תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

עניני אבילות
מועד קטן
כותב החידוש: דניאל חגבי

מראה מקומות: יד

המקום ינחם אתכם בתוך אבלי ציון
האדם כולל בתוכו המקדש וקודש הקדשים
א] יש לפרש מה שאומרים לאבלים בשעה שמנחמים אותם (נוסח אשכנז) 'המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון', וצריך לבאר מה הקשר בין אבילות של אדם על אביו לאבילות על חורבן בית המקדש.

והנה בספר נפש החיים ש"א פ"ד כתב בזה הלשון, גם על זאת יחרד לב האדם מעם הקדש שהוא כולל בתבניתו כל הכוחות והעולמות כולם כמו שיתבאר אי"ה להלן בפ"ו ובשער ב' פ"ה, שהן המה הקדש והמקדש העליון, והלב של האדם אמצעיתא דגופא הוא כללית הכל נגד הבית קודש קדשים אמצע הישוב אבן שתיה, כולל כל שרשי מקור הקדושות כמוהו ורמזוהו ז"ל במשנה פ' תפלת השחר יכוין את לבו כנגד בית קודשי הקדשים, עכ"ל.

והיינו שכל אחד מישראל בתבניתו כולל כל הכוחות והעולמות כולם גם הוא כנגד בית המקדש וליבו הוא כנגד קודש הקדשים.

והנה תפקידו של כל אדם בעולם לפרסם את ה' בעולם ולקדש את ה' ולהראות שהוא נמצא בכל מקום ואין מקום פנוי ממנו, וכדכתיב 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו' (ישעיה מ"ג) וכדתנן בסוף מס' אבות (פ"ו מי"א) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, והנה כל אדם מישראל שהוא חי בבריאה הרי זה עוד יצוג של ה' בבריאה ופרסום שמו.

ומעתה אתי שפיר מה שאומרים 'המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון', לפי שכל אדם מישראל תפקידו בעולם לפרסם את ה' בעולם, וכשאדם נפטר יש צער על זה שעתה יש פחות יצוג של ה' בבריאה וקידוש שמו בעולם על ידי שיש פחות בן ה' בעולם שעושה רצונו, והרי זה כצערינו על חורבן בית המקדש שאין פרסום ה' בבריאה ויש הסתרת פנים מאז חורבן הבית, וזהו שאומרים 'המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון' שה' שמנחם אותנו על צער בית המקדש הוא ינחם גם את האבלים על צערם בפטירת אביהם לפי שעל שתיהם יש לנו צער אחד, ודו"ק.

ובעיקר לפי דברי הנפה"ח אתי שפיר טפי, שהאדם באמת כולל בתבניתו כל שורש בית המקדש, ונמצא שפטירת האדם זה ממש חורבן בית המקדש, ועל זה אמרו שקשה פטירתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו.

ולכן אין אבילות בשבת לפי שבשבת יש כבר פרסום ה' בבריאה על ידי כלל ישראל ולכן לא צריך להתאבל על כבוד השם.

ואבילות בשבת זהו ההיפך של השבת שהשבת מבטאת את ה' וגם מחזקת באדם שהכל נעשה על ידי השגחה מה' וא"כ אין לו לאדם להצטער הואיל וזה נעשה על ידי ה'.

ולכן אדם שנפטר בניו אומרים קדיש 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה', להשלים את מה שחסר בבריאה אחרי פטירת אביהם שפרסם כבוד ה' בבריאה כי כל אחד בעולם הוא המייצג של ה' בבריאה ומפרסם כבודו, וכנ"ל.

 

כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו
ב] ובהיותי בזה אמרתי לכתוב חידוש בענין זה, הנה בריש פרשת בראשית, פרש"י בזה הלשון, בראשית אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום (תהילים קי"א) משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, עכ"ל.

וצ"ב הטעם שאיכפת לן מה יאמרו אומות העולם, וגם מדוע אחרי שהתורה מספרת על בריאת העולם לא הביאה את פרשת החודש כיון שכל מה שהתחילה התורה בפרשת בראשית כדי שלא יאמרו אומות העולם, וגם יש לבאר מדוע רש"י הביא את הפס' של משום כוח מעשיו הגיד לעמו בענין זה הרי המכוון בפס' זה שה' הגיד מעשיו 'לעמו' ולא לאומות העולם, וגם צריך ביאור, וכי בגלל שזה כתוב בתורה לא יאמרו אומות העולם ששלהם הארץ הרי הם כופרים בתורה.

ונראה לי שאין המכוון ברש"י שאנו לא רוצים שאומות העולם יאמרו כן, כי באמת לא איכפת לן מה שיאמרו ואין אנו צריכים ליתן להם דין וחשבון, אלא כוונת רש"י בזה, שהבריאה נבראה בשביל לפרסם כבוד ה' בעולם וזהו שהביא רש"י את הפסוק משום כוח מעשיו הגיד[א] לעמו, רצה לומר שהתורה התחילה בפרשת בראשית לפרסם כבודו בעולם שידעו שהוא ברא את הבריאה, ולכן רש"י לא כתב 'שלא יאמרו אומות העולם' אלא 'הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא' דהיינו שעם ישראל שעם ישראל אומרים זאת מעצמם ולא שהם אומרים זאת כתשובה למה שטוענים להם, אלא בהתנהגותם כבנים של ה' הם אומרים זאת לאומות העולם, ולשון אמירה כאן אינו בפה אלא על ידי מעשיהם.

וכיון שהבריאה היא בעבור שיתפרסם כבוד ה' בעולמו, לכן הביא רש"י את הפס' משום כוח מעשיו הגיד 'לעמו', ולכן לא המשיכה התורה אחר כך בפרשת החודש לפי שהתורה דיברה בתחילה בכוח מעשיו הגיד לעמו וזה מורים לנו כל הפרשיות עד פרשת החודש, וזהו שכתב רש"י הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, דהיינו שכל מטרת הבריאה הוא בשביל כבוד ה' בבריאה על ידי עם ישראל שמפרסמים כבודו על ידי מעשיהם, ודו"ק בכל זה.

 

והנה טוב מאוד זה המוות
מדוע המוות הוא טוב מאוד
א] במדרש בבראשית רבה איתא על הפסוק בפרשת בראשית (א, לא) וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, זה המוות, עכ"ד[ב].

וצריך ביאור מדוע המוות הוא טוב מאוד, וגם צריך ביאור איך מתפרש לפי זה תחילת הפס' וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, וכי כל מה שה' עשה זה המוות, הרי ה' ברא את הבריאה, גם יש להעיר בדבר זה הרי מאז חטא אדם הראשון נגזרה על האדם מיתה ומהו שאומר המדרש שהמוות כבר היה לפני כן וכמו שכתוב שה' אמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

 

שמח בחור בילדותך
ב] ובקהלת (יא, ט) כתיב, שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט.

ובמדרש רבה פר' י"א אות ט' כתוב בזה הלשון, שמח בחור בילדותך אמר רבי שמואל בר רבי יצחק בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות אמרו זה חכמתו של שלמה שאמר שמח בחור בילדותך משה אמר ולא תתורו אחרי לבבכם שלמה אמר והלך בדרכי לבך הותרה הרצועה לית דין ולית דיין כשאמר כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט אמרו יפה שלמה.

וצריך ביאור וכי מעיקרא לא קראו את כל הפסוק שחשבו שיש בו צד מינות, גם יש לבאר משמעות הפס' שלכאורה יש סתירה בין רישא דקרא לסיפא דקרא.

ונראה לבאר שבתחילה פירשו הפסוק כך, שמח בחור בילדותך וזה יהיה לפי גדרי התורה שתדע שעל כל אלה יביאך האלוקים במשפט וחששו שמא האדם יתיר לעצמו הכל ועל כל דבר יאמר שזה הותר לו מה' הואיל וזה לצורך שיהיה לו כח לעסק התורה ויגרר ללכת אחרי ליבו וכמו שכתוב והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך רצו לגונזו אמנם לאחר שקראו שוב "ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים וגו'" פירשו הפסוק אחרת דהא דשמח בחור בילדותך הוא על זה שהנך יודע שה' מביאך במשפט וזה עוזר לך להתגבר על יצרך שאם האדם לא היה יודע עונש העבירות לא היה נזהר מלעשותם ונמצא דזה שהודיעה התורה עונשם ואמרה שעל כל אלה יביאך האלוקים במשפט בזה עזרה לאדם להתגבר על יצרו ולא להיגרר.

והיינו שהאדם יכול ליהנות מהעולם הזה רק שהוא יודע שעל כל אלה יביאו ה' במשפט ויהנה ממה שה' הביא לו לצורך רוחניות ולא לצורך תאוות העולם הזה.

ומה שאמר והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך פירשוהו כמו שכתב התרגום 'ואיזל בעינותנותא עם אורחי לבך ותהי זהיר בחזיוני עינך ולא תסתכל בביש', [ודברי התרגום אינם כדברי הגמ' בשבת סג ב'], וכל זה יעשה האדם בקל ובשמחה על ידי שידע שיביאו האלוקים במשפט וזה יעזור לו להתגבר.

 

ידיעת המיתה הינה משמחת
ג] נמצא שהמוות עוזר לו לאדם להתגבר על היצר הרע וגורם לו ליהנות מהעולם הזה בצורה הנכונה ולא להישקע בהבלי העולם הזה, וזה משנה לאדם את כל הגישה להעולם הזה ואת החשיבות לנצל כל רגע בחיים לתורה ומצוות וזה טוב מאוד, ולכן כל מה שה' עשה זה המוות לפי שעל ידי המוות כל מה שה' עשה בעולם הזה וכל הבריאה שה' ברא מגיעה לתכליתה.

וכבר אמרו רז"ל במס' ברכות ה א' הרואה שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה, ובשבת קנג א' שוב היום שמא תמות למחר וכו' בכל עת יהיו בגדיך לבנים (ולענ"ד נראה לפרש המכוון בזה לבגדי המת שהם לבנים).

נמצא שמה שאמרו רז"ל והנה טוב מאוד זה המוות המכוון בזה, שעל ידי זה שיש מוות והאדם זוכר את יום המיתה אז כל חייו של האדם מנוצלים לטוב והאדם מעלה את הגשמיות והופך אותה לרוחניות על ידי שנהנה מהעולם הזה לצורך הרוחניות שיהיה לו כוח לעסוק בתורה, וכלשון המס"י בפ"א 'הרי הוא מתעלה והעולם מתעלה עמו'.

ובמס' ברכות סג א' איתא, דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה 'שכל גופי תורה תלויין בה' בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, ובמהרש"א שם כתב בזה הלשון, לא שאמר זכרהו אלא דעהו ידיעה אמיתית במציאותו ושהוא יכול ומשגיח בכל דרכיך לתת שכר טוב לצדיקים ולענוש רשעים ומסיים והוא יישר אורחותיך על דרך שאמרו בדרך שאדם רוצה לילך וכו' הבא לטהר, עכ"ל.

ובאמת נגזרה על האדם מיתה רק אחרי חטא אדם הראשון רק שה' אמר שהוא רואה שכל העולם הזה יגיע לתכליתו רק על ידי המוות וזהו שאמר לו לאדה"ר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והיינו ש'ידיעת המוות' היה גם קודם חטא אדה"ר רק שזה לא נגזר על האדם, וה' אמר לו אם תצליח להתגבר על יצרך בלא המוות ניחא, אבל אם לא תצליח להתגבר משמע שאי אפשר להתגבר על יצר הרע בלא ידיעת המוות אז מות תמות ויהיה מוות בעולם ולא יחטאו הבני אדם.

 

ווי לן דמיתנן
ד] ובזה יש לבאר את דברי הגמ' במס' ברכות לא א', אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהילולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי ליה אנן מה נעני בתרך אמר להו הי תורה והי מצוה דמגנו עלן[ג], וצריך ביאור איזה שיר זה שהאדם יודע שהוא הולך למות, וגם צריך ביאור מה שאמר להם לענות לו.

ולדברינו ניחא, שאין שמחה יותר גדולה לאדם שהוא יודע שהוא מנצל את העולם הזה ולא מעבירו בהבלי העולם הזה, ומה שמוכיח לאדם שכע המצוות שהוא עושה וכל הטירחא שהוא טורח בעולם הזה הם שוות המון ויש לזה שכר וערך זה המוות שאין לאף אחד מנוס מזה וזה ההוכחה הכי גדולה לאדם שהוא משקיע בדבר שהכי שווה להשקיע בו, ולכן אמר להם שיר זה 'ווי לן דמיתנן', ומה שאמר להם לענות לו 'הי תורה והי מצוה דמגנו עלן', רצה לומר שאם האדם על ידי שהוא נזכר ביום המוות יתחזק לחטוף תורה ומצוות אז יהיה זה שיר בעבורו אבל אם על ידי זה האדם מתייאש מעבודת ה' או נלחץ ואין לו חשק ללמוד אז שלא יזכור יום, דהיינו שהמשך השיר הוא רק שעל ידי זה אדם חפץ לעסוק בתורה וכואב לו על זה שמחסיר בעבודת ה'.

וזה לשון רש"י שם, לישרי לן מר, שירה. ונראה שבא להורות שאמרו לו תשיר לנו שיר, שלא נחשוב שהתכוונו לדבר אחר ולא לשיר בגלל מה שהוא אמר 'וי לן דמיתנן'.

ובד"ה הי תורה והי מצווה דמגנו עלן, היכן התורה שעסקנו והיכן המצוות שאנו מקיימין שיגינו עלינו מדינה של גיהנם, עכ"ל. ונראה שבא להורות כמו שכתבתי שאמר להם שעיקר השירה הוא שעל ידי שאדם זוכר יום המוות הוא מתחזק וחושב היכן התורה והמצוות שעשיתי.

והנה הוא שר זאת בהילולא דמר בריה דרבינא, ונראה לי, שבדוקא שר זאת בחופה, וכדברי רז"ל בערובין נד א' א"ל שמואל לרב יהודה שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי דעלמא דאזלינן מיניה כ'הלולא' דמי.

 

חטוף ואכול
ה] והנה בדברי הגמ' אלו פרש"י בזה הלשון, חטוף ואכול אם יש לך ממון לההנות עצמך אל תמתין עד למחר שמא תמות ושוב אין לך הנאה. כהלולא דמי היום ישנו ולמחר איננו דומה לחופה שהולכת מהר, עכ"ל.

וצריך ביאור דברי הגמ' אלו מכמה פנים, לכאורה האי עלמא לא דמי לחופה שמחופה יוצאים שמחים וכאן יוצאים בצער ואם הדמיון הוא רק מה שחופה נגמרת מהר יש עוד הרבה דברים שנגמרים מהר, וגם צריך ביאור דברי הגמ' שמשמע שבא לזרזו ליהנות מהעולם הזה לפני שיגמר וכמו שפרש"י, אתמהה.

ולדברינו יש לפרש דברי הגמ', חטוף ואכול חטוף ושתה דוקא כשאתה יודע דעלמא דאזלינן מיניה כביה הילולא דמיא שאז האוכל לא יוריד אותך ברחניות, אבל אם אינך יודע זאת שהעולם הוא כמו חופה שנגמר מהר אל תאכל ותשתה שמא האוכל וגשמיות העולם הזה יורידו אותך ותשקע בחומריות ובגשמיות, ובא לומר לו בזה את חומר הענין לידע את זה שהעולם נגמר מהר[ד].

ולכן הוא אמר לו דוקא חופה שבא לומר לו שכמו שחופה זה דבר גשמי אך כולל בתוכו מלא רוחניות ועל ידי הקידושין אדם מגיע לשלמות שלו ומתחייב בכל דיני אישות, כן הוא העולם הזה שהוא מלא גשמיות אך אפשר להנות ממנו לצורך העולם הבא, והביא לו דבר שהוא נגמר מהר אך חובק בתוכו דבר ענק אם השלכות ענקיות, וזהו חופה ואין דבר כזה קטן שחובק בתוכו כזה הרבה שנגמר מהר כחופה[ה].

 

בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין
ו] ובקידושין ל ב', נמשלה תורה כסם חיים משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר הלא אם תטיב שאת ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו שנאמר לפתח חטאת רובץ ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך שנאמר ואליך תשוקתו ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר ואתה תמשל בו.

והנה במשל כתוב, והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך 'אכול מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא', נמצא שאף בנמשל כן הוא, שאם אדם עוסק בתורה יכול הוא לאכול מה שהוא רוצה ואין לו להירתע מהעולם הזה רק שהאדם אינו עושה כן צריך הוא לירא מיצר הרע.

 

מטרת האדם 'לקדש החומר'
ז] ועיין ברבינו יונה בספרו שערי תשובה בשער השני אות י"ז, ד"ה וכמה זה לשונו, וכמה קשה המוות למי שלא הפריד תאוות העולם מנפשו עד אשר יפרידנה המוות ואמרו רז"ל במס' דרך ארץ רצונך שלא תמות מות עד שלא תמות, ביאור הענין הרוצה שיהיה לו יום המוות לחיי עד ידבר אל לבו אחרי אשר סופו לעזוב את האדמה ולהניח חפצי הגוף ובאחריתו ישטמם ויטשם יעזבם בחייו ולא ישתמש באדמה רק לעבודת הבורא יתעלה ואז יהיה לו יום המוות לחיים שאין להם הפסק[ו], עכ"ל.

ושם באות י"ח ד"ה ודע, שכתב שהאדם השקוע בתאוות העולם הזה נשמתו נמשכת למטה לחומריות ואינה יכולה לעלות למעלה לאחר פטירתו ומעלים אותה לדין למעלה ושוב אינה יכולה להישאר למעלה והיא יורדת למטה לאחר שדנים אותה, והדברים נוראים ועיין שם מה שהאריך בענין יום המיתה.

וזה לשונו, כי נפש הרשע אשר כל תאותה לחפצי הגוף בחייו ונפרדת תאותה מעבודת הבורא ונבדלת משרשיה תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאותה ותהי תולדתה כטבע העפר לרדת ולא לעלות אבל יעלוה למרום לדין ולמשפט ולראות איך החליפה מרום בשאול כאשר יעלו את האבן על ידי כף הקלע ואחרי עלותה למרום תרד בטבעה למטה לארץ כאשר האבן חוזרת ונופלת לארץ אחרי הזריקה, עכ"ל.

ובספר רוח חיים להגר"ח מוולאזין בפ"ג מ"ג [הו"ד בליקוטי מאמרים ל"ג] כתב שאדם שאוכל ועוסק בתורה התורה שורפת את החומריות שהתורה נקראת אש ואם אוכל שיהיה לו כוח ללמוד תורה מעלה עליו כאילו הקריב קרבן, עיין שם שהאריך בזה.

ונראה לפי זה לבאר מה שכתוב שהמנורה היתה נוכח השולחן, רמז שאדם ישים את התורה שהיא כנגד המנורה כנגד השולחן שכשאוכל יאכל שיהיה לו כוח ללמוד תורה. ולכן בסוף פר' ויקהל הוסמכה פרשת השולחן לפרשת המנורה.

 

יש קונה עולמו בשעה אחת
ח] ונראה לי שזהו הטעם שבכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בשעות הרבה (ע"ז י ב', יז א', יח א'), לפי שראה מהו כוחה של שעה של אדם בעולם ובכה ואמר כל שכן אנחנו שכל חיינו עסקנו בתורה שיכלנו לעשות יותר מצוות ומעשים טובים בכל שעה בחיינו.

ולדברינו מבואר הענין, שכוונת רבי היתה איך אפשר שאדם קונה את עולמו בשעה אחת הרי כל מטרת האדם ושמחתו זה ביודעו שבסוף יקבל שכר ואיזה מסכנים אלו האנשים שזכו בכך בשעה אחת ולא נהנו כל חייהם מענין זה.

ולפי זה לא שיבחם ושמח בעבורם ובכה על אלו שקונים עולמם בהרבה שעות וטורחים אלא בכה על אלו שקונים עולמם בשעה אחת[ז].

יזכור לו יום המיתה
ט] ובזה יש לבאר את דברי חז"ל במס' ברכות ה א' הרואה שיצרו מתגבר עליו יקרא ק"ש נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה נצחו מוטב ואם לאו יזכור יום המיתה.

ורבים תמהו אם זכירת יום המיתה יש בכוחה לעזור לאדם להתגבר על יצר הרע מדוע מתחילה לא יזכור יום המיתה אלא יקרא ק"ש ויעסוק בתורה.

ונראה שלדברינו ניחא, שאם יזכור יום המיתה לפני שיעסוק בתורה ויקבל על עצמו עול מלכות שמים בקריאת שמע לא יהיה לו רתיעה ופחד מהמוות ולא יועיל לו זכירת יום המיתה, ורק אחרי שמכניס בעצמו את אהבת התורה וקבלת עול מלכות שמים אז שזוכר את יום המיתה נרתע מלחטוא ומפחד שיתן את הדין על זה ששומע ליצרו, אבל אם אין לו יראת שמים ותורה מה ירתיע אותו זה שאינו יחיה לעולמי עד וימות, הרי אינו מאמין בכלום ואינו יודע מהו ניצול של כל זמן בחיים וכמה היא ערכה של תורה.

וראה בספר שם עולם להחפץ חיים ח"א פי"ט, שביאר בשם הגר"א, שמה שאמר דוד המלך ע"ה בתהילים שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב ולא אמר שמח אנוכי, לפי שהלשון שש משמעותו שמחה עם תוגה, והיה דוד המלך שש ולא שמח לגמרי לפי שידע שסוף כל אדם למיתה והצטער על כך שלא יוכל להספיק בחייו ללמוד את כל התורה, וכל זה משום שטעם טעמה של תורה, והן הן דברינו שכשאדם טועם טעמה של תורה אז הוא מתמלא תוגה וצער שיש יום המוות והמלאכה מרובה.

אך הוא גם שש על התורה ולא היה לו רק צער, שהיה שמח שמנצל את ימי חייו בעולם הזה לעסק התורה ולא מבזבז זמנו לריק אחרי אשר ידע כי ימיו של אדם קצרים וכל מה שעושה אדם זה נצחי והוא מנצל ימי חייו לעסק התורה ונמצא שמגודל השמחה נולד לו תוגה.

מדוע המתים עייפים מן הדין במוצא"ש
כתב הרמ"א בסימן רצא סעיף ב', יש אומרים דאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת דאז חוזרות הנשמות לגיהנם וכו' ומכל מקום אין לשתות מים מן הנהרות וכו' ויש אומרים דאין אסור אלא תוך שנים עשר חודש על אביו ואמו ויש אומרין דאיסור שתית מים אינו רק בערב שבת, עכ"ל.

והנה כתב המשנ"ב שם בזה הלשון, דאז חוזרות הנשמות לגיהנם, ואיתא במדרש כל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל קרוביו המתים, ועיין במרדכי ערבי פסחים באורך, עכ"ל.

וזה לשון המרדכי שם, ומ"מ נראה שיש ליזהר כדאמרי' במדרש כל השותה מים במנחה בשבת כאילו גוזל קרוביו המתים מפני שהם שותים כשהם רוצים לחזור לדינן, ובהמשך דבריו, ורבינו משולם הנהיג במלואן עירו לאכול לאחר מנחה בשבת ושלח לו ר"ת למה היה עושה כן והשיב לו כי מצא במדרש שלו דגריס כל השותה בע"ש במנחה וטעמא משום דעייפין מן הדין שסבלו כל השבוע ושותים ולכך היה מקפיד לשתות במנחה בע"ש, ומ"מ נראה כר"ת, עכ"ל.

ויש לעיין, לפי הפוסקים דאסור לשתות מים בין מנחה לערבית בשבת מפני שהם שותים כשהם רוצים לחזור לדינן, מדוע הם שותים לאחר שבת ולא אחר שיצאו מגיהנם, הרי הם כבר לאחר מנוחה של שבת שלימה בגן עדן וכי זה הזמן לשתות מים, אחרי מנוחה של שבת שלימה, ובשלמא לפי הפוסקים ששותים המים בערב שבת לפי דעייפין מן הדין שסבלו כל השבוע ניחא, שלאחר שסבלו מן הדין והם עייפים שותים המים.

ולא מסתבר לומר ששותים את המים במוצאי שבת בשביל שיהיה להם כוח לסבול הגיהנם כל השבוע, שהרי נחו מספיק בשבת כשהיו בגן עדן, וצ"ע.

ועל אף שדברים אלו ממילא אינם ברורים שהרי לא ברור מה שייך במתים שתיית מים, וגם מה שייך לומר שאנו גוזלים אותם וכי המים שייכים להם, וגם מדוע החמירו כל כך שאפילו קרוב לזמן החזרה אסור לשתות מים.

נראה לבאר הטעם שהמתים שותים המים דוקא במוצאי שבת, בשביל המוסר השכל הטמון בדבר זה בעבורינו, וכדלהלן.

הנה ידוע מה שכתב הגר"א [האריך בדבריו נפלא הגאון ר' יעקב גלינסקי זצ"ל, לך נא ראה בדבריו כי נעמו בספר 'והגדת' חומש במדבר עמ' 228], שלאחר פטירת האדם מן העולם מראים לו את מה שיכל להשיג בעולם הזה ומראים לו שהוא החליף עולם נצחי בעולם גשמי 'וזה יסורים קשים לו לאדם יותר מכל הגיהנם' ומורט שערותיו ובוכה איך החלפתי עולם נצחי בעולם גשמי, והדברים ידועים.

ואפשר, שלכן המתים בצער גדול יותר במוצאי שבת מבערב בשבת, שלאחר שנהנים בגן עדן כל השבת ורואים מה הפסידו בגלל שחטאו גודל בעינהם צער הגיהנם יותר, ומצטערים במוצאי שבת צער גדול על כך שעוזבים את גן עדן יותר מצערם בערב שבת על כך שהם בגיהנם וכמו שכתב הגר"א שהצער של החרטה של האדם גדול יותר מכל הגיהנם, ולכן שותים מים דוקא במוצאי שבת שאז הם צריכים לזה ביותר, ואוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה שאם המתים כך מצטערים לאחר שהיו בגן עדן אנן מה נענה אבתרייהו.

 

[א] ואגב נראה שלפי מה שכתבתי למעלה מתבאר נפלא הטעם שכתוב בפס' 'הגיד', לפי מה שכתב בס' נפה"ח (בש"א פרק י"ג) לבאר הפס' 'ומגיד לאדם מה שיחו' שה' אומר לאדם רזא דמילתא, שביטוי המילה מגיד זה סוד וכ"כ בזוהר, והסוד הוא שה' אומר לאדם מה השפיע דיבורו למעלה וכמה גדול כל מילה שמוציא מפיו, עכת"ד ע"ש, ונראה שזהו לשון הפס' כאן 'הגיד' שבא לומר שה' ברא את הבריאה בשביל שיראו את כוחו שזה מוסתר מעימנו ורק על ידי הבריאה אפשר לגלות זאת.
[ב] ונראה להוסיף רמז בזה, שהנה המשך הפס' ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי, ובגמ' בכתובות קג ב' איתא מת בערב שבת סימן יפה לו, ולשון רש"י שם סימן יפה לו שיכנס למנוחה מיד, עכ"ל. [ואגב צריך ביאור דברי רש"י, דממשמעות הגמ' מת בערב שבת משמע אפילו ביום שישי בבוקר, ולכאורה יש דינה של גיהנם במעלי דשבתא ורק בשבת גיהנם שובת, וצ"ע], וזהו והנה טוב מאוד זה המוות כשזה בויהי ערב ויהי בוקר יום השישי.
[ג] ועיין במהרש"א שם מה שפירש בזה.
[ד] ועיין בספר שם עולם ח"א פי"ט בסופו מה שביאר בזה החפץ חיים ביאור נפלא, עיין שם.
[ה] ואגב אמרתי להוסיף בזה רמז, שהנה בחופה אדם נושא אשה ואשה זו תורה (קידושין ל ב'), ובא לרמוז שהאדם יוצא מהעולם הזה רק עם תורה ומצוות, וכדתנן בפ"ו דמס' אבות שאין מלווין לו לאדם וכו' אלא תורה ומצוות, וכמו שכתוב בשכבך תשמור עליך.

ובאמת מצינו שהתורה היא לשון נקבה קידושין ב ב' וגם היא נקראת אשה וגם יש לה ילדים וכמו שכתוב כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו כאילו ילדו (שם ל א') וגם היא מתפללת על האדם וכמו שכתוב נפש עמל עמלה לו וביארו חז"ל במס' סנהדרין

צט ב' מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו, הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר, עיין שם. ושם (צט א') כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת.

ובמס' יבמות קיז א', איתא כמים פנים לפנים כן לב האדם לאדם ובגמ' ורבי יהודה ההוא בדברי תורה כתיב, וביאר רש"י בזה הלשון, לפי 'פנים ושמחה' שאתה נותן לתורה לבך עומד לך להעמיד גירסא אם יגעת בה תמצא אם לא יגעת לא תמצא (עיין מגילה ו ב').

והענין הוא שבאמת התורה היא כמו אשה ואיך שהאדם מתייחס אל התורה כך היא מתייחסת אליו, וכמו אשה שהיא מקרינה לבעלה לפי איך שהוא מתנהג עמה ואם האדם מסיח דעתו ממנה היא נפגעת כך גם היא התורה של האדם, ואכמ"ל ודי למבין.

[וזה גם בא להורות להיפך, שהאשה שקולה כתורה ואין לו לאדם ללמוד אם אשתו צריכה אותו, וגם אין לו לאדם לבטל מצות עונתה בעבור לימוד התורה].
[ו] ונראה לבאר לפי זה מאמר חז"ל במס' תענית ה ב', יעקב אבינו לא מת, ודו"ק.
[ז] ובקונטרס פקודת המלך בעניני ירח האיתנים במאמרי 'ביום השלישי יקימנו' בביאור ענין התשובה ביארתי ביאור אחר בזה, עיין שם.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים