוששת כי היא נעה ונדה, וזה שלא כהבנה הנ"ל].

לפי זה ניתן יהיה לכתוב פרוזבול על עציץ נקוב שיש בו עפר אף אם אין בו זרעים כי חיבורו תלוי בביטולו במה שמנוקב בנקב הראוי ליניקה ולא בעצם היניקה, וכיוון שנתבטל הכלי הרי שהעפר שבתוכו כמונח על הארץ.

אמנם, ההבנה הרווחת באחרונים בהסבר דברי הרמב"ם היא כנ"ל שהרמב"ם סובר שהלכה כרבי יהודה שבעינן גוששת (ולדעתו בפירוש המשניות, רבי יהודה מפרש את דברי חכמים ולא בא לחלוק עליהם, שלא כסוגיה בגיטין) וממילא בעציץ שעל גבי יתדות אין דין קרקע (ולא ס"ל כדברי רבא שספינה שאני שנעה במים) ולכן הרמב"ם לא הזכיר את האפשרות לכתוב פרוזבול ע"ג קרקע וכן חייב מן התורה את הנוטל עציץ נקוב והניח אותו על גבי יתדות.

 

הסבר אחר בהבנת רש"י והרמב"ם:

אך צ"ע בדברי ה'בית יוסף' חו"מ סימן סז' שכותב שדין הטור לגבי כתיבת פרוזבול על עציץ נקוב פשוט הוא ויוצא מדברי הגמרא בגיטין לז. ולא הזכיר כלל שהרמב"ם חולק על דין עציץ נקוב שע"ג יתדות?

אכן, יש לכאורה לומר שלרש"י אמנם דין החיבור תלוי בביטול הכלי לפי רבא כהסבר ה'אפיקי ים' אך לא רק בזה.

דהנה רש"י על המשנה במסכת שבת דף צה. פירש דהתולש מעציץ נקוב חייב 'דהוי כמחובר דיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע, ואפילו הנקב בדופנו' משמע שדין החיבור תלוי ביניקה. ואמנם דרכו של רש"י במשנה לפרש לפי ההו"א כמ"ש רע"א על המשנה בפ"ג דשבת וכן הרש"ש בריש פרק חמישי של מסכת סנהדרין ועוד, אך כאן לא הייתה הו"א אחרת דרבא איירי בריש הסוגיה ולרבא הוי דין התלישה תלוי בביטול הכלי.

ויש לומר שלפי רש"י שני העניינים נכונים ואינם סותרים זה את זה, דדין העציץ נגזר גם מהיניקה וגם מביטול הכלי, דאם העציץ מונח ע"ג הקרקע סגי בביטול דין הכלי כדי להחשיבו כמחובר, אך אם העציץ מונח ע"ג יתדות לא סגי בזה שלא הוי כלי כדי להחשיבו מחובר מכיוון שאינו צמוד לקרקע, בזה בעינן ליניקה להחשיבו כמחובר ומשום כך ניתן לכתוב עליו פרוזבול.

לפי זה אכן אין מחלוקת בין רבא לר"ל, ואת עיקר דברי רבא במסכת גיטין דף ז: יש לראות במה שדחה את דברי רבי זירא במה שאמר שאף לרבי יהודה לא בעינן גוששת אלא משום שהספינה נדה וזזה אך בעציץ גם רבי יהודה מודה שחשיב מחובר מחמת היניקה.

לפי זה דברי רש"י במסכת שבת דף פא: שאומר 'ולי נראה דהאי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש' ולא אמר זאת באופן פשוט שעדיין יש יניקה היינו משום שסתם דין עציץ חשיב מחובר בגלל היותו מבוטל כלי, וכאן זה תלוי ביניקה.

בכל אופן גם לפי הבנה זו אפשר יהיה לכתוב פרוזבול על עציץ נקוב עם עפר ללא זרעים, דהכלי כמי שאינו והעפר מחובר לקרקע והוא שהעציץ מונח על גבי הקרקע.

לפי הרמב"ם הלכה כרבי יהודה שבעינן גוששת ולא פליגי רבנן, אך ברמב"ם הזכיר זאת דווקא לגבי ספינה ולא לגבי עציץ (כהארת ה'אבי עזרי') משום דס"ל כתירוץ הראשון ברבא שגם רבי יהודה יודה בעציץ שאינו זז שהוא כקרקע גם אם הוא ע"ג יתדות, והיינו מצד היניקה.

א"כ מדוע הרמב"ם פסק שהנוטל עציץ נקוב בשבת מהקרקע והניחו ע"ג יתדות חייב? אומר ה'אגלי טל' במלאכת קוצר אות ו' שניתן לומר שבזה שמזיזו עושה אותו כספינה המיטלטלת וחזרנו לדון כדברי רבי יהודה שבזה נחשב תלוש, אך רש"י יאמר שאנו פוסקים כמו חכמים שגם בספינה חשיב כמחובר, ולכן פטור מן התורה.

ומדוע הרמב"ם לא הזכיר את דברי הגמרא לגבי אפשרות כתיבת הפרוזבול ע"ג גידולי עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות? בזה יש לומר שמכיוון שזה לא שכיח כלל שלאדם הכותב פרוזבול יש רק קרקע זו שבעציץ ואף רשות למקום הנחת העציץ אין לו, כפי שמבואר מסכת גיטין, לא כתבו הרמב"ם בהלכותיו.

לפי זה מובנים דברי ה'בית יוסף' בחו"מ סימן רב' שתולה את דין קניין העציץ העשוי מחרס במחלוקת רש"י ור"ת שחלקו בשאלה האם הוא נחשב כנקוב, והיינו בגלל יניקתו גם ללא נקב, אך הכלי מצ"ע לא בטל, ומ"מ עצם היניקה היא סיבה שהגידולים יחשבו כמחוברים ואף העפר יבטל לגידולים אלו.

 

הבנת מחודשת בדברי הגר"ח

ואולי מעתה יש לומר גם הגר"ח לא אמר את דבריו שהעפר שבעציץ הוא כתלוש אל ע"ג סוגיית הגמרא בגיטין שהזכירה את דין העציץ הנקוב בהיותו מונח ע"ג יתדות (ולכן דן בחיוב תו"מ מתוך הנידון שם בחיוב זה) ובזה אמר שרק הגידולים כמחוברים אך העפר כתלוש, דס"ל שהעפר אינו בטל לגבי הגידולים, אלא שבזמן שהעציץ ע"ג הקרקע עיקר סיבת היותו מחובר היא במה שהכלי בטל וכל דין קרקע יש לו ואין כאן תערובת בעפר פטור (ולא קשה מדברי הירושלמי בחלה לגבי עציץ נקוב בסוריא), ורק כאשר העציץ מנותק – אמנם ס"ל לרמב"ם שהלכה כרבי יהודה שמסביר את חכמים שבספינה חשיב תלוש – אך עציץ שונה דינו מספינה והוא נחשב מחובר בגידוליו, ומכל מקום העפר שבעציץ הוא כתלוש.

ואפשר לומר שהגר"ח לומד שהרמב"ם סובר שהגמרא בגיטין דף לז. אמנם פירשה את הברייתא ואמרה  שהעפר עצמו של העציץ שע"ג יתדות בטל לגבי העציץ והפרוזבול נכתב על העפר של העציץ ולא על הגידולים כי צריך 'קרקע' ממש, אך להלכה סבר הרמב"ם מכוח דברי הגמרא בשבת שאין על העפר דין קרקע ולכן חשיב כתולש דלאחר שניתקו מעל גבי הקרקע יש לו יניקה גם מעפר תלוש וזה עקירתו ממקום גידולו וחייב, ועל כן כתב הגר"ח שהעפר הוא כתלוש (ואין סיבת החיוב תלוי במה שמזיז את העציץ שהוי בזה כספינה שזזה לפי הרמב"ם, כפי שרצה לומר ה'אגלי טל'), ולכן הרמב"ם לא פסק שכותבים פרוזבול על עציץ נקוב שמונח ע"ג יתדות כי 'קרקעו' לא נחשב מחובר, לפי הגמרא במסכת שבת, אותה הוא פסק להלכה.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

מלאכת חורש

מקום ארון אינו מן המידה

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פרשת תרומה

פרשת תצווה

בלבבי משכן אבנה

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים