תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

מלקות ד'והצדיקו' לעדים זוממים
מכות

מראה מקומות: מכות ב ע"א

בעניין מלקות דוהצדיקו

תנן בריש מכות, מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה אלא לוקה ארבעים.

ואיתא בגמרא, הטעם דאין אומרים יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה, משום ועשיתם לו כאשר זמם – לו ולא לזרעו.  והא דחייבים מלקות מפרש בגמרא בע"ב דיליף מקרא ד'והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע', ופריך דתיפו"ל מ'לא תענה ברעך עד שקר', ומשני משום דהוה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

וחקרו האחרונים, האם קרא דוהצדיקו הוא גילוי על הלאו דלא תענה שאע"פ שאין בו מעשה לוקין עליו (או כמ"ש התוספות בסנהדרין דבדיבורייהו איתעביד מעשה), והוא ככל חייבי לאוין. או דקרא דוהצדיקו אתי לרבויי דין מלקות חדש והוא מדיני כאש"ז.

ונ"מ הפשוטה אם בעינן לכל תנאי כאש"ז, והיינו, דאין העדים נעשים זוממין עד שיוזמו שניהם, ודבעינן גמ"ד, וכאשר זמם ולא כאשר עשה.  וכן נ"מ אם עדים זוממים יצטרכו התראה כדי ללקות או לא, דאם הוא מדיני כאש"ז א"צ התראה ככל דיני הזמה, אך אם הוא ככל חייבי לאוין יצטרכו התראה. ועיין בשיטה מקובצת בב"ק (דף עד ע"ב) בשם התוספות שאנץ שכתב מפורש דבעינן התראה, ובמאירי בסוגיין איתא להדיא דא"צ, משום דמלקות במקום כאש"ז הם וא"צ התראה.

והנה דלכאורה היה אפשר להביא ראיה ממתני' לקמן (דף ד ע"א) דתנן, מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו מאתיים זוז ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין דברי ר"מ, וחכ"א כל המשלם אינו לוקה, והא התם דמתקיים שפיר כאש"ז ובכז"א חייבים מלקות, ואף רבנן דפטרי הוא משום דכל המשלם אינו לוקה ולא משום דליכא חיוב מלקות בהאי, וא"כ מפורש דהחיוב מלקות הוא מצד לא תענה וככל חייבי לאוין.

ובמאירי שם כתב, דר"מ דס"ל דלוקין ומשלמין הוא משום דסבר כר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ולכך לוקים אף מלא תענה גרידא בלא קרא דוהצדיקו, וחכמים דהתם לדבריו דר"מ קאמרי, דאף אם לאו שאין בו מעשה לוקין עליו הכא לא היה להם ללקות משום דכל המשלם אינו לוקה.

ולכאורה יש להוכיח כן גם מהא דאיתא בב"ק (דף עד ע"ב) דעדים שהוזמו בנפש, וכגון שבא הרוג ברגליו, לוקים. והא התם לא היה כלל הזמה ולא שייך בהו כלל כאש"ז ובכז"א לוקים, ומוכח לכאורה דחיוב המלקות הוא מלא תענה.    והמאירי שם כתב דלוקים מכת מרדות, ולדבריו א"ש.

מיהו, בשיעורי הגרש"ר (חלק העניינים סימן א' ענפים א'-ד') כתב לבאר דתרי דיני מלקות איכא, וע"ש שהוכיח כן מדברי התוספות לקמן, ומדברי האור שמח (פי"ג מעדות ה"ז) בשם הפתח הבית, דבמקום שנתקיים תנאי כאש"ז אז גם החיוב מלקות הוא מכאש"ז ובמקום שלא נתקיימו תנאי ההזמה אז אם התרו בהם לוקים מלא תענה וככל חייבי לאוין אך אם לא התרו בהם אינם לוקים כיון דלא נתקיימו תנאי ההזמה ול"ש בהו כאש"ז.

וכתב לפי"ז דבההיא דב"ק (דף עד ע"ב) דהתם לא נתקיימו תנאי ההזמה שהרי כלל לא הוזמו, לכך הא דלוקים הוא משום דהתרו בהם, ולוקים מלאו דלא תענה.

ומ"מ, בתפארת ישראל כתב דב' הצדדים בחקירה הנ"ל תלויים בב' תירוצי התוספות בד"ה מעידין (א), דהנה התוספות הקשו איך בשלא יוזמו עושים אותו ב"ג וב"ח, והא הו"ל עדות שאאילה"ז.  וכתבו לתרץ או משום דהחיוב מלקות חשיב יכול להזימה, או דכיון דל"ש בעדות אב"ג וב"ח כאש"ז, א"צ כלל שתהא עדות שאילה"ז.

ומשמע, דבתירוץ קמא ס"ל דהמלקות הם במקום כאש"ז, ולכך חשיב עדות שאילה"ז. ובתירוץ בתרא ס"ל דאינם במקום כאש"ז וא"כ נמצא דעדות דב"ג וב"ח לא שייכא כלל בדיני הזמה, ולכך גם א"צ שתהא עדות שאילה"ז.

והנה לפי חקירה זו יש ליישב דברי רע"א בב"ק (דף פד ע"א) דאיתא התם, תניא אידך רשב"י אומר עין תחת עין, ממון. אתה אומר ממון או אינו אלא עין ממש, הרי שהיה סומא וסימא חיגר וחיגר כו' מאי עבדינן ליה, והתורה אמרה משפט אחד יהיה לכם.  ופריך בגמרא דמאי קושיא דילמא היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר, ומייתי ראיה דאי לא תימא הכי טריפה שהרג את השלם מאי עבדינן ליה, אלא היכא דאפשר אפשר וכו', ופירש"י דגבי טריפה יהיה פטור לפי דל"ש שיעידו עליו שהרג כיון דהויא עדות שאי אתה יכול להזימה ולא שמה עדות.

והקשה ע"כ הגרע"א, דא"כ מה ראיית הגמרא מטריפה, והא טריפה שהרג הטעם דפטרינן ליה משום דליכא עדות שהרג ואמרינן שמא באמת לא הרג, ולכך שפיר מיקיים ביה משפט אחד, משא"כ גבי סומא וסימא דידעינן ביה שסימא ופטרינן משום דלא אפשר.

וקושייתו צ"ב, דהא אי נימא דעין תחת עין הוא עין ממש, וא"כ סומא שסימא פטור משום דלא אפשר, א"כ גם אם יעידו עדים על סומא וסימא תהא עדות שאאילה"ז, וממילא שמא לזה ראיית הגמרא דשפיר יתקיים ביה משפט אחד, וכדברי רע"א כיון דאמרינן שמא באמת לא הרג ושמא באמת לא סימא, וא"כ מה הקשה על פירש"י.

והנה דלכאורה היה אפשר ליישב דשאני עדות אעין תחת עין, לפי דברי הזכר יצחק (סימן י"ב אות ב', והובא בשיעורי הגר"ד באות צ"א) שהביא מה שפסק הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה (פי"ז ה"ט) שאין דרישה וחקירה מעכב בדיני ממונות אע"ג דהוה עדות שאאילה"ז, משום תקנת חכמים שלא תנעול דלת בפני לווין. 

ומוכח מדבריו דאי לאו התקנ"ח, מדאורייתא ודאי גם בדיני ממונות היה צריך עדות שאפשר להזימה.

ואילו בהלכות רוצח ושמיה"נ (פ"ב ה"ט) פסק הרמב"ם דטריפה שהרג את השלם פטור, משום דעדות שאאילה"ז בדיני נפשות אינה עדות.  ומשמע דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאפשר להזימה.

וכתב שם דדוחק לומר דכוונת הרמב"ם במש"כ דבדיני נפשות אינה עדות דלאחר התקנ"ח הוא רק בדיני נפשות, דא"כ בגזילות וחבלות דלא שייכא התקנ"ח דשלא תנעול דלת מ"ט לא בעינן יכול להזימה, שהרי הרמב"ם כתב רק בדיני נפשות.

ולכך כתב שם הזכר יצחק ליישב דברי הרמב"ם, דישנם ב' דינים ביכול להזימה, חדא דיהיה אפשר להוכיח ששיקרו העדים, וכדכתיב 'והנה שקר ענה באחיו' וגו'. שנית, דיהיה אפשר להענישם בכאשר זמם, וכדכתיב קרא 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו'.

וממילא, מש"כ הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה דאף בדיני ממונות מדאורייתא בעינן יכול להזימה ורק מתקנ"ח א"צ לכך, היינו הזמה לעניין הידיעה ששיקרו העדים.  ומש"כ בהלכות רוצח דמדאורייתא נמי א"צ אלא רק בעדות נפשות, הוא לעניין חיוב העונש. (ועיין ביה"ל ח"ג סימן ו').

ולכאורה לפי"ז אפשר לבאר קושיית הגרע"א, כיון דדוקא בדיני נפשות חשיב א"א יכול להזימה במה שאינם מקבלים העונש, וממילא בעדים על סומא וסימא הרי דלפי דברי הזכר יצחק הנ"ל לא בעינן כלל שיהיה אפשר להענישם במה שזממו, אלא רק להוכיח דשקר ענה באחיו, ולכך חשיב עדות שאפשר להזימה ושפיר הקשה רע"א דלא מיקיים בזה משפט אחד ולא דמי לטריפה שהרג.

איברא דא"א לבאר כן בקושיית רע"א, דהמעיין בזכר יצחק יראה דכתב כן משום דס"ל דמה דבעינן הזמה לעונש במקום ששייך להזימם ולהענישם הוא רק בדיני נפשות ובדיני ממונות סגי במה שאפשר להוכיח ששקר העידו, משום דכל מה דבעינן ראוי להזמה לעניין העונש אינו אלא בגמר דין, שאין גומרים הדין ע"פ עדות שלא יכול להתקיים בהם עונש כאש"ז.

(והוכיח כן, דבעדות שאאילה"ז לעניין העונש הגמ"ד הוא דמעכב, מהא דדיינים שראו בעצמם דנים גם באין יכול להזימה, ורק היכא שמקבלין עדות והורגין ע"פ אחרים בעינן יכול להזימה.)

ולכך ס"ל דבדיני ממונות דלא בעינן גמ"ד אלא רק בירור בעלמא, ומחמת הבירור הוא דחייב לשלם, א"כ יוצא דא"צ את דין הזמה לעונש, דאין כאן גמ"ד שיעכב בו.

וממילא לפי"ז, אם היה הדין בסימא את עין חבירו שאין משלם ממון אלא עין ממש, ודאי דלא היה שייך לחייבו כן מחמת בירור בעלמא דאינו ככל חוב בדיני ממונות דהא אינו משלם בכך כלום לחבירו, וע"כ דהיו צריכים גמ"ד, וממילא יהיה הדין דבעינן עדות שאפשר להזימה לעניין העונש.  והדרא קושיין לדוכתא, דמה בעי הגרע"א, כיון דגם בסומא וסימא להצד דהוא עין ממש יחשב עדות שאאילה"ז ושפיר יתקיים משפט אחד דשמא באמת לא סימא.

וע"כ צ"ל דס"ל להגרע"א דעדות על סומא וסימא חשיב עדות שאתה יכול להזימה, והטעם משום דאם יוזמו יקבלו מלקות, משא"כ בעדות על טריפה שהרג דאם יזימום לא יקבלו מלקות, וכמ"ש הרמב"ן בסוגיין דעדי טריפה שהרג לא ילקו כיון דהחיוב מלקות תלוי בקרא דוהצדיקו את הצדיק והוא דוקא היכא דמעיקרא הרשיעו צדיק, ובטריפה לא שייך לומר והרשיעו צדיק וכו' וממילא לא ילקו, משא"כ בעדות על סומא וסימא דאיכא התם והרשיעו צדיק ולכך לוקים.

והשתא תתבאר שפיר קושיית הגרע"א, דל"ד עדות על טריפה שהרג שהו"ל עדות שאאילה"ז, לעדות על סומא וסימא, דכיון שאם יוזמו יקבלו מלקות ממילא חשיב יכול להזימה וידעינן ביה שסימא, ולא מיקיים ביה משפט אחד.

(וממילא מתורצת גם שיטת רש"י, דנימא דס"ל דחיוב המלקות מלא תענה הוא ולכך אף עדות על סומא וסימא עדות שאאילה"ז היא ושפיר מיקיים ביה משפט אחד, ולזה גופא ראיית הגמרא דכיון שאאילה"ז חשיב משפט אחד).

ואכתי יש לעיין דיוצא דרע"א ס"ל דחיוב המלקות דוהצדיקו הוא מכאש"ז, אך מדבריו במקו"א חזינן דס"ל דחיוב מלקות דוהצדיקו מלא תענה הוא, וכדלהלן,

דהנה, הרמב"ן והריטב"א בסוגיין הקשו מ"ט נקט בן חלוצה והא אינו פסול אלא מדרבנן ואיך שייך שילקו העדים על כך והא מדאורייתא אין עדותם עדות כלל. וכתבו דנקטיה אגב שיגרא דלישנא דבן גרושה.

אך הגרע"א בתשובתיו סימן קע"ט כתב להקשות על דבריהם, דמה בכך דפסול בן חלוצה הוא מדרבנן, כיון דעכ"פ יש על הגדתם דין עדות, דהא מהניא לפוסלו מדרבנן, וא"כ אם שיקרו עברו על לאו דלא תענה מן התורה ויהיו חייבים מלקות.  וכ"כ בערוך לנר בסוגיין.

וכתב החזון יחזקאל (פ"א ה"ה) דנחלקו בב' תירוצי התוס', והיינו דאם החיוב מלקות דוהצדיקו מצד כאש"ז, א"ש דברי הראשונים הנ"ל דבעינן דווקא שיתקיים והרשיעו צדיק וכו'. אך אם הוא מצד לא תענה שייך לומר כהרע"א, דאף אם יש לעדותם דין עדות רק מדרבנן, מ"מ מיקרי מדאורייתא עדות שקר שלוקין עליה דהא עבר אלאו דלא תענה ברעך עד שקר.  ונסתר מדלעיל, דלהנ"ל הרי ס"ל לרע"א דחיוב המלקות מכאש"ז הוא, ואילו הכא חזינן מדבריו דמצד לא תענה הוא.

וכדי ליישב זאת נצטרך לדברי הגרש"ר הנ"ל דתרי דיני מלקות איכא, ואף להצד דחיוב המלקות מכאש"ז הוא מ"מ במקום שליכא דיני כאש"ז (וכגון שלא הוזמו שניהם וכדו') יתחייבו מלקות מצד לא תענה.   וממילא אפ"ל דטעמא דרע"א במש"כ דבבן חלוצה איכא מלקות מדאורייתא, הוא משום דהתם לא נתקיימו תנאי כאש"ז, שהרי מדאורייתא אין בעדותם ולא כלום כיון דבן חלוצה אינו פסול מדאורייתא, ולכך חיובם מלא תענה הוא ושפיר לוקים מדאורייתא.

אך אי תיקשי לך דא"כ, לגבי בן חלוצה אכתי הו"ל עדות שאאילה"ז וכקושיית התוס', לזה י"ל דבאמת תירוץ התוס' אינו תלוי כלל אי חיוב המלקות הוא מכאש"ז או מלא תענה.  דלפי מה שכתב רש"י בב"ק ע"ה: דטעמא דבעינן עדות שאילה"ז הוא רק כדי שיפחדו העדים מלשקר, וא"כ מה לי אם מפחדים ללקות מצד כאש"ז או מצד לא תענה.

ולכאורה ודאי מוכרח כן מדברי התוס', דהקשו על תירוצם מהא דעדי נערה המאורסה (סנהדרין מ"ו.) אינם מחייבים אותה מיתה משום שהוה עדות שאאילה"ז שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו. והקשו התוס' דלתירוצם היה צריך שיחייבוה מיתה שהרי אם יוזמו לוקין ושפיר הו"ל עדות שאפשר להזימה. ולכאורה מה קושייתם דשאני התם כיון דאין החיוב מלקות במקום כאש"ז להצד שבאו לחייבה מיתה, ולכך חשיב עדות שאאילה"ז. וע"כ דתירוץ התוס' אינו תלוי כלל אם המלקות הם במקום כאש"ז או במקום לא תענה, ולכך הקשו שפיר מעדי נערה המאורסה. וכן הוכיח הגרש"ר באות ט"ז.

(וכעי"ז יש לומר לפימש"כ הגרש"ר בדעת הרמב"ם, דפסק הרמב"ם (פ"כ מעדות ה"ח) דעדי בן חלוצה לוקין, וודאי לא נקטיה אגב בן גרושה, אלא מוכח דסבר דהמקות הן מלא תענה ולכך שפיר לוקין.  

אך פסק שם עוד דעדי כופר שהוזמו לוקין. והקשה ע"כ הקצוה"ח בסימן ל"ח סק"ד דכיון שזממו גם להרוג שורו הרי הם חייבים כאש"ז בתשלומי השור, וכיון דבפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתתשלומין יהיה הדין דכל המשלם אינו לוקה.  וכתב הגרש"ר ליישב (חלק העניינים סימן א' ענף ד') דשאני הכא דחיוב המלקות נמי מכאש"ז הוא, וכה"ג לא ריבתה תורה דחיוב ממון עדיף בעדים זוממין. [וכעי"ז איתא בשיעורי הגרר"י גרשונוביץ זצ"ל בביאור תירוץ המאירי על קושיית הראשונים בב"ג וב"ח מ"ט אין העדים משלמין על המתנו"כ שזממו להפסידו], וה"ז נסתר ממש"פ דאף עדי בן חלוצה לוקין.

אלא ע"כ כמ"ש בדעת הגרע"א, דבאמת המלקות מכאש"ז הם רק דתרי דיני מלקות איכא, ובב"ח דלוקין מלא תענה הוא משום דלא נתקיים תנאי כאש"ז, כיון דמדאורייתא אין בעדותם כלום.

וממילא לפי מה שנתבאר בדברי הגמרא בב"ק הנ"ל (פ"ד.) אפשר ליישב עוד הא דאיתא הכא דמקרא דועשיתם לו כאש"ז דרשינן לו ולא לזרעו, ולכך זוממי ב"ג וב"ח אינם נעשים ב"ג וב"ח אלא לוקים ארבעים.

והקשה הכוס ישועות דלכאורה מ"ט צריך קרא למילף דאינם נעשים ב"ג וב"ח משום דכתיב לו ולא לזרעו, הא בלא"ה אם היו העדים ישראלים לא היה שייך לעשותם ב"ג וב"ח וכיון דאמרה תורה משפט אחד יהיה לכם, א"כ אף בעדים כהנים לא יעשו ב"ג וב"ח ומה צריך לקרא דלו ולא לזרעו.

ובמבצר יצחק הביא דברי הכוס ישועות הנ"ל, ותמה עליו מגמרא מפורשת, דפריך הגמרא (שם) דדלמא היכא דאפשר אפשר והיא דלא אפשר לא אפשר, וא"צ שיהיה משפט אחד וא"כ מה קושייתם.

ולפי המתבאר לעיל א"ש, דלפי פירש"י הטעם דאמרינן התם דהיכא דלא אפשר לא אפשר, הוא משום דהויא עדות שאאילה"ז ואמרינן שמא באמת לא הרג או שמא באמת לא סימא, ולכך שפיר מתקיים משפט אחד, משא"כ הכא דהטעם דבעדים ישראליים לא ייעשו ב"ג וב"ח לפי דאין בזה פסול לגביו, אך ודאי דידעינן בהו שזממו לפוסלו, ולכך חסר בכאש"ז, ושפיר הקשה הכוס ישועות.

ולפי"ז יוצא דנחלקו רש"י ורע"א בפירכת הגמרא על רשב"י, דדילמא היכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר, דלרש"י אכתי בעינן שיתקיים משפט אחד, ורק דהתם כיון דליכא עדות אמרינן שמא באמת לא הרג וכדו' ולכך פטורים.  אך לפי דברי הגרע"א יוצא דלא בעינן כלל שיתקיים משפט אחד. וממילא הכוס ישועות כאן ס"ל כהרש"י, והבמצר יצחק ס"ל כרע"א.

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

ואלה שמות האנשים

ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה.

איזהו גבור הכובש את יצרו

השגחה של הקב"ה על הארץ ועל המזון

ואש המזבח תוקד בו

להתחיל מבראשית

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים