תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

מה בין יוסף למשה
שמות
כותב החידוש: שפר בנימין סטולמן

מראה מקומות: שמות ג' שמות ד'

מה בין יוסף למשה

ההבדלים בין שני המנהיגים, יוסף ומשה, בולטים לעין. יוסף, בניגוד למשה
ולדמויות אחרות בתנ"ך, מוכן היה לקבל על עצמו את התפקיד הראשי
במחזה האלוהי. הוא נסחף לתפקיד שזימן לו ה', בלי שזכה לשמוע את
דבר ה', כפי שזכו קודמיו: אברהם, יצחק ויעקב. יוסף היה מודע לאחריות
שהוטלה עליו, אף שלא קיבל שום ציווי מפורש. במסגרת תפיסתו
ההיסטורית הייחודית הוא השלים עם אחיו באומרו: "וְּעַתָה לֹא אַתֶם
שְּלַחְּתֶם אֹתִי הֵנָה כִי הָאֱלֹקים וַיְּׂשִימֵנִי לְּאָב לְּפַרְּעֹה ּולְּאָ דון לְּכָל בֵיתֹו ּומֹשֵל
בְּכָל אֶרֶץ מִצְּרָ ים" (בראשית מה, ח).

משה, לעומתו, אף שנדרש לקבל על עצמו שליחות אלוהית, ניסה להתחמק ממנה ואמר: "מִי אָנֹכִי כִי אֵלֵך אֶל פַרְּעֹה וְּכִי אֹוצִיא אֶת בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל מִמִצְּרָ ים? … וְּהֵן לֹא יַאֲמִינּו לִי וְּלֹא ִישְּמְּעּו בְּקֹלִי כִי יֹאמְּרּו לֹא נִרְּאָה אֵלֶיָך ה'. … בִי אֲדֹנָי לֹא אִיש דְּבָרִים אָנֹכִי גַם מִתְּמֹול גַם מִשִלְּשֹם גַם מֵאָז דַבֶרְּך
אֶל עַבְּדֶך כִי כְּבַד פֶה ּוכְּבַד לָשון אָנֹכִי" (שמות ג, ד).

המפרשים הוסיפו לבאר את חששותיו של משה, והרמב"ן ניסח את הדברים באופן הבא: והנה, השם הודיעו, כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך. ולכן אמר משה: "והן לא יאמינו לי", אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך. ולא ישמעו עוד בקולי כלל, כי יאמרו "לא נראה אליך ה',
שאילו היית שליח השם, לא ימרה פרעה את דברו. או שיאמרו, "לא נראה אליך" השם הגדול במידת הרחמים, לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת, כי אינך גדול מהאבות, ולכן לא שמע
פרעה. שאילו פרעה היה מאמין בדבריך היינו יוצאים על כל פנים,ואין עונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים.

דבריו של ה' לא שיככו את התנגדותו של משה. הוא ביקש: "שְּלַח נָא בְּיַד
תִשְּלָח" וה' הגיב בצורה חריפה: וַיִחַר אַף ה' בְּמֹשֶה וַיֹאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיָך הַלֵוִי יָדַעְּתִי כִי דַבֵר יְּדַבֵר הּוא וְּגַם הִנֵה הּוא יֹצֵא לִקְּרָאתֶך וְּרָאֲך וְּשָמַח בְּלִבֹו. וְּדִבַרְּתָ אֵלָיו וְּשַמְּתָ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְּאָנֹכִי אֶהְּיֶה עִם פִיָך וְּעִם פִיהּו וְּהֹורֵיתִי אֶתְּכֶם אֵת אֲשֶר תַעֲשּון. וְּדִבֶר הּוא לְּך אֶל הָעָם וְּהָיָה הּוא ִיהְּיֶה לְּך לְּפֶה וּאַתָה תִהְּיֶה לֹו לֵאלֹהִים שם ד, יד–טז).

רש"י על אתר ציין את מחלוקת התנאים לגבי הרושם שנותר מחרון האף של הקב"ה. לדעת ר' יהושע בן קרחה, "כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצאנו שבא עונש על ידי אותו חרון". ולעומתו סבר ר' יוסי: "אף בזו נאמר בו רושם, 'הלא אהרן אחיך הלוי', שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי". בדומה לשיטת ר' יוסי, סבר הרשב"ם כי הפרשה הסתומה שבה נאמר "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו", מתבארת על פי התפיסה שחרון האף הותיר רושם ממשי.

מכל מקום, נראה לי כי בבקשת משה, "שְּלַח נָא בְּיַד תִשְּלָח", ניתן למצוא מפתח להבנת הדיאלוג שהתקיים במעמד הסנה. לדעתי, משה ייצג עמדה תאולוגית שעל פיה ראוי שהגאולה תתרחש בלי התערבות גלויה מלמעלה, על פי המודל המתקיים בספר בראשית וכפי שהיה בימי יוסף.

משה, כמו יתר צאצאי אברהם, חי בצילה של אותה בשורה שקיבל זקנם, "כִי גֵר ִיהְּיֶה זַרְּעֲ ך בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶ ם וַעֲבָדּום וְּעִנּו אֹתָם אַרְּבַע מֵאֹות שָנָה. וְּגַם אֶת הַגֹוי אֲשֶר יַעֲבֹדּו דָן אָנֹכִי וְּאַחֲרֵיכֵן יֵצְּאּו בִרְּכֻש גָדֹול" (בראשית טו, יג–יד). גם יוסף היה מודע לבשורה זו שריחפה על צאצאיו של אברהם אבינו וגדלותו התבטאה בכך שהאמין בצורה בלתי מסויגת במימושה: וַיִשְּלָחֵנִי אֱלֹקים לִפְּנֵיכֶם לָשּום לָכֶם שְּאֵרִית בָאָרֶץ ּולְּהַחֲיֹות לָכֶם לִפְּלֵיטָה גְּדֹלה".

אמונתו של יוסף בקיום ההבטחה הייתה גדולה, ובאחרית ימיו אמר: 'וַיֹאמֶר יֹוסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאֱלֹקים פָקֹד ִיפְּקֹד אֶתְּכֶם וְּהֶעֱלָה אֶתְּכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶר נִשְּבַע לְּאַבְּרָהָם לְּ יצְּחָק ּולְּ יעֲקֹב' (בראשית נ, כד).

על רקע זה, התקשה משה להבין מדוע פנה אליו האלוהים כדי להביא להתגשמות החלק השני של מה שהובטח בברית בין הבתרים. הלא החלק הראשון קרה כאילו מאליו, ללא התערבות ישירה של ה' ואף בלי שה' פנה ליוסף. על כן אמר משה: "מִי אָנֹכִי כִי אֵלֵך אֶל פַרְּעֹה וְּכִי אֹוצִיא אֶת בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל מִמִצְּרָים?". הרי אתה ה' הכנסת את בני ישראל למצרים בדרך ההשגחה הסמויה מהעין, ומדוע לא תוציא את ישראל באותה דרך?

מאחר שכבר הסתיימה תקופת האבות, שבה רגיל היה הבורא לדבר עם בני אדם, היה צפוי שמכאן והלאה השגחת הבורא בעולם תהיה שונה ובלתיישירה. משה האמין כי אם יבוא עתה ויאמר שה' דיבר אליו, איש לא יאמין לו: "וַיַעַן מֹשֶה וַיֹאמֶר וְּהֵן לֹא יַאֲמִינּו לִי וְּלֹא ִישְּמְּעּו בְּקֹלִי כִי יֹאמְּרּו לֹא נִרְּאָה אֵלֶיָך ה" (שמות ד, א). הרי ה' לא דיבר אל יוסף, ומדוע ידבר אליו?

משה הוסיף: "בִי אֲדֹנָי לֹא אִיש דְּבָרִים אָנֹכִי גַם מִתְּמול גַם מִשִלְּשֹם גַם מֵאָז דַבֶרְּך אֶל עַבְּדֶך כִי כְּבַד פה ּוכְּבַד לָשֹון אָנֹכִי" )שם ד, י). איני דובר רהוט, ואתה מבקש ממני לקדם רעיון תאולוגי מהפכני, שהקב"ה מתערב בצורה ישירה בגאולה? על כן הציע משה כי ה' לא ימנה שליח, אלא יפעל בדרכי ההשגחה הסמויות: "שְּלַח נָא בְּיַד תִשְּלָח" (שם ד, יג). תקוותו של משה הייתה שאולי יקום מנהיג כריזמטי כיוסף, והוא יוציא את בני ישראל ממצרים, בדרך הטבע. אלא שכאמור, טיעוניו של משה לא התקבלו.

אך אם כנים דברינו, שעמדה תאולוגית גרידא יש בדבריו של משה, מדוע חרה אפו של ה' במשה? ועוד יותר יקשה הדבר, למאן דאמר שרושם מן הכעס הזה הופיע מאוחר יותר. נראה לי על כן, שחרון האף אינו על עצם הטיעונים שהשמיע משה, אלא שהכעס היה על עצם העלאתם של
טיעונים, נכונים ככל שיהיו, בזמן שישראל נתונים במצב של שעבוד נוראי.

משה, שגדל בבית פרעה, הוכיח אכפתיות כאשר לא היסס להרוג את המצרי שפגע ב"אִיש עִבְּרִי מֵאֶחָיו" 0שמות ב, יא9. בשעה זו הוא לא התחשב בכל הטיעונים שיכול היה אולי להעלות נגד הריגת המצרי וגם לא שקל מה תהיינה התוצאות. "וַיִפֶן כֹה וָכֹה וַיַרְּא כִי אֵין אִיש וַיְַך אֶת הַמִצְּרִי וַיִטְּמְּנֵהּו בַחֹול" (שם, ב, יב).

כעת דיבר ה' עימו במעמד הסנה, ותיאר בפניו את המצב העגום שלבני ישראל שגאולתם אינה  סובלת דיחוי: "וַיֹאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִי אֲשֶר בְּמִצְּרָים וְּאֶת צַעֲקָתָם שָמַעְּתִי מפְּ נֵי נֹגְּׂשָיו כִי יָדַעְּתִי אֶת מַכְּאֹבָיו" (שם ג, ז). והוא יתברך הוסיף בתיאורים: "וְּעַתָה הִנֵה צַעֲקַת בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵלבָאָה אֵלָי וְּגַם רָאִיתִי אֶת הַלַחַץ אֲשֶר מִצְּרַים לֹחֲצִים אֹתָם" (שם שם, ט).

משום כך, ה' דרש ממשה לקבל על עצמו את המשימה הדחופה: "וְּעַתָה לְּכָה וְּאֶשְּלָחֲך אֶל פַרְּעֹה וְּהֹוצֵא אֶת עַמִי בְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל מִמִצְּרָים" (שם שם, י). והנה, במקום להיענות ללא היסוס, משה מעלה רשימת טיעונים מדוע אין הוא מתאים לשליחות זו. ואף שכל טענותיו של משה נגד שליחות זו
היו, במהותן, צודקות, דעת עליון היא שאין זה הזמן להסס, להתפלפל ולהתפלסף כאשר בני ישראל צועקים לישועה. ולכן ה', שמכיר את מצבם של בני ישראל ודואג להם, כעס על עיתוי העלאת הטיעונים ולא על הטיעונים עצמם! וכדברי הירושלמי, שהובא להלכה בשולחן ערוך בהלכות שבת (אורח חיים שכח, ב,) שבעניינים של פעולות להציל נפש בשבת, "[ו]הזריז – הרי זה משובח, והשואל – הרי זה שופך דמים".

אהבת? שתף את החידוש

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים