תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

סוגיית ריחא מילתא
חולין

מראה מקומות: סוגיות בחולין

סוגיית ריחא מילתא

הסוגיא בפסחים עו': ובעבודה זרה סו': בגמ' פסחים אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור ולוי אמר אפי' בשחוטה כחוש שצלאו עם נבלה שמן מותר דריחא לאו מילתא.  ובגמ' בע"ז נח' אביי ורבא גבי יין נסך אם ריחא מילתא היא, והיינו דנח' גבי איסורי אכילה אם ריחא מילתא, ותלו ליה במח' תנאים דפת על פי חבית תרומה אם נכנס ריח היין לתוך הפת, ודחה רב עפ"י מימרא דר"ל דלכו"ע ריחא מילתא ורק שם נח' כי הוא בחבית סתומה או פת צוננת, ויובאו דברי הגמ' הנ"ל בהרחבה בהמשך בעזה"י.

כמאן פסקינן: הנה רש"י בפסחים פסק כלוי משום דרבא בע"ז סבר כוותיה והלכה כרבא לגבי אביי, וכן פסק הרי"ף בחולין לב': מדפה"ר. ותוס' בע"ז פירש דהלכה כרב דריחא מילתא והלכה נמי כרבא בע"ז דריחא לאו מילתא ביין נסך, וגם אביי דס"ל ביי"נ שריחא מילתא זה רק בגלל שנהנה ומריח האיסור והוי כשותה מן היין, ורבא נמי יכול ללמוד כרב דריחא מילתא כיון שרק ביין נסך שהריח מזיק לו שנכנס בגופו ולכך ריחא לאו מילתא.

ובתוס' הוכיחו בפסחים עו': דהלכה כרב דתניא מוציא מתנור פת חמה ונתנה ע"פ חבית יין תרומה לר"מ אסור לזרים כיון שנכנס ריח תרומה ולר' יהודה מותר ולר' יוסי מותר בחיטים ואסור בשעורים כיון ששעורים שואבות גוף היין, ואמר ר"ל דבפת חמה וחבית פתוחה לא נחלקו דאסור, ובבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה הוי כפת חמה וחבית פתוחה ולכו"ע אסור, והיינו משום שיש בריח מעלות בזו אחר זו, והיינו דהלכה כרב. וכן מהא דתני ר' כהנא בר חיננא סבא פת שאפאה עם צלי אסור לאכלה בכותח שיש בו חלב משום שיש בו ריח והיינו משום דס"ל כרב שריחא מילתא.

בשיטת הרי"ף: הרי"ף בחולין לב': מדפה"ר דחה הראיות הנ"ל, כיון דר"ל אינו ראיה לגבי לוי דהוה כרביה ורבא נמי בתרא והלכה כמותו וממילא לומדים המח' דלא כר"ל אלא שנחלקו ר"מ ור' יהודה דלר"מ אסור משום ריח תרומה ולר' יהודה מותר וקיי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר"י, וכן דר' יוסי בריחא לומד כר' יהודה דריחא לאו מילתא וחולק רק בשעורים ששואבות מגופו של יין. ובזה שאני מדברי רש"י בפסחים דכתב שלר' יוסי בשעורים הוי כר"מ דריחא מילתא, ולרי"ף הראיה שר' יוסי למד בשעורים שאי"ז ריחא אלא בעצם גופו של יין.

ועוד דחה הרי"ף דתניא בפסחים עו': אין צולין ב' פסחים כאחד מפני התערובת ומוקמי' מפני תערובת גופים שלא יתערבו זה בזה ולא חישי' לתערובת טעמים שיפטמו זה בזה, ולא כרב דחישי' לטעם, ואוקמי' התם בכעין שתי קדירות ובזה לא חישי' לתערובת טעמים והוי שינויא דחיקא.

ועוד הקשה הרי"ף דטעם רב שאוסר בריחא אפי' שזה רק משהו כיון שלומד בחולין ק'. שמין במינו לא בטיל כר' יהודה וכיון דרבנן פליגי עליה וקיי"ל כוותיה דכל איסורים שבתורה בשישים ואפי' במין במינו וא"כ נדחו דברי רב דאוסר בריחא. 

ודחהו הר"ן שם דרב ס"ל כר"מ בריחא וס"ל ר"מ דכל איסור שבתורה בשישים וא"כ לאו משום הא דמין במינו קאסר רב.

ויש לבאר דברי הרי"ף בזה שהוקשה לו שגם אם ריחא לאו מילתא למד רב משום מין במינו שאסור ולכן אין הלכה כמותו, והר"ן שהוכיח דסברי באיסורים בשישים היינו אם ריחא מילתא והוא בשישים.

והביא הרי"ף דהא דאמר רב כהנא שפת שאפאה בצלי אסור לאכלה בכותח, אין לוי חולק בזה דגם ללוי אסור לאכלו בכותח לכתחילה וכל מה שהתיר הוי רק בדיעבד וזהו דמיירי בפסחים בבשר שכבר צלאו, וכ"כ רש"י בפסחים שם ד"ה עבד עובדא דבא לפני לוי מעשה באחד שצלאו והתיר.

ודחהו הר"ן דהקשו בגמ' בפסחים שם על לוי מהא דאין צולין ב' פסחים כאחד ולא משמע דהתם בדיעבד וכן דרבא ס"ל כלוי ואף ביין נסך דלכתחילה.

ועוד כתב הרי"ף ליישב הא דהתיר לוי דהוי משום ביטול ברוב אך בפת שאפאה עם צלי דשרי בלא כותח הוי דבר שיש לו מתירין ואינו בטל אפי' באלף.

ודחהו הר"ן דלרבא שריחא לאו מילתא איך יתכן דבפנ"ע הוי ריחא לאו מילתא וכשמתערב בדבר שיש לו מתירין יאסור תערובתו, וכן דכשלא במינו בטל בנותן טעם.

והר"ן כתב ליישב מה שהקשה תוס' להרי"ף דתני רב כהנא פת שאפאה עם צלי אסור לאכלה עם כותח, דל"ק מידי כיון שריח הבשר מורגש והוי נראה כממש בשר אך בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה אין ריח וטעם הנבילה מורגש בשחוטה, ועוד כיון שבחלב ובשר החמירו יותר משאר איסורים כיון שלא בדילי מיניה ולכן בפת עם צלי אסרו בכותח ולאו משום ריחא אלא משום חומרא דבשר וחלב.

הבעל המאור בפסחים עו': פסק דהלכה כרב משום דהא אוקמינן בפת חמה וחבית פתוחה ואסור והנך אמוראי התם כר"ל ורק רבא לא ס"ל כר"ל כיון שאין מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין ואי"ז כפת חמה וחבית פתוחה, וכיון דאמרי' והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה בבשר שחוטה היינו דכולהו כרב, וכן בראיית הרי"ף דלוי מיירי בדיעבד דחה הבעה"מ כמש"כ הר"ן שם מהא דב' פסחים דלכתחילה אין צולין, ומש"כ להוכיח דלוי מתיר רק בדבר שיש בו ביטול ברוב אך בדבר שיש לו מתירין אינו בטל אפי' באלף, דחה הבעה"מ מחולין קיא': דגים שעלו בקערה לרב אסור לאכלן בכותח דהוא נותן טעם ולא אמרי' דהוי משום דחשיב דבר שיש לו מתירין.

וברמב"ן במלחמות שם דחהו דא"כ מאי נחלקו אביי ורבא בדין ריחא והא הוי מח' בעניין דבר שאין מתכוין, אך בעיקר מש"כ הרי"ף ללוי שצלאו כבר והיינו בדיעבד, דחה הרמב"ן דהאי דינא דאין צולין ב' פסחים הוי מירושלמי תרומות פ"י ה"ב מהו לצלות ב' שפודין אחת שחוטה אחת נבילה בתנור אחד ור' ירמיה בשם רב אסר ושמואל בשם לוי התיר ומיירי לכתחילה.                                              ולר' כהנא דאסור לאכלה בכותח והקשה תוס' דמשום ריחא אסור, כתב ברמב"ן כדברי הר"ן שם דהוי דוקא בבשר וחלב שגזרו יותר משום שמרגיש טעם בשר וחלב ולא ככל איסורים שאין מרגי שזה איסור אלא כשיוודע לו, וכן דלא בדילי אינשי מבשר וחלב וכן דאין הגמ' הביאה את ר' כהנא להוכיח לרב דוקא.                                           ובמש"כ הרי"ף דפת שאפאה עם צלי הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטל אפי' באלף והקשה הבעה"מ מדגים שעלו בקערה אסור לאכלו בכותח דהוי נותן טעם, דחה הרמב"ן דהתם הטעם שנתערב מהקדירה בדגים הוי ממשו של איסור, ולרב אפי' אין טעם בשר ניכר בדגים נאסרו במשהו דהו"ל דבר שיש לו מתירין, ולא כשמואל  דשרי דנותן טעם הוא, ועוד דמנ"ל דלרב דבר שאין לו מתירין אין בטל.     ובמש"כ הרי"ף דדבר שאין לו מתירין לא בטל כלל, דחה הרמב"ן דהא שלא במינו בטל כשאר איסורים שבתורה.

והרמב"ם במאכלות אסורות פט"ו הל"ג כתב כרי"ף דאין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד ואפי' האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה שהריח אין אוסר אלא טעמו של איסור, ובפ"ט הכ"ג כתב שפת שאפאה עם צלי ודגים שצלאן עם בשר אסור בחלב.

בביאור הנדון בריחא: א: בר"ן כתב דנחלקו אביי ורבא בהנאה דאכילה כיון שהניח פיו בפתח החבית ושאף, דלאביי הוי כשתיה ואכילה ואפי' דלא מכוין אסור כדמצינו במתעסק בחלבים שחיב שנהנה דיש טעם ומפטם בריחו של איסור, ולרבא ריחא לאו מילתא ואי"ז אכילה ולא מכוין שרי ואי"ז ממש איסור ואי"ז מפטם. וכ"ה בבעל המאור פסחים עו': דלאביי בפיו יש טעם ובלע טעם בריח ואסור אפי' שאין מכוין וכמתעסק בחלבים, וכן שהריח של היין משביעו ומשכרו, ולרבא אי"ז כטעם ולית ליה דר"ל.  ובתוס' ע"ז יב': כתב דריחא הוי ע"י שמניח האף וצ"ב איך זה יחשב אכילה, ואולי כפי שסיכה כשתיה ה"ה ההרחה מכניסה לגופו. ובע"ז סו': כתבו התוס' דאי"ז הנאה ע"י שמריח אלא שמזיקו ובזה נח' אי הוי מילתא.

ב: הרמב"ן ע"ז סו': פירש דמחלוקת אביי ורבא דלאביי ריחא דכל איסורים כטעם ולרבא ריחא לאו כטעמא ושרי. וכ"ה בר"ן רשב"א ומאירי שם. ובריטב"א (שם ד"ה רבא) כתב דאביי סבר דריחא של דבר כממשו וכאילו אכל גוף האיסור, וכ"ה בשעה"מ (מאכ"א יא' ג' ד"ה והנ"ל) דפליגי אם ריח כגוף האיסור, והטעם שריחא לאו מילתא איתא ברמב"ם (מאכ"א טו' הל' יג' יד') שאין הריח כלום לפי שאין בו ממש וכ"ה בשעה"מ שם. וכ"ה בשער"י (שער ג' כה' סוד"ה ובעיקר) דענין הריח הוא שאיזה חלקים קטנים שאינם נראים בחוש הראות מתפזרים באויר מגוף דבר המריח ונכנסים בגוף האדם דלאביי חלקים אלו כעצמו חשובים ולרבא אין בהם ממש.

והיינו שהנדון בדין ריחא האם ריחא הוא חפצא דאיסור כמו ממשו של איסור או כמו טעמו של איסור או דנימא שריחא אינו חפצא דאיסור כיון שאין בו ממש ואי"ז כגוף או טעם דאיסור ולפי"ז אין לחלק באופני הריח דבכל גווני נח' אם ריחא בכלל האיסור או לא.

והנה המרדכי חולין תרסו' כתב שבצל שנצלה עם נבילה בתנור ודאי אסור כיון שהוא דבר חריף ושואב ודומה לפת חמה וחבית פתוחה והוי כקטורת ועביד לריחא, ובביאור הגר"א (קח' סק"טו) הביא האיסור והיתר (לט' ו') ושערי דורא (סימן לה') דהא דריחא לאו מילתא ושרי בדיעבד דוקא כשהנקב קטן של מעלה בתנור העשוי לעשן פתוח דאל"כ גרע מתנורים שלנו הפתוחים לגמרי ואסור אפי' בדיעבד.

והיינו שיש אופנים שלכו"ע ריחא הוי מילתא ורק בריח בדרגה הקיימת בבשר שחוטה ונבלה או בבת תיהא לא הוי מילתא ודלא כראשונים לעיל דאין כלל בריחא מילתא דאין בו ממש.

וי"ל דנחלקו הנך ראשונים האם למ"ד לאו מילתא אין ריח דומה לגוף האיסור או לטעמו וזה חסרון בחפצא של הריח דאין בו ממשות וזה בכל האופנים, או שיש חסרון בחשיבות ריחא ויש אופנים שיש בהם חשיבות ריחא.

ג: הנה הפמ"ג במשב"ז (קח' סק"א) הביא האיסור והיתר (לט' יז' וכד') גבי כחל שנצלה עם בשר דבריחא התירו דלא גזור רבנן, וע"כ שרי לאפות פת עם חלה דהפרשת חלה דרבנן. וכ"ה בשעה"מ מאכ"א יא' ג' בסו"ד. והקשה הפמ"ג דבכמון ובת תיהא מוכח דאף בדרבנן יש איסור ריחא, וכ"ה בפלתי קח' ו'. והיינו דנח' אם ריחא נאמר גם באיסור דרבנן, וצ"ב במאי פליגי.

והנה נח' בפת שאפאה בתנור שטשו באליה שאסורה באכילה עם כל דבר האם נאמר דין זה גם לגבי ריחא. הבעה"מ (פסחים יח': מדפה"ר בסו"ד) כתב דיש להקל דלא אסרו לאכול פת שיש בה ריח בשר רק עם חלב אך בפנ"ע שרי דלא אחמור רבנן כולי האי, וכ"ה בתוס' (פסחים ל'. ד"ה ואפי') דליכא איסור כולי האי. אך בשערי דורא סי' ס' כתב דאף בריחא יש איסור לאכול פת שנאפתה עם בשר, וכ"ה בש"ך קח' יא' ופמ"ג שפ"ד שם, גבי פת מרובה דנאפתה עם בשר ואין היכר דאסור לאכלו אפי' לבדו גזירה שיאכלו עם חלב ובזה ריחא מילתא. וצ"ב במאי פליגי אם דינה כפת שיש בה טעם או ממשות של בשר.

ונסתפקו באחרונים (בפלתי קח' ו' ד"ה וליישב והביאו הפמ"ג שפ"ד קח' יג') אם ריחא דאוריתא דטעם כעיקר, או דרבנן כי נראה כאוכל. עיי"ש.

ובבה"ג הל' דם כתב דהלכה כלוי דמסייע ליה קרא דכתיב משרת דאטעימא קפיד אך לא אריחא, והיינו דריחא דאו'. והמרדכי חולין תרסו' ועוד הו"ד בש"ך קח' טו', הוכיחו מהא דאפו במקדש לחמי תודה חמץ ומצה ולא מצינו שאסור לאפות יחד דאין ריח הפת אוסר, ואם ריחא דרבנן א"א להוכיח מהמנחות שעשו במקדש דאין בו שבות.   אך בבעה"מ פסחים יח': מדפה"ר כתב דבריחא לא אחמור רבנן לאסור פת עם ריח בשר, ובאיסור והיתר לט' יז' וכד' כתב דבכחל שנצלה עם בשר שריחא נוהגים להתיר דבדרבנן לא גזרו, וכ"ה בפלתי קח' ו' דבחלה שהיא דרבנן אין דין ריחא. ויש לבאר במאי נח'.

ויש לבאר בכל המח' הנ"ל, דלמ"ד שיש דין ריחא באיסור דרבנן י"ל דס"ל דריחא מילתא מדאו' ואפי' באיסור דרבנן יש ריחא מילתא, ומ"ד שריחא רק בדאו' משום דס"ל דריחא מילתא דרבנן ובאיסור דרבנן הוי גזירה לגזירה ולכך בדרבנן הוי לאו מילתא. וכן בפת שיש לה ריח בשר למ"ד שאסורה הוי משום שריחא מילתא דאו' ואסרו פת בממשות בשר וכן בריח בשר, ומ"ד שפת מותרת כיון שריחא דרבנן ודוקא כשיש ממשות בשר דיש לה דין בשר מדאו' אז גם אסורה מדרבנן אך בריח בשר זה גזירה לגזירה ולא אסרו.

ועי"ל דנח' האם ריחא זה עצם הריח וכך ס"ל מ"ד שאין ריחא בדרבנן ולא אסרו פת שיש בה ריח ולכן יש חילוק בין ריח לגוף האיסור ולכן לא החמירו רבנן, ולמ"ד שיש ריחא בדרבנן משום דס"ל שהחלקיקים הקטנים של הריח אסורים ואין חילוק בין הריח לגוף האיסור אלא בגודלו ולכך רבנן לא חילקו בין ריח לאיסור ואסרו אף בדרבנן.

יש להביא כאן מה שכתב החזו"א במכתב שהוא בס' זכרון בית אהרן, ז"ל, וע"י החום פולטים אדים חודרים בטבעם לגוש שאצלם עד אשר חיך האוכל את גוש זה טועם את טעם הראשון, ואינו ענין לחוש הריח שניתן לאפיו של האדם, ואמנם רק מינים מיוחדים יש להם סגולה הזאת, וכמון יש לו סגולה הזאת, ושאר בעלי הריח אין בכחם להבלע בזולתם ליתן טעם לחיך, רק לאף וכו', עכ"ל.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים