תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

להחזיר הקדירה בשבת
שבת
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: שבת דף ל"ו: טור ושו"ע סימן רנ"ג סעיף ב'

בס"ד

 

בעניין "להחזיר הקדירה בשבת".

 

שבת ל"ו: "ב"ש אומרין נוטלין אבל לא מחזירין" וב"ה אומרים אף מחזירין", ומבאר רש"י דפליגי בטעם מיחזי כמבשל, דלב"ש יש חשש של מיחזי כמבשל ולכן אסור להחזיר, ולב"ה אין מיחזי כמבשל כיון דאיירי דווקא בגרוף וקטום, ולפי"ז כל הפלוגתא היא שנטל והחזיר בשבת שאז יש חשש של מיחזי כמבשל, וכן כך מבאר רש"י בגמ' לקמן ל"ח: "אמר רב ששת לדברי האומר מחזירין אפי' בשבת", ומבאר רש"י שלא רק שמותר להחזיר בליל שבת, שאז מוכחא מילתא דדעתו להחזיר לצורך מחר, אלא אפי' מותר להחזיר ביום השבת שאז לכאורה לא מוכח דבדעתו להחזיר והו"ל כמטמין בתחילה, מ"מ מותר להחזיר, אבל מבעוד יום מותר להחזיר לכו"ע דאין מיחזי כמבשל.

 

ובתוס' וכן הר"ת כתבו שהחשש הוא שמא יחתה בגחלים, שלב"ש אסור להחזיר שמא יחתה, ולב"ה אין חשש שיחתה כיון דאיירי בגרוף וקטום, ולפי"ז ה"ה דמבעוד יום נחלקו האם יש חשש שיחתה בשבת, וכך מבואר בתוס' ד"ה: "וב"ה אומרים", שלא רק שנחלקו במבעוד יום אלא אפי' בשבת נחלקו, וצריך להוסיף שהחשש שיחתה הוא לא בשביל שיתבשל אלא כדי שיתחמם, כיון דאיירי גם במבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו (חוץ מהשיטה לר"ן שסובר שבמצטמק ורע לו יהיה מותר), ועוד כתבו תוס' שהשיעור שאסור להחזיר מבעוד יום (לב"ש או לב"ה בשאינו גרוף) זה אם לא יספיק להתחמם עד שבת, ואפי' שזה רותח אבל כיון שאילו היה קר לא היה מספיק להתחמם אסור להחזיר, וברא"ש מובא דמבעוד יום איכא גזירה אטו שבת וכולה חדא גזירה הוא.

 

ובגמ' ל"ז. מובא לא שנו שמותר להחזיר אלא כשהחזירה ע"ג כירה (או לסמוך) אבל החזיר לתוכה אסור, ומהראשונים נראה דהטעם משום מיחזי כמבשל.

 

ובגמ' ל"ח: מובא, "א"ר זריקא א"ר אבא א"ר תדאי לא שנו אלא שעודן בידו אבל הניחן ע"ג קרקע אסור", משום דהוי נתינה בתחילה, ומביאה הגמ' שזה מחלוקת באמוראים, חד אמר עודן בידו מותר ע"ג קרקע אסור, וחד אמר הניחן ע"ג קרקע מותר, ועוד מובא "אמר חזקיה הא דאמרת עודן בידו מותר לא אמרן אלא שדעתו להחזיר, אבל אין דעתו להחזיר אסור, איכא דאמרי אמר חזקיה הא דאמרת ע"ג קרקע אסור לא אמרן שאין דעתו להחזיר אבל דעתו להחזיר מותר", נמצא שנחלקו הלישנות בגמ' אם צריך גם עודן בידו וגם דעתו להחזיר או די באחד מהתנאים.

 

ולהלכה פוסק הרמב"ם (בפ"ג ה"י) וז"ל: "כל שמותר לשהותו ע"ג האש כשנוטלים אותו בשבת אסור להחזירו למקומו, ואין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גרופה וכו', והוא שלא הניח הקדירה ע"ג קרקע, אבל משהניחה ע"ג קרקע אין מחזירין אותה, ואפי' ע"ג כירה גרופה וקטומה, ע"כ. ולכאורה רואים מהרמב"ם שסבר דבעינן עודן בידו שלא הניחן ע"ג קרקע, ולא מזכיר כלל דעתו להחזיר, וכבר הקשה הרמ"ך שנמצא שזה לא כל"ק שסובר שצריך אף דעתו להחזיר, וגם לא כל"ב שסובר דאם דעתו להחזיר מהני אפי' הניח ע"ג קרקע, ויעוין במגיד משנה ובכסף משנה שכתבו לבאר, שהרמב"ם נקט כמימרא הראשונה בשם ר' תדאי דבעינן עודן בידו ולא בעינן דעתו להחזיר וכן לא מהני אם הניחה ע"ג קרקע.

 

ובראב"ד הקשה על לשון הרמב"ם "כל שמותר לשהותו", שהיה צ"ל "כל שאסור לשהותו", והמ"מ כבר תמה עליו כיון שמשמע בתחילת הרמב"ם דאיירי בשאינה גרופה וקטומה ובתבשיל חי או במבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו, שאז אפי' שמותר לשהותו אסור להחזירו, אבל בדברים האסורים לשהות ק"ו שאסור להחזיר ולא היה צריך לכתוב את זה, ולכך כתב הרמב"ם דווקא "כל שמותר לשהותו".

 

ואפשר לבאר בראב"ד שהבין ברמב"ם, שבתבשיל חי ובמבושל כל צרכו מותר להחזיר, ורק בלא מבושל כל צרכו או במצטמק ויפה לו שאסור לשהות אסור אף להחזיר, ולכן הקשה שהרמב"ם היה צ"ל "כל שאסור לשהות", ולכאורה זה כשיטת השיטה לר"ן שבמצטמק ורע לו מותר להחזיר ואפי' באינו גרוף וקטום, אלא דק"ק מה הטעם שבתבשיל חי מותר להחזיר והרי יש איסור בישול, וצ"ע. 

 

והטור (בסימן רנ"ג סעיף ב') פוסק דבעינן עודן בידו ודעתו להחזיר, וכן שיהיה רותח (בב"ח נראה דבעינן רותח ממש דאל"כ הוי שהייה חדשה), והשו"ע פוסק כרמב"ם, והרמ"א פוסק כהטור ומוסיף שמספיק שלא יצטנן לגמרי, ונחלקו בזה המג"א והגר"א, דהמג"א כתב דהוי שהייה חדשה, אך בגר"א מבואר שזה משום מבשל, והנפק"מ יהיה בדבר יבש שאין בזה בישול, ובמשנ"ב נראה שפוסק כמג"א ובביאור הלכה נראה שמוכיח כגר"א, וצ"ע מה פסק להלכה, וכן צריך שיתבשל כל צרכו דאל"כ הוי איסור בישול (לשיטות שיש בישול ביותר מבן דרוסאי), וזה רק בשבת אבל מבעוד יום בפחות מכל צרכו אין גזירה אטו שבת דלא חיישינן שיבשל בשבת, ולסמ"ק ולהגהות מיימוניות אסור, והטעם בדבריהם או דלא פלוג רבנן או שסברו שאין בישול פחות מכל צרכו, וכ"ז בכירה אבל בתנור וכופח אסור (ובלסמוך בכופח יעויין ברשב"א שהתיר דלא כהרמב"ם),

 

ובשיטת התוס' דנחלקו ב"ש וב"ה גם מבעוד יום, יש לברר אם מבעוד יום בעינן התנאים האמורים כדי להתיר, ובתוס' לקמן דף מ"ח. ד"ה: "ובזיתים" כתוב דה"ה מבעוד יום דבעינן התנאים, וכן ברא"ש שם כתוב כך, אלא דהרא"ש אצלינו כותב שמבעוד יום מחזירין בכל ענין, ולכאורה הרא"ש סותר את עצמו, וכבר עמד ע"ז הקרבן נתנאל ותירץ דמה שכתב הרא"ש דמבעוד יום מחזירין בכל ענין הכוונה לפני הזמן ששיערו התוס' שלא יספיק להתחמם, אבל וודאי שסבר כתוס' שמבעוד יום אם לא יספיק להתחמם בעינן התנאים כדי להתיר להחזיר, אמנם הגר"א ביאר ברא"ש שחלק על התוס', וסבר דלא בעינן התנאים מבעוד יום, ומה שכתב לקמן בדף מ"ח. הביא את זה בדעת התוס', וכן כך פסק המשנ"ב (בסע"ק ע"ב) דמבעוד יום בעינן רק גרופה וקטומה ולא בעינן עודן בידו ודעתו להחזיר, וקצת צ"ע דברא"ש לא מוזכר שזה בשם תוס'.

 

והירושלמי הובא בר"ן שסבר שכל התנאים שנאמרו לעיל נאמרו במקרה שנטל את הקדירה מבעוד יום והחזירה בשבת, אבל אם נטל והחזיר באותו יום מותר (ודווקא שזה עדיין חם וכן דווקא בגרוף וקטום), ולכאורה הירושלמי סבר כרש"י שהטעם הוא דמיחזי כמבשל ובאותו יום אין חשש כיון שרואים שנטל והחזרה היא המשך של הבישול, ולדעת הבבלי במקרה שנטל מבעוד יום והחזיר בשבת סברו הב"ח והחזו"א דאסור לגמרי גם שיש את כל התנאים דהוי נתינה בתחילה, ובמשנ"ב כתב שכן מותר בתנאים האמורים.

 

בעניין "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו".

 

והגרעק"א (בהגהות על השו"ע אות ו') כותב להסתפק, בראובן שנטל קדירת שמעון מהכירה ועודן בידו ואין בדעתו להחזיר, האם אסור להחזיר (ואם החזיר נאסר באכילה) כיון שלא היה בדעתו להחזיר, או שמא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (וזה רק לדעת הטור והרמ"א שצריך דעתו להחזיר), וכותב הרעק"א שאם הניחה ע"ג קרקע וודאי שאסור להחזיר כיון שהיה מעשה עקירה במציאות וכשיחזיר יהיה נתינה בתחילה, וזה כמו בשר וחלב שלא נאמר הדין של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דנפסל במציאות, וכל הספק הוא כשעודן בידו ואין בדעתו להחזיר, האם המחשבה שלו יכולה לאסור דבר שאינו שלו,

 

וכותב לתלות את זה במחלוקת התוס' והר"ש משאנץ, דהתוס' ביבמות פ"ג: ד"ה: אין אדם", שואלים על השיטות דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מנותן נבילה או חלב בקדירת חבירו שאסור, ומפרשים תוס' דהיכא שיש איסור מחמת המעשה גם בלי המחשבה לא נאמר הדין של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והיכא שצריך את המחשבה בשביל האיסור נאמר הדין של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והר"ש (במסכת כלאים פ"ז מ"ד) חולק על התוס', וכותב שגם אם צריך את המחשבה לאיסור אבל אם יש מעשה אין את הדין של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כיון שהאיסור הוא בגלל המעשה ורק צריך את המחשבה כדי שיתקיים האיסור, ולכן כיון שהיה מעשה זה נאסר, ולפי"ז גם בנידון דנן תוס' יסברו שמותר להחזיר כי הרי צריך שיהא דעתו להחזיר ואין לו כוח במחשבתו לאסור דבר שאינו שלו, ולר"ש אסור להחזיר כיון שעשה מעשה עקירה בידים, והביאור במחלוקותם הוא, שהתוס' סברו שהאיסור להחזיר הוא בגלל המחשבה שלא היה בדעתו להחזיר (ואם היה בדעתו להחזיר לא היה כלל עקירה), ואין לו כוח במחשבה לאסור דבר שאינו שלו, והר"ש סבר שהאיסור הוא בגלל הנטילה שעקר בידים, רק כשדעתו להחזיר לא הוי עקירה גמורה (כלשון רעק"א), לכן זה כמו בשר וחלב שאסור.

 

והאבי עזרי (על הרמב"ם) הקשה על הרעק"א, שוודאי כל ההיתר של חזרה זה שבשעת העקירה דעתו להחזיר וגלי דעתיה שלא עקר, אבל בלא דעתו להחזיר הוי עקירה גמורה, וכדי להתיר חזרה בעינן דעתו להחזיר, וזה כמו שנפלה הקדירה שאסור להחזיר כיון שבשעת העקירה היה חסר דעת להחזיר, וא"כ גם לתוס' שסברו שאם צריך את המחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, זה לא שייך כאן כיון שבמציאות היה עקירה כי אפי' שלא היה דעת שלילית אבל גם לא היה דעת חיובית להחזיר, ומביא האבי עזרי ראיה מטלית שנפלה מאליה, שהשו"ע (או"ח ס"ח סע"ק ט"ו) פוסק שאף לשיטות שאם פשט טליתו ע"מ לחזור ולהתעטף אינו חוזר ומברך, כשנפלה מאליה צריך לברך, כי כשנפלה לא היה בדעתו להתעטף חזרה, וחסר דעת חיובית, ונשאר בצ"ע.

 

ואולי אפשר לבאר ברעק"א, שחולק על האבי עזרי וסובר שלא בעינן דעת חיובית כדי להתיר חזרה, אלא מספיק שאין דעת שלילית שלא יחזיר מותר להחזיר, וה"ה גם בסתמא (אבל וודאי שצריך עודן בידו, דבהניחו ע"ג קרקע או שנפלה הקדירה הוי נתינה בתחילה), ולכן לשיטת תוס' כיון שלא מחשיבים את המחשבה השלילית דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, נמצא שאין דעת שלילית ומותר להחזיר (ולכאורה הביאור בזה שכיון שהיה בהתחלה דעה חיובית שהקדירה תהיה על האש זה נשאר גם כשעוקרו כשעודן בידו, עד שיהיה דעה הפוכה שלא רוצה להחזיר), ולשיטת הר"ש הטעם שאסור זה מחמת מעשה הנטילה, ואפי' שלא היה דעת שלילית הוי עקירה במציאות וזה כמו נתנה ע"ג קרקע, והנפק"מ יהיה אם כשנטל לא היה בדעתו כלום ולאחר זמן היה בדעתו להחזיר, לרעק"א אף לשיטת הר"ש מותר להחזיר שסוף סוף היה בדעתו להחזיר, ולאבי עזרי אסור דבעינן דעת חיובית בשעת העקירה, אלא דקצת קשה על הרעק"א מהלשון בגמ' שכתוב דבעינן דעתו להחזיר, ולכאורה לפי' הרעק"א היה צריך להיות כתוב דבעינן שלא יהא דעתו לא להחזיר, ומהלשון נראה יותר כאבי עזרי.

 

ומה שהביא האבי עזרי מטלית שנפלה יש ליישב לדעת הרעק"א, שאולי השו"ע פסק לא כדעת התוס', ועוד אפשר לומר שגם התוס' יודו בטלית שנפלה, כיון שזה דומה לקדירה שנפלה שאסור להחזיר, כי גם לתוס' בעינן שיטול ועודן בידו שרואה ואז לא צריך דעת חיובית, אבל אם נפלה זה נעקר במציאות ואין את ידיעתו כלל, וממילא אין את המשך דעתו החיובית ואסור להחזיר, וא"כ ה"ה גם בטלית שנפלה חשיבי כהתעטפות חדשה שצריך לברך עליה.

 

ולכאורה אם בזמן הנטילה הבעלים רואים והיה בדעתם להחזיר או ששלחו את השני ליטול הקדירה, אף שהנוטל לא היה בדעתו להחזיר פשוט שגם לשיטת הר"ש וגם לשיטת האבי עזרי יהיה מותר להחזיר כיון שהיה דעת חיובית של הבעלים בזמן העקירה, אלא דיש לדון האם ההיתר להחזיר הוא גם לנוטל או רק לבעלים, ולכאורה מהאבי עזרי נראה שההיתר הוא לכולם, כיון דמדבריו נראה שלא חלק על עצם הדין של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא סבר דאסור כי חסר דעת חיובית, מה שאין כן כאן שיש דעת חיובית של הבעלים מותר להחזיר אף לנוטל, ולא חשיב דעתו השלילית דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל לר"ש נראה שחולק על עצם הדין וסובר שכאן לא שייך אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כי עקר במציאות וזה כמו בשר וחלב, וממילא גם כשיש דעת חיובית של הבעלים לא ביטל את העקירה לגמרי, וכלשון רעק"א "לא הוי עקירה גמורה", ולכן רק לבעלים שדעתם היה להחזיר יהיה מותר להחזיר, אבל לנוטל כיון שדעתו היתה לא להחזיר אסור להחזיר.

 

אלא דיש להסתפק, לפי האבי עזרי וכן לרעק"א לשיטת הר"ש, מה יהיה הדין כשראובן נטל קדירת שמעון ובדעתו להחזיר, האם כיון שיש דעת חיובית מותר להחזיר, או שמא גם בהיתר נאמר שאין לו כוח להתיר דבר שאינו שלו, וא"כ נשאר המעשה עקירה בלא דעת חיובית.

 

ואולי יש לתלות את זה ע"פ חקירה בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, האם הטעם שלא אוסר זה שכלל לא ביקש רשות מהבעלים, ולא ניחא לבעלים שיאסר, או דלמא שאין לו בכלל זכות לעשות שום פעולה בדבר שאינו שלו, לצד א' לכאורה זה הכול באיסור אבל כשרוצה להתיר לבעלים מועיל דהרי ניחא ליה לבעלים שהקדירה תהיה על האש, ולכן יהיה מותר להחזיר, אבל לצד ב' גם בהיתר אין לו שום זכות לפעול מחשבה בדבר שאינו שלו, ונמצא שנשאר מעשה עקירה במציאות וזה כמו בשר וחלב ולכך יהיה אסור להחזיר.

 

ובוודאי שאם הבעלים היה בדעתם לא להחזיר, אף שהנוטל בדעתו היה להחזיר לרעק"א אסור להחזיר, כיון שהיה דעת שלילית, וגם לאבי עזרי אפי' שהיה בתחילה דעת חיובית, הדעה השלילית של הבעלים אסרוה.

 

ויש לדון במקרה של שני בעלים על הקדירה שאחד היה בדעתו להחזיר והשני היה בדעתו לא להחזיר, האם הדעת השלילית של אחד מהם תאסור את שניהם להחזיר, או שמא לכ"א יהיה דין שונה לפי מה שהיה דעתו, ושמא אפשר לתלות את זה בפלוגתא של הרעק"א והאבי עזרי, שלאבי עזרי כיון שהיה דעת חיובית בשעת הנטילה יהיה מותר להחזיר לכל הפחות לאותו אחד שרצה להחזיר, ולרעק"א כיון שיש פה דעת שלילית זה מבטל את הדעה החיובית שהיה בתחילה לפני הנטילה, וצ"ע.

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים