תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

לקיחת ערבות מהלולב, לחבטה בהושענא רבה.
סוכות

מראה מקומות: סוכה מד ב

בס"ד

לקיחת ערבות מהלולב, לחבטה בהושענא רבה.

גרסינן בגמרא סוכה (מד:) אמר רבי אמי: ערבה צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ואקשינן: כיון דאמר מר אינה ניטלת אלא בפני עצמה – פשיטא דאין אדם יוצא בערבה שבלולב. ופרקינן: מהו דתימא הני מילי היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה, אבל אגבהיה והדר אגבהיה אימא לא, קא משמע לן. ורב חסדא אמר רבי יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ע"כ. ופירש רש"י: אינה ניטלת אלא בפני עצמה – אין דבר אחר נאגד עמה, דמוכח שהיא מצוה. אבל היכא דאגבהיה – לשם נטילת לולב, והדר אגבהיה לשם ערבה – אימא ליפוק בה, דאיכא הוכחה טובא.

ולענין הלכה, נחלקו הראשונים כמי לפסוק. דרבינו חננאל (נדפס בגליון הגמרא שם) פסק דאינה ניטלת אלא בפנ"ע, וכן פסק הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ז ה"כ), וכן פסקו רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף שם) ורבינו מנחם המאירי (בחידושיו שם). אולם ראבי"ה (סימן תרצט) כתב לחלוק על ר"ח, וסבירא ליה דהלכתא כרב חסדא, עיי"ש הוכחתו, והובא במרדכי (סימן תשס"ד) וברא"ש (שם פ"ד ס"א), ועיי"ש (ברא"ש, וכן הביא בביאור הגר"א סימן תרסד סעיף ו) טעם לפסוק כרב חסדא ורבי יצחק, כיון שכנגד רבי אמי הוו תרי לגבי חד, וע"ע באור זרוע (ח"ב סימן שטו). ועיין באליה רבה (שם ס"ק יח) שהר"ן (שם כב. מדפי הרי"ף ד"ה א"ר אמי) וריא"ז (שלטי הגבורים שם אות ד) ושבלי הלקט (סימן שסט) ותניא (סימן פו) ורוקח (סימן רכא) וספר יראים (סוף מצוה תכב) פסקו דאין יוצא יד"ח, אבל בה"ג (סימן טו) וספר אמרכל בשם ר' שב"ט פסקו דיוצאין. וע"ע בבכורי יעקב (שם ס"ק יח) שנראה דדעת הרי"ף והסמ"ג כהמקילין (אולם באגודה כתב איפכא בדעת הרי"ף), אך הראב"ן והכלבו כתבו דאינו יוצא. ומרן השו"ע (סימן תרסד סעיף ז) כתב, אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, אפילו הגביה אותה שני פעמים אחד לשם לולב ואחד לשם ערבה, ויש אומרים שיוצא בה. וחזינן דתפס לעיקר כהרמב"ם שפסק כדעת רבי אמי דלא מהני.

אך יש לדון אם יכולים לצאת בערבה שבלולב לאחר שהותר אוגדו, ועין ראתה להגאון בעל ערוך לנר בספר ביכורי יעקב (שם בהמשך דבריו) שכתב, דמלשון הגמרא נראה דהא דאינו יוצא בערבה שבלולב, זה דוקא כל זמן שהיא אגודה בלולב עם שאר מינים, אבל אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל הערבה בפני עצמה, פשיטא שיוצא בה, ואפשר דאפילו לכתחילה מצי למיעבד הכי. וכדבריו פסק במשנה ברורה (שם ס"ק כא) דבכהאי גוונא פשיטא שיוצא בה, וכן הסכים בשו"ת זקן אהרן (וואלקין, ח"א סימן ל). וכן כתב במשמרות כהונה (עמ"ס סוכה שם) דמדלא משני בשנטלה לבדה מתוך האגד של הלולב, מוכח דבהא לכו"ע מהני, כיון דנטלה לחודא מתוך האגד. וכן הוכיח במישור הגאון מוהר"ר יהודה טנוג'י בספר ארץ יהודה (בחידושיו לשו"ע שם, הובא ביחו"ד דלהלן) עיי"ש.

וכן בקודש חזיתי למרן הראש"ל זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן מח) שהעלה להתיר בזה ע"פ האחרונים הנזכרים. ובהערה שם העיר דלכאורה קשיא דהא קיימא לן מעלין בקודש ואין מורידין, והרי כשנוטל הערבה שבלולב לצורך מצות ערבה של מנהג נביאים, הוי כמורידה ממצוה חמורה למצוה קלה. אולם כתב שזה אינו, כי מבואר במרדכי (פרק קמא דבבא בתרא) בשם מהר"ם, שדוקא לגבי תשמישי קדושה אמרינן מעלין בקודש ואין מורידין, אבל לגבי תשמישי מצוה מותר לשנותה אפילו למצוה פחותה ממנה, עיי"ש. וכן כתבו במועדים וזמנים (ח"ו סימן עח, כמצויין ברבבות אפרים ח"ב סימן קע אות ד) ובשומר אמת (שטיגל, על השו"ע כאן). [ועיין בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קפד) במי שתלה אתרוג בסוכה לנוי ואח"כ ביום טוב בא אחד מן הכפר שלא מצא אתרוג לקנות, שמותר ליטול האתרוג התלוי בסוכה לנוי ולצאת בו ידי חובה בחול המועד שמותר לטלטלו, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום ביזוי מצוה וכאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה והשתא מצוה גופא ומברכים עליו, והובא בביאור הלכה (סימן תרלח ד"ה כל שמונה). ועיין ברבבות אפרים (ח"א סימן תכט אות א) שדן מזה לעניננו].

אולם אנכי הרואה לחד מן קמאי רבינו המאירי (שם) שאחר שכתב שאין אדם יוצא ידי חובת ערבה דהושענא רבה בערבה שבלולב, כתב דאפילו הגביה את הלולב לשם לולב וחזר והגביהו לשם ערבה אינו כלום שצריכה היא להינטל בפני עצמה, ואין צריך לומר שלא להסירה מן הלולב ויטלה בפני עצמה שהרי מוקצית היא למצותה. וכן חזינן לרבינו יהונתן מלוניל (שם, וכפי שהובא ב"קובץ שיטות קמאי" עמ"ס סוכה) שכתב בהא דאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה של לולב, ואע"ג דאין אדם יוצא חובתו בערבה שבלולב, איצטריך למיתני אינה ניטלת אלא בפני עצמה, למעוטי שאפילו יטול הלולב שני פעמים, ויאמר בנטילה ראשונה אצא ידי לולב ובנטילה שנייה אצא ידי ערבה, דקיי"ל דאין צריך אגד ואפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ידי חובת לולב, והוה אמינא שיצא בחדא נטילה משום ערבה, קמ"ל אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב שיטלנה פעם אחרת בפני עצמה.

הרי לנו לנו תרי רבוותא קמאי שכתבו להדיא דאין יוצאים יד"ח ערבה בערבה שבלולב אפילו אם יטלנה פעם אחרת בפני עצמה. ואמנם נראה שיש חילוק ביניהם, דבמאירי משמע שבאמת הגמרא לא איירי בזה אלא רק בנטילת ערבה כשהיא אגודה בלולב, אלא שיש סיבה צדדית שמחמתה בודאי לא שייך ליטול הערבה בפנ"ע, והיא משום שהוקצתה למצוותה [ויש לדון דא"כ הוי רק איסור, אך אילו יעשה כן יצא יד"ח, וילד"ח דלא יצא משום מצוה הבאה בעבירה, או דבאמת כיון שהוקצתה למצוותה א"א לצאת בה יד"ח כלל למצוה אחרת]. ואילו בר"י מלוניל מבואר דעל זה איירי הגמרא דקמ"ל דלא מהני ליטול אותה פע"א בפנ"ע, וא"כ יוצא שמפרש כוונת הגמרא במה שאמרה "אגבהיה והדר אגבהיה" דהיינו שאח"כ נוטל אותה בנפרד, ועל זה אמרו דלא מהני.

וראה להגאון מהר"י נג'אר בספרו מועדי ה' (דף פ"ח ד"ה ואין) שכתב, נראה שאפילו אגבהיה עם הלולב לשם לולב והדר אגבהיה לערבה בפני עצמה שנטלה מהלולב, לא אריך. וכן משמע מדקאמר דאגבהיה והדר אגבהיה, ד"אגבהיה" קמא דומיא ד"אגבהיה" בתרא, דהיינו בפני עצמו, שהרי הד' מינים שנטלן בזה אחר זה יצא. ולפי זה למ"ד אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, הני מילי בפנ"ע ולא תוך הלולב. עכ"ד. והמשמרות כהונה (הנ"ל) דחהו, ולהאמור איכא ליה סיוע בראשונים. ועיין באוצר מפרשי התלמוד (עמ"ס סוכה שם הערה 6) שכתבו בטעם הר"י מלוניל, דהיות ולולב א"צ אגד, ואפשר ליטול ד' מינים כל אחד לבדו, וא"כ הערבה ניטלת בפנ"ע למצות לולב, לכן א"א שיטלוה שוב למצות ערבה, כיון שצורת נטילה זו עצמה מהני למצות לולב, ובעינן ערבה אחרת למצות ערבה. ודו"ק שזה כעין דברי מהר"י נג'אר [אלא שהוא כתב דהא דד' מינים ניטלים בזא"ז הוי "ראיה וסימן" שבזה פסלה הגמרא, והם כתבו דהוי "סברא וטעם" מדוע פסלינן בזה]. אולם כל זה לפי גירסתם בר"י מלוניל: דקמ"ל דא"צ אגד וכו', אך באמת אין מובן לגירסא זו [דא"כ היאך כתב שוב: והו"א וכו', וכמו שהעיר עליהם בספר יד מרדכי (אלימלך, עמ"ס סוכה שם)], אלא צריך לגרוס כאמור: דקיי"ל דא"צ אגד וכו', והיינו דאדרבא כל זה חלק מההו"א דיהני נטילת הערבה שנית למצות ערבה דהושענא רבה, משום דחזינן ששייך לקיים בה מצוה כשהיא לבדה, ואפ"ה קמ"ל דלא מהני, ודו"ק.

ולכאורה היה מקום לדחוק בדעת המאירי ולאוקמי מאי דאסיר לן משום דמוקצית היא למצותה, דהיינו כאשר עדיין בדעתו להשתמש עמה למצות נטילת ד' מינים, משא"כ אחר שהחליט בדעתו שכבר אינו צריך אותה למצות נטילת ד' מינים, הרי היא בכלל דתשמישי מצוה נזרקין (מגילה כו:), וכל שכן דשרי להשתמש בה למצוה אחרת. אכן נראה דאי אפשר לומר כן, דמלבד שהמאירי לא חילק בזה, זאת ועוד דכיון דאתא עליה מצד דהוקצתה למצותה, הרי קיימא לן בדין זה (בסימן תרסו, וכן בסימן תרלח סעיף ב) דהדבר הוקצה לכל שבעה ואפילו נפסל אחר שעשה בו המצוה, והו"ה הכא. [ואמנם קשיא א"כ מהכא ע"ד החת"ס הנ"ל (במוסגר שבד"ה וכן), איברא דלכאורה עכ"פ אין מכאן קושיא על הטעם שכתב דמעיקרא הוי רק נוי מצוה והשתא מצוה גופא, ודו"ק. שוב ראיתי מצייינים שבשו"ת שיבת ציון (סימן ט"ז) נחלת אבות (או"ח סימן ג) מחנה חיים (ח"ג סימן מט) וספר כרם שלמה (סימן תרמח ס"ק יד) האריכו לדחות דברי החת"ס, ומאידך תלמידו בשו"ת מהר"ם שיק (סימן שכג) מיישב שיטתו, וצ"ע בדבריהם ועוד חזון למועד].

ובצאתי חפש'י מצאתי למרנא הגרש"ז אויערבך זצוק"ל בהערותיו בענייני מועדים (בקובץ ישורון כרך טו עמ' שנט, הובא בספר "דף על הדף" עמ"ס סוכה) שכתב וזה לשונו: בשו"ע הביא ב' דעות אם יוצאין ידי ערבה בערבה שבלולב. והנה בגמרא משמע דלמ"ד דאין יוצאין הו"ה אפילו אם יוציא הערבה מן הלולב ויטלנה בפני עצמה. אך צ"ע מ"ט לא יהני, ולא מסתבר דהיינו משום דהוקצה למצות לולב, דהא בזה שנוטלה לשם מצות ערבה, אינו מבטלה ממצות לולב, וא"כ אין בזה בזיון ואדרבה הרחבת המצוה וחיבוב דליתעביד בה נמי מצוה אחריתא, ומיהו להרמב"ם ודעימיה דמצות ערבה היא בחבטה על הקרקע יתכן דהו"ל כבזיון לדבר שהוקצה למצות נטילה בלבד, אבל לרש"י דערבה נמי מצותה בנענוע, צ"ע.

והנה מלבד הני מילי מעלי בגוף הסברא אי אמרינן בכהאי גוונא דהוקצתה למצוותה, חזינן מדבריו דסבירא ליה דפשטות הגמרא היא דלא יהני להוציא הערבה מן הלולב וליטול אותה בפני עצמה, וזה דלא כדהבאנו בריש הענין מהרבה אחרונים. ונראה דכוונתו היא, דמשמעות הגמרא היא דלכך אמרינן לישנא יתירה לומר דבכל גוונא לא מהני, וממילא לא שנא אם מגביה יחד עם הלולב או בפני עצמה. אלא שיש לדון לדקדק דבדוקא אמרה הגמרא דאין אדם יוצא ידי חובתו "בערבה שבלולב" והיינו כשהיא עם הלולב, ועיין בקובץ אור תורה (תשרי תשנ"ז סימן ד עמ' כה) מה שכתבו בזה, ויש עוד לפלפל בהסבר הגמרא לשיטת האוסרים ולשיטת המתירים, ועיין בשפת אמת (שם), ואכמ"ל.

ואף שהגרשז"א נשאר בקושיא אמאי נימא דהוקצתה הערבה למצוות נטילת ארבעת המינים, ולא מצא פשר אלא לדעת הרמב"ם דבעי לחבוט הערבה, דהוי בזיון ליקח הערבה שבלולב ולחובטה. עכ"פ אנן אדברי הראשונים סמכינן, דכתבו לנו המאירי והר"י מלוניל להדיא דלא אריך למעבד הכי, ומפורש במאירי דטעמא משום שמוקצית היא למצותה. ועוד שהרי למעשה אנחנו חובטים הערבה [עיין ברמ"א (סימן תרסד סעיף ד) שמנענעים ואח"כ חובטים, ובחזון עובדיה (סוכות עמ' תמד) כתב דאע"פ שמרן השו"ע ורבינו האר"י לא הזכירו אלא חבטה, מכל מקום טוב לעשות שתיהן, וע"ע במועדים וזמנים (ח"א סימן צ"א הערה ב) ואכמ"ל], וא"כ אף סברא איכא בטעם האיסור כמו שכתב הגרשז"א, אלא דמסתימת המאירי משמע שזהו מהדין הכללי של "הוקצה למצוותו" ומשמע דהוקצה לכל שימוש ולא דוקא לחבטה משום בזיון, ודו"ק.

וכן ראיתי להג"ר מיכאל דיעי שליט"א בקובץ אור תורה (שם) שעמד בהאי מילתא, והשיג על דברי מרן הראש"ל זצוק"ל, מדברי המאירי והר"י מלוניל הנזכרים בדברינו לעיל. וכתב להוכיח שגם שיטת הרמב"ם (פ"ז מלולב ה"כ) כן, שכתב: הלכה למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. [וציין שהארחות חיים (הלכות לולב אות ל"ה) והכלבו (הלכות לולב דף לט טור ד) העתיקו את לשון הרמב"ם]. ומוכח מלשונו, שצריך להביא ערבה דוקא ערבה אחרת ולא יהני בשום אופן להשתמש בערבה של הלולב. ומסוף לשונו משמע שזה מעכב בדיעבד ולא רק לכתחילה. ועיי"ש שכיוצא בזה משמע בדברי האור זרוע (ח"ב סימן שטו).

ואמנם הג"ר מיכאל פרץ שליט"א כתב שם (תשרי תש"ע סימן יב מכתב יג, וע"ע בספרו "אעלה בתמר" סימן טז) לדחות דברי הגאון הנ"ל, ואזיל בתר איפכא בהסברת דברי הראשונים כמלאכים הנזכרים עליונים למעלה, אך אין דבריו מחוורים וכמו שיראה המעיין, ואכמ"ל. ומה שעשה שם ס"ס להקל, דילמא הלכה כהראשונים הסוברים כרבי יצחק שאדם יוצא בערבה שבלולב, ואת"ל דהלכה כרבי אמי דאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, דילמא מכל מקום אם נטלה מחוץ ללולב לכולי עלמא יוצא בה ידי חובתו. לענ"ד יש לפקפק בזה, דאמנם הרבה אחרונים כתבו כצד זה דבכה"ג שנטלה מחוץ ללולב יצא ידי חובתו, אך כאמור בראשונים מפורש היפך מזה, ולא מצאנו מי מהראשונים הסובר כחילוק זה (דדוקא כשנטלה עם הלולב לא יצא יד"ח משא"כ כשנטלה בפנ"ע), וכיון שכן נראה דאין צד זה נחשב להצטרף להיות ס"ס, דכבר לימדונו חכמינו זכרונם לברכה (יומא ט: ועיין בנודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סימן נה ד"ה ואני, ואכמ"ל) טובה ציפורנם של ראשונים מכרסָם של אחרונים.

והנה בכף החיים (שם ס"ק מב) כתב, דלפי דברי האריז"ל צריך דוקא להכין ערבה אחרת, משום דערבה שבלולב היא בבחינת החסדים ואילו ערבה של חבטה היא בבחינת הגבורות, ואיך יהפוך מידת החסד למידת הדין וגבורות. [וביחוה דעת (שם) רמז לזה, שאחר שהביא מהאחרונים שאם התיר את האגד של הלולב ונוטל הערבה בפני עצמה יוצא בה אף לכתחילה, כתב דאמנם על פי המקובלים נראה שאין לעשות כן, מ"מ בשעת הדחק שקשה להשיג ערבה אחרת, יש לסמוך על סברת האחרונים הנ"ל]. ולפי זה נראה דאף דתשמישי מצוה מותר לשנותה אפילו למצוה פחותה ממנה, הכא גרע ולא משנים מחסד לגבורות, ובפרט שחובטים אותה ולא נאה לחבוט החסד אלא הגבורות. ולכאורה אף אם ננקוט דאמרינן הכא דהוי בכלל תשמישי מצוה דנזרקין, מכל מקום א"א להשתמש בזה לחבטת הערבה דבחינת הגבורות, [ויש לעיין לפי זה כאשר כבר זרק הערבה והסיח דעתו ממנה, האם כבר אזלא לה מינה בחינת החסדים ושרי להשתמש בה לגבורות] ודו"ק.

ועיי"ש ביחוה דעת שכתב בסוף דבריו, דנראה עוד שבמקום הצורך אפשר שלאחר שחבט הערבה בקרקע חמש פעמים, יכול למסור אותה לחבירו שיחבוט בה גם הוא, וחבירו לחבירו, אלא שבכל חביטות הערבה צריכה הערבה להיות בשלימותה, ולפחות עם רוב העלים שבה (עיי"ש מה שציין בזה, ועיין במשנ"ב ס"ק יט ובכה"ח ס"ק לז ודו"ק לעניננו), ודלא כשו"ת זקן אהרן (ח"א סימן ל, הנ"ל בד"ה אך) שצידד שאין לעשות כן. והנה שאלה זו שאל הג"ר אפרים גרינבלט זצ"ל (שו"ת רבבות אפרים ח"א סימן תכט אות ב) להרבה גאונים, והגרי"מ אהרנברג (דבר יהושע ח"ג סימן עד) והגר"ש ואזנר (שבט הלוי ח"ב סו"ס נ"ח) השיבוהו להיתרא (וכמו שציין ביחו"ד שם), ושוב ראיתי שכן דעת הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פרק יב סעיף ו). ועיין במועדים וזמנים (ח"א סימן צ"א) מה שכתב להוכיח שאפשר להשתמש שוב עם ערבה אף לאחר שנעשית מצוותה, דכל היום ראויה היא למצוה וכמו בארבעת המינים שראויים הם לנטילה כל היום, ויכול חבירו לצאת בה לאחר שהלה יצא בה. אלא שלמעשה לא היקל בזה (ודלא כמה שכתב משמיה ברבב"א שם).

וגיסי הרה"ג חיים אזולאי שליט"א אמר לי, דנראה שהדבר תלוי בגדר מצות חבטת ערבה, האם זה דין ב"חפצא" שהערבה תהא חבוטה, או דין ב"גברא" שיקיים מצות חבטה. דאי הדבר תלוי בגוף הערבה, א"כ לא שייך לחבוט ערבה חבוטה, משא"כ אם הדין הוא בגברא שצריך לקיים הוא מעשה חבטה בערבה, שפיר יכול ליתן הערבה לחבירו והלה יקיים בה מצוותו. וראיתי שדבר זה נרמז ברבבות אפרים (שם) בדברי הרב אהליאב חיון, שכתב הטעם דמהני, לפי שחיוב נטילת לולב וחבטת הערבה המצוה היא אגברא, וכיון שהאיש מחוייב ולולב והערבה ראויין לכך, שפיר יכול לצאת ידי חובתו, כעין שופר שיוצאים בו זה אחר זה. ועיי"ש בדברי הגאון רבי ברוך לוין, שכתב דכמו שאדם יוצא ידי חובה בחבטה חמשה פעמים, וא"כ שב וחובט אף שכבר חבט, הכי נמי איש אחר יכול לקיים בה מצוה. ולהאמור יש לדחות, דאי הוי מצוה בחפצא, א"כ הערבה "צריכה" ה' חבטות ולכן מהני, משא"כ לאחר שנחבטה ה' חבטות לא שייך בה יותר חבטה. ומכל מקום כאמור נראה דהמצוה היא בגברא ומהני ליה לחבוט ערבה שכבר נחבטה ע"י חבירו.

וראיתי להגרי"ח סופר שליט"א בהערותיו ללוח "דבר בעתו" (התשס"ד, ונדפס בספרו זכות יצחק ח"ב סימן ס) הערה יא, שכתב ע"ד מחבר הלוח שמי שאין לו ערבות לחבטת הושענה רבה מותר לו בדיעבד להתיר הערבות האגודות בלולב ולחבוט בהם, דלדידן לא יכון זאת, וציין לדברי זקנו בכף החיים הנ"ל, וסיים שאפשר דעדיפא לן הדרך שניה דהיינו שיטול ערבות שחבט בהם חבירו, עיי"ש. ונתעוררתי להסתפק בזה, דאולי ע"פ הקבלה אמרינן נמי דערבה שנעשה בה תיקון הגבורות ונחבטה כתיקונה, תו לא שייך בה שוב תיקון ומיתוק או חיבוט הדינים והגבורות. וא"כ מנ"ל דהך עדיפא מהך. אכן כיון שדבר זה שלא ליקח ערבה מהלולב לחבטה מפורש בכה"ח, ואילו דבר זה שלא לחבוט בערבה שכבר חבטו בה לא מצאנו כן בדברי המקובלים, א"כ בודאי עדיפא הך מהך וכדברי הגאון יח"ס שליט"א. ועכ"פ כבר איתברר לן דלא רק ע"פ הקבלה איכא מניעה לעשות כן, אלא גם ע"פ הפשט כפי דעת חלק מהראשונים וכנ"ל.

והנה בדידי הוה דבר זה כמה פעמים שנסתפקתי בהאי מילתא למעשה, מחמת שבסוף החג הערבות שבלולב כבר יבשו, וכאשר קניתי ה' ערבות למצות חבטה, אמרתי להשתמש בשתים מהן לנטילת לולב ואח"כ ליקח אותן יחד עם השלשה הנותרות למצות חבטת ערבה. וכפי מה שנתבאר אין לעשות כן. אלא שכעת הסתפקתי האם היה אפשר ליקח את חמשת הערבות ולקיים בהם מצות חבטה ואח"כ ליטול הלולב עם שתי ערבות מתוכן. וכאן מלבד עצם הדבר דצ"ע אם אפשר להשתמש בערבות של חבטה למצות לולב (ועיין בשו"ע כאן סעיף ט), גם צ"ע האם מותר לקיים מצות חבטה קודם למצות נטילת לולב (ויל"ד בזה מצד תדיר ושאינו תדיר, ועוד דאפשר דלא שייך לחבוט הערבה אלא לאחר גמר מצות נטילת הלולב ותיקון ד' המינים וערבה מכללם) ודו"ק.

ובאמת כשדנים היום האם ליקח הערבה שבלולב לחבטת ערבה, היינו ליקח שתי בדי ערבה לצרפם לאחרות להיות חמש ערבות בשביל מצות חבטה. והרי עיקר מצות חבטה היא בערבה אחת גרידא, אלא שטוב ליקח שלשה כדי לצאת דעת רב נחמן (בגמרא סוכה כאן) דאמר דבעי שלשה בדי עלין לחין (משנה ברורה ס"ק טז ושם בשעה"צ), ואנן נוהגים כדברי האר"י (כמובא שם במשנ"ב, ועיין בכה"ח ס"ק לג) ליקח חמשה בדין. [ובמועדים וזמנים (ח"א סוף סימן צ"א) תמה בזה מדוע לא חיישינן לאיסור בל תוסיף, כיון שבמקדש לא נטלו אלא אחת, עיי"ש מש"ב ודו"ק]. וא"כ בשעת הדחק אם באנו להקל, יש לנו להעמיד הדבר על עיקר הדין ולחבוט בשלשה ערבות ולא לצרף עמהן את שתי הערבות שבלולב, ואם באנו להדר ע"פ הקבלה וליטול חמשה, א"כ היאך לא נחוש (מלבד מה שכתבנו שיש בזה בעיה מדינא כמבואר בראשונים) לדברי הכה"ח שלפי הקבלה אין ליקח הערבות שבבחינת החסד ולהשתמש בהם לחבטה שהיא בחינת גבורות.

והשתא גם יש לעיין, דילמא לא טוב ליקח ערבות של חבירו, שיש לחוש שלפי הקבלה לא שייך לחבוט בערבות שכבר נחבטו (ועיין ברבב"א שם מה שהביא בשם רבינו הגר"ח קנייבסקי שליט"א ודו"ק), אלא דלכאורה אם אין לו אחרות, לא יזיק מה שמוסיף על השלשה את אלו השתים, דהא אי נימא דאינן ראויות הרי הן כמאן דליתנייהו, ויש לדחות ודו"ק. וליטול השלשה, ואח"כ החמשה, או להיפך, גם זה צ"ע, דילמא ע"פ הקבלה אין לחבוט יותר מחמש פעמים (עיין כה"ח ס"ק לז), ואולי הכא מהני שעושה כן בתורת תנאי לצאת יד"ח בסדרת החבטות היותר טובה. וצריך להתיישב בכל זה.

אחר זמן כביר בא לידי קובץ 'מה טובו אהליך יעקב' חלק י"ח, ושם (עמ' תעו) ראיתי לידידי הרה"ג רבי מתתיהו גבאי שליט"א (בהערותיו לחלק י"ז) שהוסיף בזה עוד ציונים ובשפלנו זכר לנו, ואעתיק לשונו כ'לה כמות שהיא. בעמ' ע"ד בפסקי הגר"א נבנצאל אם אפשר ליקח לחביטת ערבה ממה שכבר חבטו והשיב שאפשר, בספרי מועדי הגר"ח (ח"א תשובה תקעז) השיב על זה "המנהג להקפיד לא לעשות" ויעוי"ש מה שציינתי בזה, ומה שהשיב על זה הגר"ח קנייבסקי בספר 'אשיחה' (ח"ב עמ' קפט) עיי"ש ובמש"כ בספר משיב נבונים (ח"ב סימן מח), ובספר זכות יצחק להגרי"ח סופר (ח"ב סימן ס), ובשו"ת מקדש ישראל (סוכות עמ' תקפ"ג), ובספר בן ציצית הכסת (לידידי הרה"ג שמואל הכהן נר"ו, ענף ג ס"ק פב), ומש"כ הרה"ג רבי אליהו ברכה בקובץ אור מרדכי (ח"ג עמ' קכג) עיי"ש.

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים