תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

מפסח ועד שבועות.
שבועות
כותב החידוש: שחר שמואל

מראה מקומות: מדרשי חז"ל

חג השבועות, הוא נקודת הסיום של ספירת העומר, שהחלה בפסח.
ז"א שכל ספירת העומר, נועדה להביא אותנו אל חג השבועות.

ולכן את ספירת העומר מתחילים ישר מפסח. שכן, בפסח יצאנו ממצרים, וכל יציאת מצרים, נועדה בשביל שנקבל את התורה. כפי שהקב"ה אמר למשה רבנו במצרים- "בעבור תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

למה כתוב "תעבדון" עם נון סופית?
כדי לרמוז ליום ה50 שבו נגיע להר סיני.

ואני חושב להוסיף עוד רמז שנראה לי לומר על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים".
הכוונה אולי, שבשביל יום החמישים, עלו בני ישראל מארץ מצרים.

יציאת מצרים, כמוה כיציאה מהרחם. כך שבפסח, אפשר לומר שעם ישראל נולד. וכפי שהקב"ה אמר למשה- "הנסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי". כמו שבלידה, תינוק אדם יוצא מאישה בת אדם, כך בפסח, עם האומה היהודית, נולדה מהאומה המצרית.

ואומר הרמח"ל, שכל אדם צריך לשאול את עצמו- למה הוא נולד? מה תכלית האדם בעולמו?

אז יש אנשים שחושבים שהתכלית שלהם זה ללמוד מקצוע, לעשות קרירה, לפתוח עסק, להרוויח כסף, לקנות בית, למלא אותו בכל טוב, להקים משפחה, להכיר חברים, להנות, לטייל, לבלות, מוזיקה, מסיבות, בנות, אלכוהול, מסעדות, כדורגל, סרטים, פירסום, בקיצר- לעשות חיים. למה? כי אלו החיים וחיים רק פעם אחת.

ואם כך, אז איזו תכלית זו לרדוף אחרי הנהות החיים?
הרי כל הנאה שנגמרת בסוף, אז כאילו לא היתה ומשאירה אותנו שוב פעם בתחושה שלא עשינו כלום.
וכל דבר שעושים אותו שוב ושוב ושוב, אז בסוף כבר נמאס ממנו והופך לבלתי נסבל.
גם לרדוף אחרי כסף כדי שנוכל לקנות ולצבור דברים ועוד נכסים, אין לזה תכלית.
שהרי אם בסוף אנחנו הולכים מהעולם הזה ומשאירים הכול מאחרינו, אז למה לבזבז את כל החיים במרדף אחר כל הדברים הללו?!

ואני חושב, שבשביל שנבין שהחומריות היא לא תכלית החיים, לכן לפני שהקב"ה נתן לנו את התורה, הוא קודם הוריד אותנו להשתעבד במצרים. שכן, חז"ל אומרים, ששם פרעה ציווה על ישראל, לבנות לו בתים שבסופו של דבר נהרסו והיה עליהם לבנות אותם שוב פעם מחדש, כשמראש הם ידעו שהם הולכים לההירס ואז לבנות אותם שוב פעם מחדש וחוזר חלילה.

לעמול כל כך הרבה על משהו שמראש הולך מיד אחרי זה לההרס, זה הדבר שהכי מייאש ומתיש את הנפש.
כך גם בחיים עצמם. כל דבר חומרי שנעמול עליו, בסופו של דבר לא ישרת אותנו לנצח. או שהוא יהרס, או שאנו אלו שנעזוב אותו.

ואם כך, אז מהי תכלית החיים?
והתשובה היא- התורה. שנאמר- "בעבור תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

לשם כך ברא אלוקים את העולם, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".
אם לא הייתי בורא את התורה שנאמר בה- "והגית בו יומם ולילה", אז לא הייתי בורא את השמים והארץ.
שנאמר "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".
מה זה בראשית?
בשביל ראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.
ומה זה ראשית?
זו התורה, שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו".

וכאן אני חושב לשאול:
הרי מצד אחד אנו אומרים שהקב"ה ברא את העולם בשביל שנלמד בו תורה ונקיים מצוותיה.
אך מצד שני במקום אחר אומרים חז"ל, שהקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לנבראיו, שנאמר "טוב ה' לכל". אז כדי שיהיה לו למי להטיב, הוא ברא אותנו, וברא את עולמו כדי שנהנה בו.
ואם כך, אז מה מבין שני הסיבות שאמרנו, היא הסיבה הנכונה?
שהרי יש כאלו שיאמרו שאלו שתי סיבות הסותרות זו את זו…

אלא נראה לי לומר, שכאשר חז"ל אומרים שהקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לנו, אז אין הכוונה בשביל שנהנה מההנאות החומריות של העולם הזה שלא מביאות אותנו לשום מקום. אלא כדי שנהנה מהתורה.

ההנאה מהתורה, היא לא נגמרת לעולם, והיא ממשיכה איתך גם לעולם הבא. וזהו שנאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ועוד אומרת המשנה- "יפה קורת רוח של שעה בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה".

ולמה זה כך?
כי התורה מחברת אותך אל הטוב האמיתי והנצחי, שזהו אלוקים, שנאמר "ואני קרבת אלוקים לי טוב".

וצריך להבין יותר מזה- התורה לא רק מחברת אותנו לאלוקים, אלא כביכול אבל רק כביכול, גם הופכת אותנו למיני אלוקים. וכמו שאמר הנחש לאדם וחוה- "כי יודע אלוקים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עינכם והיתם כאלוקים".

וזה אכן מה שקרה במעמד הר סיני, כאשר עם ישראל קיבלו את התורה, ואמרו "נעשה ונשמע", אז הם כביכול הפכו למיני אלוקים, שנאמר "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם".

מה הכוונה להיות כמו אלוקים?
קצת קשה לומר את זה אבל אם חז"ל אמרו, אז זה אומר שזה בסדר לומר. והכוונה היא, שמי שעוסק בתורה, יכול כביכול לשלוט על אלוקים. וכמו שנאמר בספר שמואל- "צדיק מושל יראת אלוקים". וכמו שנאמר בספר משלי- "בי מלכים ימלוכו".

מי יכול למלוך על ה'?
מי שהוא מלך.
מה זה מלך?
ר"ת- מוח, לב, כבד.
מי שממשיל את המוח על הלב, ואת הלב על הכבד, אז הוא מלך.
ואיך עושים זאת? ע"י התורה.

וזה נרמז במילה הראשונה שאמר לנו ה' כשפתח את עשרת הדיברות- "אנכי", ר"ת- אנא נפשי כתבית יהבית.
הכוונה שאני את נפשי כתבתי בתורה ונתתי לכם אותה.
במילים אחרות, ע"י התורה, אני נותן לכם למלוך עלי כביכול.

וכמו שאומרים חז"ל- אם ה' גוזר לקיים מצוות וצדיק מקיים, אז כאשר צדיק גוזר שהחולה הזה יהיה בריא, והעקרה הזו תלד, והבחור הזה ימצא עבודה מהר וכו', אז גם ה' מקיים את מה שהצדיק אומר, שנאמר "ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נוגה אור".

אז מכיוון שזה שגוזר את הגזרות, נקרא מלך, לכן תלמידי חכמים, שעוסקים בתורה והצדיקים שמקיימים אותה, נקראים- מלכים.

ז"א שבשבועות , כאשר אנו מקבלים את התורה, אז אנו נהפכים למלכים. שנאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". תהיו ממלכה של מלכים.

ע"פ זה אפשר לומר ברמז, שאולי זו עוד סיבה מדוע במעמד הר סיני, היו תקיעות שופר, שנאמר "וקול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלוקים יענהו בקול". למה?

כי בעבר, כאשר היו ממלכים מלך, אז היו לוקחים קרן עם שמן, ושופכים מהשמן על ראשו.
ומה מסמלת הקרן? את תקיעת השופר. וכעת כשעם ישראל מקבלים את התורה והופכים למלכים, אז אולי בגלל זה, יש לתקוע לכבודם בשופר.

אז מכיוון שמי שלומד תורה, הוא כמו אלוקים, ומכיוון שאלוקים הוא מלך, אז גם מי שלומד תורה הוא כמו מלך, לכן ציוותה התורה לכבד את תלמידי החכמים, בדיוק כמו שמכבדים את אלוקים, שנאמר "את ה' אלוקיך תירא". דרש מכך שמעון העמסוני- לרבות תלמידי חכמים.

שכן, שמעון העמסוני היה דורש את כל ה- "אתים" שבתורה, ואמר שכול "את" שבתורה, זה בא לרבות על העניין שאליו זה מוסב.

אז אם כתוב "כבד את אביך", אז זה בא לרבות גם את בנו הבכור של אביך, שגם אותו אתה מחויב לכבד.
ואם כתוב "ואת אמך", אז זה בא לרבות גם את בעלה של אמך, שגם אותו אתה מחויב לכבד (גם אם הוא לא אביך הביולוגי)

כשראה זאת עשיו האח הבכור, אז הוא דרש מיעקב אחיו הצעיר לכבדו. כי כמו שאתה מחוייב בכבוד אבא, כך אתה מחוייב בכבוד אחיך הבכור שזה אני.

כשראתה זאת רבקה אמנו, היה לה מאד קשה לקבל את הלימוד הזה של שמעון העמסוני. למה? כי הלימוד הזה מחייב את יעקב בנה הקטן, לכבד את עשיו הרשע, רק בגלל שהוא אחיו הגדול.

אז רבקה החליטה כביכול, שחייבים לבטל את הלימוד הזה וחיפשה פירצה כל שהיא שתפטור את יעקב מלקיים את הלימוד הנל'.
עד שהיא הגיעה לפסוק "את ה' אלוקיך תירא", וכאן עלתה לה השאלה- אם כל "את" בא לרבות, אז האם הפסוק הזה בא לרבות חלילה גם את האלוקים אחרים, שגם אותם אנו מחוייבים לכבד???
היא הביאה את הפסוק הזה מתוך מטרה לבטל את לימוד הריבוי, ע"מ שיעקב לא יהיה מחויב לכבד את עשיו בגלל שהוא אחיו הבכור.
וזהו שנאמר "ותלך לדרוש "את ה'" (לפני כן- כב,) היא הלכה לדרוש בבית שם ועבר, איך דורשים את הפסוק "את ה' אלוקיך תירא". ואם הם לא ימצאו את מה זה בא לרבות, אז הם יהיו מוכרחים לבטל את כל הדרשה של שמעון העמסוני.

אז הם אמרו לה, שהמילה "את", שבפסוק הזה, לא באה חלילה לרבות אלוקים אחרים, אלא באה לרבות תלמידי חכמים (עבדי ה') שגם מהם יש לירא וגם אותם אנו מחוייבים לכבד!!!

כשראתה זאת רבקה, אז הוקל לה מאד. כי זה מחייב כעת גם את עשיו, לכבד את יעקב כי הוא נחשב תלמיד חכם.

רק השאלה היא- מי צריך לכבד יותר את מי? את מי צריך לכבד יותר- את האח הבכור או את האח שלומד תורה?

והתשובה היא- את התלמיד חכם.
שכן, את הבכור יש לכבד, מכך שהוא נסמך לכבוד אביו.
ואילו את התלמיד חכם יש לכבד, כי הוא נסמך לכבודו של הבורא.
ואת מי יש לכבד יותר, את האב או את הבורא?
ברור שאת הבורא. שכן, גם האב חייב בכבודו.

ואני חושב שאת התשובה הזו, גם קיבלנו ביציאת מצרים. שכן, לפני שיצאנו משם, אז "וה' הכה כל בכור בארץ מצרים". עד עכשיו הייתם חייבים בכבודו של עשיו כי הוא אחיכם הבכור. ולכן עבדתם אצל פרעה (שהיה גלגול של קין האח הבכור), שהרגיש הבכור שיש לכבדו.
אך מרגע זה שאתם יוצאים ממצרים ומקבלים את התורה, אז לא אתם אלו שחייבים בכבודו, אלא הוא זה שחייב בכבודכם.

וזוהי אם כן אולי באופן מטאפורי, מכת הבכורות שהמצרים קיבלו. בכך שהם הבינו שלמרות שהם הבכורים, אנו כבר לא חייבים בכבודם, אלא הם אלו שחייבים בכבודנו.

ואפשר לומר שזו עוד סיבה למה הר סיני נקרא כך.
אמרו חז"ל- כי בו ירדה שנאה לגויים כלפינו.
ואני בא לחדד ולומר, שכאשר קיבלנו את התורה שמחייבת את עשיו לכבדנו, אז זה הגדיל בו את השנאה כלפינו. למה?
כי כעת הוא זה שמחוייב לכבדנו.

אבל…. כל זה יהיה רק אם אנו נדע קודם כל לכבד באמת את התורה ואת לומדיה. למה? כי תלמידי חכם הם בגדר אלוקים.

מה אלוקים פוקד עקרות, אף תלמידי חכמים יכולים לפקוד עקרות. מה אלוקים מוריד גשמים, אף תלמידי חכמים יכולים להוריד גשמים. מה אלוקים מחיה מתים, אף תלמידי חכמים יכולים להחיות מתים.

וכעת כשאנו מבינים מה קיבלנו לידיים בחג השבועות, אז אנו מבינים סוף סוף שיש לנו תכלית לחיים. ע"פ זה אפשר אולי להבין מדוע, בניגוד לפסח וסוכות, שבהם ה' מצווה אותנו לשמוח בחג, בשבועות ה' לא מצווה אותנו לכך. למה?
כי מעצם זה שיש לנו את התורה, אז השמחה כבר תבוא מאליה באופן טבעי (שהרי אין שמחה גדולה יותר מהתרת הספקות). ולכן לא צריך לצוות אותנו לשמוח, כי "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

ע"פ זה אני רוצה לתת פירוש נוסף על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים".
חמשים = שמחים.
אתם יודעים מתי תגיעו לשמחה אמיתית?
ביום החמישים כשתקבלו את התורה. היא זו שמשמחת באמת, שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב"
חי לב = 50.

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים