תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

ענינים חנוכה בגמ' שבת
שבת
כותב החידוש: בנימין מ

מראה מקומות: שבת כא.-כג.

כא:

בדין כבתה זקוק לה

א. מתבאר דאם כבה הנר זקוק לתקן ולהדליקו ולכן בעי לעשות יפה שמא יכבה ולא ידליק.

הבית הלוי בעניני חנוכה בד"ה כבתה זקוק לה דן וז"ל יש להסתפק להך מ"ד אם רק בכבתה הוא דזקוק לה אבל היכא דנשפך השמן ונאבדה הפתילה לגמרי אם צריך להדליק בשמן ופתילה אחרת להשלים שיעורו הנחסר.

ובודאי דיש מקום לומר דרק בכבתה הוא דזקוק לה דכשמדליקה חשיבא הכל אחת וכראשונה שברך עליו דמיא אבל אם נשפך לגמרי לא חייבוהו כלל להדליק אחרת דרק נר אחד ופעם אחד תיקנו ולא שני פעמים עכ"ל.

ומתבאר דכבתה זקוק יש לדון האם לה הכונה דווקא לשיעור של החיוב שהיה בהתחלה אותו יש דין להדליק ולכן אם נשפך אין דין להדליק.

או הכונה בחובת גברא דיש עדיין את חיוב ההדלקה ולכן אם נשפך יהיה חייב להביא שמן חדש.

ובאמת דיש להוסיף דלצד דמביא שמן חדש האם הוי המשך הראשון או דהוי חיוב נוסף ואפשר דבעי לברך להדליק מחדש ויל"ע.

לצד שכבתה אין זקוק לה בהדלקה בע"ש

ב. והנה לצד שכבתה אין זקוק לה יש לעין בע"ש שמדליק לפני זמן ההדלקה וכבתה האם מהני לקיום המצוה אפילו שלא הגיע זמן המצוה.

התרומת הדשן סימן קב' כתב וז"ל הא דקיימא לן בנר חנוכה כבתה אין זקוק לה. אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת שהרי צריכים לדלוק מבעוד יום זקוק לה כה"ג או לאו.

תשובה יראה דאין זקוק לה אפילו כה"ג ואף על גב דכתב במרדכי שם דמצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה ואילך והיינו צאת הכוכבים ולא קודם משום דשרגא בטיהרא מאי אהני ליה וא"כ עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצוה ולכך היינו יכולין לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה זקוק לה.

אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה ואף על גב דאכתי ליכא מצוה ע"כ היינו טעמא דמשום דא"א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה וכו'.

הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר עכ"ל.

ומתבאר בדבריו דכיון דאי אפשר בצורה אחרת להדליק הוי הכשר מצוה ומהני לגבי ברכה ולגבי כבתה אין זקוקה לה דהוי כמצוה עצמה.

אולם בשו"ת חת"ס חלק ו' סימן ז' כתב וז"ל ולפע"ד לא הי' צריך לדחוק בזה כלל דבשלמא נר חנוכה א"א לשמנה ימים בלי שבת וא"כ חשמונאי' שתקנו הדלקת חנוכה מעיקרא הכי תיקנו להיות זמן הדלקתו קודם לילה ושייך וציונו שהרי המתקנים כך ציוו מעיקרא עכ"ל.

ומתבאר דלומד דזה היה הזמן בתקנה להדליק וכמו שזמן ההדלקה בכל יום הוי בשקיעה או בצאת הכוכבים בשבת הוי בזמן כניסת שבת.

ואפשר להביא נפק"מ לשיטתם דאם בעי לשיעור של חצי שעה א"כ אפשר דלתרומת הדשן דעיקר הזמן שידליק גם בע"ש בזמן השקיעה אולם מדין הכשר יכול להדליק א"כ עדיף לתת בשיעור יותר לעיקר זמן ההדלקה.

אבל לחת"ס אם סגי בהדלקה של חצי שעה שזה שיעור ההדלקה ולא עד שתכלה רגל מן השוק דלא בעי כלל שיתן יותר משיעור ההדלקה של חצי שעה כיון דזה הוי זמן ההדלקה בע"ש.

אולם הט"ז סימן תרעג' ס"ק ט' פליג וז"ל ולא נתיישבו לי דברים אלו דלפי הנראה ודאי מ"ש כבתה אין זקוק היינו אם דלק עכ"פ בזמן החיוב דהיינו משתשקע החמה ואם דלק קודם לזה קצת וכבה באותו קצת ודאי זקוק לה.

אלא דבשבת שא"א להמתין עד שקיעת החמה בהדלקה וצריך להתחיל קודם לו מקרי אותה שעה זמן התחל' כמו בחול מסוף שקיעה דהכי תקנו חכמים שידליק בשעה שיש לו היתר להדליק וזהו לא מקרי הכשר מצוה אלא מצוה ממש הוה כיון דאות' שעה הוי כמו אחר שקיעת החמה וכו'.

ואף על פי שנתנו לו חכמי' רשות לברך קודם הזמן של קבלת שבת מ"מ לא הוה אז שבת ממש.

ודבר זה דומה לההיא דרב צלי של שבת בע"ש ובודאי לא נעש' שבת ממש לחייבו אם עשה מלאכתו באותה שעה שהקדים כאלו עשה בשבת עצמו ואף על גב דבתפל' עשה כבר שבת ה"נ ממש כן  עכ"ל.

ומתבאר דסברי שנכון שזה התחלת המצוה לעניין ברכה ומעשה ההדלקה אבל לא עיקר המצוה דזה ככל יום ובעי לחזור ולהדליק.

וביאור הדבר כמו קבלת שבת מטקדמת דהוי שבת אולם לא שבת גמורה לכל העונשים ולכן בעי לחזור ולהדליק שיהיה דלוק בחנוכה הגמורה בלילה.

ולשיטתו נראה דודאי דבעי לתת שמן שידלק אחרי שקיעת החמה חצי שעה דזה נשאר זמן המצוה.

ובשו"ע שם סעיף ב' נקט כתרומת הדשן.

לצד שכתה אין זקוק לה למה לא מדליק מפני החשד

ג. והנה יש לעיין לצד שכבתה אין זקוק לה מדוע לא בעי להדליק מפני החשד כמו שני פתחים של חצר דבעינן להדליק בשני הפתחים מדין חשד.

ומבאר הבית הלוי בד"ה כבתה זקוק לה וז"ל ולכאורה היה נראה דבאמת כ"ע מודים דצריך להדליקה משום חשדא ולא פליגא הכא רק בעיקר חיוב המצוה דר"ה ס"ל דמצד המצוה מחוייב לחזור להדליקה דס"ל דכן היה התקנה שיהיה דלוק כל משך הזמן כולו דוקא ולדידיה גם בעוד הנר דלוק רק שהוא חשוך מוכרח לתקנו דאע"ג דאז ליכא חשדא דכל העובר רואהו ומכיר בו שהיה דלוק מכבר מ"מ מחוייב לתקנו משום עיקר המצוה וחיישינן שמא יפשע אז ור"ח ס"ל דמשום עיקר המצוה אין זקוק לה וממילא כל זמן שהוא דלוק א"צ לתקנו דהא ליכא חשדא דמינכר דמקודם היה דלוק כהוגן אבל כשכבר כבה מודה דצריך להדליקה משום חשדא עכ"ל.

ומתבאר לדבריו דבאמת זקוק להדליק אם כבתה לגמרי אולם הנפק"מ בלא כבתה לגמרי אולם לא חשיב ממש דלוק לעניין הדלקה דאם לא קים המצוה בעי להדליק מחדש ואילו אם כבר קים המצוה כל שאין חשד הוי שפיר דלא בעי לכבות ולהדליקה.

אולם להלכה בסימן תרעג' סעיף ב' כתב המחבר וז"ל הדלקה עושה מצוה לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה ואפילו כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת שעדיין הוא מבעוד יום אינו זקוק לה וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג אינו זקוק לה הגה ואם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה אין לברך עליה עכ"ל.

ומתבאר בפשטות דלא בעי להדליק שוב מעיקר הדין ולא כבית הלוי אולם הפמ"ג נקט דראוי להחמיר להדליק אולם נראה דהוי מדין ההדלקה ולא מדין החשד.

אולם בשערי תשובה ס"ק יב' כתב וז"ל עבה"ט ועיין שבו"י ח"ג סימן מ"ח דאע"ג דאין זקוק לה מכל מקום צריך להניח את הנותר מנ"ח של שעוה או של שמן כל זמן עת ההדלקה אם לא יעשה כן חיישינן לחשדא שלא הדליק כלל וראיה מדאמרינן חצר שיש לה ב' פתחים כו' משום חשדא וקשה מאי חשדא איכא לידינוהו לכף זכות ולומר דהדליק אלא שכבתה ואין זקוק לה כהסכמת הפוסקים אלא ודאי כשלא הניח הנותר באותו מקום איכא חשדא לו' שלא הדליק כלל עכ"ל ומתבאר דמשאיר שם השמן להסיר החשד.

בסברת האיסור דאסור להשתמש לאורה עיין לקמן אות כה'

באיזה שקיעת החמה מדליקים

ד. הגמ' מביא דזמן ההדלקה מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק.

ויל"ע איזה שקיעה הגמ' מדברת דלקמן מתבאר כמה שיטות של שקיעה ומתבאר בזה כמה שיטות בראשונים.

א. התוס' מנחות כ: כתב וז"ל תדע מדאמרי' (שבת דף כא:) גבי נר חנוכה מצוותה משתשקע החמה ואי בתחילת שקיעה עדיין הוא יום גדול והוה שרגא בטיהרא עכ"ל.

וכן נקט המרדכי רמז תנה' וז"ל מצותה משתשקע החמה פי' מסוף שקיעת החמה דהיינו צאת הכוכבים דשרגא בטיהרא לא מהני עכ"ל.

וכן נקט הטור תרעב' וז"ל מצותה מסוף שקיעת החמה עכ"ל.

וכן פסק המחבר וז"ל אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה עכ"ל.

ומתבאר דסברו מסוף שקיעת החמה דבפשטות הוי צאת הכוכבים והסברא שלא רואים לפני כן את הנר וממילא אין בזה שום פירסום הנס.

ב. וכתב המאירי וז"ל ומ"מ קודם שקיעת החמה לא שהרי היא כשרגא בטיהרא ואין בה פרסום נס ומ"מ בשבת שאי אפשר להדליק אלא קודם שקיעה שהרי משתשקע עד שיראו ג' כוכבים בינוניים הוא בין השמשות כמו שיתבאר על כל פנים מדליקין בכדי שישלים הדלקתן עם שקיעתה או סמוך לזה וכלל גדול אמרו היכא דלא אפשר שאני עכ"ל ומתבאר דזמן ההדלקה בתחילת השקיעה דאז אסור בשבת להדליק כבר.

והגאון בסימן תרעב' כתב וז"ל אבל ברשב"א ור"ן משמע בהדיא שהוא תחילת השקיעה אלא דמשמע שם בשקיעה שניה וע' במרדכי ספ"ב דשבת שכ' דלשון משתשקע מוכח שהוא תחלת השקיעה כמ"ש בפ' הפועלים משיפקסו עד שיפקסו כו' וכן עיקר ועמש"ל בסי' רס"א ס"ב בארוכה עכ"ל ומתבאר דמדליק בתחילת השקיעה וע"ז נקט הגאון דהכונה תחילת שקיעה שניה.

ג. הרמב"ם פרק ד' הלכה ה' כתב וז"ל אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין עכ"ל דהיינו בתחילת השקיעה.

ובביאור הלכה ריש סימן תרעב' ד"ה לא כתב וז"ל בפרט אם נסבור בדעת הרמב"ם במה שכתב דמדליקין עם שקיעתה היינו ממש עם הזמן שנתכסה השמש מעינינו עכ"ל ומתבאר דמתכסה השמש מעינינו.

וא"כ הוי ג' זמני הדלקה א. כיסוי השמש מעינינו דזה זמן השקיעה של ימינו ב. צאת הכוכבים של ימינו ג. זמן צאת של ר"ת.

ויל"ע האם סיום זמן ההדלקה משתנה לדעות הנ"ל או לכולם הוי זמן אחד.

האם אפשר להדליק לפני השקיעה

ה. ועיין ברשב"א ובריטב"א דסוברים דאפשר להקדים להדליק לפני השקיעה וראייתם מע"ש.

וז"ל מסתברא דלאו עיכובא הוא לומר דקודם לכן אם רצה להדליק אינו מדליק דהא ודאי אילו רצה להדליק מדליק סמוך לשקיעת החמה דהא איכא פרסומי ניסא וכו' אלא דעיקר מצותה לחייבו להדליק אינה אלא משתשקע החמה והראיה הדלקת נר חנוכה בערב שבת דעל כרחין מקדים עם חשיכה לרבה דאמר בשילהי פירקין (ל"ד ב') משתשקע החמה בין השמשות עכ"ל.

אולם מביא יש שחולקים וז"ל אלא מיהו נראה מדברי הרב בעל הלכות דדוקא קאמר משתשקע החמה ובערב שבת נמי מדליק משתשקע החמה כרב יוסף עכ"ל ומתבאר דאינו מקדים אפילו בע"ש.

ובמאירי לעיל התבאר דבשבת מקדים ובשאר ימי השבוע לא מקדים וז"ל ומ"מ קודם שקיעת החמה לא שהרי היא כשרגא בטיהרא ואין בה פרסום נס ומ"מ בשבת שאי אפשר להדליק אלא קודם שקיעה וכו' על כל פנים מדליקין בכדי שישלים הדלקתן עם שקיעתה עכ"ל.

בביאור ישוב הגמ' דאי לא אדליק מדליק

ו. הגמ' מיישבת לצד דכבתה אין זקוק לה למה בעי דין של עד שתכלה רגל מן השוק.

ב' ישובים א. דאי לא אדליק מדליק ב. ואי נמי לשיעורה.

ובביאור מה דאי לא הדליק מדליק מתבאר כמה שיטות בראשונים.

א. בתוס' מתבאר דלא שייך להדליק אחרי הזמן וז"ל אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא עכ"ל וכן כתב הר"ן על הרי"ף וז"ל כלומר אבל לאחר שיעור זה אינו מדליק עכ"ל.

וכן נקט הרמב"ם פרק ד' הלכה ה' וז"ל אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק עכ"ל.

ומתבאר דלישוב הראשון בגמ' לא יכול להדליק אחרי.

ב. המאירי כתב וז"ל יש אומרים שמדליק שלא בברכה עכ"ל.

ג. שו"ת מהרש"ל סימן פה' כתב וז"ל זמן הדלקת נרות חנוכה משתשקע החמה עד זמן שתכלה רגל מן השוק ולא מקדימין ולא מאחרין ומיד כשהתחיל זמנו לא לאכול ואף לא ללמוד עד שידליק ואם התחיל פוסק ואם איחר הזמן אף שעשה המצוה שלא כתיקונה מ"מ זמנו עד חצי הלילה שעדיין הוא פרסום הנס אבל לאחר חצות עבר זמנו עכ"ל.

והרשב"א כתב וז"ל לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק דהא תנן (מגילה כ' ב') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה אלא שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתקנה לגמרי עכ"ל ומתבאר  שמדליק אחרי שתכלה רגל מן השוק רק דהוי פחות פירסום הנס וכן פסק הטור שבדיעבד מדליק והולך כל הלילה.

דהיינו שיכול להדליק בברכה אחרי זמן ההדלקה ורק פליגי האם עד חצות או כל הלילה וכנראה מחלוקתם עד כמה הוי פרסום הנס אפילו לאחד או בעי לרבים כעין מחלוקת הראשונים לעניין תכלה רגל מן השוק האם כולו או רבו לקמן.

ד. התוס' מוסיפים דאם מדליקים בפנים זמנה כל הלילה והרמ"א מוסיף וז"ל י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה עכ"ל.

וא"כ מתבאר דלתוס' והמאיר נקבע דרק אז זמן הפרסום ואפילו שיש אח"כ ג"כ פרסום לא מהני אולם הראשונים פליגי וסברי דאזלינן בתר פרסום הנס ולא נקבע זמן לפרסום הנס.

והנה בשער הציון סימן תרעב' ס"ק יז' כתב בדברי המשנ"ב בס"ק יא' דאם מדליק כל הלילה ידליק בברכה דווקא כשבני הבית נעורים וז"ל מגן אברהם ודרך החיים וחיי אדם ובספר חמד משה האריך בזה ודעתו דאם שכח או נאנס ולא הדליק עד שישנו כולם יקיץ ב' או ג' מהם וידליק ואם אי אפשר להקיצם מכל מקום ידליק ויברך דלפי דברי המגן אברהם אם יהיה אדם במקום שאין איש אף מאנשי הבית שם ידליק בלא ברכה ולא ראינו זה בפוסקים.

ואדרבה השלטי גבורים כתב בשם ריא"ז דאף אם הוא בין הנכרים לבדו צריך להדליק ומשמע מדכתב כן בפשיטות שידליק בברכה אלא ודאי דאם יכול לפרסם ההדלקה בפני רבים יותר עדיף אבל אי ליכא אנשים בשביל זה לא יבטל המצוה כן נראה לי וכן נוהגין העולם עכ"ל.

ומתבאר דאפילו דאין פרסום הנס בעי ברכה או בגלל דלמדליק הוי פרסום הנס.

או דאפשר דיש חיוב הדלקה חוץ מדין פרסום הנס.

והעירו לבאר הדברים דאולי הכונה דפרסו"נ הוא טעם התקנה ולא גדר התקנה ולכן גם במקום שאין מתקיימת הטעם התקנה במקומה עומדת.

האם לישנא דשיעורה פליגי על היישוב דאי לא אדליק מדליק

ז. לשיטת התוס' לעיל התבאר דלישוב השני יכול להדליק אפילו אחרי זמן שתכלה.

אולם הרמב"ם פסק לשני הלישנות משמע דלא חלקו אלא הוי שני ענינים ובעי שיעור ולהדליק רק עד שתכלה ולשיטתו אין צד כלל להדליק אחרי שתכלה אפילו מספק.

ולשאר הראשונים לשני המ"ד אפשר להדליק כל הלילה.

וכן נקט השו"ע דבדיעבד מדליק כל הלילה.

 

בביאור ישוב הגמ' לשיעורה

ח. ביישוב הגמ' לשיעורה מתחדש דאפילו דאם כבתה אין זקוק לה א"כ לכאורה היה מספיק קצת שמן מ"מ בהדלקה בעי שיהיה שמן לכל זמן ההדלקה ולא קצת מדין שיעור.

ולקמן בדין הדלקה עושה מצוה הוקשה מה הענין בשיעור אם המצוה רק ההדלקה וכבתה אין זקוק לה ונשארנו בצ"ע.

ומצאתי דאבני נזר סימן תצז' ס"ק ח' שכתב וז"ל והנה לפי שיטת התוספות ההיא דהני תרי לישני פליגי וללישנא קמא אין צריך כשיעור וללישנא בתרא אי לא אדליק מדליק אחר שתכלה רגל ופשיטא דאי מדליק אחר שתכלה רגל מן השוק לא שייך שיעורא כלל צריך לומר דאין השיעור מעכב רק לכתחילה ונכון היטב הטעם דכבתה אין זקוק לה דללישנא קמא דלא בעי שיעורא ודאי כבתה בתוך הזמן אין זקוק לה דאפילו לכתחילה הי' די בקצת שמן שידלק רק קצת זמן והרי דלק קצת זמן וללישנא בתרא דבעי שיעורא הא גם כן אינו רק לכתחילה אבל בדיעבד הא יכול להדליק אחר שתכלה רגל מן השוק אף שלא דלק כלל בתוך השיעור וכיון ששיעור ההוא אינו מעכב כלל על כן אם כבתה אין זקוק לה עכ"ל.

ומתבאר דדין לשיעורה הוי רק לכתחילה.

וברש"ש ביאר וז"ל וי"ל הא דבעינן שיתן שמן כשיעור הזה הוא שיהא נראה כמדליק בעין יפה עכ"ל וא"כ הוא לא מעיקר הדין.

האם ישוב קמא פליג על דין שיעורה

ט. והנה יש לעיין ליישוב הראשון דאי לא הדליק מדליק האם בעי לשיעור.

ויש לדון לשני צדדים א. אם הדליק לקראת סוף הזמן האם סגי במעט שמן בשעת הדלקה ב. אם בעי בכלל לתת שיעור בשמן גם כשמדליק בזמן או כשמדליק מאוחר.

האו"ז חלק ב' סימן שכב' כתב וז"ל והאידנא דלא קפדינן אשיעורא דנר שמא סמכי' אלישנא קמא דשנינן דאי לא אדליק מדליק ולא בעינן שיעורא עכ"ל ומתבאר דאין דין שיעורא.

והנה המג"א ס"ק ב' לגבי דברי השו"ע שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור כתב וז"ל משמע דאם הדליק זמן מה אחר שקיעת החמה א"צ ליתן שמן כ"כ רק עד שתכלה רגל מן השוק עכ"ל.

ומתבאר בפשטות דלישוב הראשון אין ענין כלל בשיעור יותר מכלתה רגל מן השוק וא"כ מוכח דאין דין שיעור.

וכן כתב באבני נזר סימן תצז' ס"ק ז' וז"ל אמנם נראה כיון דשני תירוצים נינהו אזלינן הכא והכא לקולא ואין צריך כלל לתת שמן כשיעור דסמכינן אלישנא קמא ועל כן כל שדולק קצת זמן בתוך משתשקע עד שתכלה רגל יהי' בתחילת הזמן או בסופו או באמצעי סגי עכ"ל.

ומתבאר מהדברים מזה דסגי להדליק לפני שתכלה רגל ולמעט זמן משמע דלא בעי שיעור כלל ללישנא קמא.

אולם הרמב"ם פ"ד ה"ה כתב וז"ל אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר עבר זמן זה אינו מדליק וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק עכ"ל.

ומתבאר דפסק דזמן ההדלקה רק עד שתכלה רגל מן השוק והוסיף שבעי לתת שיעור וכשני הלשנות.

וביאור דברין בפשטות דאין ענין שיהיה דולק יותר משכלתה רגל מן השוק וא"כ כל זמן שמדליק בעי לשיעור של עד שתכלה וא"כ השיעור משתנה לפי ההדלקה.

ויצא לפי"ז שמי שידליק בשקיעה עם קצת שמן שהיה מהני להדלקה סמוך לכלתה דלא יצא יד"ח ומי שידליק בזה בסמוך לכלתה יצא יד"ח וצע"ג.

ולא מסתבר לומר דעיקר הפרסום הנס הוי סמוך לכלתה רגל מן השוק.

ובענין הבא יתבאר צד ליישב דברי הרמב"ם.

בדין לשיעורה בתוך הבית

י. יש לעיין אם בתוך הבית שאין ענין של כלתה רגל מן השוק יש ענין של שיעור בשמן ושיעור זמן כמה ידלוק.

האו"ז ח"ב סימן שכב' כתב וז"ל ולא בעינן שיעורא הואיל ואנו מדליקין בתוך הבית על פתח הבית מבפנים ואין הנר נראה להולכים בשוק וברחובות לא הורגלו להחמיר עכ"ל.

הדרכי משה כתב וז"ל כתוב דבזמן הזה אין שיעור לנרות חנוכה ומהאי טעמא אמר שמי שרוצה לוקח נרות קטנים אף על פי שאין דולקים כי אם זמן מועט ואפילו הכי אין נכון ליקח מעט שיעור לנר עכ"ל מצאתי עכ"ל.

וכן נקט הב"ח וז"ל כתב המרדכי (סי' רסו) וכן הא דבעי הכא שיעורא דמשתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק הני מילי לדידהו שהיה צריך היכר גדול אבל אנן אין אנו חוששין כלל ע"כ וזה כמו שכתב הסמ"ג (שם) דמה שנהגו להקל בשיעור השמן דסבירא ליה דאין אנו צריכין לשיעור כיון שמדליקין בפנים ואין שם פרסום הנס אלא לבני הבית עכ"ל.

ומתבאר דבתוך הבית אין ענין לשיעור.

ובסברתם דכל השיעור מגיע מדין לפרסם לאחרים אבל בתוך הבית אין ענין כיון דהתפרסם ואין משהו בשיעור בעצם.

אולם בשו"ת מהרש"ל סימן פה' כתב וז"ל ושיעור שמן אין חילוק בין ימים הראשונים והאידנא שמדליקין בפנים עכ"ל ומביא כדבריו המג"א ס"ק ג'.

ומתבאר דנחלקו הפוסקים לעניין ההדלקה בפנים האם בעי שיעור או לא.

וצ"ע דעת הסוברים דבעי שיעור ויותר דהרי לעיל התבאר דיש דעות בראשונים דהמדליק בפנים אין ענין בזמן ההדלקה ואפשר כל הלילה.

וצריך לחדש שנקבע דין שיעור לזמן ההדלקה של חצי שעה.

ולפי"ז אפשר דזה מה דמדגיש הרמב"ם כמה זמן זה וז"ל מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר עכ"ל דלכאורה מה ענין להדגיש כמה זמן זה הרי ביאר עד שתכלה אלא אפשר שסבר דאחרי שנקבע שעד שתכלה נקבע זמן של חצי שעה.

וא"כ אתי שפיר הרמב"ם דהוקשה לעיל באות ט' דסובר דגם אם מאחר זמן ההדלקה מהשקיעה בעי הדלקה של חצי שעה ושיעור שמן כזה.

או דאפשר דלפי הרש"ש לעיל דהוי שיעור של עין יפה א"כ תמיד בעי שיעור כזה גם בפנים.

הוספת המגיה – ועין שדי חמד מערכת חנוכה חנוכה דבפוסקים נתבאר דיש שיעור לשמן וזה מלבד שיעור זמן ההדלקה ואפשר לבאר זאת עפ"י הרש"ש וכמדומה דגם זו כוונת המהרש"ל.

בדין שיעור עד שתכלה רגל מהשוק והנפק"מ לימנו

יא. הגמ' מביאה דעד שתכלה רגל מן השוק ועד כמה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עד דכליא ריגלא דתרמודאי.

ומבאר רש"י וז"ל רגלא דתרמודאי שם אומה מלקטי עצים דקים ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן עכ"ל.

ובפשטות הביאור לרש"י שתרמודאי היו אחרונים בשוק ואחריהם אין ענין בהדלקה כיון שאין כבר אנשים בשוק לפירסומי ניסא.

וכן מתבאר במאירי וז"ל אלא שאם לא הדליק עד שיעור זה מדליק ולאחר מכן לא יצא ידי זמן הדלקתה מפני שהנר צריך להתפרסם לעוברי דרכים והרי כלו והוא שפירשו בה עד דכליא רגלא דתרמודאי ר"ל הנושאים עצים שהם המעריבים יותר והם מתעכבים עד חצי שעה אחת אחר שקיעת החמה ואחר זמן זה כבר כלה רגל כל אדם מרשות הרבים ואינו יוצא ידי חובת הדלקה בזמנה עכ"ל.

וא"כ יש לדון למה שפסק המחבר בסימן תרעב' שהוי עד שאין עוברים ושבים וז"ל מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים  עכ"ל א"כ בזמננו שיש יותר מזמן חצי שעה אחרי צאת הכוכבים אנשים בשוק האם מתארך חובת ההדלקה יותר או לא.

הריטב"א כתב וז"ל עד דכליא רגלא דתרמודאי פי' מוכרי עצים הנקראים תרמודאי והיו מתאחרים שם ברחוב העיר ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות המוכרים שמן וכיוצא בהם פתוחות עכ"ל.

ומתבאר דכל מקום בזמננו  שהחניות פתוחות יותר מחצי שעה והוי חשיב שיש עדין רגל בשוק גם יותר מחצי שעה עד זמן סגירת החנויות.

והיו שרצו להוכיח מזה דמי שמדליק בפנים לא הצריכו להדלקה כל הלילה או עד שבני ביתו ילכו לישון דאם גמר הפירסומי ניסא מוכח דסגי רק בחצי שעה ולא בכל זמן האפשרות של פרסומי ניסא.

אולם בפשטות אפשר לדחות דשם הפרסומי ניסא מתקיים רק בבני הבית ולא יותר אולם בבני רה"ר אפשר לדון שיהיה פרסומי ניסא יותר אחרי חצי שעה אם לא כלתה רגל מן השוק.

[ויש צד לדחות דא"כ בתוך הבית למה בעי חצי שעה דיהיה סגי ברגע וכך באמת כתבו כמה גדולי הפוסקים [מובא לעיל אות י'] ויל"ע].

והנה מהגרי"ז מובא לדייק מהרמב"ם בפרק ד' הלכה ה' וז"ל מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר עכ"ל דהכונה באו יותר שכל אחד לגופו.

וראיתי בשם האור לציון חלק א' סימן מד' שדוחה עי"ש בדבריו בהרחבה דהכונה ביותר לדעות ששקיעת החמה מהשקיעה ובדרבנן לא בעי להחמיר כר"י וסגי כר' יוסי ולשיטת ר' יוסי הוי חצי שעה ולר"י יותר ולכן ביאר שאין ענין ביותר מתכלה רגל מן השוק של חצי שעה.

וכן מדוקדק בלשון הביאור ההלכה סעיף א' בד"ה לא מאחרים וז"ל וידוע שדעתו דמצות הדלקה הוא רק כחצי שעה או מעט יותר אח"כ ואם עבר הזמן שוב לא ידליק עוד א"כ אם ידליק בשעת צה"כ אינו יוצא כלל מצות הדלקה לדעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו בזמן השקיעה ואפילו המקילים שיכול להדליק אח"כ הוא ג"כ רק מטעם ספק לכמה פוסקים וע"כ נראה דטוב ונכון לכתחלה להדליק קודם מעריב עכ"ל ומתבאר דזה רק זמן ההדלקה ולא נקט דמקום שיש עוברים ושבים יותר ישתנה הדין ויל"ע.

אולם מצינו באחרונים דנקטו דודאי יש הידור להדליק עד שתכלה רגל מן השוק של ימינו.

ב' נידונים בהגדרת תכלה רגל מן השוק

יב. והנה בהגדרת תכלה רגל מן השוק בשביל פרסומי ניסא יש לדון.

א] האם מה שיש פרסומי ניסא לעוברים ושבים הוי גם למי שהדליק ויש ענין לפרסם גם לו את הנס ויש ענין בריבוי המדליקים וא"כ בזמננו כל מי שעובר ברחוב יש ענין בפרסום נס שלו אפילו שהדליק.

או דילמא הפירסום הנס הוי למי שלא הדליק והענין לפרסם לו הנס וא"כ אחר זמן שכבר כל האנשים הדליקו אפילו שיש אנשים ברחוב אין ענין עוד בפרסום הנס כיון שכבר הדליקו.

ב] במה שמתפרסם בעוברים ושבים האם הכונה אפילו לאחד שיעבור או רק שעדין עוברים הרבה ברה"ר.

והנה בפסקי הריא"ז הלכות חנוכה [פרק ב' בשבת] הלכה ד' כתב וז"ל וכמה שיעור מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ולא עד שתכלה רגל היחידים אלא רגל הרבים כגון מוכרי עצים והחנונים וכיוצא בהן שדרכן לאחר בשוק אחר חשיכה עכ"ל ומתבאר דדווקא רגל הרבים.

אולם במאירי כתב וז"ל והוא שפירשו בה עד דכליא רגלא דתרמודאי ר"ל הנושאים עצים שהם המעריבים יותר והם מתעכבים עד חצי שעה אחת אחר שקיעת החמה ואחר זמן זה כבר כלה רגל כל אדם מרשות הרבים עכ"ל ומתבאר כל אדם שלא ישאר בשוק.

במתבאר דבעי להיכר מספר הנרות לו ולאחרים ובדין סומא

יג. התוס' בד"ה והמהדרין מן המהדרין וז"ל נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית עכ"ל.

ובביאור הלכה בסימן תרעא' בד"ה לא ידליק הביא את דברי התוס' להלכה בדעת השו"ע ומתבאר דבעי דהעולם יכיר איזה יום ולא יחשוב שזה בשביל מספר בני הבית.

ויש להוסיף דלכאורה הוא המדליק ולמדליק יש היכר בימים צ"ל כיון דהיכר הוי למי שמפרסמים לו דהוי בני רה"ר ולהם חסר ההיכר וכלשון הרמב"ם פ"ג הלכה ג' וז"ל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס עכ"ל.

ובביאור הלכה שם בד"ה בלילה הראשונה מבאר בביאור מה דבעי היכר וז"ל מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל אחרון יהיו שמנה והטעם כנגד ימים היוצאים וזה היום שעומד בו נמנה עם הימים שיצאו כבר [והיינו שבזה ידעו ויזכרו הכל כמה ימים יצא בהתמדת הנס וכשיזכירו זה שהיה הנס משך זמן רב יש בו פרסומי ניסא ושבח יותר להש"י] ועוד שמעלין בקודש עכ"ל ומתבאר שזה חלק מהפרסום כמה ימים היה הנס.

ולפי"ז יש להיזהר דידליק במקום שהציבור רואה את מספר הנרות ולא אחרי זכוכית מחוספסת.

ויל"ע האם גם לאדם המדליק ולבני הבית בעי שיהיה היכר או רק לראויים שיהיה להם פירסום הנס.

אולם בספר חפץ ה' לבעל האור החיים על דברי רש"י בא"ד שבתיהם וכו' וז"ל ואחר שכן כשנהיו נשאלין אפתח החצר אמרינן דלא משום דבעינן דהמדליקן נמי ראו יראו וזכור יזכרו זמן מהניסים והנפלאות יאמרו בפיהם ואם תעשה המנורה בפתח בחצר המדליק הרי זה אינו רואה אלא כשנכנס על פתח החצר ואחר שנכנס לחצר והיתה כאילו לא היתה ונמצא שנעשי' נר חנוכה דוקא לבני רשות הרבים ותקן עוברים ושבים ואת עצמו לא תיקן וג"כ בני ביתו אשר אינם יוצאים ואינ' נכנסים והיו כלא היו אף להיות' בנס ולא יזכרו ניסי' אשר עשה י"י להם וזה נמי דקדק רש"י ז"ל באומרו ולא ברה"ר  עכ"ל.

ומתבאר דדין פרסום הנס הוי גם לבני הבית של המדליק ומסתבר דגם היכר למדליק.

והנה בשו"ת מהרש"ל תשובה עז' כתב וז"ל כ"ש נרות חנוכה שלא מיפטר מהן שהרי אחרים רואין אותו והוא עושה בהן מצוה פרסום לאחרים הרואין שהוא חייב בהן עכ"ל ומתבאר דסומא מדליק.

אולם המור וקציעה כתב וז"ל כתבו האחרונים ז"ל בשם רש"ל דסומא יש לו להדליק ואפשר מודו דמ"מ אינו מברך עכ"ל ומתבאר דלא יברך.

ונראה דפליגי בזה גופא האם הפירסום הנס הוי לאחרים או גם לעצמו.

דמי דסבר דסומא בעי לברך סבר דסגי באחרים ולא בעי פרסום לעצמו ואילו מי דנקט דלא יברך כיון שחסר בפרסום לעצמו.

וראיתי במשנ"ב דרשו סימן תרעא' הערה 54 דפליגי בזה הגאון הגדול הגר"ח קניבסקי זצוק"ל דסבר דלא בעי פירסום הנס לבני הבית אלא לרה"ר אולם הגאון ר"נ קרליץ זצוק"ל סבר דבעי פירסום לבני הבית ולכן לא יסגור חלון ותריס.

ג' שיטות בדין המהדרין מן המהדרין

יד. א. שיטת התוס' דהמהדרין מן המהדרין הכונה בנר איש וביתו שידליק כמספר הימים ולא בשיטה שלכל אחד בעי להדליק שידליק לפי מספר הימים וז"ל נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית עכ"ל.

ומתבאר דהוכיחו כדבריהם מהא דאם היה  המהדרין על המהדרין הראשון א"כ היה בעי להדליק לכל בני הבית במספר הימים וא"כ אין היכר בבני הבית או בימים דהיינו שביום השני שידליק ארבע אפשר לפרש יום רביעי או שני אנשים ולא הוי  ניכר.

וצ"ע בשיטת התוס' דעדיין לא יהיה היכר בין מי שרוצה לעשות רק מספר הימים שזה המהדרין מן המהדרין לבין מי שרוצה לעשות אחד לכל בני הבית שזה מהדרין.

ואפשר לבאר דהנה המחבר בסימן תרעא' סימן ב' כתב וז"ל כמה נרות מדליק בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה  עד שבליל האחרון יהיו שמונה עכ"ל ולכאורה יש לעין למה השמיט דין נר אחד לכל יום דהרי אם אין לו יוצאי יד"ח באחד כמתבאר במשנ"ב.

ובמשבצות זהב סוף ס"ק א' כתב וז"ל והמחבר שסתם משמע דהוספה מדינא וצ"ע כי יש נפקא מינה לדינא עכ"ל.

ומתבאר דמעיקר הדין היום בעי לעשות כמנין הימים ולא אחד.

א"כ אפשר דסברו התוס' דמעיקר הדין חייב מהדרין מן המהדרין של הימים ולא של המהדרין של אחד מבני הבית.

ב. אולם הרמב"ם בפרק ד' א'-ג' כתב וז"ל כמה נרות הוא מדליק בחנוכה וכו' והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד.

כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות.

מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד עכ"ל.

ומתבאר דנהוג כתוס' אולם מביא שיטה דבעה"ב מדליק לכל בני הבית לפי מספר הימים ומתבאר בדבריו דזה דין בבעה"ב ולא לכל אחד בפני עצמו.

ולמתבאר חובת ההדלקה הוי של בעה"ב רק פליגי כמה מדליק בעה"ב.

ג. והרמ"א בסימן תרעא' סעיף ב' וז"ל וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם) וכן המנהג פשוט ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין עכ"ל .

ובפשטות מתבאר שיטה נוספת שכל אחד מבני הבית ידליק כמספר הימים ובמקום מיוחד לכל אחד להיכר כדי לצאת מחשש התוס' שלא ידוע כמה ימים הם.

בביאור שיטת הרמ"א

טו. והנה בשיטת הרמ"א צ"ע מהיכן יצא לו דין חיוב הדלקה על כל אחד ואחד מבני הבית דלא מצינו דין זה אלא רק בחיוב הדלקה בבעה"ב.

וכן מקשה בבית הלוי על התורה בד"ה אר"ז מריש הוי משתתפנא בפריטי וז"ל ועכ"פ מדברי כולם נלמד דבזמן הגמרא לא היה שום סברא דכל אחד מבני הבית ידליק בפני עצמו ולאפושי בברכות ומש"ה השתתף ר' זירא בפריטי והבעה"ב הדליק גם עבורו נרות כמספר הימים ביחד עם נרותיו והא דאח"כ אמר דקמדלקי עלי בגו ביתאי ג"כ ה"פ דבביתו שהדליקו נרות כמנין בני הבית הדליקו גם נרות שלו וכל זה ברור וכו' וכתב הרמ"א וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק וכן המנהג ויזהרו ליתן כל אחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהיה היכר ובודאי דלכאורה צע"ג דהרי דעת הרמב"ם להדיא אינו כן רק בעה"ב מדליק לכולם ביחד עכ"ל.

ומיישב הבית הלוי וז"ל וצ"ל דהרמ"א ס"ל דכל זה היה בזמן הראשונים שהיו מדליקין מבחוץ דשיעורו בטפח הסמוך לפתח ובודאי דלא היו יכולים להדליק כל אחד בפני עצמו ובמקום מיוחד והיה אחד מדליק עבור כולם ביחד אבל עכשיו דמדליק מבפנים להנוהגים כהרמב"ם יותר טוב שכל אחד ידליק בעצמו נרותיו ובמקום מיוחד לא בערבוביא וכדי לצאת ידי קושית התוס' גם להנוהגים בעיקר הדבר כהרמב"ם עכ"ל.

ומתבאר דמבין לדבריו דבעצם עדיף שכל אחד ידליק רק בזמנם לא יכלו כיון שמדלקים בחוץ בפתח אולם לדידן שמדלקים בפנים ואפשר שכל אחד ידליק עדיף שכל אחד ידליק מעיקר הדין.

ובאמת דבדרכי משה ס"ק א' כתב לפי"ז ליישב את קושיית התוס' וז"ל וכתב מהר"א מפראג דלדידן שמדליקין בפנים ויודעין בבית כמה בני אדם בבית וליכא למיחש שמא יאמרו כך בני אדם הם בבית אף לדעת התוספות מנהג נכון.

ועוד דמאחר שמדליקין בפנים כל אחד יוכל להדליק במקום מיוחד ולא בעי להדליק כולן בטפח הסמוך לפתח וניכר הנרות שמדליק כל אחד ואחד ואיכא היכרא כשמוסיף והולך בשאר הלילות ולכן מנהגנו אתי שפיר לכולי עלמא עכ"ל.

ומתבאר דאם מדליקים בחוץ הוי כתוס' אולם לדידן שמדלקים בפנים עדיף שכל אחד ידליק ויותר דגם התוס' מודה כיון שיש היכר במקומות נפרדים וגם יודעים כמה בני הבית.

ולפי"ז בפשטות חובת הדלקת נרות חנוכה הוי חובת גברא על כל אחד ואחד רק שבזמן הגמ' לא יכלו או מחמת היכר או מחמת דהוי מקום אחד להדלקה ובעה"ב היה מדליק הכל אולם בזמננו שאפשר הדרינן לרמ"א לחובת גברא.

אולם בגרי"ז מתבאר שהרמב"ם שסבר שבעה"ב מדליק לכולם כיון שהידור לא יכול להיות נפרד מהמצוה וא"כ כיון שזה הידור בעי שבעה"ב ידליק.

אולם הרמ"א סבר שהידור יכול להיפרד לבד מהמצוה ולכן יכול להדליק בפני עצמו את ההידור ולא חייב להיכלל בעיקר המצוה.

וא"כ מבאר דהרמב"ם לא יכל לסבור דכולם ידליקו מכח בעיה של המהדרין אולם הרמ"א יכול לסבור או שבעל הבית ידליק לכולם או שכל אחד ידליק בעצמו ואין נפק"מ מי המדליק.

וא"כ ההגדרה כלל לא דהוי חובת גברא אלא הוי חובת הבית לרמ"א רק בהידור הוי בעי כמנין בני הבית ולכן לא משנה מי הדליק.

האם בני הבית לרמ"א בעי לכון לא לצאת בהדלקת בעה"ב והאם מברכים על הידור

טז. והנה לרמ"א יוצא שבני הבית מברכים על ההדלקה שמקורה הוי מהידור מצוה וא"כ אפשר להוכיח מדבריו שמברכים על הידור מצוה.

אולם הרעק"א בתשובה תניינא סימן יג' כתב וז"ל  אך לענין ברכת להדליק לכאורה כבר גמר מצותה מיד כשהדליק נר אחד דמה שמוסיף הנרות רק מחמת הידור מצוה דלא שייך לברך עליו ואין להביא ראיה דשייך לברך על ההידור דאנן מברכין כל ב"ב אף דמדינא נר איש וביתו ואינך בכלל המהדרים זה אינו דשאני התם כיון דרצונו להיות מהמהדרים כוונתו שלא לצאת בשל זה המדליק וממילא מחויב מדינא עכ"ל.

ומתבאר דסובר דלפי הרמ"א מכונים בני הבית שלא לצאת מהדלקת בעה"ב ולכן הדלקתם חובה.

אולם בשו"ת הרמ"א סימן צט' כתב וז"ל אלא ודאי דלכ"ע המדליק חייב לברך דלא גרע מן המהדרין דאע"ג דפטורים מ"מ אם מדליק מברכין וכ"כ מהרא"י בת"ה סי' ק"א ואפילו לדברי ב"י שכתב אדברי מהרא"י דאין דבריו נראין לו היינו דוקא במקום שפטור לגמרי ומדליק אבל במקום שמדליק משום שחייב לראות לדעת המרדכי פשיטא שמברך דלא גרע ממהדרין עכ"ל.

ומתבאר דסובר דאפשר לברך על הידור ובני הבית לא צריכים לכוון לא לצאת יד"ח.

בשיטות הראשונים דההדלקה הוי רק של בעה"ב

יז. והנה בדעת השו"ע והרמב"ם דחיוב ההדלקה הוי של בעה"ב רק דנחלקו האם בעי כמנין בני הבית או לא.

יל"ע איך יחס החיוב לבני הבית שלא מדליקים וכן חיוב המדליק האם הוי מחובתו או מחובת הבית.

והנה לומר דהוי חובת הבית גרידא בפשטות לא שייך לומר דהנה השו"ע בסימן תרעא' ס"ה כתב וז"ל חצר שיש לו שני פתחים משני רוחות צריך להדליק בשתיהן מפני החשד ואם שני הפתחים ברוח אחד (הגה' והם בבית אחד) די לו באחד מהם ומוסיף המג"א ס"ק יג' וז"ל אבל אם הם בב' בתים אף על פי שהם של אדם א' צריך להדליק בשתיהן (ד"מ כל בו) אבל מלשון רש"י דדוקא כשהן של ב' בני אדם צריך להדליק בשתיהן ע"ש אבל של אדם א' א"צ עכ"ל.

ומתבאר דשני בתים של אדם אחד מחלוקת מפני החשד ולא מחיוב ההדלקה ויש שפותרים.

אולם למי שאין בית התבאר בדין אכסנאי מחלוקת הר"ן והתוס' בזה.

וא"כ נראה דעל כל פנים ודאי דהחיוב הוי חיוב לר"ן ולתוס' הוי גם  חיוב גברא אולם בעי שיהיה בית.

וא"כ על כל גברא בבית יש חיוב לפי הר"ן מחמת עצמו ולפי התוס' מחמת הבית.

וא"כ יש לעיין מה פועל הדלקת בעה"ב בהדלקתו לפטור החובת גברא של כל אחד ואחד.

ויש לדון בזה בכמה ענינים.

א. האם הוי מדין שליחות ב. אם יש כונה שלא רוצה לצאת האם מהני ג. האם יש משהו בהדלקת בעה"ב או כל אחד מבני הבית שקפץ והדליק מהני.

והנה לעניין שלא מכון לצאת נחלקו בזה הרעק"א לעיל שמהני לא לצאת יד"ח לרמ"א ולכן מברך.

אולם המהרש"ל סימן פה' כתב וז"ל ואכסנאי הנשוי אם אינו יודע שאשתו מדליקה עליו יכול להדליק ולברך אבל אם יודע בבירור שהיא מדלקת עליו אין לו לדלוק וכו' אבל היכא שאינו רוצה לצאת בהדלקה של אשתו שמדלקת עליו בבית נראה דלא כל כמיניה ואינו יכול לברך עכ"ל.

ומתבאר מחלוקת האם הוי שלוחו וממילא מהני לא לצאת יד"ח או דלא הוי שליח אלא דממילא יוצא יד"ח.

וא"כ לפי מי דסבר דהוי שליח א"כ אין משהו בבהע"ב בעצם אלא דנהיה שליח ואפשר להפקיע ממנו אולם אם אחד מבני הבית קפץ והדליק לא יהיה מהני להיות שלוחם אם לא מינוהו.

אולם לסוברים שזה לא שליחות ולכן לא שייך להפקיע ממנו ההדלקה יל"ע גדר השייכות לשאר המחויבים בהדלקה.

והנה לר"ן דהוי חובת גברא ואין כלל קשר לבית נראה דצריך לומר דהוי שליחות.

אולם לתוס' דסברו דחובת ההדלקה בבית אפשר לבאר בשני אופנים.

א. דאם הודלק אפילו ע"י אחר שקפץ מבני הבית ממילא קימו המצוה דבבית דולק נר חנוכה.

ב. או דאפשר שלא קימו המצוה אלא נפקע מהם המצוה ע"י שכבר הבית הדליק והוי כמו חיוב הדלקה בלא בית שאין כזה חיוב או שאין היכי תימצי להדליק בלא בית.

בראיית התוס' דמדליקים בחצר

יח. התוס' מביאים ראיה דמדליקים בפתח החצר ולא בפתח הבית וז"ל ואמרי' נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר עכ"ל.

ומתבאר דמקשים דאיך שייך שנים בהדלקה אם לא דהוי בפתח החצר דיש שני בתים בחצר ובעי הדלקה בפתח החצר.

והנה כ"ז רק לשיטתם דסברי דאין צד להדר ולהדליק כמנין בני הבית וא"כ לא שייך לבאר את המשנה לשני בני אדם לשני אנשים הדרים בבית אחד.

אולם רש"י יבאר שעולה לב' בני אדם הכונה למהדרין להדליק לפי בני הבית וממילא הוי רק בית אחד בחצר ועולה לשניהם וממילא יורד ראית התוס'.

ובאמת דרש"י לקמן כתב וז"ל שתי פיות וכו' עולה לשני בני אדם למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד עכ"ל ואתי שפיר לדבריו.

שיטות הראשונים האם מדליקים בפתח החצר או בפתח הבית

יט. תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

ומתבאר בזה כמה שיטות בראשונים.

א. מבאר רש"י וז"ל מבחוץ  משום פרסומי ניסא ולא ברשות הרבים אלא בחצרו שבתיהן היו פתוחין לחצר עכ"ל.

ומתבאר בפשטות שמדליקים בפתח הבית ולא בפתח החצר וכך הבין התוס' ברש"י ומוסיף ולא ברה"ר.

וכן מתבאר ברש"י לקמן כג. בד"ה חצר שיש לה שני פתחים וז"ל שיש לבית שני פתחים פתוחים לחצר צריכה שתי נרות נר לכל פתח עכ"ל ומתבאר במפורש דאפילו שיש חצר מדליקים בפתח הבית.

וכן ברמב"ם פרק ג' הלכה ג' נקט בפתחי הבית ולא נקט כלל פתח החצר.

ב. התוס' פליגי וז"ל ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר עכ"ל ומתבאר דמדליק בפתח הכי סמוך לרה"ר אם יש חצר בפתח החצר ואם אין חצר בפתח הבית הסמוך לרה"ר.

ג. בשיטת רש"י מבאר הריטב"א וז"ל ומה שפירש"י ז"ל לא מבחוץ ברשות הרבים אלא מבפנים סמוך לרשות הרבים לאו למיסר בחוץ ממש אתא כי מנהגם היה להדליק מבחוץ ממש וכדמוכח ממתני' דגמל עובר ברשות הרבים דבנר חנוכה פטור והתם ברשות הרבים ממש מיירי וכן פירש רש"י ז"ל לקמן אלא הכי בעי למימר דלא סוף דבר מצותו בחוץ ממש אלא ה"ה סמוך לחוץ מבפנים בענין שיכירו בני רשות הרבים עכ"ל.

ומתבאר דכוונת רש"י לא לומר שלא בפתח החצר אלא לא ברה"ר אבל קרוב לרה"ר ולא בפתח הבית.

ולקמן לעניין הדר בעליה מתבאר דדעת הריטב"א כג. דאם הוי כמה בחצר מדליק בפתח הבית כיון שחסר בהשתיכות למי הפרסום הנס ורק אם הוי בעה"ב אחד ידליק בפתח החצר.

וכעין זה בטור סימן תרע"ז וז"ל כתב רב שר שלום אנשים הרבה הדרים בחצר אחד שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן ויוצאין כולן בנר אחד אבל להידור מצוה כל א' וא' מדליק לעצמו על פתח ביתו עכ"ל.

ד. אולם החכמת מנוח מבאר ברש"י וז"ל דבעיקרו סגי להניח בפתח ביתו כיון דהוי פרסומי ניסא לבני החצר המרובים ואם ירצה יכול להניח בפתח החצר ואפילו ברה"ר אם אין כל כך פירסומי ניסא.

ולפי"ז מיישב דברי רש"י לקמן כב. וז"ל מצוה להניחה בחצר או ברשות הרבים עכ"ל ולכאורה מה שייך חצר או רה"ר הוי למימר ביתו אלא דלדבריו אתי שפיר דאם ירצה יוכל גם ברה"ר.

ושיטות הראשונים שנקטו דווקא פתח הבית מעמידים דברי רש"י שאין חצר וז"ל התוס' רא"ש ומיהו רש"י פי' לקמן חצר שיש לה שני פתחים כגון שיש לבית שני פתחים פתוחים לחצר ומבעל גמל דלקמן אין ראיה דצריך שיניח על פתח החצר דהתם איירי בחנות שפתוח לרשות הרבים ואין חצר לפניו עכ"ל.

והנה בדברי החכמת מנוח התבאר דטעמו דסגי בפתח הבית כיון דסבר דבני החצר רבים והוי פירסום הנס ומודה דאם חסר בפרסום הנס יפנה לרה"ר.

וא"כ התוס' והריטב"א דפליגי וס"ל דפתח החצר עדיף כיון דסברי דודאי הוי פירסום הנס יותר כשמפרסים לבני רה"ר וכדברי הריטב"א וז"ל מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ פי' כי היכי דלעביד פרסומי ניסא בכולי עלמא עכ"ל.

אולם בדעת רש"י דמשמע דיש עדיפות בפתח הבית בכל גוני אפילו דהוי פחות פירסום הנס יש לבאר בכמה אופנים.

א. מבאר בספר חפץ ה' בד"ה תוספות שם ד"ה דאי לא   וז"ל נראה לע"ד דר"י סובר כרש"י ז"ל וכו' אם כן בזמנם היו חוששין לבני רשות הרבים והיינו בהיכא דליכא ריעותא לבני הבית וכגון שהבתים פתוחים לרשות הרבים דאי פתוחים לחצר לא מתקנינן לא בני רשות הרבים ולא בני הבית ועתה דכל בתינו פתוחים לחצר דאי עבדינן הכי ליכא פירסום לבני הבית מוכרח לעשותה בפתח הבית  עכ"ל.

ומתבאר דאם יהיה בפתח החצר יחסר בפירסום הנס של בני הבית ואין עדיפות לפרסם הנס לבני רה"ר ולא לבני הבית.

ויש לדקדק לדבריו דאם בפתח החצר יהיה גם פירסום הנס לבני הבית ברור שעדיף יותר פירסום הנס.

אולם הריטב"א והתוס' סברו שיש עדיפות לפירסום הנס יותר גדול.

וא"כ מתבאר מחלוקת מה עדיף פרסום הנס של בני הבית או פירסום הנס יותר גדול לבני רה"ר שלרש"י בני הבית עדיף ולתוס' והריטב"א בני רה"ר עדיף.

ב. במהר"ם קזיס מתבאר לרש"י דאפילו דבעי היכר לרה"ר שזה עדיף אולם בכ"ז מדליק בפתח ביתו אולם אם יוכל להדליק בפתח ביתו ויפנה לרה"ר עדיפא.

ונראה לבאר דרש"י לשיטתו לקמן דבעי סמוך לפתח כדי שיהיה היכר דהוי הנחת בעה"ב וא"כ אפשר דברור דפירסום הנס דלרה"ר עדיף אולם יחסר בשייכות עליו לפירסום הנס ולכן בעי שידליק סמוך לביתו.

וא"כ תוס' דפליגי סברו דלא בעי ממש היכר שהוא המדליק ולכן מדליק בפתח החצר שיש יותר פירסום הנס.

בגדר החצר לתוס' למתבאר האם הוי דווקא חצר המעמידה שימושים או לא

כ. והנה לשיטת התוס' התבאר דמה שמדליק בפתח החצר לא בעי לסברא דהוי חלק מביתו אלא כיון דהוי יותר פירסום הנס.

והנה באחרונים [הגרי"ז והחזו"א] מתבאר מחלוקת לעניין חצרות של זמננו וכן חדר מדרגות [עיין דרשו סימן תרעא' הערה 45] כיון שאין שימושי חצר של פעם האם דינים כחצר או לא.

ואפשר לבאר דעת הסוברים דהוי כחצר אפילו שאין תשמישים שם כיון דזה לא העניין בחצר למתבאר אלא מה שגורם שם יותר פירסום הנס וכל דהוי מוגדר ביתו מהני חייב להדליק ביותר פירסום הנס.

ובסברת החולקים דבעי דווקא תשמישים נראה דסברו דגם בחצר בעי השתייכות למדליק וכל שלא עושה שימושים חסר בהשתייכות אליו כמתבאר לקמן לעניין דין הדר בעליה לריטב"א.

הוספת המגיה – דהגר"ע פריד שליט"א כתב בשם הגרא"ח ברים זצ"ל ששמע מהחזו"א דטעמו העיקרי שהדליק בפתח הבית כדי לצאת יד"ח לדעת רש"י דהדלקה בפתח הבית.

בחיסרון מי שגר בעליה

כא. הגמ' מביאה מקום נוסף להדלקה דאם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים.

ומבאר רש"י וז"ל ואם היה דר בעלייה שאין לו מקום בחצרו להניחה שם עכ"ל.

ובביאור דבריו צ"ל דאין הכונה שאין לו מקום שלו דהרי אפילו שהיה לו מקום שלו מדליק בפתח הבית אלא כוונתו דאין לו פתח מהבית לחצר.

אולם לתוס' דתמיד מניח בפתח החצר ולא בעי פתח הבית יש לבאר בתרי אנפי.

א. דכל מה דאמרינן שמדליק בפתח החצר הוא רק כשגם הבית משתייך לחצר אבל כשאין הבית משתייך לחצר לא מדליק אפילו שפתח החצר שלו בסופה הוי רה"ר.

הריטב"א לקמן סוף כג. כתב וז"ל וחצר גדולה שדרים בה בעלי בתים הרבה כל אחד בחדרו או בעלייתו היה נראה כי די לכל בני החצר שידליקו נר אחד חנוכה בפתח החצר כדי לעשות היכרא לרשות הרבים וישתתפו כולם בו.

אבל יש אומרים דכיון דאמרינן מצות חנוכה נר איש וביתו מדליק כל אחד מהם בביתו ואינם צריכים להדלקה בחוץ כלום דהוה ליה כמי שדר בעליה שאינה יוצאה לחוץ שמניחה שם וחשדא ליכא דהא ידעי בני מתא דכל חד וחד דייר לנפשיה ומדליק לנפשיה עכ"ל.

ומשמע מדבריו שיש חצר לרה"ר ובכ"ז לא מדליק בפתח החצר ולעיל נקט כתוס' דעדיף בפתח החצר ולסברתנו אתי שפיר דכיון דאין השתייכות בין החצר לגר בעליה אין צד שידליק בפתח החצר.

ולכן לשיטתו כתב דגם שיש כמה שדרים בחצר לא מדליקים ביחד בפתח החצר אלא בפתח הבית דחסר בהשתייכות.

ב. אולם הטור בסימן תרעא' ס"ה כתב וז"ל ואם הוא דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לר"ה מניחה בחלון הסמוך לר"ה עכ"ל ומשמע דאין לו פתח כלל לרה"ר ולכן לא מדליק אבל אם יהיה חצר מדליק ואפילו שלא משתייך לבית.

ואפשר דהוי נפק"מ להדלקה בפתח הבנין [דגם אם נימא דהוי חצר] כיון שאין ניכר ההדלקה של מי דלטור ידליק דלא בעי היכר ולביאור הראשון לא ידליק גם לתוס'.

האם דין שעת הסכנה שמניחה בפנים הוי דווקא לשעת הסכנה

כב. בדין הגמ' דבשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו דהיינו דלולי שעת הסכנה עיקר הפרסום הנס הוי לבני רה"ר ורק דבשעת הסכנה התירו לעשות פרסום הנס רק לבני ביתו.

ויל"ע האם מה דהתירו בשעת הסכנה הוי היתר לכל אונס שלא יכול להדליק או רק היתר לשעת הסכנה.

ועוד יש לדון דאולי לאחר שנקבע כמקום הדלקה בשעת הסכנה הוי כחלק ממקומות ההדלקה ואפילו כשאין סכנה ואין אונס ידליק.

[וזה ברור דכל שיש יותר פירסום הנס עדיף אולם יל"ע האם יצא יד"ח].

והנה התוס' בד"ה דאי לא אדליק מדליק וז"ל כתבו וז"ל אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים עכ"ל.

ומתבאר לר"י דדווקא לזמננו שמדליקים בפנים אבל בזמן הגמ' שמדליקים בחוץ לא מהני לאחר ולהדליק בפנים ולפרסם לבני הבית.

וכן מבאר השפת אמת בתוס' ומוסיף אפילו באונס שלא הדליק לא מהני וז"ל ומבואר דאף בדיעבד אינו יוצא אם הדליקה בפנים אף על גב דבשעת הסכנה מדליק בפנים מ"מ בדליכא סכנה אינו יוצא אף דיעבד א"כ מוכרח החילוק הנ"ל עכ"ל.

אולם הריטב"א פליג וז"ל ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על שולחנו ודיו עכ"ל.

ומתבאר מפורש דמי שלא הדליק הוי אצלו כשעת הסכנה וידליק לבני ביתו בפנים ודלא כתוס'.

וכן מביאים דהרשב"א לעיל כתב וז"ל ועוד נראה לי דעל כרחין רבא אסור להשתמש לאורה אית ליה דאמרינן לקמן (כ"ג ב') אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ואם איתא דמותר להשתמש לאורה עושה נר אחד ועולה לו לכאן ולכאן ומניחה על שולחנו ודיו הוה ליה למימר כדרך שאמרו בשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו עכ"ל ומתבאר דהיה לו צד שאין לו שני נרות לשבת וחנוכה יניח בשולחן לשניהם אפילו שאין שעת סכנה.

ובספר העיטור הלכות חנוכה כתב וז"ל ת"ר נ"ח מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ ואם היה דר בעלי' מניחו בחלון הסמוכה לר"ה ובשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו ואחר שנהגו על הסכנה נהגו ומי שיכול להניחה מבחוץ מניחה מבחוץ ואם לאו על פתחו עכ"ל.

ומתבאר דאפילו לא באונס שרי על שולחנו וסגי בפרסום הנס לבני ביתו.

ומתבאר ג' שיטות.

א. שיטת התוס' דהוי רק לשעת הסכנה ולא לאונס.

ב. שיטת הריטב"א דבאונס ג"כ מהני להדליק על שולחנו.

ג. דעת העיטור דמהני להדליק על שולחנו אפילו לא באונס.

[לעניין מי שמדליק בשעת הסכנה בתוך הבית האם בעי סמוך לפתח או אפילו על שולחנו התבאר לקמן לעניין מצותה סמוך לפתח].

כב.

בדין מצותה סמוך לפתח

כג. בגמ' אמר רבה נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח והיכא מנח ליה רב אחא בריה דרבא אמר מימין רב שמואל מדפתי אמר משמאל והילכתא משמאל כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין.

ומתבאר דיש ענין להניח בסמוך לפתח ולהלכה יניח בשמאל כדי שיהיה מסובב במצות.

ובעי לבאר מה הסיבה דבעי להדליק סמוך לפתח.

ומבאר רש"י וז"ל מצוה להניחה בחצר או ברשות הרבים בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעל הבית הניחו שם עכ"ל.

ומתבאר ברש"י סברא לעיכובה בהדלקה דיהיה מוכח שבעה"ב הוא זה שמדליק בשביל חנוכה ולא סתם לאורה.

וממילא לפי"ז אם ידליק רחוק אפשר דלא יצא יד"ח כיון דלא הוי בזה פרסום הנס.

ולפי"ז צ"ל דמה דהתבאר לעיל דבשעת הסכנה מדליק בביתו לא בעי פתח ולכן נקט על שולחנו כיון דלבני ביתו דלהם מפרסם להם הנס יודעים דהוי נרות חנוכה.

ובדרכי משה סימן תרעא' ס"ק ד' מביא בזה מחלוקת וז"ל וכתב במהרי"ל (הל' חנוכה אות ג) שהיה נזהר להניחה בטפח הסמוך לפתח אף על גב דהאידנא מדליקין בפנים וכן כתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן ק"ו דאף בזמן הזה ידליק בטפח הסמוך לפתח בשמאל אם יש לפתח מזוזה ואם אין לה ידליק בימין והביא ראיה ממרדכי דאף בזמן הזה ידליק בטפח הסמוך לפתח וכן משמע לקמן סוף סימן זה מדברי הטור אמנם מדברי הגהות מהר"א פראג שכתבתי לעיל (אות א) משמע דאין לחוש עכ"ל.

ומתבאר מחלוקת לעניין מי שמדליק בתוך הבית האם בעי להדליק בפתח או לא.

ולרש"י אתי שפיר דלא בעי להדליק בפתח כיון דלבני הבית ניכר דהוי נרות חנוכה.

אולם צ"ע לחולקים למה בעי כשמדליק בתוך ביתו טפח הסמוך לפתח.

ועוד דבערוך השולחן סימן תרעו' סוף סעיף יא' כתב וז"ל וסמוך לפתח אינו מעכב עכ"ל ולכאורה אם כדברי רש"י יש לעיין למה אינו מעכב כשמדליק בחוץ.

ובב"ח ס"ק יא' כתב וז"ל ועוד אפשר דכיון דצריך להדליק בפתח לפרסומי ניסא במקום שנכנסין ויוצאין וכל פינות שאדם פונה אינן אלא לימין הילכך צריך להדליק בימין ששם הכל פונין ונזכר לנס מיד כשרואה הנרות דולקות עכ"ל.

ונראה שאין ענין בהוכחת ההדלקה אלא רק בצורה יותר לפרסם הנס.

וכן נראה בדברי החתם סופר וז"ל בטפח הסמוכה לפתח נ"ל נפקא להו דאם הקדוש ברוך הוא מפרסם עושי מצוה כמ"ש רשב"א בתשובה ממדרש דהקב"ה פרסם מצות ראובן וישמע ראובן ויצילהו מידם מכ"ש שיש לנו לפרסם עושי רצונו עיין תשו' רשב"א סי' תקפ"ב וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו שעלינו לפרסם ניסי ה' וחסדיו עמנו ועוד הקדוש ברוך הוא שומר עלינו בחוץ על הפתח במזוזה לשמרנו מכל רע כמ"ש במס' ע"ז י"א ע"א ק"ו שנקבע פרסום ניסו על הפתח מבחוץ ועל זה סמכו וקבעו נ"ח על פתח ביתו בחוץ וזה פי' המדרש הדודאים נתנו ריח זה ראובן שנקרא דודאים ועל פתחינו כל מגדים זה מזוזה ונ"ח חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך חדשים זה נ"ח דרבנן גם ישנים זה מזוזה דאורייתא ולהנ"ל יובן עכ"ל.

וא"כ הוי רק ענין בצורה ולא מעכב בהדלקה ולכן כל שיכול אפילו בביתו להדליקה סמוך לפתח ומבחוץ מהני.

ואפשר להוסיף דהטעם של סמוך לפתח הוי מגיע ממסובב במצות כמסקנת הגמ' וא"כ לא הוי מעכב וגם בביתו אם עדיף שיעשה.

בדברי ר' אסי שאסור למנות מעות בנר חנוכה

כד. הגמ' מביאה דאמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה וכו' הכא נמי שלא יהו מצות בזויות עליו.

אולם לשמואל מתבאר דסבר וכי נר קדושה יש בה דהיינו שאין חיסרון של ביזוי מצוה.

אולם בעי לבאר איך המחלוקת בסוגייא דידן אם המחלוקת לעיל האם מותר להשתמש לאורה או לא.

בעל המאור [ט. דפי הרי"ף] בסוגייא לעיל כתב וז"ל למ"ד אסור להשתמש לאורה של נר חנוכה כל תשמיש במשמע אפי' תשמיש דמצוה ותשמיש קדושה משום דקסבר כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר אפילו לקרוא בספר ואפי' לסעודת שבת ולסעודת מצוה.

ולמ"ד אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה דוקא הרצאת מעות וכיוצא בה שהיא תשמיש רשות ושל חול וכדקא פירש טעמיה משום בזויי מצוה אבל תשמיש מצוה ותשמיש קדושה מותר להשתמש לאורה.

ושמואל דמתמה עלה וכי נר קדושה יש בו לא ס"ל דאית ביה סרך קדושה ולא משום איסור הנאה במשתמש לאורה ולא הוה כה"ג בזויי מצוה לדעתיה עכ"ל.

ובפשטות מתבאר דהוי ג' שיטות א. למ"ד שאסור להשתמש לאורה אסר כל תשמיש ואסורות בהנאה ב. לר"י אמר ר' אסי אסור רק שימוש חול אבל שימוש מצוה שרי דהנידון רק ביזוי מצוה ג. לשמואל שרי הכל דאין בזה שום מעלה.

וא"כ נראה יותר שמחלוקת ר' אסי ושמואל הוי למ"ד מותר להשתמש לאורה.

וכעין זה נראה בפירוש אחד בתוס' רא"ש וז"ל משמע דסבירא ליה דמותר להשתמש לאורה ודוקא מעות הוא דאסירי משום דהוי ביזוי יתירא עכ"ל.

ומתבאר דמיקל יותר מבעל המאור דכוונתו רק לאסור מנית מעות דהוי ביזוי גדול אולם ס"ל כמ"ד שמותר להשתמש לאורה אפילו לתשמיש חול.

הרמב"ן לעיל פליג וז"ל ודאמרינן אסור להשתמש לאורה כל תשמישין במשמע בין דמצוה כגון סעודת שבת בין דרשות ורב אסי לקמן הוסיף אפי' הרצאת מעות שהוא עיון קל ואינו נראה כנהנה שמרחוק הוא מרצה אותן אפ"ה אסור ומש"ה מתמה שמואל עלה דההיא וכי נר קדושה יש בו עכ"ל.

ומתבאר דר' אסי אזלי למ"ד שאסור להשתמש לאורה בין רשות ובין מצוה ולפי"ז מוסיף להחמיר דאפילו תשמיש כזה רחוק שלא מראה כזה הנאה בכ"ז נאסר.

וברא"ש סימן ו' גם מבאר דמודה ר' אסי שאסור להשתמש לאורה וז"ל אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה. ואף על גב דאיפסיק לעיל דכל תשמיש אסור לאורה.

צריכינן לההיא דהרצאת מעות דהא דאמרינן לעיל דאסור להשתמש לאורה היינו דוקא תשמיש קבוע דהרואה אומר לשם תשמיש זה הדליקה ולא לשם מצוה אבל תשמיש עראי לזה לא הדליקה ואשמעינן רב אסי דאף תשמיש עראי של גנאי כגון הרצאת מעות אסור לפי שידיו סמוכות לנר לעיין בהן יפה וכן משמע לישנא דקאמר כנגד נר חנוכה ולא קאמר אסור להרצות מעות לאורה עכ"ל.

ומתבאר דודאי סבר ר' אסי שאסור להשתמש לאורה אלא דהוסיף דאפילו השתמשות עראי נאסרה.

והנה בסוף דבריו נראה לדייק דווקא תשמיש ארעי של ביזוי אולם של מצוה או לא של ביזוי מותר וז"ל ואשמעינן רב אסי דאף תשמיש עראי של גנאי כגון הרצאת מעות אסור עכ"ל.

וכן מדייק הב"י בסימן תרעג' וז"ל נראה מדבריו בתשמיש עראי שאינו של גנאי דהיינו שאינו צריך להיות ידיו סמוכות לנר שרי עכ"ל וכן דייק הגאון.

אולם הט"ז ס"ק ג' כתב וז"ל וצ"ל ואפי' תשמיש עראי שאינ' של גנאי כהרצאת מעות כו' דטעם שאמרו בגמ' ע"ז הוא משום ביזוי מצוה וזה שייך אפי' באינו של גנאי עכ"ל ומתבאר דסבר דעראי אפילו שלא של ביזוי נאסר.

ומ"מ מתבאר שני ביאורים עיקריים בדעת ר' אסי האם סבר שאסור להשמש לאורה או דסבר דמותר להשתמש לאורה.

מתבאר ג' ביאורים בסברת האיסור של השתמשות בנר חנוכה

כה. והנה לעיל התבאר שיש מ"ד דסובר דאסור להשתמש לאורה של נר חנוכה ובמתבאר לעיל בדעת ר' אסי מתבאר בזה ג' סברות.

א. בדעת הרא"ש דסבר דהיה הו"א לחלק בין עראי לקבוע מתבאר בדבריו סברא שהאיסור להשתמש הוי מכח סברא שלא יאמרו דהדליק לא לנר חנוכה וז"ל היינו דוקא תשמיש קבוע דהרואה אומר לשם תשמיש זה הדליקה ולא לשם מצוה עכ"ל.

וכן מתבאר ברש"י לעיל וז"ל ואסור להשתמש לאורה שיהא ניכר שהוא נר מצוה עכ"ל.

ב. למי דסבר דר' אסי נחלק אם מ"ד אסור להשתמש לאורה ומ"ד דאוסר להשמש לאורה אוסר גם במצוה הוי סברא של איסור הנאה דומיא דמנורה דמקדש.

וכדברי בעל המאור וז"ל למ"ד אסור להשתמש לאורה של נר חנוכה כל תשמיש במשמע אפי' תשמיש דמצוה ותשמיש קדושה משום דקסבר כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר עכ"ל.

ג. בתוס' רא"ש מתבאר סברא אחרת וז"ל ולי נראה דסבר דמותר להשתמש לאורה דמ"ד אסור להשתמש לאורה לאו משום בזוי מצוה קאמר דכל מיני תשמיש אסור ואפי' לקרות לאורה אלא טעמיה משום דהוקצה למצותו עכ"ל.

ומתבאר דהוי סברא של הוקצה למצותו ועיין במהרש"א לקמן מב. ומג. דהוקצה למצותו הוי איסור הנאה.

ד. לסוברים דר' אסי כמ"ד אסור להשתמש לאורה אפשר דהוי מצד ביזוי מצוה כמתבאר מפורש בר' אסי עיין רמב"ן שם.

ויצא נפק"מ לשיטת רש"י והרא"ש דמי שאינו יוצא בהדלקה זו משמע דמותר לו להרצות מעות ועוד נפק"מ לעניין אם עבר ונהנה דאפשר לרש"י והרא"ש דאם עשה מעשה בידים לא יצא יד"ח כיון שעשה הוכחה שזה לא לנר חנוכה [ועיין בשו"ע סימן תרעה' וז"ל שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא שהרואה אומר לצורכו הוא מדליקה עכ"ל] משא"כ לשאר הראשונים עבר איסור אבל יצא יד"ח.

כב:

במה דהוי צד שהנחה עושה מצוה והאם מ"ד הנחה מודה למ"ד הדלקה

כו. במה דהגמ' מסתפקת האם הנחה עושה מצוה או הדלקה עושה מצוה יל"ע דבפשטות הסברא היתה נותנת דהדלקה עושה מצוה דהוי דומיא דהדלקת נרות במקדש ועוד דזה בעצם הפירסום הנס בהדלקה וא"כ מה יש בהנחה.

ומביאים בשם העמודי אור סימן מ' דלחלק מהצדדים הנס היה בעצם שפיכת השמן וא"כ שם היה עשית הנס ולזה עושים זכר ולכן בעי הנחה.

אולם באבני נזר או"ח סימן תקג' ס"ק ד' כתב וז"ל ונראה דדומיא דמנורה תקנוה שהי' תחילה הנחת שמן ופתילה ואחר כך הדלקה ועל כן למאן דאמר הנחה עושה מצוה סבירא ליה דתיקנו כנגד הנחת שמן ופתילה במנורה שהי' עבודה ופסולה בזר אבל הדלקה לאו עבודה היא וכתב הרמב"ם [ביאת מקדש פ"ט ה"ז] שכשירה בזר ועל כן כיון דבמנורה הנחה חמורה טפי דעבודה היא גם בנר חנוכה תיקנו עיקר מצוותה הנחה עכ"ל.

ומתבאר דמה דהנחה עושה מצוה דזה חלק מתחילת העבודה בהנחת השמן דזה עיקר עבודתה רק בכהן והדלקה אפילו כשרה בזר ולכן עשו זכר לעיקר עבודת הכהן במנורה.

והנפק"מ בטעמים אפשר לומר האם מ"ד הנחה עושה מצוה פליג על מ"ד הדלקה דלא הוי חלק מהמצוה או דמוסיף דרק הנחה.

דאם נימא כצד הראשון דעיקר הנס הוי בשמן א"כ אין שום ענין בהדלקה לעשיית המצוה בזכר לנס וזה רק היכי תמצי לפירסום אבל הזכר לנס הוי בהנחת השמן.

משא"כ לצד דעיקר העבודה התחילה בהנחת השמן א"כ הוי רק תוספת מהיכן מתחילה העבודה ומודה דההדלקה הוי גם חלק מהצוה ומהזכר למנורה בבית המקדש.

ומביא שם האבני נזר ס"ק ג' לדייק בדברי רש"י וז"ל דהנה רש"י פירש לקמן (דף כ"ב ע"ב) בד"ה אי הדלקה עושה מצוה אי המצוה של חנוכה תלוי' בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה ואי הנחה עושה מצוה ועיקר מצותה תליא בהנחה אין מדליקין מנר לנר דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי עד כאן לשונו.

מבואר דלמאן דאמר הדלקה עושה מצוה הנחה לאו מצוה היא כלל ולמאן דאמר הנחה עושה מצוה הדלקה גם כן מצוה אלא דעיקר מצוותה תליא בהנחה עכ"ל.

ומתבאר לדייק מרש"י דלמ"ד הנחה עושה מצוה הוי הנידון רק מה העיקר הדלקה או הנחה אבל מודה דגם ההדלקה וגם ההנחה הוי חלק ממצות ההדלקה.

בצד דהדלקה עושה מצוה האם הוי רק מעשה ההדלקה או כל שיעור ההדלקה

כז. והנה לצד דהדלקה עושה מצוה יש לדון האם כוונת דבריו שמעשה ההדלקה לבד הוי מעשה קיום המצוה ולכן כבתה אין זקוק לה.

או דילמא דהדלקה עושה מצוה הוי כל זמן השיעור שדולק ומה שכבתה אין זקוק לה כיון שעשה מצידו המצוה ונכבה לא הטריחו רבנן להדליק שוב.

ועין בלשון המחבר בסימן תרע"ג סעיף ב' וז"ל הדלקה עושה מצוה לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה עכ"ל ועי"ש בלשון המשנ"ב ס"ק כה' וז"ל ר"ל כיון שהדליק תיכף קיים המצוה לפיכך אם כבתה אין זקוק לה עכ"ל וכן בביאור הלכה שם דלא בעינן פרסומי ניסא רק בעת ההדלקה עכ"ל.

ומתבאר דתלה כבתה אין זקוק לה בהדלקה עושה מצוה וכצד הראשון דרק בזמן ההדלקה הוי המצוה והוי פרסום הנס.

אולם צ"ע ישוב הגמ' לשיעורא אפילו לצד דהוי כבתה זקוק לה שלדברינו  שיעורא הוא למ"ד דהדלקה עושה מצוה וכבתה זקוק לה למ"ד אין הדלקה מצוה.

ועין ברש"ש לעיל כא: לצד של שיעורא דמבאר וז"ל וי"ל הא דבעינן שיתן שמן כשיעור הזה הוא שיהא נראה כמדליק בעין יפה עכ"ל ומתבאר דבאמת השיעור הוי דבר צדדי של בעין יפה.

אולם בספר הישר לר"ת סימן שמ' כתב וז"ל ונר חנוכה אף על גב דיש להן הפסק יש להן זמן דצריך שיהא בה שמן להיות דולקת משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ואם לא נתן לא יצא אף על גב דכבתה אין זקוק לה מיצרך צריך עכ"ל.

ומתבאר שם דעשית המצוה הוי כל זמן ההדלקה והוי כמצוה מתמשכת בזמן ההדלקה והראשונים [פסחים ז:] מקשים שהרי כבתה אין זקוק לה ומ"מ מתבאר דזה מצוה מתמשכת.

וראיתי שרוצים להביא ראיה דאם לא ברך בתחלה יכול לברך כל זמן שדולקת דמתבאר דהוי עדיין זמן המצוה [אולם אפשר לדחות דכיון דעדיין יש שייכות למצוה יכול לברך].

ומתבאר דהוי כל זמן ההדלקה כחלק מעשיית המצוה רק שאם כבתה אין זקוק לה.

כג.

במחלוקת רש"י ותוס' האם בעי הדלקה לצד שהנחה עושה מצוה

כח. הגמ' בראיה שהדלקה עושה מצוה מביאה תא שמע דאמר רבי יהושע בן לוי עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו למוצאי שבת מכבה ומדליקה אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה שפיר אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה.

ומקשים התוס' וז"ל וא"ת אמאי מכבה וחוזר ומדליק בהגבהה סגי כיון דהנחה עושה מצוה דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חש"ו וי"ל דמיירי שהדליקה מתחלתה לצורך שבת ולכך גרע מהדליקה חש"ו עכ"ל.

ומתבאר דכיון דהדליקה לצורך שבת הוי חיסרון דבעי להוכיח טפי דהוי לשם חנוכה אומנם אם היה דולק לנר חנוכה לא היה צריך לכבות וסגי בהדלקה מתחילת חנוכה לכל השמונה ימים רק בעי הגבהה והנחה כל יום.

אמנם ברש"י כתב וז"ל דולקת שהדליקה למצות חנוכה בערב שבת עכ"ל ומתבאר דהיתה דולקת לחנוכה ובכ"ז בעי לכבות ולהדליק ולא מהני הדלקה מתחילת חנוכה לכל השמונה ימים אלא בעי הדלקה כל יום יחד עם ההנחה.

ואפשר לבאר דלעיל התבאר האם מ"ד הנחה מודה לצד דההדלקה ג"כ מצוה  או שסובר רק הנחה.

וא"כ אפשר דרש"י סבר דגם למ"ד הנחה עושה מצוה בעי גם הדלקה למצוה וא"כ בעי שיכבה וידליק כל יום מדין הדלקה עושה מצוה ובעי הגבהה והנחה מצד ההנחה עושה מצוה ולכן אם דלק מאתמול בעי שיכבה.

אולם התוס' דסבר דלא בעי שיכבה כל יום נקט דבעי רק הנחה למצוה ולא בעי להדליק וממילא לא בעי לכבות אם הדליקה לשם חנוכה.

לצד דהנחה עושה מצוה האם בעי להדליק לפני ההנחה או לא

כט. בפשטות גירסת הגמ' וכך נקטו התוס' שלצד דהנחה עשה מצוה מכבה ומגביהה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה דהיינו שרק אחרי ההנחה בעי להדליק.

ובריטב"א מביא שני גרסאות וז"ל  ואי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה מכבה ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מבעי ליה פי' ומדליקה מתחלה סמוך למקומה כדי שתהא הנחה חשובה בנר דולק.

ויש גורסים מכבה ומניחה וחוזר ומדליקה דלבתר הנחה בעי לאדלוקה כדי שתהא ההדלקה מוכחת לצורכה וכן גירסת התוספות עכ"ל.

וכן מתבאר ברמב"ן למ"ד הנחה עושה מצוה צריך להדליק ולהניח הנר דלוק במקומו ומברך בשעת הנחה להניח נר של חנוכה ולפום הכי גרסינן לקמן ומגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מיבעי ליה ולא גרסינן ומגביהה ומניחה וחוזר ומדליקה עכ"ל.

ומתבאר מחלוקת לעניין צורת ההדלקה למ"ד הנחה עושה מצוה האם בעי להניחה מודלקת או להדליק אחרי ההנחה.

ובפשטות אתי שפיר שיטת הרמב"ן והצד הראשון בריטב"א דהוי מניח דלוק דבהנחת במקום שמפרנס את הנס בעצם ההנחה כיון דהוי דלוק המנורה קיים את ההנחה עושה מצוה.

אולם לתוס' צ"ע איך יהיה מהני הנחה במנורה לא מודלקת דזה ברור דאם לא הדליק הנחה לבד לא הוי מעוילה כלום אלא ההדלקה הוי הפרסום הנס א"כ מה יש בהנחה ללא ההדלקה.

וביותר דהרי לצד זה יהיה מהני הנחת גדול והדלקת חש"ו אחרי [גם לצד שגם הנחה וגם הדלקה עושה מצוה וכל הנידון מה העיקר] ומה הסברא בזה דהנחתו מכובה הוי קיום המצוה וצ"ע.

בדין אכסנאי שלא מדליקים עליו בביתו

ל. אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה אמר רבי זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא.

ומתבאר דאכסנאי חייב בהדלקת נרות חנוכה ולכן בעי להשתתף יחד עם בהע"ב בנרות.

והנה לעיל התבאר שני צדדים ברמ"א האם הוי חובת ההדלקה חובת גברא או חובת הבית.

והנה אם הוי חובת הבית אתי שפיר לבאר חידוש הגמ' שאכסנאי חייב דהחידוש דהחובה שלו בפני עצמו ולא נכלל בחיוב הבית של כולם ובעה"ב לא יכול להוציא אותו גם לרמ"א בהדלקתו אם לא שיוסיף לו בשמן.

וכן מתבאר ברא"ש סימן ח' וז"ל אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה ואינו יוצא בנרו של בעל הבית דלא הוי בכלל איש ואשתו עכ"ל.

אולם אם הוי חובת גברא יל"ע מה החידוש דאכסנאי חייב הרי ברור שחייב מהחובת גברא שלו להדליק ומה יגרע דהוי אכסנאי.

וצ"ל דהחידוש דעדיין היה צד דבעי בית וגם אם הוי חובת גברא בעי להדליק באיזה בית קמ"ל דלא בעי בית.

ואין להביא ראיה מכל הדלקת מהדרין דשונה מדין המהדרין דיש להם בית ושיכים לבית משא"כ הוא לא נחשב שיש לו בית.

וכן מתבאר בר"ן על הרי"ף י. וז"ל אמר רב ששת אכסנאי אורח אף על פי שאין לו בית דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה עכ"ל.

אולם בתוס' סוכה מו. פליגי וז"ל בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה וכו' וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה עכ"ל.

[ומתבאר מחלוקת האם מי שאין לו בית לא מדליק או דחייב להדליק ובתוס' נראה דלא חייב וגם לא חייב לקנות בית בשביל נר חנוכה ומדמה שם למזוזה דלא מצינו דין לקנות בית למזוזה.

אולם מלשון הרמב"ם בפרק יא' מברכות הלכה ב' ג' דכתב וז"ל יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה עכ"ל.

ונראה דהוי חובה לקיים ולא כמו מזוזה ומשמע דבעי לקנות בית בשביל נר חנוכה].

ומה דלא עשה ר' זירא הידור מצוה מבאר הבית הלוי וז"ל ועכ"פ מדברי כולם נלמד דבזמן הגמרא לא היה שום סברא דכל אחד מבני הבית ידליק בפני עצמו ולאפושי בברכות ומש"ה השתתף ר' זירא בפריטי והבעה"ב הדליק גם עבורו נרות כמספר הימים ביחד עם נרותיו והא דאח"כ אמר דקמדלקי עלי בגו ביתאי ג"כ ה"פ דבביתו שהדליקו נרות כמנין בני הבית הדליקו גם נרות שלו וכל זה ברור וכו' עכ"ל.

ומתבאר דבזמן הגמ' לא הקפידו על מהדרין ולכן ר' זירא לא הקפיד ואפשר דאז היו מדליקים בפתח הבית שלא היה היכר וגם לרמ"א לא הוי מדליקים לכולם ועיין בגאון שם בדברי הרמ"א אבל שמדלקים בפנים בזמננו בעי להדליק גם אכסנאי בפני עצמו מדין ההידור.

וצ"ע דלא הוזכר כלל ברמ"א דאכסנאי ידליק בפני עצמו דהרי לזמננו בעי להדליק לרמ"א בפני עצמו מדין מהדרין.

ועיין במשנ"ב סעיף תרעז' ס"ק ז' שכתב וז"ל ויש פוסקים שסוברין דכ"ז בזמן הגמרא שהיו מדליקין בפתחי הבתים ובחצרות אבל האידנא שמדליקין בפנים בבית כל אורחים היינו אפילו נשוי שבביתו מדליקין עליו בודאי ג"כ צריך להדליק בעצמו בכל גווני דמי יודע באכסניא אם יש לו אשה בבית שמדלקת עליו ואתו למיחשדיה וגם להשתתף בפריטי אינו מועיל משום דכיון שהמנהג כהיום שכל אחד מדליק בבית בפ"ע אתו בני הבית לחשדו עכ"ל.

ובס"ק ג' כתב וז"ל ומ"מ אם יש לאכסנאי נר נכון יותר להדליק בעצמו עכ"ל ובשער הציון ס"ק י' מבאר וז"ל לצאת דעת מהרי"ו שכתב דכהיום שהמנהג בעלמא להיות מן המהדרין נר לכל אחד אתו לחשדו שלא הדליק נר חנוכה עכ"ל.

ומתבאר דבעי להדליק מפני החשד וצ"ע למה מפני החשד הרי בעי מעיקר הדין של מהדרין.

האם יש ענין בהדלקה יותר מהשיעור

לא. הגמ' מביאה אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משך נהורי טפי כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהוריה טפי ומבאר רש"י במעלת שמן שומשום וז"ל משוך נהוריה אינו ממהר לכלות כשמן זית עכ"ל.

ומתבאר בדברים שהיה דין הידור שידלק הרבה זמן יותר מהחצי שעה ולכן הקפיד על שמן שומשמין ויל"ע מה ההידור בזה.

ואולי סבר דלאו דווקא זמנה חצי שעה בדווקא אלא כל זמן שיש אנשים שהוי ליה פרסומי ניסא יש ענין בהדלקה.

אולם המחבר תרעב' סעיף ב' וז"ל ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן עכ"ל.

ומתבאר דאין שום מצוה וענין שידלק אחרי חצי שעה ובפשטות כיון שכלתה רגל מהשוק ואין פרסומי ניסא ומוסיף דאפשר להשתמש לאורה.

ובאמת שיש לדן לזמננו דהוי יותר מחצי שעה עד שכלה רגל מהשוק האם בעי מעיקר הדין שיהיה דלוק יותר או לא והתבאר לעיל אות יא'.

בשיטת רש"י דחיוב ברכת הרואה אפילו שידליק בביתו אחרי כן

לב. רש"י בברכת הרואה כתב וז"ל הרואה העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה עכ"ל.

ובפשטות מדויק מלשונו דמי דעדיין לא הדליק אפילו שידליק אחרי כן מברך ברכת הרואה [ועיין בטור דדוחה ראיה זו].

ובריטב"א מביא יש חולקים וז"ל ויש אומרים דכיון שדעתו להדליק בביתו אינו צריך עכשו לברך על ראייתו עכ"ל.

ומתבאר מחלוקת לעניין אם ידליק אחרי זה בביתו בעי לברך בברכת הרואה דשיטת רש"י דבעי לברך אפילו שאח"כ מדליק בביתו ויש שחולקים שכיון שמדליק לא בעי לברך בראיה הראשונה.

ובשיטת רש"י כתב הריטב"א וז"ל יפה פרש"י ז"ל בשם רבותיו שלא הוזקקה זו אלא למי שלא בירך עדיין אבל דעתו להדליק הוא עצמו בתוך ביתו ורואה נר אחר יש אומרים שמברך על הראייה וחוזר ומברך בשעה שמדליק עכ"ל.

ומתבאר דאפילו שבירך כבר בראיה הראשונה מברך כשמדליק עוד הפעם.

האור זרוע חלק ב' סימן שכה' פליג וז"ל והרואה שבירך כשיבוא לביתו להדליק לאח"כ מברך להדליק ותו לא שהרי כבר בירך כשראה עכ"ל.

ומתבאר מחלוקת בשיטת רש"י דמברך בראיה אפילו שמדליק אח"כ בביתו האם בעי לברך שעשה נסים כשמדליק בביתו או לא.

והנה צ"ע שיטת רש"י לריטב"א מדוע מברך פעמים בראיה ובהדלקה.

והנה הריטב"א דן מתי מברכים שעשה ניסים שזה ברכת הרואה בהדלקה וז"ל  ונהגו לברך שלשתם קודם הדלקה משום דבכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פסחים ז' ב') וכמו שמברך שלשתן קודם מקרא מגילה.

ויש אומרים כי הראשונה שהיא ברכת המצוה צריך לברך תחלה אבל השתים האחרות אומרם אחר שהתחיל להדליק שיהא רואה נסו ויברך עליו כעין הרואה נר חנוכה עכ"ל.

ומתבאר מחלוקת לעניין ברכת שעשה ניסים האם מברך לפני ההדלקה או אחרי שכבר מדליק ומבאר את סברת האומרים להדליק אחרי הנס כיון שזה כעין ברכת הרואה.

ואפשר שנחלקו בגדר ברכת שעשה ניסים של המדליק האם זה ברכה שונה מברכת הרואה או שזה אותה ברכה.

דמי דסבר דבעי שיברך שעשה ניסים לפני ההדלקה בפשטות סבר שזה חלק מברכת המצות של ההדלקה בפירסום הנס וברכת הרואה הוי ברכה שאינה חלק מהדלקה והוי שני גדרים ברכת שעשה נסים.

והחלוקים דסברי שיברך אחרי שמדליק סברו דהוי אותה ברכה בין על המדליק ובין על הרואה ולכן סברו שכשיראה את הנר שהוא זכר הנס יברך כברכת הרואה.

ולפי"ז אפשר לבאר דהריטב"א לשיטתו שמברכים בהדלקה למד דהוי שני סוגי ברכות שעשה ניסים ולכן אפילו שמדליק בביתו ויברך שעשה ניסים אולם ברכת הראיה הוי ברכה בפני עצמה ולכן יברך בראיה ואח"כ יברך בהדלקה שזה ברכה אחרת.

[אולם זה ברור שברכת שעשה ניסים בהדלקה פוטרת את הראיה דהוי כנראה כוללת הכל].

אולם שיטת האו"ז דפליג סבר כשיטות דשעשה ניסים של ההדלקה הוי כברכת הרואה ולכן כשבירך כשראה לא בעי לברך שוב דהוי אותה ברכה כיון שכשמדליק גם כן מדליק ורק אח"כ מברך כברכת הרואה ולכן לא חוזר ומברך בהדלקה.

ולפי"ז אתי שפיר סברת הב"ח סימן תרעו' סעיף ב' דאם לא יברך כשיראה לא יכול לברך שוב בביתו כיון שהחמיץ הברכה כיון דהוי אותה ברכה וז"ל משמע שלא בא למעט שלא יברך ברכה זו אלא למי שהדליק כבר ובירך בביתו אבל מי שלא הדליק בביתו אף על פי שדעתו להדליק באותו לילה בביתו צריך לברך אראייה דאין להחמיץ המצוה עכ"ל.

ולפי"ז אפשר דהחולקים על רש"י וסברו דאם מדליק בביתו לא יברך שראוה סברו דהוי אותה ברכה שעשה ניסים של ההדלקה ושל הרואה וסברו דעדיף לברך בהדלקה שלו מאשר של חבירו [כיון שזה פירסום הנס שלו] ולכן לא יברך בראיה אצל אחרים.

במחלוקת הראשונים האם מי שהדליקו עליו מברך ברכת הרואה

לג. הרשב"א מביא מחלוקת לעניין מי שמדליקים עליו בביתו האם מברך ברכת הרואה וז"ל מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק הלילה הא לאו הכי אין צריך לברך דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה.

ויש מרבוותא ז"ל דפירשו דאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך לברך על הראיה ואין להם על מה שיסמוכו עכ"ל.

ומתבאר מחלוקת לעניין מי שיוצא מכח אחרים כגון שמדליקים עליו בביתו האם יש לו ברכת הראיה דשיטת הרשב"א שאין לו ברכת הראיה והמרדכי [מבואר באות הבא] סבר שיש לו ברכת הראיה ולא יוצא ממה שהדליקו בביתו.

ולמתבאר לעיל אתי שפיר מחלוקתם דדעת הרשב"א שברכת הדלקה וברכת הרואה היא אותה ברכה ולכן כל שהדליקו עליו בביתו לא יכול לברך כיון דהוי אותה ברכה וכבר ברכו בשבילו ולכן נקט הרשב"א בלשונו דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה.

אולם החולקים סוברים דהוי שני ברכות ולכן אפילו שהדליקו בביתו יכול לברך ברכת הרואה דהוי ברכה אחרת.

[אולם יש להוסיף דאם היה בשעת הברכה או בירך בעצמו זה ברור שלא מברך ברכת הרואה שוב אלא רק שבדלקה הוציאו בביתו ולא שמע הברכה לכן יכול לברך את ברכת הרואה].

בגדר ברכת הרואה בנר חנוכה לסוברים דהוי ברכה שונה משעשה ניסים דהדלקה

לד. התוס' סוכה מו. ד"ה הרואה נר של חנוכה מקשה מה יש בנר חנוכה שתיקנו ברכת הראיה יותר משאר מצות ומיישב ג' ישובים א. משום חביבות הנס ב. וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה ג. ועוד יש לפרש דבעלמא אין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך.

אולם ברשב"א מתבאר וז"ל הרואה מברך שתים מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק הלילה הא לאו הכי אין צריך לברך דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה ויש מרבוותא ז"ל דפירשו דאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו צריך לברך על הראיה עכ"ל.

ומתבאר שיש שיטה דיש ענין בראיה בעצם ואפילו שהדליקו עליו בתוך ביתו וזה נראה שיטת המרדכי רמז רסז' וז"ל הרואה מברך כו' פירש"י שמצא בשם רבינו יצחק בר' יהודה שאמר בשם רבי יעקב בר' יקר דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין ושאין דעתו להדליק בעצמו כגון אכסנאי שלא שמע הברכה לקמן [דף כג] מסיק קא מדליקי עלאי בגו ביתאי ומכל מקום צריך לראות כדאמר בסמוך הרואה יומא קמא מברך ב' ומכאן ואילך א' עכ"ל.

ולשיטה זו בעי לבאר מה הענין בראיה של הנרות בדווקא כדי לברך.

ובספר הפרדס בשער הראיה כתב וז"ל אלא נראה לי דהכא נמי בדין הוא דמברכינן בנר חנוכה בראיה יותר משאר מצוות לפי שנר חנוכה נעשה זכרון לנס שנעשה כשנכנסו יוונים להיכל והוי ליה כרואה מקום שנעשו בו ניסם לאבותינו שחייב לברך בא"י אמ"ה שעשה ניסם לאבותינו וגו' הילכך חייב לברך ג"כ כשרואה נר חנוכה כמו במקום שנעשו ניסם לישראל שחייב לברך אבל שאר מצוות לא עכ"ל וכ"כ העמק ברכה בהלל על הנס בד"ה נמצא.

ומתבאר דהוי הנרות דומיא דמשכן דהוי כמקום שנעשה נס דחייב לברך כל פעם שרואה אותו וזה דין ברכת הראיה.

אולם אפשר לבאר בצורה נוספת דברכת הרואה שברכתה שעשה ניסם לאבותינו הוי ברכה על פירסום הנס דהיינו שכל אחד שמתווסף אצלו פירסום הנס הוי יותר בחלק של המצוה וא"כ הברכה על תוספת פירסום הנס שלא שייך בשאר דברים כמו לולב וכדו'.

וברמב"ם פרק ג' הלכה ג' כתב וז"ל מדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס עכ"ל ומתבאר דיש דין להראות ולגלות הנס.

ולכן יש צד דאפילו שבירכו עליו בביתו ויצא יד"ח עדיין יש ענין בהוספת פירסום הנס וכשמתווסף מברך.

ואתי שפיר לביאור זה המשך דברי המרדכי שם דכתב וז"ל וכן אומר ר"י שנהגו בני אדם שהיו הולכין בגייר"ש ליריד ולא היה דר יהודי באותה עיר ומדליקין בבית הנכרי עכ"ל ועין בשו"ע סימן תרעז' סעיף ג' וז"ל יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות.

הגה'  כי חייב לראות הנרות (מרדכי) עכ"ל ומתבאר שיש חיוב ראיה.

[ובמאירי פליג וז"ל מי שהיה בכפר שאינו מדליק ואינו רואה כגון כפר של גוים יש מחייבים אותו להדליק שלא נפטר מהדלקה אחר שאינו רואה במקומו שום הדלקה ואף גדולי הדורות שלפנינו החמירו על עצמם בזו ואין הדברים נראים עכ"ל].

ולדברינו אתי שפיר דיש חיוב בפירסום הנס יותר ולכן יש לו חובה לראות הנרות כדי לפרסם הנס דע"י ראיית הנרות הוי פירסום הנס גם לעצמו והמרדכי בהמשך לשיטתו לעיל שאפילו שכוונו עליו בביתו יש ברכת הרואה.

[ולפי"ז יצא סתירה בדברי המחבר דכאן פסק כהמרדכי דבעי להדליק כדי לראות ולעיל פסק כדברי הרשב"א דמי שכוונו עליו בביתו לא בעי לברך ברכת הרואה וכן הביא המשנ"ב ס"ק יד' וז"ל זה סותר לסימן תרע"ו ס"ג דסובר שם דכשמדליקין בביתו א"צ לברך על הראיה ודין דכאן הוא מן המרדכי ושם סתם המחבר כשארי פוסקים שחולקין עליו ולכן לדינא אין לנהוג כן להדליק בברכה אא"כ שיאמר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו וכמ"ש רמ"א אח"ז ועיין לקמיה עכ"ל.

ולפי"ז אפשר להבין גם שיטת הרמב"ם שו"ת סימן רכב' דכתב וז"ל שאלה ומה יאמר אדוננו בדבר מי שהדליק נר חנוכה וברך עליו וחזר והדליק נר חנוכה אחר או ראהו היחזור ויברך על הדלקתו או על ראיתו וכן פעם אחר פעם אם לאו.

התשובה הדבר בזה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות אם היתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר זה ברכה אחת לכולם ואם ברך והדליק ואחר כך נזדמן לו נר אחר להדליק יברך ברכות אחרות וכן אפילו נזדמנו לו מאה זה אחר זה וכך הדין בברכת הרואה וכתב משה עכ"ל.

ומתבאר דברכת הראיה הוי אפילו מאה פעמים ולמתבאר אפשר דסבר הרמב"ם דהוי כל פעם יותר פירסום הנס לאדם עצמו ממילא יכול לברך וצ"ע.

הוספת המגיה – דבדברי הרמב"ם מתבאר שגם על מאה הדלקות מברך ולא רק על כראיה וצ"ע.

בנידון הגמ' איזה ברכה ממעט ביום השני האם שהחיינו או שעשה ניסים

לה. הגמ' דנה דאמר רב יהודה יום ראשון הרואה מברך שתים ומדליק מברך שלש מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת מאי ממעט ממעט זמן ונימעוט נס נס כל יומי איתיה ע"כ.

והנה מתבאר דהיה צד לגמ' שעשה ניסים יברכו פעם אחד ושהחיינו כל יום וע"ז הגמ' אומרת שעשה ניסים מברך כל יום אולם זמן ממעט.

ומתבאר ברש"י דלא נדחה הסיבה של כל יום לומר שהחינו אלא דהוי הגיע כבר לזמן וז"ל אבל זמן משהגיענו להתחלת זמן הגיענו עכ"ל.

וא"כ יש לעין מה היה הו"א דסגי רק בפעם אחד לברך שעשה נס והתחדש דבעי כל יום.

ועוד דהוי תרתי דסתרי לצד של נס פעם אחד לברך שהחינו כל יום אם הוי רק נס אחד וצ"ע.

אולם למסקנה מתבאר דהיה באמת כל יום נס חדש דמברכים עליו ובעיקרו היה צריך לברך שהחיינו רק דכיון דהגיענו לעיקר הזמן סגי דהוי על שמחה והוי כשמחה אחת.

כג:

במחלוקת רש"י והתוס' בעולה לשני בני אדם

לו. רש"י מבאר וז"ל שתי פיות וכו' עולה לשני בני אדם למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד עכ"ל ומתבאר דהשני בני אדם הכונה בבית אחד שמהדרין נר לכל אחד ואחד.

ומתבאר דנקט דיש צד של הידור שלכל אחד ואחד מבני הבית בעי שידליקו לו.

וא"כ הוי דלא כתוס' לעיל דנקטו דאין הידור כזה כיון שיתבלבלו בהיכר הימים.

ובאמת דהתוס' לעיל כא: בד"ה מצוה ביארו וז"ל ואמרי' נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים עכ"ל ומתבאר דהוי לשני בתים ולא לשני אנשים בבית אחד.

בחיסרון מדורה לנר חנוכה

לז. הגמ' מבארת שאם לא כפה עליה כלי להפריד הנרות לא עולה אפילו לאחד כיון שזה כמו מדורה ומבאר רש"י ואינו דומה לנר.

ומתבאר דהוי חיסרון בעצם מה שאינו דומה לנר ובסברת הדברים אפשר לבאר דכיון דהוי מדורה הוי יותר להאיר ולצורכו ולא לנר חנוכה וכך מבאר השפת אמת.

וא"כ לביאור זה החיסרון הוי בעצם צורת הכלי כיון שזה עומדת למדורה להאיר ולא לנר חנוכה.

אולם בהגהות רא"מ הורוויץ כתב שלראשון זה עולה מדין שאצלו לא הוי מדורה והשני שהדליק אחריו כמו שכיבה וכבתה אין זקוק לה.

ויל"ע דלכאורה הוי כעין שהניח ברוח מצויה דנקט במשנ"ב סימן תרעג' ס"ק כה' וז"ל ואם הדליקה במקום הרוח וכבתה זקוק לה לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח מצוי דזה הוי כאלו לא נתן בה שמן כשיעור עכ"ל וצ"ע.

ומ"מ מתבאר דלא הוי חיסרון בעצם ההדלקה אלא רק בתוצאה שנראה כמדורה.

הוספת המגיה – ויש ליישב דכל שנעשה התחדשות ועכ"פ כשנעשה ע"י אדם אחר לעולם נחשב כהתחדשות ולא דומה לרוח מצויה שמתחלה עומדת לכבות.

ועין בלבוש סימן תרע"א סעיף ד' וז"ל נר אחד אבל לא כפה עליה כלי אפילו לנר אחד אינו עולה מפני שמתחברת כל הלהב יחד והוי כמדורה ואין זה זכרון הנס שלא היה באופן זה עכ"ל ומתבאר דלא הוי כעין הנס.

 

סליק שמעתתא דחנוכה

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים