תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

עד היכן ברכת הזימון
ברכות
כותב החידוש: דוד פעלד

מראה מקומות: מו.

עד היכן ברכת הזימון

כתב הב"י קפ"ג ס"ז וז"ל: כתוב בשבלי הלקט סי' קנו בשס הר' אביגדור כל אחד מהמסובין חייב לומר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות, וכן יש ללמוד ממה שכתב הראש בתשובה (כלל ד סי' יט) והביאו רבינו בסימן נט וזה לשונו ברכת יוצר וערבית אנו אומרים עם הש"ץ בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"צ בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי ש"צ ובאמצע הברכה היה פונה לדברים אחרים הרי הפסיד הכוונה כי הפסיק באמצעיתה אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא. [הערה: יש לעיין בסו"ד דמשמע דאפילו שמע מהמזמן לא יצא כיון שלא כיוון לגמרי, או אפ"ל דכוונתו דכיון שלא מכוון ממילא אינו שומע לגמרי]

וזה לשון ארחות חיים בהל' ברהמ"ז, כתב ה"ר פרץ שיש לכל אחד לברך ברכת המזון אף כשזימנו לפי שאין יכולים לכוין כל תיבה ותיבה מפי המברך ומכל מקום לא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן אבל הר"מ לא היה מברך בלחש עכ"ל

 ומה שכתב לא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן היינו משום דסבר דהלכתא כרב ששת דברכת הזן מכלל ברכת זימון היא ולפי פירוש רש"י ד"ה דקסבר, ובסימן ר' יתבאר שיש פוסקים כרב נחמן דאמר שאינה בכלל ברכת זימון ולדבריהם אין צריך להמתין אלא כיון שאמר ברוך שאכלנו משלו וכו' יתחיל ולפירוש התוספות (מ"ו דה עד) והרא"ש (פ"ז סי' יב) אף לדברי רב ששת יתחיל מיד.

.עכ"ל הב"י. ולענין הלכה נראה לנהוג כדברי ה"ר פרץ ושבלי הלקט

ובשו"ע כתב המחבר וז"ל: נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמרו בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות. והרמ"א כתב בהג"ה ויקדים לסיים קצת קודם המברך כדי שיענה אמן וכו' עיי"ש (ועיי' לקמן מה שנביא בענין עניית אמן).

ובב"ח כתב לחלוק על פסק המחבר וכתב שיש לשתוק ולכוין לדברי המזמן. וביאר דבריו באריכות בסימן קצג (ס"ה) אהא דכתב הטור דהיכא שהיתה חבורה גדולה ואין יכולין לשמוע הברכה ואין יכולין ליחלק לחבורות עשרה עשרה משום דקפיד בעה"ב, וכתב הטור שיש ליחלק לשלושה שלושה דעדיף משלא יברכו ברכת המזון. וכתב בב"י וז"ל: ונראה לי שמה שכתב ואינם יכולים לשמוע הברכה מפי המברך אברכת זימון קאי וכן מה שכתב זה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובח ברכת המזון, חובת הזימון קאמר דאילו ידי חובת ברכת המזון אע"פ שלא ישמעו מפי המברך יכולים לצאת על ידי שיברך כל אחד לעצמו דאין סברא לומר שצריכין לשמוע כל הברכה מפי המברך ואינם רשאים לברך כל אחד ברכת המזון לעצמו דאדרבה טוב שיברך ברכת המזון כל אחד לעצמו בלחש וכמו שכתבתי בסימן קפג. עכ"ל.

וכתב בדרכי משה וז"ל: ואין דבריו מוכרחים דיש לומר דשאני התם דאף על גב דמברך בלחש מכל מקום שומע גם כן מהמברך ועונה אחריו אמן על כל ברכה וברכה מה שא"כ כן כשמברך לעצמו לגמרי ואינו שומע מהמברך. ואע"ג דאמרינן עד היכן ברכת הזימון עד הזן וכ' היינו לשום צורך כמו שיתבאר לקמן סימן ר' אבל בלא צורך צריך לשמוע כל הברכות מפי המברך ולענות אמן אע"ג שאמרו בלחש כמו שנתבאר לעיל סימן נט סאלענין ברכת קריאת שמע כנ"ל עכ"ל . וזה כמו שהבאנו דבריו לעיל שיש לענות אמן אחר כל ברכה וברכה.

וכתב הב"ח לחלוק עוד יותר וכתב כדברי הד"מ דכוונת הטור בהא דכתב שאין יכולין לשמוע היינו שא"י לשמוע ברכת במזון, וכפשטא דלישנא דהטור, וז"ל הב"ח שם: ולפענ"ד נראה אף על פי שבשבלי הלקט סי' קנו כתב כן בשם הר אביגדור וכן בארחות חיים הל' ברהמ"ז אות יא בשם הר"פ וכך קבע ב"י מסמרות בספרו סימן קפג לנהוג כך מכל מקום אין התוספות והראש ורבינו מודיס לזה כלל אלא סבירא להו כמו שכתב בארחות חיים דמהר"ם לא היה מברך בלחש וכך הוא העיקר דבשלשה צריך שיצטרפו ביחד לכחחלה בכל הברכות וכדמשמע מילפותא דקרא כי שם ה אקרא הבו גודל לאלהינו וכדאיתא בספרי דברים אות שו ומנין שאין מזמנין אלא בשלשה תלמוד לומר כי שם ה' אקרא וכו ומנין שעונין אחר המברך תלמוד לומר הבו גודל לאלהינו אלמא דבשלשה חייבים לענוחת אמן אחר המברך בכל הברכות וכדאמרינן פרק ג' דיומא דתניא התם דעל כל הזכרה תנו לו ברכה ולפיכך אין לו לברך לכתחלה בלחש דאס מברך בלחש שוב אי אפשר לו לענות אמן ואע"ג דאפשר לו להקדים ולסיים כל ברכה וברכה קודם שיסיים אותה המברך מכל מקום איכא למיחש שמא לא כל יוכל לסיים קודם המברך ולא דמי למה שכתב הראש תשו כלל ד סי יט בברכת יוצר וערבית לעיל בסימן נט דהתם ודאי כיון שכל אחד יכול לצאת בפני עצמו אין חייב לענות אמן אחר.

וסיים שם בב"ח דכדברי מהר"ם עיקר (לשמוע כל ברכת המזון מפי המזמן).  וכן ראוי לנהוג.

היוצא מהנ"ל: שיטת הב"י הוא דאין סברא שיקפיד לשתוק ולכוין לברכת המזמן דאדרבה עדיף יותר שיאמר מילה במילה עם המזמ וכך יוכל לכוין כראוי, וא"כ היכא שיכול לשמוע הזימון ולא ברכהמ"ז אי"צ ליחלק לג' ג', דאין חיוב לענות אמן אחר המזמן.

 שיטת הב"ח דכיון שיש חיוב לענות אמן אחר כל ברכה א"כ חיישינן שאם יאמר מילה במילה עם המזמן לא יספיק לסיים ולענות אמן, ולכן עדיף לשתוק ולצאת מן המזמן ולא לומר מילה במילה עם המזמן .

שיטת הד"מ: דהיכא דיכול לברך עם המזמן וגם לענות אמן יסיים הברכות קודם המזמן ויענה אמן אחר כל ברכה. אלא דאם אינו יכול לשמוע המזמן, עדיף יותר שיחלק לשלשה שלשה וכך יוכל לענות אמן.

ולענין הלכה למעשה כבר הבאנו דברי השו"ע בקפ"ג שיש לברך יחד עם המברך מלה במלה, ומדבריו שכתב "ונכון" משמע שאין חיוב בדבר, ודלא כמש"כ בשבלי הלקט "חייב", וצ"ע.

 ובמג"א  בסקפ"ג (סקי"ב) הביא דברי התשב"ץ שיש לכוין ולשמוע ולצאת מהמזמן (רק) עד סוף ברכת הזן [ובמ"ב סקכ"ח הוסיף לדבריו "ולהמשיך בעצמו משם ואילך בלחש עם המברך", ונ"ל דמקור דבריו מדברי המג"א לקמן בקצ"ג שכתב כהד"מ ועיי' להלן שנביא דבריו] דעד שם מקרי ברכת הזימון. וכתב במ"ב (כ"ח) דאף דאנו אין נוהגין כן, מ"מ הטוב והישר לעשות כהתשב"ץ, רק שיודיע המזמן להם תחילה שיכוונו לצאת והוא יכוין להוציאם. ודווקא כשהשומעים מבינים לשה"ק דאל"ה בוודאי טוב שיברכו בעצמן כל ברכהמ"ז, עכתו"ד. ואפשר דאכן הטעם שאין אנו נוהגין כהתשב"ץ היינו משום דבזמנינו (בפרט בחו"ל, ובפרט הנשים) לא כ"א מבין לשון הקודש.

ולענין היכא דא"א לשמוע ברכהמ"ז מפי המזמן פסק המחבר (קצ"ג ס"א) כדבריו בב"י דדווקא היכא שאינו יכול לשמוע הזימון יחלקו לג' ג' ,אבל היכא שרק אין יכולין לשמוע ברכה"מ מפי המזמן לא יחלוקו. וכ"כ בט"ז.

ובמג"א כתב שיש לנהוג כהד"מ וליחלק היכא דא"א לשמוע כל ברכהמ"ז (והיינו כדי לענות אמן אחר המברך). והוסיף שם שלכתחילה יתנו לברך למי שקולו חזק כדי שישמעו כל המסובין משום דברוב עם הדרת מלך.

ובמ"ב ובשעה"צ הביא שהאחרונים (אליה רבה, דה"ח, חיי אדם והגר"ז בקצ"ה) ס"ל כהד"מ דכל שאין יכולין לשמוע הברכות מפי המזמן מוטב שיחלוקו. אלא דבהא הקילו בחיי אדם ובגר"ז דרק עד סוף ברכת הזן צריכין לשמוע ולא יותר. ואף דבדה"ח כתב שיש לשמוע (ולומר מילה במילה) כל ברכהמ"ז ואם לא יחלוקו מ"מ די לנו להקל כנגד המחבר עד הזן, עכתו"ד. והיוצא מדבריו שלכתחילה יש חיוב לשמוע מפי המזמן כל ברכהמ"ז, ובדיעבד רק עד סוף הזן.

[(ועיי' חזו"א או"ח ל"א סק"ב) שתמה על המ"ב שהרי כתב  בסימן ר' סק"ט דבזימון עשרה אין צריכין לשמוע רק עד הזן והכא כתב שכן יש לשמוע עד סוף הזן.]

והנה נבאר דעת הר"פ שכתב שיש לשתוק ולשמוע ברכת הזן מהמזמן, וכן מה שהביא המג"א מהתשב"ץ שיש לשמוע ברכת הזן מפי המברך.

דהנה גרסינן בגמ' ברכות בריש פרק שלשה שאכלו (מו.) עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן. וכתב רש"י לפרש דעד היכן ברכת הזימון וכשהם שנים לא יאמרוה דר"נ עד סוף נברך ורב ששת ס"ל עד הזן דיחיד אינו אומר ברכת הזן. והקשו עליו בתוס' וברא"ש דקי"ל כרב ששת באיסורי ומעשים בכל יום דמברכים ביחיד ברכת הזן, ועוד קושיות אחרות הקשו, לכן פירשו התוס' וז"ל: דקאי אדלעיל דקאמר אחד מפסיק לשניסם ובעי נמי עד היכן צריך להמתין עד שיברכו השנים עד נברך ורב ששת אמר עד שיגמרו הזן ומשם ואילך יכול היחיד לאכול ולא משום דחשיב ברכת הזן מזמון דהא דודאי יחיד נמי מתחייב מהזן אלא משום דכיון דנברך אינה ברכה אינו אומרה לבדה אלא יגמור עמה גם ברכת הזן שהיא ברכה והשתא ניחא דקיימא לן שפיר כרב ששת וכפירוש זה איתמר בירושלמי. וברא"ש כתב לבאר יותר שיטת רב ששת וז"ל: וקאמר עד היכן ברכת זימון רב נחמן אומר עד נברך ואח"כ יתחיל לאכול רב ששת אומר עד הזן והזן בכלל משום  דנברך אינה ברכה הלכך מסתבר שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו ולאו משום דחשוב ברכת הזן ברכת הזימון דהא כל יחיד נמי אומר הזן אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת. ויש לעיין בכוונת התוס' אי ס"ל כדעת הרא"ש דעיקר טעמא דר"ש שיהא ניכר שמזמנין עליו או דס"ל דתיקנו חז"ל שיהא ג"כ חלק מהזימון חוץ ממה שהיא חלק מברכהמ"ז. ובב"י משמע דטעמא דהרא"ש והתוס' חדא היא.

וכתב בב"י (סימן ר') ובפרישה (שם סק"א) להקשות על הטור שכתב בתחילת דבריו לשון רש"י וז"ל הטור: עד שיזמנו עד הזן דהיינו ברכת הזימון. ובסוף דבריו כתב שיחיד ג"כ מברך ברכת הזן ודלא כרש"י. ובפרישה כתב דכיון שהביא הטור לשון רש"י לא רצה לגרוע ממנו לשון זה. ולא חש לנקוט לשון רש"י בתחילת דבריו מכיון שכתב להדיא דל"כ בסו"ד ולא חש דאתי למיטעי דיחיד אינו אומרה.

ולמש"כ לעיל דיש לפרש בכוונת התוס' דתיקנו חז"ל שיהא חלק מברכת הזימון לק"מ, דאין סתירה במש"כ בתחילת דבריו דברכת הזן הוה ברכת הזימון. ואפילו לפי' הרא"ש שכתב דהוה משום היכר יש ג"כ לדחוק ולפרש דתיקנו חז"ל שתהיה חלק מברכת הזימון מטעם זה דהיכר בעינן.

ועיי' בב"י מש"כ לתרץ דברי הטור. שכתב דלשון "שהוא ברכת הזימון" אינו אלא לענין הפסקה , אבל בוודאי יחיד אומרה. ונקט ללמוד בדברי רש"י דלא כמו שלמדו התוס' והרא"ש בדבריו. דגם לשיטת רש"י לכו"ע יחיד מברך ברכת הזן, והא דכתב "וכשהם שנים לא יאמרוה" היינו דווקא לפי ר"נ, דס"ל לרש"י דלישנא דעד היכן ברכת הזימון מדברי ר"נ הוא, אבל לפי רב ששת בוודאי יחיד אומרה ולא קשה קושיית התוס' והרא"ש. ולפ"ז נמצא דאין חילוק למעשה בין רש"י לתוס' והרא"ש. ולכן הביא הטור לשון רש"י ותוס' ביחד דאין מחלוקת להלכה.עכתו"ד. וכעי"ז כתב הפמ"ג במשבצ"ז ס"ב  סק"ב.

אלא דפירוש זה קשה ממה שפרש"י לקמן (שם ע"ב) דאיתא שם בגמ': להיכן הוא חוזר, רב  זביד אמר משמיה דאביי חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והילכתא למקום שפסק. ופרש"י ז"ל:להיכן הוא חוזר, מי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת ברכת זימון עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שגמר המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים וגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור סעודתו. חוזר לראש לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחלה הוקבע בשלשה. למקום שפסק לברכת הארץ כשאר יחיד. ומשמע להדיא ברש"י דלא כדברי הב"י, שכתב רש"י להדיא שגם לדעת רב ששת יחיד אינו מברך הזן. וצע"ג.

ונמשיך לבאר איבעיא דגמ' דלהיכן הוא חוזר. דבב"י הביא שיטת ה"מ מאייבר"א וז"ל: והרשב"א (מו: ד"ה להיכן) כתב שהראב"ד פירש דקאי אההיא דלעיל דאמרן שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו ועלה אתינן ומיבעיא לן עד היכן ברכת הזימון כלומר עד היכן צריך להתעכב כדי שיצא ידי זימון ואמר רב ששת עד הזן והשתא מיבעי לן אליבא דרב ששת כיון שזה נתעכב עד הזן שהיא ברכת הזימון וכבר יצא ידי זימון כשהוא חוזר ומברך לעצמו להיכן הוא חוזר ואסיקנא למקום שפסק דהיינו ברכת הארץ ולפי פירושו קיימא לן כרב ששת דברכת הזימון עד הזן, והגאונים פסקו כרב נחמן וזה דבר של תימה שיהא זה מברך אחת ויצא למלאכתו וחוזר ומתחיל ממקום הברכה השניה שפסק בה וכדברי הגאונים ז"ל מסתברא עכ"ל והתוספות שם ד"ה להיכן כתבו פירוש זה של הראבד בשם הרמ מאייברא.

וכתב בחזו"א (או"ח לב, סק"א) לבאר הדברים ומחמת חיבת הקודש נביא דבריו כלשונו הזהב, וז"ל: ברכות מ"ו ב' להיכן הוא חוזר בתו' פי' בשם הר"מ דקאי איצא אחד מהם לשוק דקורין לו ומזמנין עליו ואליבא דר"ש דאמר ברכת זימון עד הזן והיה צריך לשמוע כל ברכת הזן מפי המברך ומבעיא לי' כשהוא חוזר לברך בה"מ להיכן הוא חוזר ואר"ז משמיה דאביי חוזר לראש וצריך לומר גם ברכת הזן נראה טעמו דאע"ג דאמרו חכמים שאין יוצא בברכת זימון לחוד שאינה ברכה עד שיסמוך לה ברכת הזן מ"מ אין חיוב עליו לצאת ידי חובתו ול"א כיון דאינו יוצא בברכת הזן הרי הוא כלא שמע ולא הוי הזימון בג' דכיון דלא הוי ברכת הזן אלא לתקוני ברכת נברך כיון שהוא שומעה ומתכוין לתקן בשמיעתו ברכת נברך שפיר נתקנה בשמיעתו ואף דיכוין שלא לצאת בברכת הזן יד"ח [ואין לומר כיון דלא יצא לאו שם ברכה עלה כלל לגבי' דידי' ז"א דדוקא במברך בעצמו יש איסור בברכה לבטלה דלא נתנה רשות לאדם לברך את קונו בברכה אלא כפי מה שקבעו חכמים אבל השומע ועונה אמן הרי הוא עוסק במצוה שמברך את קונו והרי הוא כאומר שאר שירות ותשבחות] וכיון שברכת הזימון שפיר הוי ברכה אף דלא יצא בברכת הזן צריך שיכוין שלא לצאת כדי שיוכל לגמור כל בה"מ בלי הפסק ואף אם אינו מכוין בהדיא שלא לצאת מ"מ כל שלא כיון לצאת בסתמא אינו יוצא כיון דהכי עדיף טפי.

 ורבנן דאמרי למקום שפסק ס"ל דלא נתקנה ברכת הזימון אלא א"כ כל הג' המזמנין יסמכו לה ברכת הזן ויפקו בה יד"ח דדוקא הברכה שיוצא בה יד"ח להוי עלה תורת ברכה מתקנת ברכת הזימון והלכך על אותו שעונה להן מן השוק לשמוע ברכת הזן מפי המברך ולצאת בה, ואף אם לא כיון בהדיא לצאת, סתמי' כפירושי' כיון דהכי עדיף טפי ובלא"ה לא קיים ברכת זימון, והלכך כשהוא חוזר חוזר למקום שפסק, וכפי' ר"מ פי' גם הראב"ד הבוא בב"י ס' ר.

ובס"ק ב' ממשיך וכותב: ונראה לפי' זה כיון דקיי"ל דחוזר למקום שפסק א"כ גם באחד המפסיק לשנים צריך לצאת יד"ח ברכת הזן ואם חזר ואכל ומברך אחר אכילתו צריך לומר גם ברכת הזן בשביל מה שאכל אח"כ אבל אם לא אכל אח"כ אף שהיה דעתו לאכול א"צ לברך ברכת הזן דלא כמש"כ ב"י בשם הר"י וכ"מ בביאור הגר"א שכתב על דברי הרמ"א שהעתיק דברי הר"י וכתב דזה דלא כפי' הר"מ בתו' ,והר"י מפרש להיכן הוא חוזר כפי' הראשון שבתו' והלכך ס"ל דהא לדאמר ר"ש דבה"ז עד הזן אינו אלא שצריך שישמעו כל ג' ברכת הזן אבל אין חוב לצאת וכפי מה דס"ל לאביי לפי' הר"מ והראב"ד והלכך ס"ל דאם דעתו לאכול עוד אז מסתמא אינו יוצא וחוזר לראש אבל אס לא היה דעתו לאכול מסתמא כבר יצא ונראה לפי' זה דאף אם לא היה דעתו לאכול פת אלא שאר דברים מסתמא אינו יוצא בברכת הזן ול"מ אם עוד לא משך ידו מן הפת באופן שא"צ ברכה לאחריו כמו לדידן שאין אנו מושכין ידינו מן הפת על נטילה אלא אף לדידהו שצריך ברכה לפניו ולאחריו מ"מ כיון שאין דעתו לברך עתה בה"מ מסתמא אינו יוצא גם בברכת הזן כל שדעתו עוד לאכול וכן וכן היכי דעונה להן מן השוק חוזר לראש מיהו גם לפי' הראשון בתו' אין הכרח בגמ' כפי' הר"י אלא דברי סברא הן עכ"ל.

ויוצא מדברי החזו"א אלו, דרבנן דהילכתא כוותיהו ס"ל דכדי לצאת יד"ח זימון צריך לשמוע ולצאת מפי המזמן כל ברכת הזן. ונראה דהיינו טעמא דר"פ והתשב"ץ הנ"ל שיש חיוב לצאת מפי המזמן ברכת הזן. אבל לפי שנפסק ברמ"א דלא כהר"מ מאייבר"א לכאורה אין חיוב רק לשמוע וא"צ לצאת.

ובמשו"ע (סעיף ב') פסק כר"נ דאין צריכין להפסיק אלא עד נברך. וברמ"א פסק כרב ששת וז"ל: ויש אומרים שצריך להפסיק עד שאמר הזן את הכל וכן נוהגין. ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת אף על פי שלא אכל אחר כך כשרוצה לברך מברך מתחילת ברכת הזן וכ"ש אם חזר ואכל.

ומשמע מדברי הרמ"א דאם אין דעתו לאכול פת אינו חוזר לתחילת הזן, ותימא, דלא מצינו כן בזמנינו שינהגו כן. ואלא לפמש"כ בחזו"א בטעם הדבר דבאין דעתו לחזור ולאכול "מסתמא דעתו לצאת מהמברך" י"ל דסתמא דעתא דאינשי בזמנינו לאו לצאת מפי המברך ולכן חוזר ומברך.

ועוד תימא יש על מנהג של זמנינו שאין שומעים כל ברכת הזן מפי המברך ולפי הרמ"א דפסק כרב ששת משמע דחיוב יש בדבר עכ"פ לשמוע.וכבר העיר בזה במ"ב (קפג, סכ"ח) שכתב דבברכת הזן י"ל מילי במילי בלחש עם המברך, ולא טוב עושים אלו שמברכים בקול רם ברכת הזן.

ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת ז' אות ה') כתב בענין זה וז"ל: ולא ראיתי מדקדקים להמתין עד שיסיים המזמן לומר הזן את הכל ונמצאתי גם כן באיזה פעמים עם רבנים אשכנזים יצ"ו באיזה מסיבה וראיתי שגם הם התחילו לברך לעצמם תכף אחר שגמר המזמן ברוך שאכלנו ולא דקדקו לומר עמו מלה במלה עד הזן את הכל ולאו אדעתאי לשאול מהם על זה כי לפי הנראה צריכים לעשות כמנהג שכתב הרמ"א ונמשכו אחריו הרבנים הנ"ל אחר שנים רבות השגתי ס' קיצור ש"ע לגדול בדורנו הרב מוהרש"ג נ"י ועי"ש בכלל מ"ה אות ו' ובהגהה ובאות ז עכ"ל (לא מצאתי דברים אלו בקצש"ע, והמלקטים שבדורינו מציינים להגהות לחם הפנים על הקצש"ע ושם כתב רק שלא המתין מהר"ם א"ש עד הזן אלא התחיל מיד אחרי נברך, אבל לא כתב לענין אם יש לכוין לומר מילה במילה עם המזמן).

ואפשר לומר דהטעם שלא נהגו לומר להמתין או לומר מילה במילה הוא מלשון שכתב רמ"א "י"א וכו' וכן נוהגין" די"ל דמעיקר הדין נפסק כר"נ אלא דחוששין לשיטת ר"ש, אלא דכ"כ לא חיישינן אלא לענין להפסיק לאכול עד הזן, אבל עד כדי כך שיש חיוב לשמוע ולענות אמן  אין חוששין. וצ"ע.

ובכה"ח (קפג, סקל"ח) כתב לבאר הדבר וז"ל: ונראה לי הטעם דגם רבני אשכנזים נהגו בזה כדעת מרן ז"ל משום דמדברי האר"י ז"ל ומכוונות הברכה שכתבנו לעיל בסימן זק"ן משמע דכל הארבע ברכות הם קשר אחד ולא יש שום כוונה או הפרש בין ברכת הזן לשאר ברכות עם הזימון וכבר כתבנו לעיל בסימן כ"ה אות ע"ה דדבר שנחלקו בו הפוסקים דעת המקובלים יכריע ועל כן נהגו כדברי מרן ז"ל.

ועיי' בשו"ת ציץ אליעזר שכתב ללמד זכות בדבר זה, והביא שם דברי הכה"ח הנ"ל אלא מה שהביא בשם שו"ת בנימין זאב שכתב דנהגו שכ"א מברך לעצמו לא הבנתי,שהרי כתב שם להדיא דהטעם דכ"א מברך לעצמו "דלא הקפידו אלא אברכת הזימון" וז"ל (שם, שנ"ג) ויש שכתבו שטוב להם שכל אחד ואחד מהמסובין יברך לעצמו אפילו כשמזמנין ומשגומר המברך ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו יתחיל כל אחד ואחד לברך לעצמו בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו כו' ואפילו דעדיף לענות אמן דגדול העונה יותר מן המברך מכל מקום אשכחן דאמוראי לא זירזו לבניהם אלא אברכת זימון.עכ"ל. וכנראה שכן היה נקטו להלכה אצל יהדות ספרד דברכת הזימון הוה עד נברך (עיי' בתולדות בעל הבנימין זאב שנולד בטורקיה, בין הגולים מיהדות ספרד) אבל אנו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א יש לנו להמתין עד סוף הזן דעד התם ברכת הזימון.

והיוצא מכל הנ"ל, דלכתחילה על המזמן לברך (עכ"פ לסיים כל ברכה וברכה) בקול רם, ועל המזמנין לענות אמן. ובדיעבד עד הזן. ואם א"א, יש לסמוך על הלימוד זכות.  

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים