תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

מאי נפקא לן מינה?
בראשית
כותב החידוש: שפר בנימין סטולמן

מראה מקומות: בראשית ב יב וכן ספר דברים פרק ב

וזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טֹוב שָם הַבְּדֹלַח וְּאֶבֶן הַשֹהַם (בראשית ב, יב) 

מאי נפקא לן מינה? 

אחד מן הפסוקים התמוהים בספר בראשית הוא "ּּוזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טֹוב שָם הַבְּדֹלַח וְּאֶבֶן הַשֹהַם" (בראשית ב, יב). לשם מה תוארו הזהב ואבני החן בפרשה זו? ולא רק בספר בראשית מצאנו פסוקים המכילים מידע שהוא לכאורה חסר משמעות. בדברי משה אל בני ישראל בפתח ספר דברים, מוזכרות עובדות גאוגרפיות והיסטוריות, שנראות טריוויאליות וחסרות משמעות תורנית. בין היתר אנו קוראים: "רְּפָאִים יֵחָשְּבּו אַף הֵם כָעֲנָקִים וְּהַמֹאָבִים ִיקְּרְּאּו לָהֶם אֵמִים" (ב, יא); "ּובְּשֵעִיר יָשְּבּו הַחֹרִים לְּפָנִים ּובְּנֵי עֵשָו ִיירָשּום וַיַשְּמִידּום מִפְּנֵיהֶם וַיֵשְּבּו תַחְּתָם" (ב, יב); "אֶרֶץ רְּפָאִים תֵחָשֵב אַף הִוא רְּפָאִים יָשְּבּו בָה לְּפָנִים וְּהָעַמֹנִים ִיקְּרְּאּו לָהֶם זַמְּזֻמִים (ב, כ); "וְּהָעַוִים הַיֹשְּבִים בַחֲצֵרִים עַד עַזָה כַפְּתֹרִים הַיֹצְּאִים מִכַפְּתֹר הִשְּמִידֻם וַיֵשְּבּו תַחְּתָם (ב, כג); "צִידֹנִים ִיקְּרְּאּו לְּחֶרְּמֹון ׂשִרְּיֹן וְּהָאֱמֹרִי ִיקְּרְּאּו לֹו ׂשְּנִיר" (ג, ט); "כִי רַק עֹוג מֶלֶך הַבָשָן נִשְּאַר מִיֶתֶר הָרְּפָאִים הִנֵה עַרְּשֹו עֶרֶש בַרְּזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַת בְּנֵי עמֹון תֵשַע אַמֹות אָרְּכָה וְּאַרְּבַע אַמֹות רָחְּבָה בְּאַמַת אִיש" (ג, יא) 

הגמרא במסכת חולין (ס ע"ב), עומדת על המתח שבין הפסוקים הללו "שראויין לשרוף!", לכאורה מפני אי־חשיבותם, לבין העובדה שהן "גופי תורה". וכך אמר ר' שמעון בן לקיש: 

הרבה מקראות יש שראויין לשרוף כספרי מינין (כופרים), שנראה שאין בהם צורך, ואינם ראויים להיכתב, ואולם הן הן גופי (עיקרי) תורה. כגון האמור: "והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם", ולכאורה, מאי נפקא לן מינה [מה יוצא לנו מכאן]? לשם מה נכתב? אלא כך הוא טעמם  של דברים: מדאשבעיה [ממה שהשביע] אבימלך מלך פלשתים לאברהם "אם תשקור לי ולניני ולנכדי", נמצא שבני ישראל לא יוכלו לרשת את ארץ פלשתים עד לאחר ארבעה דורות, לכן אמר הקדוש ברוך הוא: ליתו [יבואו] כפתורים, ליפקו [יוציאו] את הארץ מהעוים, דהיינו [שהם] מן הפלשתים, וליתו [ויבואו] ישראל ליפקו [וציאו] מהכפתורים. 

על פי הסברו של ריש לקיש, פסוקים אלו שנראים למראית עין חסרי משמעות, מקפלים בתוכם משמעות הלכתית מסוימת. לדוגמה: מן הפסוק "וְּהָעַּוִים הַיֹשְּבִים בַחֲצֵרִים עַד עַזָה כַפְּתֹרִים הַיֹצְּאִים מִכַפְּתֹר הִשְּמִידֻם וַיֵשְּבּו תַחְּתָם" שמציג מידע היסטורי טריוויאלי, אפשר להסיק שבני ישראל לא יוכלו לרשת את ארץ פלשתים עד לאחר ארבע דורות. 

מה אנו אמורים להבין מהמידע שסיפר לנו משה על מידותיו הענקיות של עוג מלך הבשן? הגמרא במסכת ברכות (נד), מביאה את הברייתא הבאה: 

תנו רבנן: הרואה מעברות הים ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק, ואשתו של לוט, וחומת יריחו שנבלעה במקומה – על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום. 

בהמשך, הגמרא אומרת שאין מקור מקראי מפורש לכך שהייתה אבן שעוג מלך הבשן ביקש לזרוק על ישראל, אבל היא מוסיפה אגדה מעניינת (בסוגריים, פירוש הרב עדין אבן־ישראל): 

על האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל אין מקרא כתוב, אלא גמרא גמירי לה [מסורת מסורה היא]. ומסופר שכך אמר עוג: מחנה ישראל כמה הוי [הוא]— תלתא פרסי [שלוש פרסאות], איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו, ואיקטלינהו  [אלך ואעקור הר בן שלוש פרסות ואשליך עליהם, ואהרגם]. אזל [הלך] ועקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה [הר בן שלוש פרסות ושם על ראשו], ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי [והביא הקדוש ברוך הוא עליו חגבים] ונקבוה לכיפת ההר, ונחית בצואריה [ונפל ההר על צווארו]. הוה בעי למשלפה [היה עוג רוצה לשלוף אותו] מעל ראשו, משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא [נמשכו שיניו לצד זה ולצד זה של ראשו] ולא מצי למשלפה [יכול היה לשולפו]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "שִני רשעים שברת" (תהלים ג, ח). 

וכפי שדרש ר' שמעון בן לקיש שאמר: מאי דכתיב [מהי משמעות זה שנאמר] "שני רשעים שברת" — אל תקרי [תקרא] "שברת" אלא "שרבבת". וסוף המעשה: משה כמה הוה [היה גובהו] — עשר אמות, שקיל נרגא בר [לקח גרזן בן] עשר אמין [אמות], שוור [קפץ] עשר אמין [אמות], ומחייה בקרסוליה וקטליה [והכהו בקרסולו והרגו]. 

נראה שר' שמעון בן לקיש, על פי גישתו שראינו במסכת חולין, טוען שיש משמעות הלכתית לידע הטריוויאלי, ואפילו כאשר אין הוא מפורש בכתובים. למידע המופיע במקרא על מיטתו של עוג יש משמעות, כי הוא מכוון אותנו לפעול באופן מסוים: להודות לה' כאשר אנו רואים את אותה אבן שעוג ביקש לזרוק על ישראל. ועדיין, חלק מן ההסברים נראים מאולצים. יש לתת את הדעת לכך שהערותיו של ר' שמעון בן לקיש על "הרבה מקראות שראויין לשרוף", מכוונות כלפי פסוקים בספר דברים דווקא, ולא כלפי פסוקים אחרים בתורה. אפילו פסוק שנראה תמוה במיוחד "ּוזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טֹוב שָם הַבְּדֹלַח וְּאֶבֶן הַשֹהַם" (בראשית ב, יב), המופיע בפרשה הראשונה של התורה, אינו זוכה להתייחסותו של ר' שמעון בן לקיש. הלא דבר הוא! 

לדעתי, ריש לקיש נמנע מהתייחסות לפרטים הנראים כטריוויאליים בכל הספרים שקדמו לספר דברים כי רק לגבי הפסוקים שנכתבו בו, ניתן להעלות על הדעת שמשה אמרם, מדעתו, וכפי שכתב ר' חיים בן עטר בפירושו "אור החיים": 

אלה הדברים וגו' אלה מיעט הקודם, פירוש לפי שאמר "אשר דבר משה", שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'. ואמרו ז"ל (מגילה לא ע"ב): "קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן". ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין, לא נצטווה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים… "אלה הדברים", פירוש אלה לבד, הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בארבעה חומשים – לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה כצורתן, בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה. 

ייתכן שלכן יכול היה ר' שמעון בן לקיש להתייחס לפסוקים בספר דברים באופן מעט ביקורתי ("מקראות שראויין לשרוף"). אולם בדברי ר' שמעון בן לקיש ישנה התייחסות לחלק מן הפסוקים, ולא לכולם. אילו "גופי תורה" מסתתרים במקראות הללו ומה ניתן להפיק מהם? 

קודם שאנו מבקשים להסביר את הטעם שבשלו בחר משה לדווח לנו על עובדות היסטוריות טריוויאליות למדי, צריכים אנו לשאול את עצמנו: מניין ידע משה שהצִידֹונִים קוראים לְּחֶרְּמֹון שריון וְּהָאמֱורִים קוראים לֹו ׂשְּנִיר? ומניין ידע שהַמואָבִים קוראיּם לרְּפָאִים אֵמים וְּהעמונים קוראים לָהֶם זַמְּזֻמִים? ועוד, מי סיפר לו שערשו של עוג עשוי ברזל והוא נמצא בְּרַבַת בְּנֵי עמֹון ומידותיו "תֵשַע אַמֹות אָרְּכָּה וְּאַרְּבַע אַמֹות רָחְּבָה בְּאַמַת אִיש"? 

ושמא ניתן להציע שלמשה היה ידע אישי, שאותו קיבל בבית גידולו במצרים. משה הרי גדל בבית פרעה ומסתמא קיבל את החינוך של בני האריסטוקרטיה המצרית. האליטות של אותם ימים למדו קרוא וכתוב, מתמטיקה וכנראה אדריכלות. סביר להניח שמי שהתחנך בבית פרעה היה מודע לגאופוליטיקה של אותם הימים ולפרטי טריוויה רבים מתחום ההיסטוריה והגאוגרפיה. 

נראה שגם ר' שמעון בן לקיש סבר שמקור הידע המשתקף בפסוקים אלה הוא בתפיסות מצריות, שיש בהן פסול מינות. הרי ריש לקיש לא הציע לגנוז את הפסוקים הללו אלא לשורפם! והנה כך פסק רב נחמן: "נקטינן: ספר תורה שכתבו מין – ִישרף. כתבו גוי – ִיגנז" (גיטין מה ע"ב). 

למעלה מאלף שנים לאחר ריש לקיש, מתנגדיו של הרמב"ם, אשר עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה", הביאו לשריפת ספריו של הרמב"ם באמצעות הלשנה בפני האינקוויזיציה. המלשינים, תלמידי חכמים ידועים, ראו בספרי הרמב"ם סוג של מינות, היות שהרמב"ם גם הכיר ואף הביא הוכחות לעניינים של תורה מהפילוסופיה היוונית שהיה בה שמץ מינות. 

מה, אם כך, לימד אותנו משה באמצאות המידע שהוסיף לתודעתם של בני ישראל? הוא קבע עבורנו שאין סתירה בין ידע כללי, הנקרא היום 'לימודים אקדמיים', לבין ידיעת התורה. משה שקיבל את התורה שבכתב והתורה שבעל פה בסיני וידע אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו (ירושלמי פאה ב, ד, יז ע"א), לא התכחש לעברו החינוכי הכללי, אלא הוסיף ממנו לידיעת התורה של בני ישראל. 

בכך סלל משה את הדרך לבאים אחריו. כמוהו, גם אצל הרמב"ם לא נוצרה שום סתירה בין התורה לידיעות הפילוסופיות שמקורן בחוכמת הגויים. יתרה מזו, ידיעותיו אלו, המובאות לרוב בספר מורה נבוכים, הן הן "גופי תורה". 

אולם משה קבע דבר נוסף וחשוב באמצעות המידע שהביא מארמונו של פרעה. רק התורה שהוא מסר מסיני היא נצחית ואיננה ניתנת לשינוי או להחלפה. לעומת זאת, חוכמת אומות העולם, בין אם מדובר בתאוריות שונות במצרים העתיקה לגבי העולם ומה שיש בו ובין אם מדובר בפילוסופיה של היוונים העתיקים, איננה נצחית. עם זאת, אין עובדה זו פוסלת אותן לכתחילה, ואין הדבר מונע מאיתנו להסתייע בידע זה לשם הבנת התורה. משום כך, אף שהדעות המדעיות, ולעיתים הפילוסופיות, שהביא הרמב"ם בכתביו, אינן תואמות בהכרח לידע בימינו, אין בהן סתירה מהותית לתורה. יתרה מזו, כיוון שמקור הידע האישי של משה שנכתב בתורה היה במוסדות ההשכלה של מצרים העתיקה – אין כל ערובה לדייקנותו ואמיתותו. משה אכן שמע מפי מוריו במצרים על גודלו של ערשו של עוג, אך מעולם לא ראה אותו. ייתכן אף שהידע היה מוטעה, כמו כל אגדה עממית אחרת. 

אנחנו, מכל מקום, למדנו שכל זמן שלא הוכח אחרת, חוכמות חיצוניות עשויות לדור בכפיפה אחת עם התורה, כפי שאכן קורה בספר דברים וכן במורה נבוכים של רבנו משה בן מימון. עם זאת, עדיין אין בידינו תשובה מדוע נזכרו הזהב, הבדולח ואבן השוהם בספר בראשית.

אהבת? שתף את החידוש

3 תגובות

  1. כתב הרמב"ם בהלכות תשובה:
    האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה

    חס ושלום לומר שישנו פסוק בתורה שמקורו מארמון פרעה. תורתינו מעם ה' עושה שמים לארץ ומופרך ליהודי מאמין לומר שיש מה שהוא בתורה שהוא אינו אמת לאמיתה.

    בנוגע להבדל שבין שתי הדברות הראשונות, שאר הדברות, ארבעת החומשים הראשונים וספר דברים, מוסבר בספרי חסידות שהם דרגות שונות של התלבשות דברי ה' בתודעתו של משה רבנו

    לגופו של עניין, בתניא סוף פרק ח' מגביל את לימוד החכמות החיצוניות לשתי אפשרויות: לצרכי פרנסה, או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' (ומביא כדוגמא את הרמב"ם והרמב"ן)
    זאת אחרי שביאר באריכות את חומר העיסוק בחכמות חיצוניות לאור היותן קליפה, והעוסק בהן מטמא את שכלו בקליפה זו
    ברם, הוא כותב בפירוש כי מדובר בקליפת נוגה ולכן ניצול נכון של חכמות אלו (דהיינו עיסוק לשם שמים) יעלה אותם לקדושה, וכל אופן אחר של שימוש יגרום למוח היהודי לינוק מהטומאה שבג' קליפות הטמאות
    וזה לשונו:
    וְכֵן הָעוֹסֵק בְּחָכְמוֹת אֻמּוֹת הָעוֹלָם, בִּכְלַל דְּבָרִים בְּטֵלִים יֵחָשֵׁב לְעִנְיַן עֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה.
    וְעוֹד זֹאת יְתֵרָה טֻמְאָתָהּ שֶׁל חָכְמַת הָאֻמּוֹת עַל טֻמְאַת דְּבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁאֵינוֹ מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא רַק הַמִּדּוֹת מִיסוֹד הָרוּחַ הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּטֻמְאַת קְלִפַּת נֹגַהּ שֶׁבִּדְבָרִים בְּטֵלִים, הַבָּאִים מִיסוֹד הָרוּחַ הָרַע שֶׁבִּקְלִפָּה זוֹ בְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית כְּדִלְעֵיל, וְלֹא בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מֵאַחַר שֶׁהֵם דִּבְרֵי שְׁטוּת וּבוּרוּת שֶׁגַּם הַשּׁוֹטִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ יְכוֹלִים לְדַבֵּר כֵּן. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָכְמַת הָאֻמּוֹת, הוּא מַלְבִּישׁ וּמְטַמֵּא בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּטֻמְאַת קְלִפַּת נֹגַהּ שֶׁבְּחָכְמוֹת אֵלּוּ, שֶׁנָּפְלוּ שָׁמָּה בִּשְׁבִירַת הַכֵּלִים מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִם שֶׁל חָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ"ן. אֶלָּא אִם כֵּן עוֹשֶׂה אוֹתָן קַרְדֹּם לַחְתֹּךְ בָּהֶן, דְּהַיְנוּ כְּדֵי לְהִתְפַּרְנֵס מֵהֶן בְּרֶוַח לַעֲבֹד ה', אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת ה' אוֹ לְתוֹרָתוֹ, וְזֶהוּ טַעֲמוֹ שֶׁל הָרַמְבַּ"ם וְרַמְבַּ"ן זַ"ל וְסִיעָתָן שֶׁעָסְקוּ בָּהֶן.

  2. אני מצטער שלא הבנת דברי.
    אני מצטט לך את מה שכתב ר' חיים בן עטר:
    אלה הדברים וגו' אלה מיעט הקודם, פירוש לפי שאמר 'אשר דבר משה', שהם דברי עצמו" !!!

    מי לדעתך סיפר למשה רבינו את מידות של ערשו של עוג מלך הבשן שנמצא ברבת בני עמון? האם הוא קרא על כך באינצקלופדיה או ביקר שם במוזיאון. ואם באו לו ברוח הקודש אז אלו לאו דברי עצמו.

    כתבתי כי לדעת ר' שמעון בן לקיש מקור הידע של משה הוא כנראה בתפיסות מצריות, (או במדין אצל יתרו) בגלל הצורך לשורפם ולא לגניזה בלבד (גיטין מה, ע"ב) כי הם בעצם "גופי תורה".

  3. לכבוד שפר בנימין סטולמן שליט"א
    כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה
    לא יתכן חלילה פסוק או מילה שאינם מדויקים ואמיתיים 100%

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים