תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

עונש, כפרה והכשלה בעבירת שוגג
בראשית
כותב החידוש: נתנאל אוירבך

מראה מקומות: בראשית פרק ג פסוק ו

עונש, כפרה והכשלה בעבירת שוגג

 

א. הקדמה

במדרש מובאת מחלוקת מה היה מעמדו של אדם הראשון באכילתו את עץ הדעת טוב ורע – האם הוא היה שוגג משום שאישתו הערימה עליו, או שמא הוא היה מודע למעשיו האסורים

 

מדרש (בראשית רבה, פרשת בראשית פרשה יט, ה):

וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל[1] – אמר רבי איבי, סחטה ענבים ונתנה לו. רבי שמלאי אמר, בישוב הדעת באת עליו, אמרה ליה מה אתה סבור שאני מתה וחוה אחרת נבראת לך אין כל חדש תחת השמש.

 

יפה תואר (שם):

כי אם נתנה לו הפרי ידעה שלא יאכל, אחרי כי הוא לא נתפתה מהנחש, ולכן הצטדק לפני ה' האישה אשר נתתה עמדי וגו', פירוש כי בערמה הביאה לתוך פי ואין בי אשם בזה.

ומה שנענש על זה, הטעם כי אדם מועד לעולם והיה לו לבדוק אחרי מעשי אישתו, וזה שאמר הכתוב כי שמעת לקול אישתך בלי לדרוש ולחקור אחריה.

ורב שמלאי סובר, כי לא בערמה האכילתהו אך ביישוב הדעת ובטענה שכלית בארה את דבריה ואכל.

 

» לפי רבי איבי עולה, שהאישה החטיאה את אדם הראשון שהיה שוגג באכילתו, ומ"מ הוא נענש על כך משום שהיה לו לדרוש ולחקור ולא לאכול בסתם.

 

כלי יקר (בראשית ג, ו):

ויש אומרים, שאמר מאחר שנתת האישה עמדי לבשל ולהכין כל צורכי הבית חשבתי שחזקתה שאינה מאכלת אותי דבר איסור על כן חשבתי שפרי זה מעץ אחר.

 

~ ויקרא (א, ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'".

 

אור החיים (ויקרא א, ב):

ובמדרש תנחומא אמרו, למה אמר אדם ולא אמר איש, ירצה לומר כי יחטא האדם כאדם הראשון שהתחיל לחטוא יביא קרבן, עד כאן.

הנה, ממשמעות דברי המדרש משמע כי אדם הראשון שוגג היה, שהרי אין מביאין קרבן אלא על חטא שוגג, וזה מכוון למה שפירשתי בפרשת בראשית בפסוק היא נתנה לי וגו'.

 

 

ב. עונש וכפרה על חטא בשוגג[2]

 

~ ויקרא (ד, א-כז):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה…

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.

 

? מהי הסיבה והטעם שאדם שחטא בשוגג חייב להביא קרבן לכפרתו?

! היה לו להיזהר[3]:

 

רמב"ן (שער הגמול פרק א):

ומה חטאו, שלא נזהר בעצמו, ולא היה ירא וחרד על דברי המקום ב"ה שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדוק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מותר וראוי לו לפי גזירותיו של הקב"ה. ועל הדרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה כולה.

 

רמב"ם (הל' שגגות פ"ה ה"ו)[4]:

שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה.

 

! פגם לנפש: לדעת הרמב"ן, גם אם האדם לא עבר עבירה בכוונה מ"מ ישנו פגם בנפש שעליו להביא קרבן להתקרב דרכו אל הקב"ה.[5]

 

רמב"ן (ויקרא ד, ב):

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה – בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש.

וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה. ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.

 

רמב"ן (שער הגמול פרק א):

ועוד, שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב ונטמתם בם. לפיכך נקרא השוגג חוטא. אף על פי כן אין השוגג ראוי להיענש על שגגתו בגיהנם ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עוון ולהתקדש ולהיטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא. לפיכך חס הקב"ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקרבנות להתכפר בהם השגגות.

 

! החטאה מהדרך: לדעת הרד"צ הופמן, השוגג זקוק לכפרה משום שהוא סטה מהדרך, גם שלא במודע. וכיון שהיה לו להישמר ולהיזהר בדרך ולא עשה כן, זקוק לכפרה.

 

הרב דוד צבי הופמן (ויקרא ד, ב):

אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא היה נזהר ונשמר כראוי. עם ישראל נצטווה: ושמרתם את משמרתי, ושמרו את דרך ה', להישמר ולהיזהר שלא להחטיא את דרך ה'. על כל אחד לפלס את מעגלותיו ולכוונם כך שיימצא תמיד בדרך ה', ולכן כלל הוא בתורה שגם השוגג זקוק לכפרה.

 

! לדעת הראי"ה קוק, ישנם כמה סיבות לעונש וכפרה בחטא הנעשה בשוגג:

1.       חטא בשגגה מול הקב"ה שונה מחטא כזה מול מלך בשר ודם.

2.       צורך לפייס את מי שמיטיב לנו על עוול שנעשה לו גם בשגגה.

3.       עבירה בשוגג נובעת מחוסר ידיעה הלכתית, דבר הדומה למזיד שלא למד.[6]

 

הראי"ה קוק (מאורות הראי"ה, ירח האיתנים עמ' רנז-רנח):

והנה באמת שניהם צריכים כפרה, גם השוגג גם המזיד, כנודע, אך מקורי הכפרה נבדלים הם לדעתי. דהנה הכפרה שהמזיד צריך היא דבר שאין צריך ביאור ופירוש כלל, שהדבר מובן, שמי שממרה במזיד פי מלך מלכי המלכים הקב"ה ודאי לא ינקה רע, קל וחומר ממלך בשר ודם שחמת מלך גו'. אך בעבירה בשוגג, באמת אלולא גדולתו של אלוקינו יתברך שמו, מלך הכבוד, במלך בשר ודם הרי יש להתנצל. אך על זה אמרו החכמים בחובות הלבבות, אל תביט על קטנות מה שעשית אך הבט לגדולת מי שהמרת רצונו יתברך. כי לפי גודל הדר כבוד אלוקינו יתברך, שאין לו שיעור וקץ ותכלית, יצטרך גם מי שנכשל בשוגג לחטוא לנגדו, כפרה ומחילה.

גם לבד העונש והתשובה, האבל והחרטה על השוגג הוא מדרך השכל, כי מי שימרה פי מטיבו וזעם את מי שמקבל ממנו טובות גדולות עד אין חקר ועשה המקבל דבר שלא ככבודו ורצונו של המשפיע הטובה, בוודאי ירגיש בנפשו אי מנוחה ועד אשר יתרפס לפני מטיבו למחול לו, אף שלא יהיה לו עונש מפני שגגתו, אך הנפש הזכה תרגיש בחיובה. והנה גם מצד זה לבד ראוי התשובה וחרטה על השוגג.

אך בר מן דין, הלא מי שחטא אפילו בשוגג ראוי לעונש על אשר לא נזהר להשיג מתחילה מדרגה כזאת שלא הייתה לו שגגתו לפוקה, וזאת באת לו במזיד על מה שהתעצל בקניין דעת לנפשו.

גם ראוי הוא העונש לשוגג אם לא ישוב, כי אחר שאמרנו כי הנפש הזכה תתעורר לחלות פני מטיבה לבל ישים אשם נפשה על שגגתה, אם כן האיש הזה הלא רחקה נפשו בקרבת אלקים עד אשר לא ירגיש בטובת אלקים עליו, ולא תתעורר נפשו להיכנע אפילו כמידה שראוי לפני מטיב נפשו בשר ודם.

ג. עונש וכפרה על איסור דרבנן בשוגג

 

1. מכר בהמה ונמצאת טריפה

 

~ במשנה במסכת בכורות מבואר שאדם המוכר בשר בהמה לחבירו ונמצאת טריפה או בכור האסור באכילה, אם הקונה אכל את הבשר אזי המקח בטל ויחזיר המוכר את הכסף לקונה –

 

משנה בכורות (פ"ה מ"ו):

השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו, מה שאכלו אכלו והוא יחזיר להם את הדמים. ומה שלא אכלו הבשר יקבר והוא יחזיר להם את הדמים.

וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים. ומה שלא אכלו הן יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים.

 

~ הרמב"ם מחדש, שדין זה של המשנה הוא רק באיסורי תורה, אך באיסורי דרבנן אם הקונה אכל את הבשר אין המוכר צריך להחזיר לו מאומה –

 

רמב"ם (הל' מכירה פט"ז הי"ד)[7]:

המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא יין נסך – מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים.

וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה כך הוא דינו, בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו בלבד.

אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים – אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו, ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום.

 

2. בין איסור תורה לאיסור חכמים

 

? מה ההבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן?

 

! הסמ"ע מבאר בב' דרכים:

1.       לא קנסו חכמים חיוב ממון באיסורי דרבנן.

2.       אין הנאה לאדם שעובר על איסור תורה, ולכן יחזיר לו הממון גם לאחר שאכל כי לא נהנה. ואילו האוכל איסור דרבנן, שמהתורה אין בכך איסור, הרי נהנה ואין החזר ממון.

 

סמ"ע (חו"מ סימן רלד ס"ק ד):

דדווקא במכשול דאיסור דאורייתא קנסוהו.

ועוד, דאין אכילת האוכל מחשב לו הנאה, ואדרבה מצער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתן אף שהיה שוגג, משא"כ באכל איסור דרבנן.

 

! הש"ך מקשה על ביאור 1 של הסמ"ע, שאמנם לא קנסו חכמים על כל השבת הממון, אך מ"מ יחייבו אותו מן הדין בפער שבין בשר כשר לבשר שאינו כשר.

לפיכך ביאר, שהסיבה שבאיסור דרבנן לא מחזיר הממון משום שלעניין הוצאת ממון העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שאין בכך איסור –

 

ש"ך (יורה דעה סימן קיט ס"ק כז):

ואין אלו טעמים נכונים כל כך לחלק בין איסורא דאורייתא לאיסור דרבנן.

ועוד, לדבריהם די אם לא קנסוהו כיון שהוא מדרבנן, מ"מ למה אין המוכר מחזיר כלום יחזיר מה שקבל יותר מדמי הטרפה שהוא חייב מדינא ולא מצד הקנס.

אלא נראה לי הטעם, דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלעניין ממון אוקמוה אדין תורה.

 

ד. דעת נתיבות המשפט

 

1. הצגת דבריו והראיה

לדעת הרב יעקב לורברבוים, יש להבחין בין איסור תורה לאיסור דרבנן מצד העונש על המעשה.

אדם העובר על איסור תורה בשוגג הוא זקוק לעונש וכפרה, כפי שהתבאר לעיל, לפיכך המוכר לחבירו בהמה ונמצאת טריפה באיסור תורה, יחזיר לו המוכר את הכסף כי חסרונו גדול מהנאתו.

לעומת זאת, אכילת שוגג של דבר האסור מדברי חכמים אינה מחייבת עונש וכפרה כלל, ממילא האדם האוכל נהנה בלבד ואין לו חיסרון כלל, לפיכך אין המוכר צריך להחזיר לו כסף.

 

נתיבות המשפט (ביאורים סימן רלד ס"ק ג):

ולכאורה אינו מובן, כיון דהמקח בטל הוי כמזיק או כאוכל שלא במקח ולמה יצטרך לשלם יותר משוויו.

ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מ"מ באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי.

תדע, דהא אמרינן בעירובין (סז ע"ב) בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא, ואילו היה נענש על השוגג היאך היה מניחין לו לעבור ולקבל עונש, אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשירה, והרי נהנה כמו מן הכשירה. ומש"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט, דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה, משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו.

 

• ראיית נתיבות המשפט

 

בדברי הבבלי עירובין מתואר אודות תינוק שברית המילה בשבת וחיממו לו מים לפני השבת, והם נשפכו. רבה אמר, שיחממו לו מים בביתו ויביאו אותם למקום ברית המילה.

אביי ניהל וויכוח עם רבה על ההיתר, עד שנעשה המעשה.

אביי אמר שאמנם היה לו להשיב עוד על ההיתר, אך הוא קיבל מרב יהודה שבדיני תורה יש להקשות ולברר ורק אז לעשות מעשה, ובדיני דרבנן עושים מעשה ולאחר מכן מקשים.

 

בבלי עירובין (סז ע"ב):

ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי.

אמר ליה אביי: והא לא ערבינן. אמר ליה: נסמוך אשיתוף. אמר ליה: הא לא שתפינן! – נימרו ליה לנכרי ליתי ליה.

אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב יוסף אמר רב כהנא: כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא – מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה.

בדרבנן – עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא.

 

רש"י (שם ד"ה בדאורייתא):

באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב, ישיב קודם מעשה שלא נעבור על דברי תורה.

אבל בדרבנן, כגון עירובי חצירות, שבקינן לחכם לעשות כהוראתו.

 

» מדברים אלו מוכיח נתיבות המשפט, שאין באיסור דרבנן עבירה כלל בשוגג, שאל"כ היה גם באיסור דרבנן להקשות ולברר ורק אז לעשות מעשה[8] –

ואילו היה נענש על השוגג היאך היה מניחין לו לעבור ולקבל עונש, אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן.

 

 

2. ביאור סברת נתיבות המשפט

הביאור המקובל בסברת נתיבות המשפט לחלק בין איסור תורה לאיסור דרבנן הוא שאיסורי תורה הם איסורים עצמיים (איסור חפצא), ולכן גם העובר עליהם בשוגג זקוק לעונש וכפרה משום שעבר על דבר עצמי אף שהיה שוגג.

ואילו איסורי דרבנן הם איסורים המגבילים את האדם (איסור גברא) משום שאין בכוחם של חכמים ליצור איסור עצמי על חפץ. לכן, עניינו של איסור מדברי חכמים הוא כאשר האדם עובר בזדון על דבריהם, אך כשאדם שוגג הוא אינו נענש כיון שאין איסור עצמי והפטור הוא מצד האדם השוגג.[9]

 

אתוון דאורייתא (כלל י):

והנה קצת האחרונים הוסיפו לחדש עוד דשוגג באיסור דרבנן אין צריך כפרה וסליחה שאינו דומה לשוגג באיסור תורה, שבכל איסורי תורה המעשה בעצמותה עבירה ואיסור וכן המאכל בעצמותו במאכלות האסורות וע"כ גם בשוגג אף שלא הייתה שם מחשבת עבירה עם כל זה הרי נעשתה מעשה עבירה וע"כ צריך כפרה וסליחה.

משא"כ בדרבנן שאין המעשה או המאכל בעצמותו איסור כלל, לפי ההנחה דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא נינהו, וע"כ רק אם האדם בזדון ליבו עובר על דברי חכמים הרי זה עבריין ורשע, אבל כשהיה שוגג בדבר אז לא הוי עבירה כלל ואין צריך כפרה וסליחה.

 

» לפיכך:

המוכר לחבירו דבר האסור מהתורה – מחזיר את הכסף, כי האוכל איסור תורה בשוגג עבר עבירה.

המוכר לחבירו דבר האסור מדרבנן – אינו מחזיר את הכסף, כי האוכל איסור דרבנן בשוגג אינה

     עבירה כלל.

 

משך חכמה (דברים יז, יא)[10]:

דדברי תורה האיסור בעצמו אסור והוי העובר כמו שהוא חולה, והיא מטמא הנפש לכן יש בהם קלים ויש בהם חמורים, כמו במאכלות שיש שמזיקים החולה ויש שממיתים אותו. אבל דברי סופרים, הם אינם נידונים מצד עצמותם, רק מצד המצווה שאסור למרוד, ולא תסור וכו' והוה כמרד. אם כן כולם חמורים, שבכל דבר הוא מורד.

ולזה אתי שפיר, דמוכר לו דברים האסורים באכילה מדין תורה, אינו מנכה לו מן הדמים שאכל, שהאכילה אף שלא מרד מכל מקום גרמה מחלה בנפש.

לא כן האסורים מדברי סופרים, מנכה לו מן הדמים, שהאכילה בעצמותה אינה מזקת, לו רק המרד וכאן לא מרד. וכזה כתב בנתיבות (חושן משפט) סימן רל"ד.

 

» דיני דרבנן: לדעת נתיבות המשפט, גדר איסור ומצווה מדברי חכמים היא רק 'מצווה לשמוע דברי חכמים' המורה על חובת האדם לציית להם ולא לעבור על דבריהם בזדון, אך אין בכוחם לפעול פעולת שינוי מהות באובייקטים במציאות.

 

ה. דחיית דברי נתיבות המשפט

 

1. דחיית הראיה: 'בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא'

כאמור, נתיבות המשפט הביא ראיה לביאורו מדברי הבבלי עירובין שם נאמר: 'בדאורייתא – מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן – עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא', וביאר שמדובר על איסור דרבנן בשוגג ולכן קודם יש לבצע את המעשה ואח"כ להקשות, כי בעבירת דרבנן בשוגג אין כלל איסור.

אולם, יש המבארים את דברי הבבלי בצורה שונה בתכלית – לדבריהם, מדובר במקרה שהרב יודע את הדין לאשורו ומורה הלכה כדבריו. ממילא, באופן כזה אין לתלמיד להקשות עליו ולסתור דבריו מדין כבוד רבו.

 

שו"ת תרומת הדשן (סימן מג):

אבל אין נראה להביא ראייה, דבכל איסור דרבנן אין צריך להפרישו מספק, מהא דאמר פרק הדר (עירובין סז ע"ב), מילתא דרבנן עבדינן עובדא והדר שאילנא, ופרש"י: אם שומע תלמיד שרבו פוסק היתר על איסור דרבנן, ויש להקשות עליו, יניח לעשות המעשה ע"פ רבו, ואח"כ יקשה לו, וכן מוכח בספר התרומה. הא קמן להדיא, דכל היכא דאין ברור לתלמיד האיסור דרבנן הוא, לא יכנס במעשה רבו, עד לאחר מעשה.

מ"מ אין נראה ראייה מכאן לנ"ד, דשאני התם שבא הרב להורות הלכה למעשה, ומסתמא מתיישב שפיר להורות כדת, ואף על פי שנראה לתלמיד לסתור ולהקשות, צריך לשתוק עד לאחר מעשה, ויחשוב ויאמר אולי יש לו תירוץ וישוב על קושייתו, ולא יכנס במעשה רבו. אבל לעולם אם רואה את רבו, ששולח את ידו לאכול דבר שנראה לתלמיד, שיש לחוש בו לאסור, אין צריך לשתוק, דאדרבה יחשוב דלאו אדעתא דרבו, ואישתלי הוא.

 

שו"ת רדב"ז (חלק ד סימן יט, אלף צג):

והא דאמרינן בדרבנן עבדינן והדר מותבינן, בזמן שהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מן התלמידים יש לו ספק או קושיות על המעשה, אם המעשה הוא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן, ואם מדרבנן עבדינן ובתר מותבינן וכן הוא המעשה בעירובין.

וזה פשוט מאד.

 

רמ"א (יורה דעה הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמב סעיף כב):

הרואה רבו עושה מעשה, ויש לו להקשות על זה – אם הוא איסור דאורייתא, יקשה לו קודם המעשה. ואם הוא איסור דרבנן, יניחו לעשות המעשה ואח"כ יקשה לו, הואיל ואינו יודע ודאי שעובר, אלא שיש לו להקשות על זה.

2. דחיית הסברא: בין איסור תורה לאיסור דרבנן[11]

על סברת האחרונים בביאור דעת נתיבות המשפט, שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא ואינם איסור עצמי, יש חולקים וסוברים שגם איסורי דרבנן הם איסורי חפצא, משום שכל תקנות חכמים הם כשל תורה[12]

וממילא העובר עבירת דרבנן בשוגג זקוק לכפרה[13]

 

אתוון דאורייתא (כלל י):

וראיתי במדרש תנחומא (נשא סי' כט) וז"ל: ילמדנו רבינו, נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מהו להדליק בה בשני. כך שנו רבותינו, נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום שלישי ומדליקו וכן בשאר הימים, אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו. למה, כיון שהוקצה למצווה אסור להשתמש ממנו.

לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקנים הואיל ואינן מהתורה.

אמר להם הקב"ה, בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים שנאמר ועשית עפ"י התורה אשר יורוך למה שאף על דבריהם אני מסכים שנאמר ותגזר אומר ויקם לך כו', עכ"ל…

 

אמנם באמת גוף הספק הנ"ל אי איסורים דרבנן איסורי חפצא נינהו אינו דאפילו נאמר דאין החכמים יכולים להטיל איסור על החפץ, עכ"ז כיון שהקב"ה מסכים על דברי חכמים א"כ אחרי שאסרו חכמים את הדבר הנה הקב"ה מסכים על האיסור וא"כ שוב רצונו יתברך שלא יאכל הדבר ההוא וא"כ כיון שהדבר ההוא מרוחק מרצונו יתברך אשר לו הארץ ומלואה ממילא נעשה הדבר ההוא חפץ של איסור בעצמותו וממילא חל עליו תיעוב מפאת ריחוקו מקדושת רצון המקום ית'.

וה"ה להיפוך, במצווה דרבנן אחרי שציוו חכמים לעשות כך וכך הנה הקב"ה מסכים על דבריהם וכיון שכן שוב המעשה הזאת נרצית מרצונו יתברך ואז ממילא חל על החפץ קדושה כיון שהוקצה ונתייחד לעשות בו רצונו יתברך כמו שחל על החפץ קדושה בהקצותו למצווה דאורייתא כי כיון שהוקצה הדבר לעשות בו רצון המקום יתעלה הנה נתקרב הדבר בזה אל קדושת רצונו יתברך והקרוב אליו הוא הקדוש ממילא.

 

 

ו. יסוד המחלוקת: גדר דיני דרבנן

המחלוקת בין נתיבות המשפט לחולקים עליו בגדר איסורי דרבנן, האם הם איסור גברא או חפצא, תלויה בהגדרת דיני דרבנן – האם דיני דרבנן נפרדים מדיני התורה והוו כב' רשויות שונות וממילא כוחם של חכמים מוגבל ליצירת מציאות ואין על האדם אלא חובה לשמוע דבריהם.

או שמא, דברי חכמים מצטרפים להיות כחלק מהתורה וממילא עפ"י הציווי שלהם יש הפיכת המציאות

 

הרב משה אביגדור עמיאל (דרכי משה ח"א, דרך הקודש שמעתתא א פרק ד):

אולם, כבר חקרנו חקירה כללית בהלאו דלא תסור מה גדרו – אם משום דע"י הכתוב הזה כללה התורה את כל דברי החכמים שהוי כאילו הם כתובים ומפורשים בתורה גופא, וא"כ מצוות דרבנן הוי מצוות מן התורה ואיסורי דרבנן הוי לא תעשה דאורייתא.

או דהוא רק עניין כיבוד כללי, כלומר שמחויבים אנו לכבד את החכמים בזה שנציית לדבריהם, כעין ציור כיבוד אם ואם שג"כ מחויבים לעשות את כל מה שיצוו.

 

• כעין דאורייתא: גדר דיני דרבנן הם כחלק מהתורה, וממילא אדם שקיים מצווה מהתורה שלא כתקנת חכמים, לא יצא גם ידי חובת המצווה מהתורה[14] – 

 

בבלי עירובין (כא ע"ב):

דרש רבא: מאי דכתיב וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ[15] – בני, הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שדברי תורה יש בהן עשה ולא תעשה, ודברי סופרים כל העובר על דברי סופרים חייב מיתה.

שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו? אמר קרא, עשות ספרים הרבה אין קץ.

» דיני דרבנן הם כשל תורה, ומ"מ לא נכתבו בתורה משום אריכות הדברים.

 

~ העושה סוכה שלא כמצוות חכמים, למרות שמדין תורה היא כשרה, לא קיים גם מדין תורה –

 

תוספות (סוכה ג ע"א ד"ה דאמר לך):

היכא דבית הלל מחמירים מדרבנן ובית שמאי מוקמי לה אדאורייתא ולא גזרינן, אם עשה כדברי בית שמאי לא יצא ידי חובתו אפילו דאורייתא, כדאשכחן לבית שמאי היכא דיתיב אפיתחא דמטללתא דגזרי שמא ימשך אחר שולחנו וקאמרי לא קיימת מצוות סוכה מימיך, דאפילו מדאורייתא לא קיים, ומדבית שמאי נשמע לבית הלל.

 

~ אדם שלא קידש על היין בערב שבת, לא יצא אף מהתורה במצוות קידוש השבת –

 

פרי מגדים (אורח חיים, פתיחה כוללת חלק ג אות ח):

כל מילי דרבנן אמרו במצוות עשה שצריך לעשות כך, אם הזיד ולא עשה כן אף מן התורה לא יצא… ויצא לנו הדין כך הדמיון, מי שהתפלל תפלת ח"י בשבת והזכיר שבת דיצא מן התורה… ידי קידוש, מכל מקום הואיל וחז"ל אסמכהו אקרא על הכוס יין וקידוש במקום סעודה דווקא א"כ אף מן התורה לא יצא.

ז. השלכה מעשית: הכשלת חבירו באיסור דרבנן בשוגג

 

• המכשיל חבירו באיסור דרבנן – האם עובר על איסור תורה?

המנחת חינוך מסתפק מה הדין אדם המכשיל את חבירו בעבירה על איסור דרבנן, האם הוא עובר על איסור תורה של 'לפני עיוור לא תיתן מכשול', שהרי מהתורה אין בעבירה זו איסור, או שמא מ"מ הוא מכשילו באיסור[16] –

 

 מנחת חינוך (מצווה רלב):

נסתפקתי אם מוכר לו דבר האסור לו מדרבנן אם עובר על לפני עיוור דאורייתא דהא מכשיל ליה, ואפילו עצה רעה אם נותן לו עובר על לפני עיוור, או דילמא כיון דמן התורה הוא מותר ורק מדרבנן אסור לא עבר מדאורייתא.

 

1. דעת נתיבות המשפט

מדברי נתיבות המשפט הסובר שאין כלל איסור בעבירה על איסור דרבנן הנעשה בשוגג, עולה שמותר להכשיל את חבירו באיסור דרבנן הבא לו בשוגג[17]

 

אור שמח (הל' גירושין פ"א הי"ז ד"ה וסעד):

אמנם לפי"ז, יהיה מותר ליתן איסור דברי סופרים לחבירו בשוגג, ולא יעבור על לאו דלפני עיוור.

 

~ הפרשה מאיסור דרבנן בשוגג

הרב יצחק אלחנן ספקטור דן במקרה שאדם נשא אישה שזינתה לפני כן בהיותה פנויה, שבמקרה כזה הקידושין בטלים משום 'כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה' – השאלה שנשאל היא, עתה שהקידושין בטלים והוא חי עם אישה פנויה ללא קידושין, שזהו איסור דרבנן בשוגג, האם צריך להודיע לו על כך ולהפריש אותו מאיסור זה?

 

שו"ת עין יצחק (חלק א אבן העזר סימן סז):

מכתב כת"ר הגיעני וע"ד שאלתו, באחד שנשא בתולה ונודע אחר הנישואין שזינתה מקודם והבעל אינו יודע גם עתה מזה. ומסתפק כ"ת אם מחויבים להודיע להבעל מזה. דהא קיי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה מקח טעות והקידושין בטלים והיא פנויה. ואף דאיסור פנויה אינו רק איסור דרבנן, בכל זאת מספקא ליה במי שעובר על דרבנן בשוגג אם מחויבים להודיעו היכא דאינו מכשילו בידיים…

ולעיקר סברתו יש מקום לדון לכאורה כן לפי מש"כ הנתיבות בסימן רל"ד ס"ק ג', דשוגג דרבנן אין צריך כפרה… ולפי זה הסברא נותנת לדברי כת"ר דבשוגג דרבנן אינם מחוייבים להודיעו ולהפרישו.[18]  

 

2. דעת החולקים

אולם, יש החולקים על דין זה העולה מדברי נתיבות המשפט, אך דבריהם מתחלקים לשניים –

יש הסוברים שאמנם כן משמע מדבריו אך אין הדין כן, ויש הסוברים שגם לדבריו אין הדין כן

 

~ הכשלת חבירו באיסור דרבנן בשוגג

אור שמח (הל' גירושין פ"א הי"ז ד"ה וסעד):

אמנם, לפי"ז יהיה מותר ליתן איסור דברי סופרים לחבירו בשוגג, ולא יעבור על לאו דלפני עיוור. ישתקע הדבר ולא יאמר.

 

~ הפרשה מאיסור דרבנן בשוגג

הרב ספקטור מביא ראיה שגם באיסור דרבנן בשוגג יש חיוב להפריש מאיסור משום שגם על עבירת שוגג מדרבנן צריך כפרה,[19] מדברי הבבלי שבת שם מבואר שיש מחלוקת האם הפשרת שמן היא בישולו ואסור להניחו ליד מקור חום.

ומובא מעשה כזה בבית המרחץ של חמי טבריה, שם הוזכרה הלכה זו במטרה להפריש מאיסור, שאיסור בישול בחמי טבריה הוא איסור דרבנן בלבד משום שאינו בישול באש.

כמו"כ, מובא שם בהמשך מקרה על הדחת קרקע של בית המרחץ, איסור דרבנן משום שמדובר על רצפת אבנים, ומ"מ הוזכרה הלכה זו בבית המרחץ במטרה להפריש מאיסור דרבנן בשוגג – 

 

בבלי שבת (מ ע"ב):

אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי. ואמר לי: טול בכלי שני ותן… היכי עביד הכי, והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכיסא… אפרושי מאיסורא שאני.

תדע, דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ, וביקש להדיח קרקע. ואמר לו: אין מדיחין. לסוך לו קרקע, אמר לו: אין סכין. אלמא אפרושי מאיסורא – שאני, הכא נמי: לאפרושי מאיסורא שאני.

 

שו"ת עין יצחק (חלק א אבן העזר סימן סז אות כא):

אך באמת אין בזה מקום ספק כלל כי ברור ופשוט הוא דאף מי שעובר בשוגג על דרבנן דמחויבים להפרישו, וראיה לזה מהא דשבת… ואי נימא דאינו מחויב להפרישו משוגג דרבנן, וכבר כתבתי למעלה דלפי דברי הנתיבות הסברא נותנת דגם שוגג בדין הוי בכלל זה, וא"כ איך היה מותר להם לדבר במרחץ דהא לא הוי שם אלא איסור דרבנן, דמה דביקש להניח פך שמן באמבטי מבואר שם דזה היה בחמי טבריה ואינו אסור מהתורה אלא מדרבנן כמבואר שם. וכן מה דביקש תלמידו דר"מ להדיח הקרקע אין זה אסור כי אם מדרבנן… דמרחץ ריצפת אבנים היא וליכא למיחש לאשוויי גומות, ובכ"ז חיישינן דלמא מיחלף בקרקע אחר עי"ש. והוי רק איסור דרבנן קל והיה זה בשוגג ואיך היו רשאים לדבר במקום שלא היה להם מהצורך להפריש מאיסורא ושלא לצורך אסור לדבר דברי תורה. וע"כ מוכח דאף בשוגג דרבנן מחויב להפריש לחבירו.

» כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה

שו"ת עין יצחק (חלק א אבן העזר סימן סז אות מא):

נחזור לעניינינו, דאי נימא דשוגג דרבנן צריך כפרה בוודאי החיוב להודיע לחבירו ולהפרישו מאיסור… וא"כ בנדון דידן ודאי החיוב להודיע להבעל.

 

~ יש המבארים, שגם לדברי נתיבות המשפט אמנם אין עונש ועבירה באיסור דרבנן בשוגג, אך מ"מ הוא סובר אסור להכשיל את חבירו בכך[20] –

 

שו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן מד):

דאע"ג שכתב הנתיבות המשפט (בסי' רל"ד ביאורים סק"ג) דמי שנכשל באיסור דרבנן בשוגג לא עשה שום עבירה ואין צריך כלל שום כפרה, מ"מ חוץ ממה שרבו החולקים עליו, גם נראה פשוט שאף להנתיבות איסור גמור הוא להכשיל את חבירו ולהאכיל אותו איסור דרבנן… באיסור דרבנן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו, וגזרו גם בדרבנן על המכשיל שהוא מזיד להתנהג עם איסור דרבנן כמו עם דאורייתא דאסור משום לפני עיוור לא תיתן מכשול אף על גב שלמעשה אין מי שיכול להיכשל בדרבנן בשוגג.

 

ח. השלכות: הכשלה ואי-הפרשת חבירו מאיסור דרבנן בשוגג

כאמור, נחלקו הפוסקים האחרונים בשאלה האם מותר להכשיל את חבירו או לא להפרישו מאיסור דרבנן בשוגג

 

1. הכרזה על עירוב שנקרע

 

שו"ת באהלה של תורה (ח"ב סי' נד – כסלו תשכ"ה):

צורת הפתח המקיפה את הכפר (להלן: עירוב) נקרעה לפני שבת, ואי אפשר היה לתקנה. והסתפקתי אם להכריז על כך בציבור או לא…

הנחת יסוד לדיוננו היא שאין כאן רה"ר דאורייתא, אלא כרמלית דרבנן, וא"כ יש לברר מהו החיוב להפריש אדם מאיסור דרבנן שהוא עובר בשוגג?…

העולה מכל האמור הוא, שהדעת נוטה יותר לומר שחייבים להפריש מאיסור גם מי שעובר עבירה דרבנן בשוגג. וגם הנתיבות לא אמר אלא לעניין מוכר שמכר לאדם איסור דרבנן והקונה אכלו בשוגג שאין צריך להחזיר לו הדמים כי אינו צריך כפרה, אך הרואה את חבירו עובר עבירה חייב להפרישו, גם לדעת הנתיבות.

 

~ לדעת הרב שאול ישראלי (עמוד הימיני סי' לז)[21], אמנם לדברי נתיבות המשפט אין איסור בעבירת דרבנן בשוגג, מ"מ יש בהודעה והפרשה מאיסור גמילות חסד משום שמן הסתם אדם המקיים מצוות כהלכה מעוניין לא לעשות אפילו איסור רבנן בשוגג, א"כ ההודעה עבורו היא גמילות חסד וממידת חסידות.

מ"מ הוא מוסיף, שאם ההודעה הכללית תגרום לידי הכשלה של אחרים שימשיכו לעבור על האיסור במזיד, אין להודיע בצורה כללית אלא רק בצורה חשאית.

2. עמידה בתפילה כשמכשיל אחרים

מה הדין כאשר בא אדם לתפילה ולא מצא מקום פנוי לעמוד לתפילת עמידה, ולכן הוא עומד במעבר במקום שהוא מכשיל את חבירו העובר לפניו בשוגג?

לאור מחלוקת הפוסקים הנ"ל, האם ניתן להכשיל את חבירו באיסור דרבנן בשוגג, יש לדון בשאלה זו.[22]

 

3. הודעה לכהן

לדעת הרמ"א, כהן שהוא ישן בבית ומת אדם בבית, צריך להעיר את הכהן ולהפרישו מאיסור טומאה. הש"ך דייק, שזה דווקא באיסור טומאה דאורייתא, אך באיסור טומאה מדרבנן אין צורך להפרישו מאיסור

 

רמ"א (יורה דעה סימן שעב סעיף א):

כהן שהוא ישן, ומת עמו באוהל, צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא.

 

ש"ך (שם ס"ק ג): "ולפי זה משמע, דבאיסורא דרבנן אין צריך להקיצו".

 

? לדעת הש"ך (שם ס"ק ב), כאשר יש נפטר בתוך חדר סגור או בתוך בית סגור, יש איסור טומאה מדרבנן בחדרים או בבתים האחרים, משום שסוף טומאה לצאת כשייפתחו את הדלת. 

לאור זאת, האם יש חובה להודיע לכהן הנמצא בחדר בתוך הבית או בתוך בית חולים, שיש נפטר. או שמא כיון שמדובר על איסור דרבנן שהוא יעבור בשוגג, אין צריך להפרישו מכך?

 

נשמת אברהם (יו"ד סי' שעב עמ' תקסג):

א. האם מותר לשכן שהנפטר נמצא בביתו לא להודיע לשכנו כהן כדי למנוע ממנו לצאת מביתו ולעבור בשוגג על איסור, בהסתמך על דעת הש"ך שהוא איסור דרבנן, על אף שחולקים עליו ועל הנתיבות שהעובר על איסור דרבנן בשוגג אינו צריך כפרה…

ב. בבית חולים שנמצא בו כהן חולה שהולך לבית הכנסת שם או לבדיקות וכו' לא דחופות ונמצא מת באותה מחלקה או בבניין תחת אותה גג, האם מחויבים לאמור לו לסגור את דלת החדר עד שיוציאו את הנפטר.

וכתב לי הגר"ש הלוי וואזנר… אע"פ שהוא שוגג בדרבנן, חייב להודיעו.

 

 

ט. סיכום

• עבירת שוגג באיסור תורה – יש צורך בכפרה.

 

• עבירת שוגג באיסור דרבנן – מחלוקת הפוסקים.

 

עונש וכפרה

~ דעת נתיבות המשפט: אין צורך בכפרה.

טעמו, איסורי דרבנן הם איסורי גברא שהכוונה היא על כך שאדם עובר על איסור דרבנן בשאת-נפש ובמזיד, אך בשוגג אינו עובר כלל איסור.

 

~ דעת החולקים: יש צורך בכפרה.

טעמם, איסור דרבנן הם איסורי חפצא לאחר שהקב"ה הסכים על ידם ו'כעין דאורייתא תקון'.

 

הכשלת חבירו / אי-הפרשת חבירו – יש הטוענים בדברי נתיבות המשפט, שכיון שלדבריו אין איסור כלל בעבירת דרבנן בשוגג, א"כ אין איסור 'לפני עיוור' במכשיל חבירו באיסור כזה, וכן אין צורך להפריש ולהודיע לחבירו על איסור כזה שעושה.

אולם, יש החולקים על הבנה זו בדבריו.

 

גדר דיני דרבנן: גברא – 'מצווה לשמוע דברי חכמים', אך אין בכוחם ליצור מציאות.

             חפצא – דיניהם כלולים בדיני התורה, ו'כעין דאורייתא תקון'.

 

 

 

[1] בראשית (ג, ו).
[2] ראה באריכות שו"ת עשה לך רב (ח"ח סי' עה).
[3] כ"כ רבינו יונה (אבות פ"ד מ"ד): "אף השגגה נחשבת לו עוון בזמן שאינו אנוס שהיה לו להיזהר שלא יבוא חטא על ידו ולא נזהר שלפיכך חייבו הכתוב קרבן שיכפר לו".
[4] השווה כן לדבריו במורה הנבוכים (חלק ג פרק מא): "ואמנם השוגג יש בו חטא, כי אילו הפליג להתיישב ולהיזהר לא באה שגגה לידו, אלא שלא ייענש כלל, ואמנם צריך כפרה ומפני זה מביא קרבן".
[5] ניתן לבאר זאת לאור דברי החינוך (מצווה טז), המבאר שאחר הפעולות נמשכים הלבבות: "ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד יינטה אל הטוב, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
[6] כעי"ז, ראה: על התשובה (עמ' 64).
[7] כן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רלד סעי' א-ד; יו"ד סי' קיט סעי' יג).
[8] כן משמע מדברי שו"ת הרשב"א (המיוחסות לרמב"ן, סימן קנ): "במעשה זה שאמרת שאין בו אלא מעט בתוך הרבה ואי אפשר לבא בו לידי איסור דאורייתא. והו"ל לכל היותר ספק דרבנן. ובדרבנן בכיוצא בזה עושין מעשה ואח"כ שואלים". כ"כ שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תפח).
[9] כ"כ לבאר עניין זה בדעת נתיבות המשפט: הרב אלחנן וסרמן (קובץ הערות, סימן ח אות טו): "ואפשר שכוונתם תתבאר לפי מ"ש בנתיבות המשפט (סי' רלד ס"ק ג), דבעובר איסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה כלל, משא"כ בדאורייתא דגם שוגג צריך קרבן. ונראה לפי"ז, דבאיסור דרבנן אין המעשה מצד עצמה אסורה, אלא שמצווה לשמוע לדברי חכמים, וכיון שעושה בשוגג ואין כוונתו ודעתו לעבור על דברי חכמים לא עשה איסור כלל"; שערי יושר (שער א פרק ז אות צט): "ועיין בנתיבות המשפט סימן רל"ד סק"ג שכתב דבאיסור דרבנן אם עבר בשוגג א"צ כפרה וכאילו לא עבר דמי, יעו"ש. וזה כמו שכתבתי דבדרבנן עיקר האיסור מה שסירב ולא שמע לקול דברי חז"ל, וסירוב לא שייך רק בעושה במזיד, אבל בעושה בשוגג לא שייך סירוב, אבל במה שאסרה תורה נעשית נגד רחמנא גוף המעשה וזה נכון"; השווה כן לדבריו בשערי ישר (שער א פרק י ד"ה ולפי המתבאר): "דאיסור תורה נתהפך הדבר באמת לדבר שאינו ראוי, אבל איסורי הנאה דרבנן לא אבדו באמת איכות תשמיש הראוי לאדם אלא שהאדם מתירא להנות ממנו שמצות הלאו דלא תסור מפחידו שלא להנות ממנו, וכל שהחפץ ראוי להנאת אדם אלא שהאדם מחמת פחד מונע עצמו מלהנות מן החפץ, אין החפץ בטל מאיכותו וחשוב ממון גמור מן התורה"; שו"ת תורת חסד (לובלין, ח"א או"ח סי' לא אות ה): "והעיקר מה שי"ל בזה דאף שהתורה ציוותה בלאו דלא תסור שלא לעבור על דברי סופרים מ"מ איסור זה הוא אקרקפתא דגברא שאסור לו לעבור על דברי חכמים אבל לא איסור חפצא… ומש"ה אף שאכלו בשוגג צריך כפרה שהרי אכל דבר איסור בשוגג. אבל באיסור דרבנן אין איסור תורה על הדבר בעצמותו אבל הוא רק על האדם העובר ומש"ה כל שהיה שוגג ולא כיון לעבור על דברי חכמים לא עבד איסורא כלל"; ראה גם: שדי חמד (ח"א מערכת האלף כללים אות קח קמז ע"א).
[10] השווה כן לדבריו באור שמח (גירושין פ"א הי"ז ד"ה וסעד).
[11] דיון זה ביחס להגדרת איסורי דרבנן האם הם איסור חפצא או גברא, ראה עוד: בית האוצר (ח"א מערכת א-י כלל קכב); שו"ת להורות נתן (חלק יב סי' לז אות א-ב) שדן בעניין זה לגבי ברכה על מצווה דרבנן; שו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סי' יד אות ט) שהביא דעות שונות; שו"ת צפנת פענח (ח"א סי' לב – הובאו דבריו גם במפענח צפונות, סי' ז אות ד): "כל דיני התורה חל בין על האדם בין על החפץ בין על הזמן… ואיסור דרבנן רק על האדם, כי אין להם כוח לתקן רק על החפץ"; ובספרים מפענח צפונות (קונטרס מאה סברות, אות א) וכללי התורה והמצווה (ח"א אות קיח) הוסיף בשמו: "בגדר אם דרבנן הוי איסור גברא, יש בזה אריכות גדול וכו', ובאמת יש בזה כמאה סתירות בש"ס"; פרי עץ הדר (אתרוג, ח"א דף קעז ע"ב-קעט ע"ב) כתב שיש באיסורי דרבנן גם גברא וגם חפצא.
[12] ראה גם: קובץ הערות למסכת יבמות (סימן ח אות טו): "מיהו היסוד הזה אינו מוסכם, וכבר נתבאר בקונטרס דברי סופרים כי איסורין דרבנן הן אסורין מצד עצמן"; קובץ שעורים (קונטרס דברי סופרים, סימן א אות לב). אולם, ראה: שו"ת תורת חסד (אורח חיים סימן לא אות ה) שצידד בדעת נתיבות המשפט, והתמודד עם טענה זו: "והעיקר מה שי"ל בזה דאף שהתורה ציוותה בלאו דלא תסור שלא לעבור על דברי סופרים, מ"מ איסור זה הוא אקרקפתא דגברא שאסור לו לעבור על דברי חכמים אבל לא איסור חפצא, דבאיסור תורה כמו חלב ודם שהדבר עצמו אסור מהתורה דאיסורי תורה הוי איסור חפצא… ומש"ה אף שאכלו בשוגג צריך כפרה שהרי אכל דבר איסור בשוגג. אבל באיסור דרבנן אין איסור תורה על הדבר בעצמותו אבל הוא רק על האדם העובר ומש"ה כל שהיה שוגג ולא כיון לעבור על דברי חכמים לא עבד איסורא כלל".
[13] ראה: שו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קעה) אודות בעל ואישה ששכחו שעת הוסת וקיימו יחסי אישות ללא דם, שאפילו לסוברים שחיוב הפרישה בשעת הוסת הוא מדרבנן: "עכ"פ צריכים לעשות תשובה, שאף על איסור דרבנן בשוגג צריכים לשוב בתשובה על אשר לא נזהרו ולא אסיק אדעתייהו דהוא יום הוסת".
[14] ראה כן עוד: המקנה (סופר, כלל נג אות א).
[15] קהלת (יב, יב).
[16] ראה: שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' סה אות ט) מש"כ בעניין זה.
[17] ראה גם: שו"ת אבני נזר חלק אבן העזר סימן נא אות ח): "בדרבנן שוגג ליכא לפני עיוור, דאין מכשול בדרבנן כשאינו יודע, שהרי ספק דרבנן להקל, ש"מ שאינו נענש באינו יודע, שאם ייענש איך יכניס עצמו בספק עונש, אלא ודאי כיון שאינו יודע שאסור בוודאי אינו נענש, כל שכן כשאינו יודע כלל שאסור שאינו נענש ואינו מכשול"; שו"ת הר צבי (יורה דעה סימן קכד ד"ה שוב הוגד לי) בהבנת דעת נתיבות המשפט.
[18] פיסקה זו היא בשו"ת עין יצחק (חלק א אבן העזר סימן סז אות טז).
[19] ראה בדבריו שו"ת עין יצחק (חלק א אורח חיים סימן כו אות יב): "וכבר כתבתי במק"א להוכיח דגם שוגג דרבנן צריך כפרה ודלא כהנתיבות בסי' רל"ד".
[20] כ"כ שו"ת אחיעזר (חלק ב סימן נ אות ז ד"ה והנה).
[21] הוסברו דבריו גם בשו"ת באהלה של תורה (ח"ב סי' נד אות ה).
[22] ראה: מעדני יום טוב (זנגר, ח"א סי' ט עמ' סה).

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים