תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

מצות הסיבה
פסח
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: שולחן ערוך תעב סעיף ז

א. כתב השו"ע (ס' תעב' ס' ז') "כל מי שצריך הסיבה אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה" וברמ"א כתב: "ויש אומרים דבזמן הזה דאין דרך להסב כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסיבה ונראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה אין לחזור ולשתות בהסיבה דיש בה חשש שנראה כמוסיף על הכוסות אבל בשני כוסות ראשונות יחזור וישתה בלא ברכה וכן באכילת מצה ולכתחילה יסב כל הסעודה".

והנה בשאילתות דרב אחאי גאון (פ' צו שאילתא עז') הסתפק תלמיד אצל אביו אם מיסב, הסיבה מצוה, וכבוד רבו מצוה, הי מייניהו עדיפא, ומסיק [וכמו שפסק השו"ע], שכבוד רבו עדיף ואין מיסב.

וצ"ע מה שהסתפק, הא הסיבה היא מצוה דרבנן, וכבוד רבו דאורייתא, ועדיפא דאורייתא.

וכן הקשה הנצי"ב שם בעמק שאלה בהגהה, ותירץ שם דהיסוד של הסיבה היא דרך חירות בד' כוסות ובמצה, ויש בזה משום פירסומא ניסא ולכך כיון שפירסומא ניסא יש בזה משום קידוש השם שהיא מצוה חשובה מאד, לכך יש מקום לדון שידחה דאורייתא, ועוד תירץ שם באופ"א, יעויין שם.

וכמו כן יעויין ברי"ץ גאות (פסקי פסח שעח') שנסתפק הי עדיפא מצות הסיבה או כבוד רבו, וג"כ צ"ע.

ונראה לומר בזה, דהנה איתא במתני' (סוכה דף כח ע"א) "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין וכו' אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך".  ונחלקו בזה הראשונים, התוס' (סוכה דף ג ע"א ד"ה דאמר) כתבו "אם עשה כדברי ב"ש לא יצא ידי חובתו אפי' דאורייתא כדאשכחן לב"ש היכא דיתיב אפיתחא דמטללתא דגזרי שמא ימשך אחר שולחנו וקאמרי לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפי' מדאורייתא לא קיים". והיינו שאע"פ שהוה גזרה מדרבנן שמא ימשך מ"מ היכא שמזלזל ולא מקייים דין דרבנן שהוא בצורת קיום של דין דאורייתא אף דאורייתא אינו יוצא. וכ"ה בפסקי התוס' (ברכות פ"א אות כו') שמי שמזלזל בסייג שקבעו חכמים במצוה מדאורייתא לא קיים כלום אף מדאורייתא. [ובהגה"ה שם הוסיף אע"פ שאינו מוכח].

אמנם שיטת הר"ן דלא כתוס' על הא דאמרינן במתני' (פסחים דף קטז ע"א) "ר"ג היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור". כתב הר"ן (פסחים דף כה ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה כל מי) "כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי אבל לא יצא ידי חובתו כלל לא ודכוותה בסוכה א"י היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא דההיא אלא משום דילמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אימשך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן". ומבואר שיצא יד"ח מעיקר הדין.

ב. והנה ידוע השאלה האם הסיבה היא חלק ממצות המצה והד' כוסות, ולכאורה אם נאמר שזה חלק מהד' כוסות והמצה, א"כ אם לא עשה הסיבה, לא יצא יד"ח מצה וד' כוסות ג"כ, כיון שההסיבה היא חלק מצורת קיום המצוה של המצה והד' כוסות, ואף את הדאורייתא לא קיים.

וא"כ א"ש ספקו של השאילתות, האם הסיבה עדיף או כבוד רבו, שהרי גם הסיבה היא דאורייתא, והסיק שכבוד רבו עדיף, וכדאיתא במגילה דף ג ע"ב "כבוד תורה דיחיד חמור תלמוד תורה דיחיד קל". והיינו שכבוד תורה [גם כבוד רבו], עדיף מתורה.

ג. כתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ו) "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו' ועל דבר זה צווה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית". ממשיך הרמב"ם (שם ה"ז) "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכל אחד ואחד בין אנשים ובין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין" וכו'.

וידוע כבר מה שמדייקים העולם, שישנם ב' שינויי לשון ששינה הרמב"ם מלשון המשנה שלפנינו, הא', דבמתני' איתא "לראות", וברמב"ם "להראות", במתני' "כאילו יצא ממצרים", וברמב"ם הוסיף "עתה". וצ"ע.

עוד צ"ע, שהרמב"ם כתב "לפיכך", והזכיר רק את ענין שתית ד' כוסות, ולא הזכיר הכא כלל מענין אכילת מצה, ורק אח"כ (שם הל' ח') כתב "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו" וכו'. ומדוע כשכתב שבעי הסיבה, כתב רק את ענין הד' כוסות ולא את אכילת המצה. וצ"ע.

(אמנם הרמב"ם לא כתב דבעי הסיבה בשעת שתיית ד' כוסות, אלא שאיכא דין לשתות ד' כוסות וכלל לא כתב את ענין ההסיבה בהם כאן אלא אח"כ עם דין הסיבה במצה. וסתם צ"ע שהכניס באמצע ההלכה של הסיבה, את ההלכה של שתיית ד' כוסות).

ברא"ש פסק (שם פ"י ס' כ') "ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל".

ד. בשו"ת חת"ס (או"ח ס' קסח') כתב שנר שבת או עונג שבת נלמד מקרא ד"וקראת לשבת עונג", והוה הלל"מ ממש ולא דרבנן, וז"ל: "הרמב"ם פ"ה מהל' שבת כתב עונג שבת וכבודו הוא מדברי סופרים דכתיב בישעיה וקראת לשבת עונג והנה אין כוונתו שהוא רק מצוה דרבנן או מדברי קבלה כמו פורים אלא דאורייתא ממש נאמרה למרע"ה בעל פה הלכה למשה מסיני ואתי ישעיה ואסמכיה אקרא דאת"ל שהיא הלכה למשה מסיני אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה אע"כ הלכה למשה מסיני היא והרמב"ם קרי ליה דברי סופרים כדרכו של רמב"ם" וכו'.

והנה הרמב"ם כתב (הל' ברכות פי"א ה"ג) "וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת" וכו'. ומבואר שנר שבת הוה דרבנן. ובמקו"א (הל' שבת פ"ה ה"א) "ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת". ומצות עונג הוה מדאורייתא, וכמ"ש החת"ס, וצ"ע.

ונראה ליישב, דבאמת מצות עונג שבת הוה מצוה מדאורייתא, כמ"ש החת"ס שהוה הלל"מ, אלא שהצורה איך לענג את השבת זה רק מדרבנן, ולכך נר שבת הוה דין דרבנן, כיון שרבנן חידשו שיענג את השבת ע"י שמדליק נר, וכשמדליק נר ומענג בכך את השבת, הרי מקיים בכך אף מצוה מדאורייתא של עונג.

ולכאורה אם יבטל ולא ידליק לא ביטל מצות מדאורייתא, עכ"פ אם יענג באופן אחר, אלא א"כ נאמר כשיטת התוס', ולכאורה דבר זה יהיה תלוי בפלוגתת התוס' והר"ן לעיל.

ה. עוד נראה להוסיף בענין דברי התוס' הנ"ל, דהנה כתב הרעק"א (דו"ח חגיגה מערכה ח'), שגדול שתקע בשופר בר"ה שחל בשבת, יצא יד"ח, אע"פ שעבר על איסור דרבנן.

והקשו עליו, (הרב פראנק והרב ז'ולטי בספריהם), דבתוס' בסוכה הנ"ל מבואר שלא כדבריו, שהעובר על תקנה מדרבנן שנאמרה על דאורייתא, לא יצא יד"ח אף בדאורייתא.

ונראה לחלק, דכל דברי התוס' שלא יצא יד"ח אף מדאורייתא, זה רק היכא שהתקנה דרבנן היא בעצם החפצא של הדאורייתא, וכגון בגזירה שמא ימשך, שהוא דין בעצם החפצא של הדאורייתא איך לקיים מצות סוכה, לא כשראשו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, אז כתבו התוס' שהעובר על דברי חכמים לא יצא אף מדאורייתא, משא"כ הכא, שהאיסור מדרבנן הוא מחמת שמא יעבירנו, ואין התקנה שייכת כלל לעצם החפצא של המצוה של תקיעת שופר, בזה ודאי שיצא יד"ח תקיעת שופר, אע"פ שעבר על דברי חכמים.              

ו. איתא בגמ' [פסחים דף קח ע"א] "יין איתמר משמיה דר"נ צריך הסיבה ואיתמר משמיה דר"נ אין צריך הסיבה ולא פליגי הא בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא וכו' השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה".

וכתב הר"ן שם וז"ל "ואע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא דכל ספקא דרבנן לקולא הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא כך פירשו ז"ל ולי נראה דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי ניקל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי".

והנה הקושיה שהקשה קשה היא רק לשיטתו, שמי שלא קיים דרבנן לא יצא מצוה מן המובחר, אבל לתוס' שזה לא רק מדרבנן לא קיים אלא אף מדאורייתא לא יצא, א"כ לא קשיא מידי קושיית הר"ן, שהרי הוה ספק דאורייתא, שההסיבה היא חלק מן מצוה דאורייתא, שאם לא קיימה, לא יצא אף מדאורייתא, וכל קושיית הר"ן לשיטתו היא.

ז. ונראה לבאר כך, דהנה הדבר ברור מסברא שכל מה שכתבו התוס' בסוכה דמי שמזלזל בתקנ"ח שהוקבעה בחפצא של דאורייתא, זהו רק באופן שישנה צורה אחרת איך לקיים את הדאורייתא, אבל באופן שישנם שתי צורות לקיים את הדאורייתא, אף אם ביטל את האחת, לא נחשב הוא שביטל את הדאורייתא, כיון שישנה צורת אחרת לקיים את הדאורייתא.

וא"כ נראה לומר שה"ה לגבי הסיבה, דהנה המרדכי (פסחים דף צט ע"ב) הקשה מדוע לא אוכלים ד' מצות, וז"ל "ולא יפחתו לו מד' כוסות פי' גבאי צדקה לא יפחתו לו ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם וקשה דא"כ שמא ליבעי ארבע לחמים" וכו'. ובפרט, לדברי הגמ' בפסחים (דף קח ע"א) "מצה צריכה הסיבה, וברשב"ם (שם) "כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון כבני חורין שהוא זכר לגאולה", וכ"ה ברש"י "כבני חורין שהוא זכר לגאולה". וא"כ שענינה של מצה הוא זכר לגאולה היה אפשר להבין את שאילת המרדכי דליבעי ד' מצות.

וא"כ אפשר לומר, שכאשר מבטל מצות הסיבה בד' כוסות , אין הוא מבטל מדאורייתא את הד' כוסות, מכיון שעדיין יכול לקיים את ענין ההסיבה במצות, שהרי אף המצות יש בהם ענין של חירות וגאולה, ולכן לא ביטל דין דאורייתא כששתה ד' כוסות בלא הסיבה. אלא שא"כ הדרה קושיא לדוכתה, מה נסתפק בשאילתות, הא הסיבה דרבנן וכבוד רבו דאורייתא.

ונראה לומר בזה, דהנה כתב הספורנו (פ' ראה) שמצה יסודה בסופו של דבר הוא לחם עוני שהוא מאכל עניים, וז"ל שם "לחם עוני לחם שהיו אוכלים בעוני" ואח"כ כתב "כי תמורת אותו חיפזון העוני" וכו'. וא"כ נראה לומר, שבעיקרון אף במצה אפשר היה לקיים את ענין ההסיבה שהרי אף היא זכר לגאולה, אך בשלמא אם היה סגי ב"לראות" את עצמו כאילו יצא ממצרים, א"ש, כיון שלראות יכול הוא אף במחשבה, שחושב הוא שהמצה הזו יש בה ענין זיכרון הגאולה, שבמחשבתו יכול הוא לחלק את ענין הגאולה שיש במצה, לענין העוני שיש בה, אבל כיון שכתב הרמב"ם "להראות" את עצמו, ודאי שלא סגי במחשבה, וצריך הוא לעשות מעשים שיראו שיצא, ולא שיצא פעם, אלא "יצא עתה", ולזה ודאי לא מהני להיסב עם המצה שיסודה הוא לחם עוני, ורוצה הוא להראות חירות בהסיבתו. ובזה א"ש מדוע הזכיר הרמב"ם רק את ענין הד' כוסות בהלכות ההסיבה ולא את ענין המצה, שכיון שצריך הוא "להראות" שיצא "עתה" ממצרים, לזה לא סגי שיסב עם מצה, אלא בעינן להיסב עם הד' כוסות, וכמ"ש.

ח. והנה ידועים דברי הגרי"ז בענין זה, ואלו דבריו: (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ז) לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכו' ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח, וכתב הגרי"ז "מדברי הרמב"ם האלו מבואר דמצות הסיבה היא מצוה בפ"ע שיאכל וישתה בלילה הזה והוא מיסב דרך חירות אלא דחכמים קבעו למצוה זו בשעת אכילת המצה ושתיית הארבעה כוסות, אבל עכ"פ מצוה בפ"ע היא ולא מדיני המצוה של מצה וארבע כוסות, וכדחזינן דגם בשאר אכילתו ושתייתו אם היסב ה"ז משובח דהיינו דמיקריא קיום מצוה של הסיבה וכו' אבל בעיקר דינה אין לה ענין עם מצות אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות כלל, ולפי"ז אם אכל מצה או שתה ארבע כוסות בלא הסיבה אין כאן שום גריעותא בהמצוה של אכילת מצה או ארבע כוסות, רק דלא קיים מצות הסיבה שהיא מצוה נפרדת לגמרי וכו', יועיין שם.

וידוע להקשות על דברי הגרי"ז, דבין המחבר ובין הרמ"א פסקו, שאם אכל מצה בלא הסיבה או שתה ד' כוסות בלא הסיבה, צריך לחזור ולאכול או לשתות בהסיבה, ולדברי הגרי"ז הא בכיה"ג יצא יד"ח מצה או ד' כוסות ורק יד"ח מצות הסיבה לא יצא, ומדוע צריך לחזור ולשתות בהסיבה, ועוד מה יהני שיחזור ויסב, הרי כבר קיים מצות מצה או ד' כוסות, וכן הקשה הגרי"ז בעצמו שם, יועיין.

ואף אם נאמר שכל דברי הגרי"ז נאמרו בדעת הרמב"ם, הרי אף ברמב"ם עצמו יש לעיין לפי מש"כ לעיל, שהרמב"ם כתב רק את ענין ד' כוסות בהלכות ההסיבה וכלל לא הזכיר שם את ענין אכילת מצה, רק אח"כ. ויש לדקדק, שהגרי"ז כתב "פ"ז ה"ז" וחיבר כמה הלכות יחד כאילו הלכה אחת הם, אף שבאמת מש"כ הרמב"ם "ואימתי צריכין הסיבה", נמצא בהל' אח"כ, ולא באותה הל'. וצ"ע.               

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים