תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

עמד לכתף ועמד לפוש
שבת
כותב החידוש: ישראל מאיר אביטן

מראה מקומות: שבת ה' ב'

בענין עמד לכתף ועמד לפוש

א. דין עמד לכתף ועמד לפוש וטעם אמאי העומד לכתף חשיב כמהלך

שבת ה' ב' א"ר אבין א"ר אילעא אמר ר' יוחנן היה טעון אוכלים ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד, אמר אביי והוא שעמד לפוש, ממאי מדאמר מר תוך ד' אמות עמד לפוש פטור לכתף חייב חוץ לד' אמות עמד לפוש חייב לכתף פטור וכו'. ופירש"י "אינו חייב עד שיעמוד ואח"כ יעקור עצמו לצאת וכו' אבל בלא עמידה ליכא עקירה אלא עקירה ראשונה והיא לא היתה ע"מ לצאת וכו'", "תוך ארבע אמות – המעביר ארבע אמות ברשות הרבים ועומד תוך ארבע אמות לפוש וחזר והשלים והניח או עמד שם. פטור – שלא העביר ארבע אמות בעקירה אחת ואם לכתף עמד בתוך הארבע אמות וכשהשלים ארבע אמות הניח או עמד שם לפוש חייב ועמידה דתוך ארבע לאו עמידה היא שהיתה לכתף. חוץ לארבע אמות – המעביר ארבע אמות שלימות ועומד חוץ לארבע אמות אם לפוש עמד הוי הנחת גופו כהנחת חפץ, ואם לכתף עמד אין זו עמידה ואם נטלה אחר מידו אחרי כן שניהם פטורין", עכ"ל.

ומבואר בדברי הגמ' דעמד לכתף לא חשיב עמידה, והחפץ לא נחשב מונח[1]. ודוקא בעמד לפוש חשיב דהחפץ נח, ולפיכך ההולך ד"א ברה"ר כל עוד לא עמד לפוש פטור כיון דחשוב כמהלך, ומשעה שעמד לפוש חייב אם העביר ד"א ברה"ר ממקום העקירה.

ויש לעיין מה טעם החילוק בין עמד לכתף ובין עמד לפוש, דלכאו' מסברא היה נראה דבין בעמד לכתף ובין בעמד לפוש החפץ חשוב כמונח, ומאי נפק"מ מה חשב אותו אדם בשעה שעמד הא כיון דסו"ס החפץ נח נראה מסברא דהוי הנחה לענין שבת.

והנה בגמ' כתובות ל"א א' איתא לענין הגונב בשבת "לא תימא ע"מ להצניעו אלא אימא ע"מ להוציאו, הכא במאי עסקינן כשעמד, עמד למאי אי לכתף אורחיה הוא, אלא בעומד לפוש וכו'", ומבואר דטעם הדבר דעמד לכתף לא חשיב הנחה לענין שבת משום "דאורחיה הוא", ופירש"י וז"ל "ואין עמידתו הנחה לבטל עקירה ראשונה ממלאכת שבת", ולכאו' מבואר מהנ"ל דאה"נ החפץ חשוב כמונח, ומיהו לא חשיב דבטלה עקירה ראשונה כיון דדרך הוצאה היא שעומד לכתף בדרך הוצאתו, וכלשון הגמ' אורחיה הוא, ולהכי החפץ לא נחשב כמונח כיון דהכי הוא דרך הוצאה.

וביאור הדבר הוא דגדר מלאכת הוצאה הוא שינוי מקום החפץ וכידוע, וכבר כתב הרמב"ם דהוצאה אע"פ שאינה מלאכה מ"מ מלאכה קורא אותה, וטעם הדבר דשינוי מקום החפץ מרה"ר לרה"י וכן להיפך חשיב שינוי בחפץ עצמו והוי מלאכה. וא"כ כל אדם שעוקר חפץ מרה"י ונוטלו להעבירו לרה"ר, בכל שעת העברתו הרי יש לו עדיין התייחסות מועטת למקום הנחתן הראשון כיון דאכתי לא נקבע לו מקום חדש, ונמצא א"כ דחפץ זה הוא באמצע תהליך ההוצאה. ומכיון דדרך הוצאה היא ע"י כיתוף, א"כ כל זה נחשב כאמצע תהליך ההוצאה ואע"פ שהחפץ בפועל מונח, מ"מ הרי הוא באמצע תהליך ההוצאה, וכיון שדרך ההוצאה היא ע"י כיתוף כשנצרך החפץ לא קבע לעצמו מקום חדש, עד שיניח אותו ע"מ להניח ולא לכיתוף בעלמא, ודו"ק.

ויתירה מזו מוכח בדברי התוס' לעיל, דאיתא בגמ' לעיל (ג' א') בעי מיניה רב מרבי הטעינו חבירו אוכלים ומשקין והוציאן לחוץ מהו עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומיחייב או"ד לא, א"ל חייב ואינו דומה לידו וכו', ומייתי בגמ' סייעתא דתניא היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום והוציאן לחוץ משחשיכה חייב לפי שאינו דומה לידו. ובתוס' (שם ע"ב ד"ה היה טעון) כתבו דהא דנקט היה טעון מבעוד יום ולא נקט היה טעון משחשיכה ועמד לפוש ועקר עצמו ועמד לצאת חייב, דאי הוי נקט הכי אין להוכיח דעקירת גופו הוי עקירה דאיכא למימר דחייב משום עקירה ראשונה, ולהכי נקט היה טעון מבעוד יום דליכא למימר דחייב משום עקירה ראשונה אלא מוכח דעקירת גופו כעקירת חפץ.

והקשה הגרעק"א בדרוש וחידוש דהא קיי"ל עמד לפוש חשיב הנחה, וא"כ ודאי דהיה טעון משחשיכה ועמד לפוש חשיב הנחה, ואם עקר עצמו ויצא חייב א"כ מוכח שפיר דעקירת גופו הוי עקירה.

וייסדו רבותינו ליישב קו' הגרעק"א (שמעתי בשם הגרש"ר, וראיתי במצעדי גבר סי' ח') דאע"ג דעמד לפוש חשיב כמונח מ"מ כל עוד שלא נעשה בחפץ מעשה הנחה לא בטלה עקירה הראשונה ואיכא למימר דחייב משום עקירה הראשונה ולא משום מה שעמד לצאת [והיינו למאי דבעי התם בעקירת גופו והנחת גופו דלמא לא הוי הנחה, אבל בתר דמסיק דעקירת גופו הוי עקירה והנחת גופו הוי הנחה א"כ כשעמד לפוש חשיב עושה מעשה הנחה בחפץ ממש ובטלה עקירה ראשונה]. ומבואר בהנ"ל דאע"ג דהחפץ נחשב כמונח דהא עמד לפוש, מ"מ כל עוד לא נעשה מעשה הנחה בחפץ הרי עדיין לא נקבע לחפץ מקום חדש ולא בטלה עקירה ראשונה, ודו"ק. וודאי היכא דעמד לכתף ואורחיה הוא לא בטלה עקירה הראשונה.

ב. בענין העומד לכתף וחברו נטל ממנו

יש לעיין באדם שהוציא אוכלין ומשקין ועמד לכתף ונטל חברו ממנו את אותם האוכלים והמשקין, אי חשיב עוקר חפץ מונח ואם הוציאו לרשות אחרת והניחו חייב, או"ד חפץ עקור עקר ולא מיחייב כיון דליכא עקירה.

וכתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב י"ב חלק ה') וז"ל "אבל עמד לכתף כלומר לתקן המשאוי ובא חברו ונטלה ממנו שניהם פטורים מן התורה שהרי העמידה לא היתה עמידה והרי לא עשה הוא הנחה וחברו שנטלה עשה ההנחה. אבל עמד לנוח לא הוי עמידה והוי כמו הנחה ואפילו בא חברו ונטלה חייב מדאורייתא שכבר עמד והרי הוא כמו הנחה" עכ"ל הנצ"ל. ומבואר בדברי רבינו ירוחם דהעומד לכתף החפץ לא נחשב מונח כלל, ואפי' אם חברו בא ונטלה ממנו לא חשיב עקירה דחפץ עקור  עקר.

אכן החזו"א (שבת סי' ס"ב אות ד') כתב להסתפק בהנ"ל "ויש להסתפק עמד לכתף ועקר חברו מידו והוציא מהו מי חשיב לגבי עקירת חפץ כמונח או לא", וכ"כ להסתפק בזכרון שמואל (עמ' ת"ק אות ד'). ונראה דביאור הדבר הוא דאיכא למימר כמשנ"ת לעיל בדברי רבינו ירוחם דכיון דהחפץ מצוי באמצע תהליך הוצאתו א"כ הרי הוא חשוב כעקור, אכן איכא למימר באופ"א דסו"ס החפץ מונח, וכמשנ"ת לעיל אות א' דחפץ ע"ג אדם עומד חשיב חפץ מונח אע"ג דעמד לכתף, אלא דכיון דאורחיה הוא לא בטלה עקירה הראשונה אך חפץ זה נחשב כמונח. ולפי"ז איכא למימר דהא דדין חפץ זה כעקור היינו דוקא כלפי העומד לכתף דדרך ההוצאה היא גם כשמכתף באמצע, ולהכי לצורך הוצאה זו ועקירת החפץ מרה"י לרה"ר חשיב החפץ כעקור. אך אליבא דאמת חפץ זה מונח ולהכי איכא למימר דהעוקר חפץ זה מע"ג האדם עומד לכתף חשיב עקירה.

בזכרון שמואל (שם) הביא מחותנו הגרצפ"פ לפשוט הספק הנ"ל מדברי רש"י שכתב וז"ל "ואם לכתף עמד אין זו עמידה ואם נטלה אחר מידו אחרי כן שניהם פטורין", ומפורש לכאו' כדברי רבינו ירוחם. אכן כתב שם שאפשר לדחוק ברש"י דמיירי שהשני לא עמד חוץ לד"א, ואה"נ אם עקר והלך ד"א והניח חייב. אך לפי"ז עולה א"כ דעיקר דברי רש"י לא בא אלא לפרש דלא חשיב הנחה לחייב את הראשון, אך צ"ע א"כ מהו שכתב רש"י שניהם פטורים, הול"ל הראשון פטור. ונראה דפשט דברי רש"י הם דאיירי אפי' בכה"ג דהשני עקר והעביר ד"א והניח ואפ"ה פטור כיון דלא עקר[2], וכדברי רבינו ירוחם (וצ"ע מפני מה השמיט החזו"א את דברי רש"י).

ג. הדין בעומד לא לפוש ולא לכתף אלא מסיבה אחרת

בגמ' מבואר דהעומד לפוש חשיב עומד והחפץ נחשב כמונח, ואילו העומד לכתף אינו חשוב כעומד והחפץ נחשב כעקור ועומד. ולעיל נתבאר הטעם דאה"נ החפץ נחשב כמונח ומיהו כיון דאורחיה בהכי, פי' הדרך להוציא הוא ע"י שמכתף כאשר החפץ לא נח טוב, לפיכך העומד לכתף לא חשיב כנח. ויש לעיין מה הדין בעמד לא לכתף ולא לפוש אלא מחמת איזה סיבה אחרת. והחזו"א (שם) כתב וז"ל "נראה דהאי לפוש רבותא הוא, כש"כ עמד לדבר עם חברו וכיו"ב, אבל לפוש הו"א כיון דנופש להחליף כח למשאו כלכתף דמי, קמ"ל", ומבואר בדברי החזו"א דהעומד לדבר כעומד לפוש דמי, ואדרבה עומד לפוש קמ"ל דהוי כנח ולא אמרינן דכיון דצורך ההוצאה היא כלכתף דמי.

וכן בשנות חיים (תשובה קמ"ג) מבואר בדומה לדברי החזו"א, דהא דנקט עומד לפוש הוי הנחה אין הכוונה דבעינן שיעמוד דוקא ע"מ לפוש, אלא אתי לאפוקי עומד לכתף דלא חשיב הנחה, אבל עומד מחמת איזה סיבה אחרת דינו כעומד לפוש [והביא ראיה מהא דבן עזאי ס"ל מהלך כעומד, וקשה מה לי בכך דמהלך כעומד והא אף אם עומד אינו נחשב הנחה אא"כ עמד לפוש. ומוכח דכל עמידה בסתמא חשיב הנחה, אא"כ עמד לתקן משאו ולא חשיב הנחה].

וכן מבואר בשעה"צ, דהנה פסק בשו"ע (שמ"ט ה') וז"ל "אסור להוליך חפץ פחות פחות מד' אמות וכו'", וכתב במשנ"ב "פחות פחות וכו' מקרי פחות ע"י שעמד לפוש בינתים דהוי כמו שמניח החפץ לארץ וכו'", ובשעה"צ (שם סקי"ח) הביא דעת רבינו ירוחם (הובא במשנ"ב רס"ו סקי"ח) דלא מיקרי עומד לפוש אא"כ ישב אבל אם לא ישב לפוש אלא עמד מחמת איזה סיבה אחרת לא מיקרי הנחה, ובמשנ"ב שם נקט להלכה דאפי' אם עמד תוך ד"א רק כדי שלא יעבור משום מעביר ד"א ברה"ר, מ"מ חשיב הנחה. ובשעה"צ הנ"ל ג"כ נקט בפשיטות דלא נקט עומד לפוש אלא לאפוקי עמד לכתף, אבל כאשר עמד לא מחמת כיתוף אלא מחמת סיבה אחרת הוי כהנחה.

והביא בשעה"צ ראיה לדבר מהא דמבו' בגמ' קנ"ג ב' דבהמה שעמדה להשתין מים חשיב עמידה, ואע"ג דאי"ז עומד לפוש מ"מ חשיב עמידה, ומסתמא ה"ה באדם ולא רק בבהמה, ומבואר דכל עמידה הוי כהנחה לבד מעמידה לצורך כיתוף, וכתב בשעה"צ דלפי"ז דברי רבינו ירוחם צ"ע.

אכן בשפת אמת (קנ"ג ב') כתב בפשיטות דדוקא עמד לפוש חשיב הנחה ולא שאר עמידות וכדברי רבינו ירוחם, וכתב להקשות מהא דבהמה שעמדה להשתין חשיב עמידה, וכתב לחלק בין עמידה דאדם לעמידה דבהמה, דבהמה לאו בת דעת היא וכל עמידה דידה הוי הנחה, משא"כ אדם בר דעת דוקא בעמד לפוש חשיב שהחפץ נח.

[ונראה כוונת השפת אמת דבהמה אין לה דעת לחשוב על המשך פעולתה, וכאשר היא עומדת אינה מעלה בדעתה שתמשיך לשאת את המשאוי שעליה אלא כאן היא נחה ולהכי חשיב הנחה, משא"כ אדם שיש לו דעת הרי בדעתו כל שעה שימשיך לשאת את המשא ולהכי לא הוי הנחה אא"כ עמד לפוש].

ד. ביאור דעת רבינו ירוחם דהעומד לא לפוש ולא לכתף כעומד לכתף דמי

והנה מסברא לכאו' הדין עם כל האחרונים הנ"ל, המשנ"ב חזו"א ושנו"ח דס"ל דכל עמידה שאינה לכתף חשיב כעמידה לנוח. וטעם הדבר הוא כפי מה שנתבאר לעיל (אות א') דמעיקה"ד החפץ מונח אף בעמד לכתף, דבכל עמידה החפץ נחשב למונח, אלא בעמד לכתף סברא אחרת יש, דכיון דדרך הוצאה היא בעמידה לכתף לא מיעקרא עקירה קמייתא, כיון דהכי הוא דרך הוצאה וכנ"ל. ולפי"ז פשוט הדבר דאם לא עמד לכתף, אף אם אין עמידתו לפוש מ"מ חשיב הנחה כעומד לפוש.

אך דעת רבינו ירוחם צ"ב טובא. ונראה דביאור הדבר הוא דס"ל לרבינו ירוחם דהחפץ לא נחשב כנח, ודוקא בעמד לפוש החפץ נחשב כנח אבל אי עמד מחמת סיבה אחרת החפץ נחשב כעקור. וביאור הדבר הוא כיון דחפץ זה נמצא באמצע תהליך ההוצאה ושינוי מקומו מרה"י לרה"ר [או להיפך], ולפיכך כל עוד לא נקבע לחפץ מקום חדש הרי הוא עקור ועומד אא"כ עשה מעשה הנחה בגוף החפץ, או עכ"פ עמד לפוש דחשיב כמעשה הנחה.

ולפי"ז א"ש היטב מה שפסק רבינו ירוחם בעומד לכתף וחברו נטל ממנו, דאף אם חברו טלטל החפץ ד"א ברה"ר והניח פטור כיון דלא עקר, והדברים מבוארים היטב דס"ל דחפץ עקור עקר וכנ"ל כיון דהחפץ נמצא באמצע תהליך הוצאתו. אכן החזו"א לשיטתו כתב להסתפק בזה, וצידד דלמא חשיב עקירה כיון דס"ל דהחפץ מעיקרו נח אלא דלגבי הוצאה זו אינו נחשב כמונח כיון דהכיתוף הוא צורך הוצאה, אך החפץ כלפי עצמו נחשב כמונח ודו"ק היטב.

ה. הניח על הארץ לצורך כיתוף לפי המתבאר לעיל

יש לעיין בהעומד לכתף, אך הניח את המשאוי על הארץ לצורך הכיתוף, האם בכה"ג ודאי חשיב כנח או"ד אף בכה"ג לא חשיב כנח. ובשיטה להר"ן כתוב וז"ל "אבל עמד לכתף פטור – פי' ודוקא משאוי על כתפו אבל אם הניח משאוי ע"ג קרקע אפילו על דעת כיתוף פשיטא דחשיבא הנחה וכשהוא עוקרה מרה"י חשיבא עקירה". וכן בזכרון שמואל (שם) כתב דפשוט הוא שהמניח לכתף חשיבא הנחה.

אכן בחזו"א (שם) כתב להסתפק בזה, וז"ל "עוד יש להסתפק אי הניח החפץ לארץ לצורך כיתוף אי חשיב הנחה", והביא החזו"א ראיה מהא דאיתא בגמ' להלן ח' ב' אמר רב יהודה האי זירזא דקני רמא וזקפיה רמא וזקפיה לא מיחייב עד דעקר ליה. ובתוס' שם כתבו לתמוה מאי קמ"ל, ויישבו וז"ל "וי"ל דקמ"ל דאע"ג דדרך להוליכם בענין זה שאינן קלין לנושאן והוי כמו עומד לכתף דאמרינן לעיל דחייב, אפ"ה פטור". ולכאו' דברי התוס' תמוהים מה ענין זה לזה, והא בעמד לכתף לא איירי בנח ע"ג הארץ משא"כ הכא והדרא קו' לדוכתא מאי קמ"ל פשיטא. והוכיח החזו"א דבעמד לכתף אפי' הניח לא חשיב הנחה, והא דבזירזא דקני אינו חייב אא"כ יעקור היינו משום דסו"ס לא דמי לעמד לכתף כיון דזירזא דקני לא מוגדר עמד לכתף אלא עמד לפוש, א"נ לא דמי דאין דרך לכתף כל שעה, אך אה"נ עמד לכתף אפי' הניח החפץ על הארץ לא חשיב הנחה[3].

והנה לעיל נתבאר דרבינו ירוחם ס"ל דבכל עמידה שתהיה החפץ אכתי נחשב עקור אא"כ ישב לפוש, והחזו"א ס"ל דבכל עמידה נחשב כנח, ומיהו בעמד לכתף טעמא אית ביה דלא חשיב כנח, כיון דדרך הוצאתו כך הוא ולא בטלה עקירה הראשונה.

ולפי"ז לכאו' א"ש היטב מה דס"ל להחזו"א דאף בהניח לכתף לא חשיב הנחה, ואע"ג דהניח מ"מ דרך הוצאתו כך היא. ולא גרע מעמד לכתף דס"ל להחזו"א דחשיב כמונח ולהכי איכא למימר דהעוקר ממי שעמד לכתף עשה מעשה עקירה, ומ"מ כלפי הך הוצאה החפץ לא נחשב כנח דהכי אורחיה. וה"נ לענין הניח לכתף כיון דהכי אורחיה לא חשיב כנח, ודו"ק.

[בשפת אמת צ"א ב' כתב ג"כ כדעת החזו"א עיי"ש, ולכאו' צ"ב דהא נתבאר לעיל דס"ל כדעת רבינו ירוחם בסוגיין. ונראה דלא קשיא, דאיכא למימר דס"ל דכל חפץ נחשב כעקור אא"כ עשה מעשה הנחה וכדברי רבינו ירוחם, ומ"מ ס"ל דהנחה ע"מ לכתף לאו הנחה היא. אך החזו"א ס"ל מטעם דהיינו דרך הוצאתו ואע"ג דהחפץ נח מ"מ היינו דרך הוצאתו וכמשנ"ת].

[1] והשפת אמת צידד דבעינן עמד לפוש אף בתחילת מלאכת ההוצאה, פי' דאדם שנתן חפץ ע"ג אדם אחר, והמקבל את החפץ לא עמד לפוש ומיד הלך והוציא והניח פטור כיון דליכא עקירה, ומ"מ כתב להסתפק בזה דלמא בתחילת הקבלה ע"ג לא בעינן שיעמוד לנוח, ומ"מ צידד שאם לא עמד לנוח פטור דליכא עקירה וכנ"ל, וכן נראה מסברא.
[2] אך מ"מ לפי"ד דרש"י נקט כדעת רבינו ירוחם דחפץ המונח ע"ג אדם שעמד לכתף חשיב כחפץ עקור והעוקר ממנו אינו חייב משום עקירה קשה טובא דנמצא דרש"י סתר משנתו, דהנה איתא לקמן קנ"ג ב' "אין עמו נכרי מניח על החמור, והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה, א"ר אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת וכו'", ופירש"י שם וז"ל "מניחו עליה כשהיא מהלכת לאחר שנעקרה ללכת דלאו עקירה היא וכו'", ויל"ע אמאי כתב רש"י דלאו עקירה היא, תיפו"ל דלאו הנחה היא דהנחה ע"ג מהלך לאו הנחה היא וממילא הבהמה לא עקרה. ומוכח מדברי רש"י דס"ל דאה"נ הנחה היא, והנחה ע"ג אדם או בהמה ההולכים הוי הנחה אלא דעקירה לא הוי כיון דהבהמה הולכת כל הזמן אף לפני שהניחו עליה, ולהכי הבהמה לא עקרה ואין כאן מלאכה, וכן הוכיח הגרש"ר מדברי רש"י, והדברים ידועים.

ולפי"ז צ"ע ממה שמוכח מרש"י כאן דהעוקר מע"ג אדם שעמד לכתף חפץ עקור עקר ואינו חייב כיון דליכא עקירה, וצ"ב דהא ס"ל לרש"י דחפץ העומד אפי' ע"ג בהמה מהלכת חשיב חפץ נח, אלא דהאדם לא נח, וצ"ע בזה, ואולי זה מה שדחק את הגרצפ"צ לדחוק דברי רש"י דאיירי כגו' שהשני לא טלטל ד"א. אך דבר זה לא יתכן ברש"י דאי הכי מאי קמ"ל בשניהם פטורים, וצ"ע.
[3] ומיהו עיי"ש שכתב כן דוקא לענין המניח לכתף ץוך ד"א דלא בטלה עקירה ראשונה, ואם אחר שכיתף סיים את הד"א והניח חייב. אבל בהניח לכתף חוץ לד"א חייב דכיון דהוריד סמוך לקרקע תוך ג"ט חשיב כמונח אפי' דרך הילוכו עיי"ש.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

בענין רות: מואבי ולא מואבית

ואמרה האשה אמן אמן

בענין בתר מעיקרא

תורה מעוני סופו לעושר

תורה מעוני סופו לעושר

ספירת העומר וחוקות הגויים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים