תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

מינוי קרבן פסח, ובדין שה לבית אבות.
פסחים
כותב החידוש: ישראל מאיר אביטן

מראה מקומות: פסחים פ"ז א', רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ה'

בענין מינוי בקרבן פסח

מתני' פסחים פ"ז א' האשה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה. הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה שחט עליה אביה שחט עליה בעלה, תאכל במקום שהיא רוצה. ובגמ' ש"מ יש ברירה, ומשני מאי רוצה בשעת שחיטה. ובשפת אמת כתב להקשות ע"ד המשנה דלמא אין ברירה, והא דאוכלת ממה שהיא רוצה היינו משום דין זכין וקיי"ל (כתובות י"א) דיכולין למחות, ולהכי שניהם שחטו עליה, וכאשר היא מוחה באחד הוברר שהשני נשחט עליה. וכתב ליישב דנפק"מ היכא דרוצה לאכול מהשני, דבכה"ג בעינן דין ברירה, דהא הראשון שחט עליה מדין זכין, ועתה אינה יכולה להתמנות על ב' פסחים, ואין השני יכול לשחוט עליה, ואחר שמחתה בראשון הוברר שהיא מנויה על השני, ולזה בעינן דין ברירה. אמנם העולה דכל קו' הגמ' לפי"ז היא דוקא אם היא רוצה לאכול משל השני, ודוחק גדול הוא, ואף השפ"א כתב דמדברי רש"י לא נראה כן. ועוד, דנפק"מ לדינא אי לא ביררה רצונה בשעת שחיטה, מ"מ יכולה לאכול משל הראשון אף אי ליכא ברירה ואילו בתוס' מבואר להדיא דאינה אוכלת לא מזה ולא מזה.

ובביאור הענין נראה ע"פ מה שידוע שבמינוי קרבן פסח ישנם ב' עניינים, א' בעינן שיזכה זכיה ממונית בשה וכמו שייסד הגרי"ז (הל' קרבן פסח) ע"ד רש"י בזבחים נ"ו "ואינו נאכל אלא למנויו שנמנו בדמי לקיחתו וכו'" וז"ל הגרי"ז "והיינו משום דבעיקר הדין של מינוי האמור בפסח נאמר בזה שיהא שלו גם לענין ממוני שיוכל לאכול ממנו וכו'", והוא מדין "תכוסו על השה", וכ"מ בפסקי תוספות ר"פ האיש מקדש "זכייה וקניינא בעי בהמנאת פסח ולא סגי בדיבור בעלמא" [אכן בחזו"א או"ח קכ"ד ר"פ האשה נקט דאי"צ זכיה ממונית]. ב' בעינן שיהיה דעת המנויים, שהקרבן יקרב לדעתם, והדם יזרק לדעתם וכמבו' בנדרים ל"ו. ולפי"ז נראה ליישב את קו' השפ"א, דאה"נ דין זכין מהני לדין הזכיה הממונית שיש בקרבן פסח, ולא בעינן לדין ברירה. אמנם להאי דינא דבעינן שהקרבן יקרב לדעתה לא מהני דין זכין ולהכי פריך בגמ' ש"מ יש ברירה, ומשני מאי רוצה בשעת שחיטה. ועיי' לשון רש"י שמדוקדק כדברינו וז"ל "שמעת מינה יש ברירה – קסלקא דעתך ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר, ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי איתתא".

מתני' פסחים פ"ז א' "יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל במקום שהוא רוצה" ובגמ' פ"ח א' שמעת מינה יש ברירה אמר ר' זירא שה לבית מ"מ עיי"ש. ופירש"י וז"ל "שה לבית – איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו, ואין צריך דעתן" עכ"ל. ובתוס' פי' בע"א ועיי' להלן. ולכאו' קשה א"כ אמאי יאכל במקום שהוא רוצה, היה ראוי שיאכל אצל מי שנשחט ראשון, כיון דהוא מינה אותו בע"כ וללא ידיעתו. ועוצ"ב, דיהיה איך שיהיה בעינן דעת הקטן שיאכל אצל מי שהוא רוצה, והנה לזה בעינן דין ברירה, וצ"ב מאי משני שה לבית מ"מ. והנראה דגדר הדין הוא דאע"ג דאי"צ דעתו, מ"מ בע"כ א"א, ולהכי יאכל אצל מי שהוא רוצה, ולהכי נמי אינו אוכל דוקא אצל הראשון. ולהא אי"צ דין ברירה, דלא בעינן דעתו בשעת שחיטה, וסגי בהא דאינו בע"כ.

ובענין מינוי קטן בע"כ, לפי המבואר לעיל נמצא דאין ממנין קטן בע"כ, ולהכי אם רוצה הקטן יאכל אצל השני כיון דאין הראשון יכול למנותו בע"כ, אמנם ברש"י (פ"ח א' ד"ה על ידי) כתב דממנין קטן אפי' בע"כ, והוא שלא כדברינו. והנה טעם הדבר דממנין קטן בע"כ היינו משום שהוא טפל לאב, וזה הדין שנאמר ב"שה לבית", וכך פי' בקה"י. ולפיכך י"ל דהא דממנין בע"כ היינו דוקא כשאביו מקריב עליו, או כשיש אפוטרופוס אחד, אבל היכא דאיכא ב' אפוטרופסין לא. וברש"י פי' הטעם דממנין בע"כ משום דהאב מחנכו. ולפי"ז בב' אפוטרופסין נראה דהיתום יכול לבחור וא"א להקריב עליו בע"כ ודו"ק.

אמר רבי זירא שה לבית מ"מ ולדברי רש"י כוונתו ליישב דלא בעינן דעת הקטן ואה"נ אין ברירה. אמנם בתוס' פי' באופ"א וז"ל "פי' משום דשה לבית אבות לאו דאו', והכי אית ליה לר"ז גופיה בפרק אין בין המודר", וכוונתו דאי"צ מינוי ולהכי ל"ק הא דפריך ש"מ יש ברירה. והעירו בתוס' דהא אין הפסח נאכל אלא למנויו ואיך מאכילין לקטן בידים, וכתבו ליישב דהכא משום חינוך שרי ולא הוי דומיא דשקצים וכדו' עיי"ש. אכן בר"ן (נדרים ל"ו) כתב ליישב באופ"א אמאי קטנים אוכלים וז"ל "דאע"ג דאין פסח נאכל אלא למנויו, הני מילי בראויין להתמנות אבל קטנים דלאו בני הכי לית לן בה", וכ"כ בתוס' שם דאיסור שלא למנויו נאמר להנהו דאיתנהו במצות תכוסו על השה, עיי"ש.

ובחידושי רבינו חיים הלוי (פ"ה מק"פ ה"ז ד"ה אלא דהא) כתב להקשות אם אין לקטן דין מינוי בק"פ, ואפ"ה מותר לאכול, א"כ אמאי אוכל במקום שהוא רוצה, יאכל משל שניהם או אפי' משל פסחים אחרים [ונראה ליישב דכיון דאוכל מדין חינוך, מותר לו לאכול דומיא דגדול דהיינו מחבורה אחת ובהא מיקיים דין חינוך ודו"ק. אך ע"ד הר"ן ותוס' קשה, ועיי' להלן]. ועוה"ק הגר"ח אמאי לא פריך בגמ' אהא דאיתא בברייתא עבד של שני שותפין רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל, ומוקמינן לה בשאין מקפידין זע"ז, ואמאי לא פריך ש"מ יש ברירה, ובהא ליכא לשנויי שה לבית אבות לאו דאו', דהא עבד גדול הוא וחייב במינוי. ובשלמא לדברי רש"י איכא למימר דנימא הכי נמי שה לבית מ"מ ואי"צ דעת וכבר משני הכי אקטנים ולא פריך אעבדים נמי וסמיך אהאי שינויא. ושמעתי ליישב דמברייתא לא חשש דלמא סבירא ליה לתנא יש ברירה, דבלא"ה פליגי בה תנאי טובא, ולא חש בגמ' אלא על סתם מתני'.

כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' קרבן פסח ה"ז וז"ל "גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור". והק' בנו"כ אמאי אם שחטו על הקטן בראשון פטור והא לאו בר חיובא הוא, וכה"ק בכס"מ שם. ותי' בשם מהר"י קורקוס וז"ל "דכיון דרחמנא רבייה לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן השני". ואכתי אינו מובן וק' מדברי הגמ' ראש השנה (כ"ח א') שוטה שאכל מצה ונשתפה חייב לאכול שוב, והכי נמי נימא גבי קטן שהקריבו עליו. ואע"ג דיכול לאכול מ"מ אינו בר חיובא. ועו"ק דהא בנדרים (ל"ו א') איתא דשה לבית אבות לאו דאו' וקטן אי"צ מינוי, וצ"ב א"כ אמאי אם שחטו עליו פטור מפסח שני.

ובחי' הגר"ח (שם) כתב ליישב דעת הר"מ, דאע"ג דקטן לאו בר חיובא, מ"מ אינו חייב להקריב ק"פ אך הוא שייך במצוה זו. ולהכי אם הקריבו עליו חל המינוי, ולהכי קטן יכול לאכול מחבורה שאביו מינה אותו בה, ואינו אוכל מאיזה חבורה שרוצה, כיון שחל מינוי, ואע"ג דאינו חייב להתמנות כיון דאינו חייב במצוות, מ"מ הוא שייך בתורת ק"פ, והרי הקריבו עליו. משא"כ לענין מצה כל עניינה הוא מצוה לאכול המצה, וכיון דשוטה לאו בר מצוה הוא, אף שאכל המצה לא עשה ולא כלום. ועו"כ הגר"ח לחלק דלגבי ק"פ המצוה נעשית ממילא ע"י ההקרבה, דק"פ החפצא שלו הוא מצוה, ולהכי אף דקטן לאו בר מצוה הוא מ"מ עלה לו לשם חובה. אמנם לגבי מצה אינה מצוה כלל, והרי היא פת בעלמא, והא דמשוי ליה מצוה היינו מה שאוכל את המצה לשם מצוה, וחש"ו לאו בני מצוה נינהו ולהכי אף שאכלו את המצה מ"מ אין בזה מצוה ולא יצאו יד"ח ודו"ק.

ולפי"ז עולה דס"ל להרמב"ם כדעת רש"י דאב יכול להקריב ק"פ על בנו קטן ואפי' בע"כ, ושלא כדברי התוס' דס"ל דליכא מינוי כלל בקטן ואינו אוכל אלא מדין חינוך, דאל"ה מאי משני על קו' הגמ' ש"מ יש ברירה, וליכא למימר דס"ל כהתוס' וכמשנ"ת דלהרמב"ם ודאי איכא מינוי לקטן, אע"כ ס"ל כרש"י.

[ובי' דברי הגמ' בנדרים הוא דפריך בגמ' התם אלא מעתה יקריב אדם ק"פ על חברו שכן מקריב על בניו ובנותיו הקטנים, ומשני שה לבית אבות לאו דאו', ולפי' התוס' והר"ן א"ש דאה"נ ליכא מינוי, אלא לדברי רש"י ורמב"ם קשה דהא ממנה אותם. ובי' הגר"ח דהא דקאמר שה לבית אבות לאו דאו' היינו שאינם בני חיובא ולהכי ממנה אותם בע"כ, ולהכי ליכא למילף שימנה אדם את חברו לק"פ שלא מדעתו].

ויש להעיר ע"ד הגר"ח בתרתי, א' אמאי לא פריך בגמ' בנדרים אלא מעתה יקריב אדם ק"פ על חברו שכן מקריב על עבדו הכנעני בע"כ, והכא ליכא למימר שה לבית אבות לאו דאו' וכדאמרינן לגבי קטן, דהא עבד חייב בק"פ, ושו"ר שכה"ק בקרן אורה שם. ואין נראה ליישב דהא דשוחט על עבדו היינו משום דהוא טפל לאדון, דהא בפסחים פ"ח יליף לה מ"שה לבית", ודוחק לומר דאסמכתא היא. ב' הגר"א קוטלר הק' קו' נוראה ע"ד הגר"ח, מהו דאמרינן בגמ' שם שה לבית אבות לאו דאו', ממאי מדתנן האומר לבניו הריני שוחט וכו' ואי אמרת שה לבית אבות דאו' על בישרא קאי ומזכה להון, אע"כ שה לבית אבות לאו דאו'. ולד' הגר"ח אין הבנה כלל בדברי הגמ', דאכתי תיקשי על בישרא קאי ומזכה להון ואיך ממנה אחר שחיטה ומאי נפק"מ אי קטן בר חיובא או לאו בר חיובא, סו"ס הרי הוא מתמנה אחר שחיטה ורחמנא אמר מהיות משה. ולפי"ז שוב קשה ע"ד הרמב"ם אמאי קטן יצא יד"ח בפסח ראשון, והדרא קו' לדוכתא מהו ביאו"ד הגמ' שה לבית אבות לאו דאו' לדברי רש"י והרמב"ם.

ושמעתי לבאר באופ"א ובהקדם יש להביא את דברי רש"י, דהנה בשמות (י"ב ג') כתיב "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית", ופירש"י (מהמכילתא) וז"ל "שה לבית אבת – למשפחה אחת, הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן, תלמוד לומר שה לבית", ויל"ע מאי קמ"ל בסיפא, וכי ס"ד דשה אחד לכולן ואפי' מרובים [ודוחק לומר דקמ"ל דאין כל ישראל יוצאין בפסח א']. והנראה לבאר דהא קמ"ל דב' גדרי חבורות יש, יש חבורה שגדרה הוא "שה לבית אבות", ויש חבורה שגדרה הוא "שה לבית". וביאוה"ד הוא דשה לבית אבות כולל אף אחי האב ובניו, אחי הסב ובניו ויכול לכלול אף שבט שלם, ולהכי א"א להגדיר את השה ואת החבורה כשה של משפחת ראובן, כיון דמשפחה זו אינה מוגדרת, ותמיד שייך לצרף עוד ועוד לחבורה, ולהכי המינוי לשה הוא כאו"א בנפרד, ושה זה הוא שה של ראובן ושמעון ולוי ויהודה וכו' ודו"ק.

משא"כ "שה לבית", יסודו הוא דוקא הבית המצומצם, ובהא אין החבורה נקרית על כאו"א בנפרד, אלא שה לבית, שה של המשפחה. וכמבו' בפסחים פ"ח א' "ת"ר שה לבית מלמד שאדם מביא ושוחט ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן ובין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט ע"י בנו ובתו הגדולים, ע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו אלא מדעתן", ומבו' דשה לבית היינו שכל הטפלים אליו נמנים אפי' בע"כ, מכיון ששה זה הוא שה של המשפחה, והרי הם טפלים אליו וממילא הם נכללים בחבורה אפי' שלא מדעתן מחמת עצם היותם טפלים אליו ודו"ק.

והנידון אי שה לבית אבות דאו' או לאו דאו', היינו אי קטן שייך במינוי של שה לבית אבות דהיינו מינוי בפני עצמו, או"ד אינו אלא במינוי של שה לבית, דהיינו מינוי כללי של כל הבית יחד. והשתא א"ש דברי הגמ' בנדרים ל"ו, דפריך אלא מעתה יקריב אדם פסח על חברו שכן מקריב על בניו ובנותיו הקטנים, ומשני שה לבית אבות לאו דאו', פי' אינם צריכים להתמנות, וא"כ הא דאוכלים ק"פ היינו מחמת דין שה לבית וליכא למילף הא מהא. וא"ש נמי אמאי לא פריך אלא מעתה וכו' שכן אדם מקריב על עבדו, דהא עבדו נמי מתמנה בשה של האדון מדין שה לבית וכמבו' בפסחים פ"ח וליכא למילף הא מהא.

ולפי"ז א"ש היטב דברי הגמ' מהו דקאמר על בישרא קאי ומזכה להון, והק' הגר"א קוטלר אכתי כיצד מתמנה אחר שחיטה. ולדברינו א"ש, כיון שאינו מתמנה בנפרד, אלא הוא חלק מהמינוי הכללי של בני הבית, ולהכי שייך להצטרף למינוי אף אחר שחיטה, כיון דמינוי הבית כבר קיים, ודו"ק.

ומעתה לא תיקשי ע"ד הרמב"ם אמאי קטן שהקריבו עליו ק"פ בראשון והגדיל פטור מפסח שני, כיון דאע"ג דאינו בכלל שה לבית אבות מ"מ הרי הוא בכלל שה לבית ובזה יצא יד"ח ק"פ. וכן נמי לא קשיא אמאי קטן חייב לאכול דוקא מק"פ של אביו או אפוטרופוס ואינו יכול לאכול מאיזה פסח שרוצה, כיון דבע"כ הרי הוא נכלל בחבורה אחת והוא מתמנה בחבורה אחת מדין שה לבית.

ולפי האמור לעיל א"ש שיטת רש"י דשה לבית אבות לאו דאו' פירושו הוא שאי"צ דעת הקטן, ולעיל נכתב להקשות דמ"מ הרי הוא אוכל מאיזה פסח שהוא רוצה ולזה בעינן ברירה. ונכתב ליישב דא"א בע"כ אך אי"צ דעתו ולהכי אי"צ בזה לברירה. ולפי"ד יש ליישב יותר, דכוונת רש"י דהקטן מתמנה מדין שה לבית, ולהכי אי"צ דעתו ומעתה הוא רק מברר באיזה בית הוא מנוי, ולזה אי"צ דין ברירה.

עלה בידינו לבאר דברי הר"ן היטב דכתב הר"ן שקטן שאינו יכול להתמנות לא נאמר עליו הדין דפסח אינו נאכל אלא למנויו, וקשה אמאי וכי פטור אונס הוא, והדבר צ"ת [ואפשר לומר דגדר האיסור אינו שאסור לאכול שלא למנויו, אלא שמשום אכילתו מבטל מצות מינוי, וכיון דקטן לאו בר מינוי לא קאי עליה האי איסורא]. ובתוס' שם כתבו ליישב עיי"ש. ועו"ק ע"ד הר"ן אמאי לא יאכל מאיזה פסח שרוצה כיון שאין עליו איסור שלא למנויו.

ולפי"ד יש ליישב דכשתמצא לומר מאיזה טעם שיהיה קטן אינו יכול להתמנות בשה לבית אבות, היינו הטעם גופיה שיהיה קטן טפל לאביו, ולדוג' אי נימא דאינו בר דעת או דאינו חייב במצוות, הרי אביו בר דעת ומוטל עליו לחנכו. ולפי"ז איכא למימר דקטן אינו בדין שה לבית אבות, אך מ"מ הוא נכלל בדין שה לבית, ולהכי שפיר קטן אוכל מק"פ אף ללא מינוי, וא"ש נמי אמאי יכול לאכול דוקא מקרבן אביו ולא מכל קרבן.

המבואר בדעת הרמב"ם דמינוי קרבן פסח לקטן הוא מדין "שה לבית", ולא מדין "שה לבית אבות", ולפי"ז נראה דהא דפסק הרמב"ם בפ"ה ה"ז דקטן שהקריבו עליו פסח בראשון והגדיל אי"צ להביא קרבן פסח בשני, היינו דוקא כשאביו או אפוטרופוס הקריב עליו, אבל באחר שהקריב עליו לא יצא. וצ"ע מדברי הרמב"ם בפ"ב ה"ד שכתב וז"ל "ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה", ומסתימת דבריו משמע דהכל שוחטין ולאו דוקא אביו.

ואין לומר דהיינו מדרבנן דשייך מינוי מדרבנן לקטן, דבשלמא בתוס' שייך ליישב כן דאל"ה קטן אינו יכול לאכול ק"פ, והתירו משום חינוך. אמנם לדברי הרמב"ם, כיון דשייך ק"פ בקטן ע"י אביו או ע"י אפוטרופוס, אין סברא שיתירו חכמים שיתמנה אף לקרבן אחר ויאכל איסור כיון שיכול לאכול בהיתר.

והנכון הוא כמו ששמעתי מאחי מו"ר הגרי"נ שליט"א דלדעת הרמב"ם אה"נ קטן יכול להתמנות אף בדין שה לבית אבות, והא דאמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא היינו דאינו חובה, ויכול להתמנות מדין שה לבית, והא דאב ממנה את בנו בע"כ היינו מדין שה לבית ולא מדין שה לבית אבות, ולהכי לא מצי למילף מינה דאדם יקריב על חברו.

וראיה לדבר דשייך מינוי בקטן מדין שה לבית אבות, דבפסחים פ"ח ב' מבואר דעבד יכול להקריב על עצמו, ואע"ג דהאדון יכול להקריב עליו בע"כ מדין שה לבית, מ"מ אם האדון לא הקריב הוא יכול להקריב על עצמו, ומבואר דשייך אף בתורת שה לבית אבות. וה"נ י"ל לגבי קטן. וראיה לדבר מהא דכתב הרמב"ם שם דקטנים אינם נעשים חבורה בפני עצמם, ופי' הכסף משנה לפי שאין הקדישן הקדש, ולכאו' קשה דתיפו"ל דהוי ליה פסח ללא מנויים. אע"כ קטן שפיר קמתמנה, ומיהו בדין שה לבית נאמר דאביו או האפוטרופוס יכול להמנותו אפי' בע"כ.

אהבת? שתף את החידוש

6 תגובות

  1. יפה מאוד.
    וב' הערות:
    כתבתם "ולכאו' קשה א"כ אמאי יאכל במקום שהוא רוצה, היה ראוי שיאכל אצל מי שנשחט ראשון, כיון דהוא מינה אותו בע"כ וללא ידיעתו. ועוצ"ב, דיהיה איך שיהיה בעינן דעת הקטן שיאכל אצל מי שהוא רוצה, והנה לזה בעינן דין ברירה, וצ"ב מאי משני שה לבית מ"מ".
    לענ"ד גדר הענין הוא שהקטן באמת מנוי על ב' הקרבנות, ולכך מאיזה שירצה יאכל, וא"צ לדין ברירה כלל, דא"צ רצונו שבשעת שחיטה. ויותר נראה דאף רצונו שבשעת אכילה א"צ, ואם אחד מהאפוטרופסין לא ירצה עכשיו לקבלו, לא יוכל לאכול אלא אצל השני, אלא שע"פ רוב יאכל היכן שרצונו עכשיו לאכול.

    עוד הבאתם "ובחידושי רבינו חיים הלוי (פ"ה מק"פ ה"ז ד"ה אלא דהא) כתב להקשות אם אין לקטן דין מינוי בק"פ, ואפ"ה מותר לאכול, א"כ אמאי אוכל במקום שהוא רוצה, יאכל משל שניהם או אפי' משל פסחים אחרים".
    לענ"ד פשוט מהא דאמרינן "שה לבית אבות לאו דאורייתא" דמדרבנן כן יש דין שאוכל רק אצל אביו. ועל הקושיא שיאכל משל שניהם צ"ל דאה"נ, אלא דאורחא דמילתא נקט שיאכל רק אצל א' מהם.

    1. נלענ"ד דפשוט וברור שא"א להימנות על ב' פסחים, ולא שייך לומר שהקטן מנוי על ב' הקרבנות. ובע"כ צריך לבא בזה לדין ברירה.
      וכן מה שכתב ליישב את קו' הגר"ח ז"ל דאה"נ יכול לאכול משל שניהם ואורחא דמילתא נקט, הוא חידוש נורא, וברמב"ם ג"כ נפסק דיאכל משל אחד מהם, ודוחק נורא הוא לומר דאה"נ יכול לאכול משל שניהם. ואיני יודע מפני מה אתה ממאן במש"כ דמדין חינוך אינו יכול לאכול אלא רק מפסח של א' מהם, דדין חינוך הוא שיאכל כמו שיאכל כשהוא גדול והיינו מפסח א'.

  2. כתבתם "ולא שייך לומר שהקטן מנוי על ב' הקרבנות", ויש להבין למה? ולכאו' בעבד של שני אפוטרופסין בהכרח לומר כך שהוא מנוי על שניהם, דאל"כ שוב יקשה "ש"מ יש ברירה" [אם לא נאמר כתירוץ הנאה שהבאתם שמברייתא לא קשה].
    ואבאר, הא דא"א לימנות על ב' פסחים לענ"ד [לא מצאתי מפורש בזה] הוא משום שא"א לאכול מב' פסחים (ואגב, באמת, מנלן?), ולכן בוודאי היה בדעת האדם לאכול רק מא' מהם, ולכן הוא מנוי רק על א', אמנם כ"ז באדם שנמנה ע"י דעתו, אבל מי שאחרים ממנים אותו כקטן ע"י אפוטרופסיו ועבד ע"י אדוניו, שפיר שייך לומר שכיון שכ"א המנהו על שלו, ויש לו כח לעשות כן, הרי הוא באמת מנוי על שניהם.
    ועל מש"כ בענין לאכול מב' הפסחים – חוזרני בי, ואמנם יותר מסתבר לומר כדבריכם שאוכל רק מא' מהם, ומחמת חינוך, ואולי זהו ה'דרבנן' שכתבתי בענין "שה לבית אבות", דהיינו משום חינוך.

  3. אחר בקשת המחילה, לא הבנתי דבריו. נראה לכאו' להביא ראיה שקטן לא יכול להיות מנוי על ב' קרבנות, וה"ה לעבד, מהא דפריך בגמ' "ש"מ יש ברירה", ופירש"י "שהוברר שבזה נתרצה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו", ואי שייך להיות מנוי על שני קרבנות, לא מתחיל כל סוגיית הגמ' ודו"ק.
    מה ששאלת מנלן שא"א לאכול מב' פסחים, עיי' פסחים פ"ח "האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל. שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה ישחט טלה וגדי ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי ואם טלה אמר לי רבי הטלה שלו וגדי שלי. שכח רבו מה אמר לו שניהן יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני", ומבואר שאין יכול לאכול אלא מפסח שלו. וכתבתי מקופיא, ברור הדבר שיש ראיות יותר טובות לזה, ואולי אפי' הדבר כתוב מפורש.

  4. לא הבנתי הראיה, להו"א דגמ' שמינוי הקטן תלוי בדעת הקטן עצמו בוודאי ששייך לדון בדין ברירה, שהרי בוודאי הקטן חשב לאכול רק מא' מהם, וא"כ יש לנו לדעת באיזה מהם נתרצה בשעת שחיטה, וכיון שיכול לאכול ממי שירצה, ע"כ דיש ברירה.

    לגבי המקור שא"א לאכול מב' פסחים, התכוונתי מנ"ל לבעלי המשנה והגמ' שאסור לאכול מב' קרבנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים