תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

"מדבר שקר תרחק" ביאור מהו הרחקת השקר, היכן כן מותר ואף צריך לשנות ובאיזה אופן, והאם מותר לשנות גם בצורה תמידית היכן שכן יש לשנות.
שבועות
כותב החידוש: בנימין תמיר

מראה מקומות: שבועות דף ל' ל"א, בב"מ דף כ"ג ע"ב, קידושין מ' ע"א ודף פ"א, ועוד מקורות רבים כמו שכתבתי בפנים.

א. בפרשת משפטים פרק כ"ג פסוק ז' כתיב "מדבר שקר תרחק" ומכך שהתורה אומרת מדבר שקר תרחק ולא אומרת לא תשקר כמו שאמרה לא תגנוב לא תגזול לא תנאף וכדומה, פשוט שהתורה באה לומר שלא רק שאסור לשקר אלא צריך להתרחק מדבר שקר וכמו שביאר הספורנו וז"ל מדבר שקר תרחק מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם ז"ל הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר.

עוד לימדונו חז"ל בגמ' בשבועות (ל' ע"ב ל"א ע"א) י"ג מקרים שאדם עובר עליהם מדבר שקר תרחק, ואבאר הכללים לפי דעתי העניה. כלל א' אדם שיש לו צד שהוא אומר דבר שאינו אמת ואינו בודקו, עובר על מדבר שקר תרחק אף אם יתברר אחרי כן שאמר אמת, דאמרינן וז"ל תנו רבנן מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק, ופרש"י וז"ל אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו עכ"ל, ונ"ל שצריך לומר שאין כאן שקר גמור משום שרק לבו נוקפו שמא טועה הוא אבל אין ברור לו שטועה ואף אם יתברר אחרי כן שבאמת צדק בדינו בכל זאת אם לא בדק את כל הצדדים ורק חיפש להוכיח דבריו עבר על מדבר שקר תרחק משום שלא יתרחק מן השקר, ואם נתברר שטעה לא עבר רק על מדבר שקר תרחק, אלא עבר על שקר גמור.

כלל ב' עובר על מדבר שקר תרחק על כל דבר שיכול להביאו לומר דבר שקר, אף אם אין כוונתו שדבר זה יביאו לומר שקר ואפילו אם כוונתו שדבר זה יביא אותו להגיע לאמת, עצם כך שבפועל יכול להביאו לומר שקר עובר על מדבר שקר תרחק, דאמרינן מנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו ת"ל מדבר שקר תרחק, ופרש"י שלא יושיבו לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו, ונראה פשוט שלא בשעת הדין מצוה גדולה ללמדו ולעזור לו ליישר שכלו לכון לאמיתה של תורה, ורק בשעת הדין שהדיין עצמו גם כן נכנס קצת ללחץ מחמת הדין ובאותה שעה יש חשש שיקבל סברא עקומה מאותו תלמיד ויפסוק דין שאינו נכון, ואם עשה זאת והושיב תלמיד בור בדין עמו, אף שודאי אינו רוצה לפסוק שלא כהלכה ואף שחושב אולי אדרבה התלמיד יעזור לו להגיע לאמת, ואף אם זה מה שקרה בפועל שהתלמיד באמת עזר לו להגיע לאמת, בכל זאת עובר על מדבר שקר תרחק, משום שלא יתרחק מדבר שקר.

וכן דומה לזה אמרינן בהמשך מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איטלית בת מאה מנה שאומרין לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך ת"ל מדבר שקר תרחק, וכן מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, ת"ל מדבר שקר תרחק, וכן מנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו ת"ל מדבר שקר תרחק, ובכל אלו ביאר רש"י הטעם מפני שעל ידי זה אחד מהבעלי דין מרגיש בטוח יותר לשקר מחמת שהבעל דין חבירו אינו כאן, או מחמת שהבעל דין השני נראה בזוי מאד כלפיו ובטוח שיאמינו לדבריו, א"נ הדיינים ששומעים את הבעל דין בלא חבירו מקבלים דבריו, ואחרי כן שהבעל דין השני יטען טענותיו כבר יותר קשה להוציא הדברים הראשונים שהכניסו ללבם, וכן מה שאחד לבוש בצורה מכובדת הרבה יכול לגרום לדיינים לישא לו פנים ויצא דין שקר.

והגמ' רק הביאה דוגמאות והוא הדין לכל כיוצא בזה, כמו שכתב המרדכי שם שודאי אסור לבעל דין להכניס אריה או איזה כלב גדול לתוך הב"ד כדי שיראה הבעל דין שנגדו ויפחד ממנו, וכן אסור לאדם לבוא עם עוד כמה מקרוביו לדין דודאי יסתתמו טענותיו של הבעל דין שכנגדו שיראה שהם כמה אנשים יחד וכל אחד רומז לו מה לטעון והוא לבדו, וזה פשוט שחז"ל לא יכתבו לנו את כל המקרים שעובר עליהם במדבר שקר תרחק, אלא נתנו כללים ודוגמאות שיש בהם יותר חידוש.

כלל ג' אין לך לגרום שיצא דין שע"פ הכללים שהתורה נתנה לנו אינו יכול לצאת, אף אם אתה בטוח אומר אמת, שהגמ' אומרת מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מנין שלא יצטרף עמו, כלומר העד לא יצטרף עמו להיות עד שני והדיין לא יצטרף עם הדיין השני לדון, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק, והקשה המהרש"א בשלמא מה שאין לדיין לשבת בדין עם דיין פסול שמא יטעהו בדין ובאמת יגיעו לידי שקר לכן שייך כאן מדבר שקר תרחק, אבל מדוע אין לעד שיודע האמת להעיד עם עד נוסף שהוא פסול הרי אין שום חשש של שקר, וגם אם העד השני לא יעיד כלל מחוייב הוא להעיד לבדו ולחייב את הנתבע שבועה כדי שלא ישבע וישלם, ותירץ שמדובר שראובן טוען ששמעון חייב לו מאתים ואותו עד יודע על מנה אחד ששמעון חייב לראובן ולא על מאתים, והעד הפסול גם כן יודע על מנה אחד, ומביא ראובן את שני העדים וכל אחד מעיד על מנה ובכך מחייב את שמעון שבועה על מאתים מה שלא היה מתחייב שמעון בלא העד הפסול ומה שהעד הכשר לא יודע כלל אם שמעון חייב מנה נוסף וזה יכול להיות שקר.

ולענ"ד נראה שאין צריך להגיע לכך אלא החידוש של הגמ' הוא שאפילו אם הוא מעיד בדיוק את מה שהוא ראה, בכל זאת משום שהוא גורם שהדין שיפסק אינו נכון שיפסק כך משום שאין להוציא את הממון על פי שני עדים כאשר אחד מהם פסול לעדות, א"כ גורם שהדין אינו נכון ולכן יש כאן משום מדבר שקר תרחק, ואף שלבדו צריך להעיד ולחייב את הנתבע שבועה בכל זאת אפשר שהנתבע ישבע ולא ישלם אף אם ישבע לשקר, אבל אין לו להוציא דין אפילו אמת בדרכים אסורות, ולכן עובר מדבר שקר תרחק שהדין שיצא הוא יצא בטעות אף שהוא אמת. 

ודומה לזה מביאה הגמ' בהמשך מנין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדין כדי שיוציאו מנה ויחלוקו, ת"ל מדבר שקר תרחק, ונראה שאף אם הם בטוחים באמיתות דבריהם בכל זאת הוי מדבר שקר תרחק משום שגורמים שיצא דין פסול דהם פסולים לדון משום שנוגעים בדבר.

ואחרי כן הגמ' מביאה מקרה הפוך וז"ל מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים תלמוד לומר מדבר שקר תרחק, וי"ל שהחידוש הוא שאפילו שעל פי הנתונים היבשים והראיות יש לו לפסוק לצד מסוים והיה יכול לומר לעצמו משום שהתורה אמרה לפסוק לפי הנתונים הללו כך אפסוק, קמ"ל משום שאתה יודע שיש כאן רמאות [ואפילו לא יודע בברור שיש כאן רמאות אלא רק חושד מאד שיש כאן רמאות] אין לך לפסוק בדין זה.

כלל ד' אם באפשרותך לומר דבר שעל ידו אפשר שתציל את חברך מלטעות בדבר שקר אתה מחוייב לעשות כן מדין מדבר שקר תרחק, דאמרינן וז"ל מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר מנין שלא ישתוק תלמוד לומר מדבר שקר תרחק, וא"כ חזינן שאפילו שאם לא יאמר כלום לא יוציא שום דבר שקר מפיו בכל זאת מחוייב לומר כדי שלא יצא דבר שקר מרבו, ואפילו שזה רבו ולא נעים לו להעיר על דינו ולהראות שמצא סברא מה שלא מצא רבו, אפילו הכי מחוייב משום מדבר שקר תרחק, ומה שכתבתי בלשון אפשר שתציל את חברך מדבר שקר ולא בודאי תציל כן נ"ל מדברי הגמ' שהרי אין ודאות שעל ידי אותה חובה שרואה התלמיד לעשיר ישנה הדיין את הדין, דאפשר שהדיין ידחה את דברי התלמיד, ואפשר שהדיין בעצמו חשב על סברא זו ודחה אותה בלבו וכדומה, ובכל זאת מחוייב לומר על הצד שכן יציל את רבו מדבר שקר, משום שיש להתרחק מדבר שקר.

ועוד אמרינן מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי ת"ל מדבר שקר תרחק, ואין בזה שקר גמור משום שאינו מוציא שקר מפיו ועוד שאחרי כן יאמר לרבו שטעה ויראה לו במה טעה ורבו יחזור בו, לכן יש כאן רק הרחקה מהשקר כדי שלא יתקיים דברי השקר (הטעות בדין של רבו) אפילו זמן מועט.

כלל ה' אסור לגרום לחברך להבין טעות מדבריך דהוי קרוב לשקר ונאמר על כך מדבר שקר תרחק, ואפילו אם אינך מוציא דבר מפיך, ואף אם בלא זה אתה או רבך יפסיד ממון, כמו שהגמ' ממשיכה ואומרת מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד מנין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק, שואלת הגמ' האי מדבר שקר תרחק נפקא הא ודאי שקורי קא משקר ורחמנא אמר לא תענה ברעך עד שקר, ומתרצת הגמ' שאומר לתלמידו רק לעמוד לעד העד השני בלא לומר כלום, וע"י כך יטעה הנתבע לחשוב שיש שני עדים ויודה מעצמו ת"ל מדבר שקר תרחק, ונראה כנ"ל שאף שבטוח התלמיד שרבו אינו משקר ואף שאינו מוציא שום דבר שקר מפיו בכל זאת מה שמטעה את הבעל דין לחשוב שיש לתובע שני עדים הוא קרוב לשקר וצריך להתרחק מכך, [ועוד אם רבו אומר לו לעבור איסור של מדבר שקר תרחק, יש לו לחשוש שרבו גם משקר ואפשר שחוץ ממה שגורם לנתבע לטעות כאילו יש כאן שני עדים נגדו, אלא גם יצא בפועל דין שקר שיודה הנתבע על דבר שאינו נכון, מחמת שלא רוצה להתבייש לכפור בדבר שיש שני עדים נגדו].

וכן דומה לזה אומרת הגמ' מנין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר ת"ל מדבר שקר תרחק, כלומר אף שרוצה להשביע את הנתבע על דבר אחר שהוא סובר שחייב לו, ובלא זה אפשר שיפסיד את אותו ממון בכל זאת אסור לו לתבוע את חבירו יותר ממה שחייב לו בענין זה, ויש לעיין מדוע יש בכך רק משום מדבר שקר תרחק ולא שקר גמור, וי"ל שאינו אומר שחייב לו אלא רק תובעו בדין ולכן אין כאן שקר גמור אלא שנראה כשקר משום שהכל מבינים שאומר שבענין זה חייב לו עוד מנה.

עוד מקום שמצינו שהגמ' אומרת מדבר שקר תרחק, איתא בכתובות (ט"ז ע"ב י"ז ע"א) תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא פרש"י לפי יפיה וחשיבותה מקלסין אותה, ותוס' ביארו שאם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה, א"נ ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות, וב"ה אומרים ישבחוה לגמרי ויאמרו כלה נאה וחסודה, אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק, אמרו להם ב"ה לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו, הוי אומר ישבחנו בעיניו וכו', ויש לדקדק מדוע אמרו ב"ש לב"ה שאם יאמר על הכלה שהיא נאה וחסודה יעבור על מדבר שקר תרחק ולא אמרו שעובר על שקר גמור הרי אינה נאה וחסודה, וי"ל שאין זה שקר גמור משום שכוונתם שהכלה נאה וחסודה בעיני בעלה, ולכן יש בזה רק מדבר שקר תרחק שמטעה את הבעל לחשוב שהם מחזיקים אותה כנאה וחסודה.

ב. ובגמ' בבא מציעא דף כ"ג ע"ב אמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו, במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא.

"במסכת" פרש"י כששואלים אותו אם סדורה לך מסכת פלוני יאמר לא ומדת ענוה היא, וביארו תוס' שדווקא שאין השואל רוצה לשאול ביאור בדברי הגמ' שאינו הבין, וכל שכן אם בא לשאול איזו הלכה הכתובה במסכת שבכה"ג ודאי שיענה שיודע או לפחות יענה שאפשר לשאול ומקוומה מאד שתהיה לו תשובה, אבל אם בא רק כדי לבודקו יאמר שאינו יודע, וא"כ מפורש מרש"י ותוס' שמותר לשנות מפני מידת ענווה, ועיין עוד בהערה[1]. [ועיין בבן יהוידע כאן שהאריך בענין זה].

ובמהרש"א ביאר בדברי הערוך שמשנה ואומר שאינו יודע מפני ללמד לשונו לומר איני יודע פן יתבדה, וא"כ מוכח שמותר לשנות כדי שלא יתגנה, וכן מוכח ממה שביארו תוס' שכוונת הגמ' שמשנה "בפוריא" שאדם שהיה בעל קרי ונאסר בלימוד תורה (בזמן תקנת עזרא) ולא הגיע לבית המדרש ושואלים אותו חבריו מדוע לא הגעת, לא יאמר בעל קרי הייתי, אלא משנה ואומר חולה הייתי או שאר אונסין כדי שלא יתגנה וכן בפירוש השני שם בתוס' עיי"ש.

ורש"י פירש בפוריא ששואלים אותו שימשת מטתך יאמר לאו, משום מדת צניעות, ונ"ל פשוט שכ"ע מודו לדין זה שיש לשנות כן מפני צניעות, ומה שחלקו תוס' הוא רק בביאור דברי הגמ' שאין מסתבר שזו כוונת הגמ' מחמת שלא שואלים שאלה כזו, אבל ודאי שאם בפועל שאלוהו כן יענה שלא, מפני צניעות, ומוכח שמותר לשנות מפני צניעות.

"ובאושפיזא" פרש"י ששואלים אותו אם פלוני אירח אותך בסבר פנים יפות, יאמר לא כדי שלא ילכו אליו בתמידיות בני אדם שאינן מהוגנין ויכלו את ממונו, וביארו תוס' שדווקא כשהשואלים אינם מהוגנים, אבל כשהשואלים מהוגנים איתא בברכות (נ"ח ע"א) אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי. ומוכח שמותר לשנות כדי שלא ינזק חברך.

ודקדק מרן הבן יהוידע (שם ד"ה בהני תלת) מדוע אמר שמואל עבידי רבנן דמשנו במלייהו הרי היה צריך לומר רבנן משנו במלייהו בלא המילה "עבידי" שפירושו עושים, ולכך כתב שדקדק שמואל לומר שגם באלו הדברים שעושים חכמים לשנות בחכמה כזו שאינם מוציאים דבר שקר גמור מפיהם אלא אומרים בלשון שהשני יבין מה שרוצים שיבין, בלא להוציא שקר מפיהם.

ונ"ל שמעיקר הדין באלו הדברים מותר לשנות לגמרי אף שמוציא דבר שקר ממש מפיו וכדמשמע מרש"י ותוס' ושאר המפרשים שביארו ששואלים אותו אם בקי במסכת אומר לא, ולכאורה הוי שקר גמור, וכן אם לא הגיע לביהמ"ד מחמת שהיה בעל קרי ושואלים אותו מדוע לא הגיע כתבו תוס' שיאמר שלא הגיע מחמת חולי ולכאורה זה שקר גמור[2], אלא שמידת חסידות גדולה שגם באלו שמותר וצריך לשנות ישתדל לשנות באופן שאינו מוציא דבר שקר מפיו, ועיין מה שאכתוב בזה לקמן באות ו'.

ואכתוב שני דוגמאות וכל אדם יוסיף מעצמו כהנה וכהנה, כתב בספר ילקוט יוסף (הלכות כיבוד אב ואם) שאם שואלים את האדם היכן אשתו והיא במקלחת לא יאמר שנמצאת במקלחת מפני צניעות, ופשוט שישתדל לא להוציא דבר שקר מפיו ולא יאמר איננה בבית עתה, אלא יאמר איננה לעדי או איננה כאן וכוונתו כאן במקומו שהוא נמצא ממש, וכדומה.

וכן רב שמסר שיעור והגיעו רק שני אנשים לשיעור, וחבירו שואלו כמה אנשים היו בשיעור ומתבייש הרב שהיו רק שני אנשים שבכה"ג מותר לשנות כדי שלא יתגנה, ישנה באופן שאינו משקר ויאמר היו רבים, ובכך השואל מבין שהיו הרבה וכוונת הרב שהיו שניים ומיעוט רבים שניים, או שאם שם לב שהיו באותו זמן עשרה אנשים בבהכ"נ אלא שרק שניים מהם הגיעו לשיעור יאמר היו עשרה בבהכ"נ.

ג. עוד מקום שמצינו שמותר ואף מצוה לשנות הוא מפני השלום, איתא בגמ' ביבמות (ס"ה ע"ב) א"ר אילעא משום ר"א בר' שמעון מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום שנאמר (בראשית פרק נ' פסוקים ט"ז-י"ז) "ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר, כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו", ובאמת יעקב לא צוה כן, ונראה שמוכח מכאן שמותר לשנות מפני השלום אף אם לא ודאי חייבים את השקר בשביל להגיע לשלום, שהרי היו יכולים לבדוק אם יוסף ימחל להם על ידי שיבקשו ממנו מחילה כראוי אף בלא שקר זה ובאמת אם היו מבקשים ממנו מחילה ודאי היה מוחל להם כמו שכתוב בהמשך (פסוקים י"ט-כ"א) ויאמר אלהם יוסף אל תיראו, כי התחת אלהים אני, פרש"י בתמיה אף אם הייתי רוצה להרע לכם איני יכול, ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב, וביארו הרשב"ם והספורנו אלהים חשבה לטובה הקב"ה גרם לכם זאת בשגגה ואתם לא פשעתם בי, כי לטובתכם נתכוין הקב"ה, ועתה אל תרעו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם, ופרש"י וידבר על לבם דברים המתקבלים על הלב עד שלא ירדתם לכאן היו מרבבים עלי שאני עבד, ועל ידיכם נודע שאני בן חורין ועכשיו אני יהרוג אתכם, מה הבריות אומרות ישתבח בהם שהם אחיו ואחרי כן הרגם וכי יש אח שהורג את אחיו ע"כ, וא"כ משמע שהיה מוחל להם גם בלא מה ששיקרו שיעקב צוה לו למחול להם, ומוכח שמותר לשנות גם בשביל ספק שמא יביא שלום,

ומסברא נ"ל שדווקא כשמסתבר יותר שאי אפשר להגיע לשלום בלא השינוי אבל כשמסתבר שאפשר להגיע לשלום בלא השינוי אף שיש חשש מועט שלא יגיעו לשלום בלא השקר אין לשקר, וכן נ"ל מדברי המהרש"א (שם) שהביא את ביאור רש"י על התורה שביאר שודאי יעקב לא ציוה כן משום שלא היה חשוד יוסף בעיניו שלא ימחל להם, והתקשה המהרש"א א"כ מדוע היה נחשד בעיני האחים שלא ימחול, ותירץ שאחר שאביו נפטר נעשה חשוד בעינהם מחמת שלא זימנן לסעודה או ע"י שהציץ בבור, ועיי"ש שדקדק כן בפסוקים וביאר שלכן לא ביקשו האחים מיעקב לצוות את יוסף למחול להם כי לא חששו שלא ימחל, ולפ"ז מבואר שיסתבר להם שלא ימחל להם ולכן שינו אבל אם באמת היה מסתבר להם שימחל להם גם בלא שקר זה לא היו משקרים כך.

ממשיכה הגמ' שם ואומרת ר' נתן אומר מצוה לשנות שנאמר "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי" וביאר רש"י שהקב"ה צוה את שמואל לשנות לשאול כדי שלא יהרגו, מוכח שמצוה לשנות, והתקשו האחרונים מנין מוכח משם שמותר ואף מצוה לשנות מפני השלום דילמא שם מפני הצלת נפשות שהרי שמואל חשש ששאול יהרגהו אבל בלא חשש סכנת נפשות אפשר שאין מצוה לשנות.

ואין לומר שלא היה באמת חשש ששאול יהרגנו אלא רק שמואל מהפחד חשש לכך בלא שיש חשש אמיתי לכך שהרי הקב"ה בעצמו ציוהו לילך למשוח את דוד ואם כך הקב"ה מצוהו ודאי שלא יפגע על ידי זה, אין נראה שיש ליישב כן שהרי הגמ' בפסחים (ח' ע"ב) לומדת שאף שלוחי מצוה ניזוקין במקום ששכיח היזקא מכך שהותר לשמואל לשנות ולא הלך מיד, א"כ מוכח שהיה חשש אמיתי ששאול יפגע בשמואל, ואולי י"ל שבאמת לא היה חשש ששאול יפגע בשמואל כאשר הקב"ה בעצמו מורה לו לילך למשוח את דוד אלא שהפחד של שמואל גבר עליו ואמר לקב"ה איך אלך ושאול יהרגני, וכששמע הקב"ה ששמואל חושש אמר שבאמת סתם שלוחי מצוה יכולים לינזק במקום ששכיח היזקא ולכך תשנה, ולכן מוכח שמותר לשנות מפני השלום דבאמת לא היה חשש שיהרגנו, ובכל זאת מכך שהתיר לו לשנות ילפינן גם ששלוחי מצוה יכולים לינזק במקום ששכיח היזקא, וכן נ"ל ביאור כוונת הריטב"א עיי"ש[3].

ועוד קשה שבפועל שמואל זבח שם זבח כדכתיב שם וא"כ לא שיקר כלל, ועמד על כך המהרש"א והקדימו הריטב"א וביארו שבכל זאת הוי שינוי משום שעיקר הליכתו הייתה בשביל למשוח את דוד ולא הקריב זבח אלא מפני יראת שאול, ויש לדקדק מכך שגם זה נחשב שינוי אף שבפועל עושה כן אם באמת עיקר מה שהגיע הוא בשביל דבר אחר, וזה מצוי מאד שאדם הגיע לחתונה של חבירו מרחוק ובאמת לא הגיע בעיקר בשביל החתונה אלא בשביל ענין אחר שהיה לו באותו אזור, אף שגם בפועל מגיע לחתונה ואף אם קצת האריך את דרכו בשביל כך לא יאמר לחבירו הגעתי במיוחד בשבילך וכדומה.

וממשיכה הגמ' דברי רבי ישמעאל תנא גדול השלום שאף הקב"ה שינה בו ששרה אמרה אדוני זקן והקב"ה אמר לאברהם שאמרה ואני זקנתי.

ויש לעיין בגמ' ביבמות דף ס"ג ע"א שהגמ' מספרת שלרב הייתה אשה רעה שכל מה שהיה מבקש ממנה הייתה עושה הפוך, היה מבקש טלופחי (עדשים) הייתה עושה חימצי (סוג קיטנית אחרת) וכן להפך וכן בכל דבר, וכשגדל חייא בנו של רב והבין זאת, כשהיה הולך בשליחות אביו לבקש מאמו דבר היה הופך הבקשה כדי שתתקיים כרצון אביו, ורב שלא ידעה זאת אמר לחייא בנו שאמו התחילה להטיב דרכיה, חייא ענה שאינה מטיבה דרכה אלא הוא הופך את בקשת אביו, שמח אביו וקרא עליו את הפתגם שהיה מפורסם בזמנם דנפיק מינך טעמא מלפך, כלומר שיש בן שמחכים אביו, ובכל זאת אמר לו רב לא תעשה כן משום דכתיב למדו לשונם דבר שקר עכת"ד, וקשה מדוע אמר לו רב לא לעשות כן הרי מותר לשנות מפני השלום כדילפינן למעלה, ובמאירי (שם) תירץ שמותר לשנות בדברי שלום דוקא בדבר שאם לא ישנה יצא ממנו חורבה, אבל רב היה מבליג ולא הקפיד לכן מוטב שתעמוד היא במרדה משתרגיל עצמך לדבר שקרים, עוד כתב המאירי שרב בעצמו ישנה ויאמר לאשתו הפוך ממה שרוצה ועי"ז הוא אינו מוציא דבר שקר מפיו משום שאומר שזה מה שהוא רוצה, אבל בנו משקר שאומר הפוך ממה שאביו אמר לו.

ובמהרש"א שם תירץ שאף שראוי לומר לכבוד אביו שקר, מכל מקום כדי שלא יתרגל בכך לא יאמר שקר גם בכה"ג, ולכן אמר את הפסוק למדו לשונם דבר שקר שכתוב בירמיה ולא אמר מדבר שקר תרחק שכתוב בתורה.

ובספר מעם לעז (בפרשת משפטים שם על הפסוק מדבר שקר תרחק) תירץ שההיתר לשנות מפני השלום הוא רק כשמשנה באופן חד פעמי אבל לשנות בצורה תמידית אין לשנות מפני שמלמד לשונו לדבר שקר.

וק"ל דאיתא באבות דר' נתן פרק י"ב (א-ג) הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לאשתו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכו' ומבאר שם איך היה עושה את השלום בין אדם לחבירו וז"ל וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב אצל אחד מהם אמר לו בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו, והולך אהרן ויושב אצל האחר וא"ל בני ראה חברך מהו אומר וכו' וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה לכך נאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל עכ"ל, וא"כ חזינן שאהרון היה משנה בצורה תמידית ובכל מריבה היה משנה ואומר שראובן מקרע בגדיו ומצטער מאד על שרב עם שמעון וכן לראובן היה אומר ששמעון קורע בגדיו וכו' ומוכח שמותר ומצוה גדולה לשנות מפני השלום אף אם צריך בשביל כך לשנות באופן תמידי, ונ"ל שיש ליישב פשוט שאהרון שינה במקום שיש מחלוקת ומריבה גמורה בין האנשים ועוברים בכל רגע בלא תשנא את אחיך בלבבך ועוד השנאה מביאים איסורים נוספים רבים כגון לשון הרע ולא תקום ולא תטור ועוד, לכן בכה"ג מותר ומצוה גדולה לשנות אף בצורה תמידית כדי להצילם מכך, מה שא"כ במקרה של חייא שאין רב הקפיד כל כך על אשתו כמבואר במאירי ובספר מעם לעז לכן אין לו ללמד לשונו לשקר, וכן משמע במהרש"א שלא היה השקר מפני השלום דלא היה מריבה בינהם אלא רק מפני כבוד אביו.

ד. עוד נראה שיש לשנות כדי לא ליתכבד מכבוד תורתו, כדאיתא בגמ' בבא בתרא דף ח' ע"א שרבי פתח אוצרותיו בשנת בצורת שיבואו לאכול רק תלמידי חכמים, והגיע נתן בן עמרם, ושאלו רבי קרית ואמר לו לאו, שניתה ואמר לו לאו וכו' וא"כ שם שינה בפירוש[4] כדי לא ליתכבד מכבוד תורתו כדמפורש בגמ' שם, ואולי יש לדחות דילמא שם גם מחמת ענווה שינה אבל רק כדי לא ליתכבד מכבוד תורתו אפשר שאין לשנות, ומשמע מדברי הבן יהוידע בגמ' (בב"מ שם ד"ה והנה) שמותר לשנות כדי לא ליתכבד מכבוד תורתו שהוא דבר חמור מאד שאמרו חז"ל באבות (פ"ד) כל הנהנה מכבוד תורה נוטל וכו'.

ה. ובכל זאת מצות חסידות גדולה לשנות בצורה שאינו מוציא דבר שקר גמור מפיו, עיין בהקדמה לספר במה שכתבתי שיעקב לא שיקר ליצחק כשבא ליטול את הברכות עיי"ש, ומצינו עוד מקומות כאלו בחז"ל עיין בגמ' בשבת (דף פ"ט ע"א) שאחר שהקב"ה נתן את התורה, השטן שאל את הקב"ה היכן התורה וענה לו הקב"ה נתתיה לארץ הלך השטן ושאל את הארץ ואת הים ואת התהום ולא מצא חזר לקב"ה, ואמר לו הקב"ה לך לבן עמרם הלך למשה רבינו ואמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, וענה משה "וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה", אמר לו הקב"ה למשה משה בדאי אתה וכו', וכתב הבן יהוידע (ב"מ כ"ג ע"ב) שמשה ענה כך ולא אמר שאין התורה אצלו כדי לא להוציא דבר שקר מפיו אף שרצונו שיטעה היצר הרע להבין שאין התורה אצלו.

…וכן מצינו בקידושין (דף פ"א ע"א) שהגמ' מספרת שהגיעו שבויות לנהרדעא והעלום בני נהרדעא לעליית ביתו של רב עמרם חסידא ולקחו את הסולם מלפניהם כדי שלא יוכל איש לעלות אליהן ולהתייחד עמהן, וכאשר חלפה אחת מהן סמוך לפתח העליה זרח אור לתוך ביתו של רב עמרם דרך פתח העליה, לקח רב עמרם לבדו סולם שלא יכלו להרימו עשרה אנשים יחדיו והתחיל לעלות, כשהגיע לאמצע הסולם פיסח רגליו כדי שלא יוכל להמשיך לעלות וצעק נורא בי עמרם וכו' עיי"ש[5], וביאר המהרש"א שם שודאי רב עמרם שהיה חסיד גדול לא שיקר במה שאמר נורא בי עמרם אלא כוונתו הייתה ליצר הרע שהוא אש כמפורש בהמשך הגמ' שם שרב עמרם חסידא השביע את היצר הרע, ויצא ממנו עמוד של אש, וחזינן חסידותו של רב עמרם חסידא שאף כאשר נמצא בלחץ עצום וחשש גדול מלחטוא חטא חמור בכל זאת חשב איך יציל עצמו גם בצורה שאינו משקר שקר גמור.

ומכאן ילמד כל אדם שאף בדברים שמותר לשנות ואף צריך לשנות ישתדל לשנות בצורה שאחרים יבינו מה שרוצה שיבינו, ובלשונו לא ישקר אלא כוונתו תהיה לאמת הדברים, וכל שכן יזהר מאד שלא לשקר ומצוי בעוונתינו הרבים אנשים שכבר יתרגלו לשקר ולהוסיף בסיפורם ללא שום תועלת ואינם מחזיקים זאת לעוון כלל רח"ל.

ו. ובערוך לנר (ביבמות ס"ה ע"ב) הקשה איך מותר לעבור איסור דאורייתא של מדבר שקר תרחק מפני השלום או שאר ענינים שהתירו לשנות בשבילם, ותירץ שלא התירו להוציא שקר גמור מפיו אלא רק לשנות בצורה שאינו מוציא שקר מפיו והשומע מבין מה שרוצה שיבין וזאת התירו דאינו עובר איסור דאורייתא של מדבר שקר תרחק, וכתב שלכן דקדקו בלשונם לומר שמותר לשנות ולא אמרו מותר לשקר, ועיי"ש שביאר בכל דבר מדוע לא היה שקר גמור.

ולענ"ד נראה לא כן אלא מותר לשנות אפילו בשינוי גמור שמוציא שקר מפיו, ורק מצוה ומידת חסידות לדקדק בלשונו שלא להוציא דבר שקר מפיו כמו שכתבתי למעלה באות ב', וההוכחה החזקה ביותר היא מדברי האבות דר' נתן שהבאתי בסוף אות ג' שאהרון הכהן כשהיה רואה שני אנשים רבים אחד עם השני היה הולך לאחד ואומר לו שהשני אומר שהוא אשם וקורע בגדיו מרוב צער על כך שפגע בך וכו' ושם זה ודאי שקר גמור שהרי אינו אומר שהוא אשם במריבה ובטח לא קורע בגדיו מחמת צער על כך, ועוד נ"ל שכן משמע בפשטות מדברי הראשונים בבא מציעא כ"ג ע"ב כמו שכתבתי למעלה באות ב', וכן נ"ל הוכחה חזקה מהגמ' ביבמות ס"ג ע"א שהבאתי למעלה באות ג' שחייא שינה את בקשות אביו ושם שינה שינוי גמור שאביו ביקש דבר מסוים ואמר שאביו מבקש דבר אחר וכמו שאמר לו רב למדו לשונם דבר "שקר", ואף שרב אמר לו שהדבר אסור כבר כתבתי בשם המאירי המהרש"א והמעם לעז ששם משום שהיה בדרך קבע ולא היה כ"כ תיקון של שלום בית בכך לכן אין לו לעשות כן, אבל מפני שלום בית גמור כן היה מותר לשנות לכ"ע לפחות באופן חד פעמי, ועוד נ"ל שאף אם שינו בלא שהוציאו שקר גמור מפיהם גם בזה יש מדבר שקר תרחק מדאורייתא כמו שביארתי באות א' שהתורה אמרה מדבר שקר תרחק ולא אמר לא תשקר וחייבה אותנו הרחקה מהשקר והוכחתי שם (עיין כלל ה' באות א') שחלק מההרחקה הוא שלא יאמר דבר שאחרים יבינו את דבריו שלא כאמת, וא"כ אף אם משנים עוברים משום מדבר שקר תרחק, לכן נ"ל שלא כדברי הערוך לנר ובאלו הדברים התירו אף לשקר שקר גמור, וכן כתב מרן החפץ חיים בהלכות רכילות (כלל א' סעיף ח' שמותר לשקר בשקר גמור בשביל שלום, ועיי"ש שהוסיף שדווקא לשקר בלא שבועה אבל שבועה אסורה אף בשביל השלום כגון שאומרים לו תשבע על כך כדי שנאמין אסור לו להשבע.

ומה שהקשה הערוך לנר איך מותר לעבור איסור דאורייתא של מדבר שקר תרחק בשביל דברים אלו, נ"ל ליישב על פי דברי המכתב מאליהו (חלק א' מהו אמת ומהו שקר עמ' 94) שביאר שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר הסיטרא אחרא עיי"ש שהוכיח דבריו, וכן נראה מדברי היד הקטנה (הלכות דיעות פרק ט' הלכה ח' הביאו החפץ חיים בהלכות לשון הרע כלל ו' סעיף ט' בהגה"ה) וז"ל לא תשא שמע שוא הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע, וענינו כי כל דיבור הנמאס והנתעב אע"פ שהוא אמת הרי זה נקרא שוא ושקר, כלומר שאין בו ממש ויסוד ואין דבר טוב נמצא בו כי אם רע וכו' עיי"ש[6], ולפ"ז מיושב שהתירו לשנות באלו משום שכאשר משקר באלו הדברים אין זה שקר אלא אמת שמביא טובה, ואעפ"כ מידת חסידות שלא יוציא דבר שקר גמור מפיו.

לסיכום א. התורה אמרה מדבר שקר תרחק כדי לומר שלא רק שאסור לשקר אלא צריך להתרחק מהשקר ובכלל הריחוק מהשקר הוא כל דבר שאפשר שהוא שקר אף אם ימצא אחרי כן שאמר אמת משום שהיה לו צד שהוא משקר ולא בדקו היטב עבר משום מדבר שקר תרחק עיין אות א' כלל א', וכן כל דבר שיכול לגרום לו לטעות ולשקר אף שלא ידע שהוא משקר עיין אות א' כלל ב', וכן לגרום לדין שיצא שלא על פי כללי דיני התורה אף שהדבר אמת הרי הוא בכלל מדבר שקר תרחק עיי"ש כלל ג', וכן אם שותק ולא אומר דבר שיכול להציל את חבירו מלטעות ולומר דבר שקר בדין הרי הוא עובר מדבר שקר תרחק עיי"ש כלל ד', וכן לומר או אפילו בלא אמירה כלל, לגרום לאחר לטעות להבין ממך דבר שאינו נכון הרי הוא מכלל מדבר שקר תרחק עיי"ש כלל ה'.

ב. מותר לשנות לצורך מידת ענוה וכן מפני צניעות וכן שלא יתגנה, וכן כדי שלא ינזק חברך, וכן כדי לינצל מעבירה [כדחזינן מרב עמרם חסידא], וכן שלא ליהנות מתורתו.

וכן מצוה וצריך לשנות מפני השלום כגון בשביל שחבירו ימחל לו, ואף אם אין ודאי לו שחבירו לא ימחל לו בלא שישנה אלא רק כך מסתבר לו יותר, גם כן מותר לשנות. וכן כדי שלא יפחד לינזק מחבירו, וכן בשביל שלום בית, ומידת חסידות חשובה לישתדל גם באלו לשנות באופן שאינו מוציא דבר שקר גמור מפיו אלא אומר דבר שאינו שקר ומבינים את דבריו כמו שרוצה שיבינו דבריו.

ואם אין השינוי גורם למנוע חורבה ומריבה אלא רק גורם שיהיה יותר כבוד בין ההורים אין לשקר בצורה תמידית כדי לא ללמד לשונו לדבר שקר, אבל בשביל למנוע מריבות בעם ישראל יש לשנות אף בצורה תמידית.

[1] ועוד מצינו שמותר לשנות מפני מידת ענוה בגמ' בקידושין (דף ל"ט ע"ב) שהגמ' מספרת שמטרוניתא אחת תבעה את רבי חנינא בר פפי לעבירה, אמר מלתא ומילא עצמו שחין, עשתה היא משהו ונתרפא, ברח ר' חנינא למקום שאפילו היו נכנסים אליו שני אנשים יחד ואפילו ביום ניזקים בו מחמת המזיקין שמצויין בו, למחר שיצא משם שאלוהו רבנן מי שמר אותך שם, וענה שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה וכו', וביאר הבן יהוידע שכוונתו הייתה ששני המלאכים המלוין את הצדיק תמיד הם שמרו אותו כמו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, אך לרוב הענוה שלו לא רצה לומר הדבר הזה בפירוש, אלא ברמז שכינה אותם בשם שני נושאי קיסר, וכונתו עולה יפה בלשון זה, דהתלמיד חכם נקרא מלך וכמו שאמרו מאן מלכי רבנן וקיסר הוא שם גדול ועליון במלכות עכ"ד, וחזינן כנ"ל שמותר לשנות מפני מידת ענוה שלא יבינו דבריו שמחזיק עצמו כחכם גדול שמלאכים שומרים עליו.

וכן מצינו במהרש"א בגמ' בפסחים מ"ט ע"א שהגמ' מסיקה שלעם הארץ אין לישא בת כהן, ותלמיד חכם יש לו לישא בת כהן ואדרבה יגרום לו לעשירות, ואומרת הגמ' שר' יהושע נשא כהנת ונחלש, ואמר לא נח לאהרון שאדבק בזרעו ויהיה לו חתן כמוני, וכן אומרת הגמ' שרב כהנא אמר אם לא נשאתי כהנת לא גליתי, אמרו לו והא למקום תורה גלית, ענה לא גליתי כשאר אינשי אלא על כרחי מחמת אימת מלכות כדפרש"י, וביאר המהרש"א שאמרו כן מחמת ענווה שלא החזיקו עצמם כתלמידי חכמים עכ"ד, ובאמת אין זה מוסכם דשיטת הגר"א והברכי יוסף (והארכתי בענין זה בספרי בן אמתך הלכות תפילה בסוף סימן קכ"ח) והביאו הכף החיים שם שבאמת גם לתלמידי חכמים יש להזהר מלישא כהנת דיש תלמידי חכמים שנפגעו מכך, וא"כ חזינן שלא למדו שאמרו כן האמוראים מחמת ענוותנותם, ונ"ל שגם המהרש"א מודה שמותר לומר כן מחמת ענווה רק אם לא יגרום לשומעים לבזותו ולומר על תלמיד חכם שהוא עם הארץ ולכן נענש וכו', אבל אם כן ודאי אין לו מחמת ענוותנותו להכשיל אחרים באיסור.

 
[2] אף שאפשר לדחוק לומר שכוונתו שאינו בקי במסכת לגמרי בעל פה, וכן שכוונתו שהיה חולה ממזמן אלא שאין זה משמע ועוד בסוף הסימן הסקתי שמותר לשנות לגמרי בשביל דברים מסוימים עיי"ש,
[3] ובערוך לנר שם מחמת קושיא זו כתב שבאמת ר' נתן חולק על הגמ' בפסחים וסובר שאין שלוחי מצוה יכולים לינזק אף במקום ששכיח היזקא ולכן למד מכאן שמותר לשנות מפני השלום ששמואל חשש רק לענין השלום ששאול ירצה לפגוע בו אף שלא יוכל לעשות זאת, אלא שמהריטב"א שם מוכח שסובר שכ"ע מודו ששלוחי מצוה יכולים לינזק במקום ששכיח היזקא.
[4] וגם מכך מוכח שמותר לשנות שינוי גמור, אם לא נדחוק ונאמר שכוונתו בלבו הייתה שלא קרא מה שבאמת עדיין אף פעם לא קרא וכן שלא שנה, או שכוונתו שעתה ממה לא קריתי ושניתי אבל כל הזמן אני קורא ושונה.
[5] והמתבונן במעשה זה וידמיין לעצמו המעשה יתחזק במלחמתו עם יצרו שיראה שרבותינו ז"ל נלחמו עם יצרם בכל כחם עם כחות עצומים וכל התחבולות האפשריות, והיה מוכן רב עמרם חסידא להתבייש ביוש עצום וידמיין אדם לעצמו שאחד מגדולי הדור שלנו קורה לו כזה מקרה וצועק שיש בביתו שריפה באמצע הלילה כל השכנים מתעוררים לכבות השריפה ומכשמגיעים מוצאים אותו באמצע הסולם בדרך לעבור עבירה חמורה, הבזיון אין כמותו ונמשך בזיון זה כל חייו אנשים יזכרו לו את אותו מעשה, ואם חז"ל אמרו מוטב לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא לבייש את חבירו, נראה שהרבה יותר קל ליפול לכבשן האש מאשר לנצח את יצרו בצורה כזו שמקבל בושות שאין כדוגמתם, ויקח אדם חיזוק להלחם ביצרו ולהשתדל בכל התחבולות בשביל כך.
[6] וכן מצינו אצל יעקב שהיה מידת האמת ואעפ"כ אמר לרחל שאם רמאי אביה אחיה הוא ברמאות משום שאדם כזה מותר וצריך לרמאות ואין זה גורע ממה שיעקב מידת האמת דזהו האמת.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים