תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

מוקצה
שבת
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: שו"ע סימן ש"י סעיף ז

בדין כיס שיש בתוכו מעות המחובר לבגד

הנה מצוי שאדם מוצא בשבת מעות או שאר מוקצה בכיס, ויל"ד בזה כיצד יש לנהוג, האם צריך לנער המוקצה מיד היכן שהוא עומד, או שיוליך החפץ למקום המשומר ושם ינערנו, או דלמא שיכול להשאיר החפץ בכיסו לכל השבת, והנה יל"ד בזה מצד כמה סוגיות בהל' מוקצה ולהלן נציע את המבואר בראשונים ובפוסקים בזה, ועוד כמה פרטי דינים העולים בס"ד.

בדברי הרמ"א שאין הבגד חשוב בסיס

כתב הרמ"א (סימן שי סעיף ז) וז"ל, וכן בכיס התפור בבגד, הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם, מותר ללבוש הבגד, דהכיס בטל אצלו אבל אם שכח בו מעות, מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות הואיל ואין המעות על עיקר הבגד אבל אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, כדלעיל סימן ש"א סל"ג (ב"י סי' ש"ט). וע"ל סי' רס"ו אם שכח כיסו אצלו בשבת, מה דינו (ב"י). ע"כ.

מבואר בדברי הרמ"א דמותר לטלטל בגד שיש בתוכו כיס עם מעות, ובטעם הדבר כתב הרמ"א, משום דאין המעות שבכיס עושים את הבגד לבסיס והיינו כיון שאין המעות מונחים על עיקר הבגד אלא בכיס שהוא טפל לבגד ובכה"ג לא נעשה הבגד בסיס' ומקורו של הרמ"א הוא מתרוה"ד הובא בב"י בסימו ש"ט וז"ל כתוב בתרומת הדשן (סי' סט) שהשוכח מעות במתג המטרון דשרי לטלטלו ולהניחו על הראש כיון שאין המעות על עיקר הכלי והביא ראיה לדבר ומכאן יש ללמוד לשוכח מעות בכיס שעושין בצידי המלבוש שנקרא פאלדיקיר"א אם אינה תפורה לארכה במלבוש אלא שפיה לבד תפור בחור שבמלבוש והיא כולה תלויה דשרי לטלטל המלבוש אך ללבשו נראה שאסור שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, ע"כ.

והמקור ליסודו של התרומת הדשן דכשאין המעות על עיקר הכלי אינו נעשה בסיס הוא מהסוגיא בשבת מד: דמוכני בזמן שיש עליה מעות אסור לגרור השידה משום דנעשית בסיס [לפירש"י מוכני היינו אופן של העגלה ושידה היינו העגלה עצמה], ומבואר התם דהיינו במוכני הנשמטת אבל אם אינה נשמטת מותר לטלטל השידה, והטעם דבאינה נשמטת מותר לטלטל השידה ולא אמרינן דנעשית בסיס למעות נאמרו כמה דרכים בראשונים, והתוס' שם בד"ה אין כתבו הטעם וז"ל אין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות – מפרש ר"י דכשהיא נשמטת היא כלי בפני עצמה אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אף על פי שיש עליה מעות דכיון שאינם ע"ג השידה שהיא עיקר הכלי שרי, עכ"ל התוס', והיינו דבמוכני שאינה נשמטת אנו דנים המוכני והשידה לכלי אחד, וא"כ אמרי' שאין המעות מונחים על עיקר הכלי כיון שהמעות מונחים על המוכני ועיקר הכלי זה השידה ולא המוכני. ולמד התרוה"ד  מסברא דיש לדמות כיס התפור לבגד למוכני שאינה נשמטת, וא"כ ה"ה במעות בכיס אין הבגד נעשה בסיס מהאי טעמא.

אמנם המשנה אחרונה [כלים פי"ח מ"ב] כתב להעיר על הדימוי בין הסוגיות  וז"ל  "ודע שהפוסקים מדמין כיס התפור בבגד ומעות בכיס למוכני שאינה נשמטת. וכשהכיס קשור ואינה תפורה דמי לנשמטת דמוכני. ולכך פסק המג"א לפי שטתו דבתפור עכ"פ הכיס אסור להניח ידו בתוכו. ובאינו תפור אסור לטלטל הבגד. וכו'. אלא שעיקר הדמיון שמדמין הכיס שבבגד למוכני. לענ"ד צ"ע, דמוכני שהוא צורך לשידה ומשמשת לה וטפלה לו, לכך אינה בסיס שהטפל אינו בסיס. אבל הכיס אינו תשמיש לבגד וכל חד משמש באפי נפשיה הכיס למעות והבגד ללבוש ואפילו תפור כאינו תפור דמי והכיס אסור והבגד מותר" עכ"ל.

בראשונים מבואר דאי"צ לנער

הנה בדעת הרמ"א מבואר שההיתר לטלטל הבגד שמחובר איליו כיס עם מעות הוא היתר לכתחילה ואי"צ לנער המעות אפילו מלכתחילה, והיינו ממה שסתם שמותר לטלטל הבגד, ולא הזכיר שאם יכול לנער ינער [ועיין להלן בסעיף ח' דכתב הרמ"א בהא דבסיס לאיסור ולהיתר וההיתר יותר חשוב דלא הוי בסיס, שאם יכול לנער האיסור צריך לנער ואילו הכא גבי כיס לא הזכיר כלל שצריך לנער].

וכ"כ המג"א בדעת הרמ"א, שהמג"א הק' ע"ד הרמ"א שכתב שכשאין המעות על עיקר הבגד שרי לטלטל והק' המג"א דהא איירי בשכחו א"כ אפי' המעות על עיקר הבגד לא הוי בסיס, ותי' המג"א וז"ל י"ל דמ"מ היה צריך לנער המעות כמ"ש סי' ש"ט ס"ד אבל כיון דאינו מונח על עיקר הבגד אי"צ לנער עכ"ד.

וכן הוכיח הרעק"א (על המג"א שם) דכן שיטת התוס' והרשב"א בסוגיא דמוכני דבאינה נשמטת אף טלטול גמור מותר ואי"צ ניעור ע"ש ראייתו וכן הוכיח החזו"א סי' מ"ז סק"ה דשי' התוס' דאי"צ אפי' ניעור.

אמנם המג"א למד בדעת הרמב"ם בפיהמ"ש דאם יכול לנער צריך לנער, וכן פסק המ"ב ע"פ המג"א בשם הרמב"ם דלכתחילה אם יכול לנער ינער. (אלא דבעיקר שי' הרמב"ם יל"ע דלפנינו בפיהמ"ש ליתא ללשון הרמב"ם כפי שהביאו המג"א, ולפי גירסת הרמב"ם שלפנינו מבואר כוונתו שמותר לטלטל רק המוכני ולא את השידה וכשי' הרא"ש בסוגיא, ואכמ"ל).

אם טלטול ע"י הכיס הוי טלטול מן הצד

והנה צ"ב טובא בשי' כל הראשונים דס"ל דבמוכני שאינה נשמטת ליכא חובת ניעור מ"ט ליכא חובת ניעור, דהנה הרמ"א ביאר דהטעם דמותר לטלטל הבגד הוא משום דלא הוי בסיס כיון דאין המעות על עיקר הכלי, אלא דמ"מ צ"ב דנהי דהבגד עצמו אינו בסיס מ"מ יש כאן טלטול מן הצד כלפי המעות עצמם במה שמטלטלם ע"י הבגד ואע"ג דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר כיון שמטרתו בטלטול הבגד ולא במעות שבתוכו מ"מ הא קיי"ל דאף טלטול מן הצד לצורך דבר המותר אם יכול לנער צריך לנער, וא"כ מ"ט לא אמרי' שצריך לנער מצד טלטול המעות שבבגד דהוי טלטול מן הצד.

ובאמת מצאתי בתהילה לדוד דנקט כן, דיש חובת ניעור משום דהוי טלטול מן הצד, שכתב לאחר שהוכיח מדברי הראשונים שאי"צ לנער וז"ל אבל הא"ר סק"י כתב דצריך לנער, ובאמת לענ"ד הכי מסתברא דמה יושיענו מה שאינו על עיקר הבגד אכתי טלטול מן הצד היא ובאפשר לנער צריך לנער עכ"ל התהלה לדוד.

והנה קו' זו הק' החזו"א [סימן מז ה] וז"ל, תוס' (שבת מד: וקמ"ל דבאינה נשמטת שרי לגוררה טלטול גמור, מבואר מדבריהם דבאינה נשמטת אע"ג דאפשר לנער א"צ לנער ועדיף משכח או בסיס לדבר האסור ולדבר המותר דבהני אע"ג דאין ההיתר נעשה בסיס לדבר האסור מ"מ אם אפשר לנער ואינו מנער חשיב כמכוין לצורך דבר המוקצה לטלטלו אבל הכא לא חשיב טלטול השידה כלצורך המעות ודמי לשיורי הכוס וכמש"כ תוס' (מז. ד"ה הוה), עכ"ל החזו"א.

והנה החזו"א מדמה מוכני לשיורי הכוס וצ"ב כוונתו, דבשלמא שיורי הכוס אין להם חשיבות כלל ולכן אין הטלטול מתייחס אליהם אבל המעות הא יש להם חשיבות, וביאור דבריו נראה דבאופן שאין המעות מונחים על עיקר הכלי אלא במקום הטפל לכלי, אין טלטול הכלי מתיחס כלל אל המעות וכאינם נמצאים עליו הם ביחס לטלטול והיינו דומיא דשיורי הכוס דכיון שאינם חשובים אין הטלטול מתיחס אליהם.

אלא דהחזו"א כתב דבריו לפי שטתו דהטעם בהא דאיכא חובת ניעור בטלטול מן הצד היינו משום דאם אינו מנער הוי כמכוין לצורך דבר המוקצה לטלטלו, ועד"ז ביאר דכשאין המוקצה על עיקר הבגד ליתא לסברא זו, אמנם המשנ"ב (סי' ש"ט סק"ט) כתב טעם אחר בזה דכיון שיוכל באיזו עצה לתקן שלא יטלטל המוקצה לא הקילו לטלטל ולפי המ"ב נמי נראה דשייך סברת החזו"א דכשאין המוקצה על עיקר הבגד לא חשיב טלטול כלל ושרי אפי' לכתחילה וא"צ ניעור.

והנה לפי סברת החזו"א דכשאין המעות על עיקר הכלי לא חשיב כלל טלטול לכאורה יהא מותר לטלטל בכה"ג אף כשמכוין להדיא לצורך דבר האסור כיון דאין כאן כלל טלטול [ולכאורה ה"ה שיורי הכוס מותר אף כשמכוין להדיא לצורך דבר האסור ולא ברירא לי], ויל"ע בזה דאפשר שכונת החזו"א דזה שאינו על עיקר הכלי זה רק סברא לענין דאף שאינו מנער לא חשוב כמכוין לצורך דבר המוקצה, דזה סברא רק כשהמוקצה על עיקר הכלי, אבל אם מכוין להדיא לצורך המוקצה הוי טלטול אף כשאינו על עיקר הכלי, וצ"ע.

שו"ר בשו"ע הגר"ז שכתב על דין הרמ"א דמותר לטלטל הכיס עם המעות דהיינו משום דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, אבל לצורך דבר האסור אסור לטלטל, ולפי"ד צ"ע מאי טעמא ליכא חובת ניעור. 

בדין כיס של זמנינו

התרוה"ד  [הובא בב"י סי' ש"ט] שהוא המקור לפסק הרמ"א כתב לחלק בין סוגי הכיסים וז"ל, ומכאן יש ללמוד לשוכח מעות בכיס שעושין בצידי המלבוש שנקרא פאלדיקיר"א אם אינה תפורה לארכה במלבוש אלא שפיה לבד תפור בחור שבמלבוש והיא כולה תלויה דשרי לטלטל המלבוש אך ללבשו נראה שאסור שמא ישכח ויצא בו לרשות הרבים, ע"כ. והביא זאת המג"א (שם) וז"ל כלומר דהכיס אינה תפורה לארכה בבגד אלא פיה לבד תפור והיא כולה תלויה [ב"י] משמע דאם הוא תפור כלו בבגד אמרי' דכל הבגד נעשה בסיס, ע"כ.

ולפי"ז עולה לדינא, בזמננו מי שיש לו מעות בכיס בשבת, יש לחלק בזה בין כיס המכנסיים לכיס החולצה, דבכיס המכנס מותר לטלטל כיון שהוא כיס תלוי ואין המעות על עיקר הבגד, אבל בכיס החולצה אסור לטלטל דכיון שהכיס תפור כולו לאורכו על הבגד הרי הוא נדון כעיקר הבגד ואסור לטלטל הבגד מדין בסיס.

אמנם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (שש"כ פ"כ הערה רע"ה) כתב לדון שבכיס מכנס של ימינו לא יהא דינו הכי אלא דנים את כיס המכנס כעיקר הבגד, וטעמו משום דהיום הכיס ללא המכנס מוגדר כ"מכנס פגום" והרי"ז פגם בכל הבגד וא"כ אי"ז נחשב כטפל לכלי אלא כעיקר הכלי.

והנה לענ"ד חדושו של הגרש"ז צ"ע מסברא, דמה בכך שהמכנס ללא הכיס פגום הוא וכי זה סיבה דמשו"ה לא יוגדר הכיס כ"טפל" לבגד, דבפשוטו הגדרת הדבר כ"טפל" אינו משום שהוא לא שימושי לבגד אלא שהוא אינו העיקר שלו, ושפיר י"ל דהגם דהבגד בלא הכיס פגום הוא אך למעשה הכיס הוא טפל לכלי ואינו עיקר הכלי.

וביותר תימה בדברי הגרשז"א, דהא הך דינא דכיס התפור בבגד נלמד ממוכני שיש עליו מעות דמבואר בראשונים דאם אינה נשמטת אי"ז בסיס משום דאין המעות על עיקר הכלי דהיינו השידה, והנה אטו כיס הבגד גרע ממוכני הא שידה בלא מוכני הוי הרבה יותר פגום מבגד בלא כיס שהרי עגלה ללא אופן אין לה שום שימוש ואעפ"כ אמרי' דהמוכני הרי"ז חשוב טפל לעיקר הכלי דהיינו השידה, וחזינן דלא אמרי' הך סברא דכשבלא הכיס הבגד פגום.

ויש ליישב את סברת הגרשז"א דיש לחלק בין מוכני לכיס, דמוכני הוא חפץ נפרד מהשידה אלא שהוא מחובר איליו משא"כ הכיס אינו נדון כדבר לעצמו אלא כל מציאותו הוא כחלק מגוף הבגד ואין לו יחס עצמי ולכן יש לנו לדון אותו כחלק מעיקר הדבר, ודוגמא לדבר דהנה מכפלת של מכנסיים או צווארון של חליפה פשיטא שזה נדון כעיקר הבגד ואפי' שאין הם נצרכים לבגד כ"כ, ועיקרם אינם אלא ליופי, מ"מ הם חלק מגוף הבגד וכוונת הגרש"ז לדמות כיס של ימינו ג"כ לצווארון או מכפלת שאין להם התיחסות עצמית אלא הם חלק מעיקר הבגד דבלעדיהם חסר בצורת הבגד כתיקונו, ודו"ק.

והנה הבאנו לעיל דברי המשנה אחרונה שתמה על כל דברי הפוסקים שדימו כיס של בגד לדין מוכני, דיש לחלק בין מוכני המשמש לשידה לכיס שאינו משמש לבגד אלא עומד לעצמו, ויתכן שבכיס של זמנינו המשנה אחרונה מודה שהכיס משמש לבגד ואינו עומד לעצמו וכעין סברת הגרש"ז, ועיין.

 

 

בדעת הרמב"ם שצריך לנער.

הנה הובא לעיל מהמג"א דשי'  הרמב"ם דלכתחילה צריך לנער [ובנוס' הרמב"ם שלפנינו ליתא], והביאו המ"ב (שם סקכ"ט) וז"ל ומ"מ אם אפשר בניעור יראה לנער מתחלה דיש שסוברין דאף שהמעות אינם על עיקר הבגד ג"כ צריך לנער קודם שיטלטל הבגד בין בהניח ובין בשכח וכמו שנכתוב לקמיה ע"כ. והטעם דלהרמב"ם צריך לנער היינו משום דסבר דהוי עכ"פ טלטול מן הצד, ומו שנקט ג"כ התהילה לדוד וז"ל אבל הא"ר סק"י כתב דצריך לנער, ובאמת לענ"ד הכי מסתברא דמה יושיענו מה שאינו על עיקר הבגד אכתי טלטול מן הצד היא ובאפשר לנער צריך לנער עכ"ל התהלה לדוד.

והנה  מצוי מאוד שאדם מוצא מעות או שאר מוקצה בכיסו בשבת, ורוצה להחמיר ולנער וכמש"כ המ"ב, ומחמת כן הולך אם החפץ לביתו או למקום המשומר ומנערו שם, ויל"ד היאך שרי ללכת אם המוקצה בכדי לנערו במקום המשומר דלכאורה לשי' הרמב"ם הו"ל טלטול מן הצד לצורך דבר האסור מכיון שכל מטרת הליכתו היא כדי לשמור על המוקצה, דבלא"ה הרי יכול לנערו במקומו, ויל"ע אי בכה"ג חשיב לצורך דבר האסור, ואולי יש להתיר ללכת לנער במקום המשומר מדין " עודן בידו" דקי"ל דכשהמוקצה עודו בידו מותר ללכת  ולנערו אמנם יל"ע אי היתר עודן בידו הוא אף כשהטלטול הוא להדיא לצורך דבר האסור, וצ"ע.

אם למעשה מותר להחזיק מוקצה בכיס בשבת

הנה העולה מכל הנ"ל דמעיקר הדין מותר מלכתחילה להחזיק ולטלטל מוקצה בכיס בשבת [עכ"פ בשכח ואף במניח מדעת אלא דהמג"א נוקט דבמניח מדעת הכיס עצמו הוי בסיס] כמבואר ברמ"א ובראשונים בסוגיא דמוכני דאי"צ אפי' ניעור, והביאום הרע"א והחזו"א.

והנה השולחן ערוך [סימן רנב סעיף ז] כתב מצוה למשמש אדם בכליו בערב שבת סמוך לחשיכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת. ובמג"א שם כתב ונראה דאפי' לדידן דליכא ר"ה מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה וכ"כ המ"ב (שם סקנ"ה).

וצ"ע טובא למה צריך למשמש בכיס מחמת חשש מוקצה כיון דנתבאר דמעיקר הדין ליכא איסור טלטול במעות שבכיס, ואולי י"ל בדוחק דאיירי בכיס התפור לבגד לכל אורכו דבזה הרי אסור בטלטול לכו"ע, וצ"ע.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

מלאכת חורש

מקום ארון אינו מן המידה

מה בין: "וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם" לבין: "וְלֹא הָיה מַיִם לָעֵדָה"? 

פרשת תרומה

פרשת תצווה

בלבבי משכן אבנה

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים