תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

עקדת יצחק מנקודת מבט הרמב"ן והמלבי"ם
בראשית
כותב החידוש: שפר בנימין סטולמן

מראה מקומות: בראשית כב

עקדת יצחק מנקודת מבט הרמב"ן והמלבי"ם 

א. עקדת יצחק 

התורה פותחת את פרשת העקדה במילים: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָםׁ"·(בראשית כב, א). בתלמוד הבבלי (סנהדרין פט ע"ב) דנו רבותינו ז"ל בזיהוי "הַדְּבָרִים" שקדמו לניסיון העקדה: 

⧫ אמר ר' יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אַחַר הַדְּבָרִים: אמר שטן לפני ה': "רבונו של עולם, זקן זה חננתו למאה שנה פרי בטן, מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך"! אמר לו: "כלום עשה אלא בשביל בנו? אם אני אומר לו: 'זבח את בנך לפני' – מיד זובחו". 

⧫ ר' לוי אמר: אַחַר הַדְּבָרִים: אמר לו ישמעאל ליצחק: "אני גדול ממך במצות, שאתה מלת בן שמנת ימים ואני בן שלש עשרה שנה". אמר לו: "ובאבר אחד אתה מגרה בי? אם אומר לי ה': 'זבח עצמך לפני'! – אני זובח מיד". 

וכך סיכם רש"י את תוצאות הניסיון בהתאם לשתי הדעות הללו: 

מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמהים מה היא חבתי אצלך, יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלהים אתה (בראשית כב,יא). 

חכמי התלמוד הלבישו עור וגידים על 'הַדְּבָרִים' שלדעתם קדמו לניסיון העקדה, בלי שנמצא לכך רמז כלשהו בתורה שבכתב, לא בנוגע לשטן ולא בדברי ישמעאל. האם מתקבל על הדעת שאברהם נתבקש לעשות מעשה כל כך טראומטי רק כדי לספק פתחון פה ולא יותר מזה? והאם הכרתן של האומות בחיבתו של ה' אלינו השפיעה לטובותינו במשך הדורות? יבואו, אם כך, כל העקדות שבהן נעקדו בני ישראל על קידוש השם ויעידו שהניסיון לא צלח. 

אלא שהתורה כן הציגה בפנינו את 'הַדְּבָרִים' המשמעותיים אשר קדמו לעקדה, ובעיקר: הבטחת ברית בין הבתרים, שבה התבשר אברהם על לידתו של עם ישראל ויציאתו לחירות ברכוש גדול: וְּהִנֵה דְּבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא ִיירָשְּך זֶה כִי אִם אֲשֶר יֵצֵא מִמֵעֶיָך הּוא ִיירָשֶך. וַיֹוצֵא אֹתֹו הַחּוצָה וַיֹאמֶר הַבֶט נָא הַשָמַיְּמָה וסְּפֹר הַכֹכָבִים אִם תּוכַל לִסְּפֹר אֹתָם וַיֹאמֶר לֹו כֹה יהְּיֶה זַרְּעֶך. וְּהֶאֱמִן  בַה' וַיַחְּשְּבֶהָ לֹו צְּדָקָה (בראשית טו, ו). 

כדי להסביר את תפקידה של העקדה, שומה עלינו ללכת אחורה למריבת האחים הראשונה – בין קין להבל. "וַיִחַר לְּקַין מְּאֹד וַיִפְּלּו פָנָיו" (בראשית ד, ה) כאן תחילתו של מצב חדש שיצא מכלל שליטה. ה' פנה אל קין ושאל אותו: " לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: הֲלֹוא אִם תֵיטִיב ׂשְּאֵת וְּאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶתַח חַטָאת רֹבֵץ וְּאֵלֶיָך תְּשּוקָתֹו וְּאַתָה תִמְּשָל בו" (שם, ו). אלא ששיקוליו המוטעים של קין הביאו אותו להרוג את אחיו, ומייד הוא נקרא לסדר: וַיֹאמֶר ה' אֶל קִַין אֵי הֶבֶל אָחִיָך וַיֹאמֶר לֹא יָדַעְּתִי השומר אָחִי אָנֹכִי: וַיֹאמֶר מֶה עָשִיתָ קֹול דְּמֵי אָחִיָך צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה (שם, ט). 

הרוצח הראשון בהיסטוריה זכה לשמוע את ה' מדבר אליו לפני שהרג את אחיו (פסוק ו), וגם שמע אותו מדבר אליו לאחר שהרג את אחיו (פסוק ט). אלו לא דברים בעלמא. והשאלה היא היכן היה ה' באותם רגעים כאשר קין רצח את הבל. הרי ה' דיבר עם קין לפני שרצח וגם אחרי כן, מדוע לא קרא לו לעצור? התשובה המתחייבת היא שה' אינו מתערב כאשר אדם קם להרוג את זולתו. הרי הבל היה בעל זכויות ומנחתו נתקבלה, ולמרות זאת נרצח על לא עוול בכפו. ה' לא התערב כדי להגן עליו והעולם כמנהגו נוהג. בעולם כזה, כאשר ה' אינו מתערב כדי למנוע רצח, איזה סיכוי יש לצאצאיו של אברהם אבינו ולהבטחות ברית בין הבתרים להתממש? 

האיום הראשון על זרעו של אברהם בא מצידו של ישמעאל כלפי יצחק, וכפי שהביא רש"י על דבריה של שרה, שדרשה מאברהם שיגרש את הגר ואת ישמעאל: מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואומר: "אני בכור ונוטל פי שנים", ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים… 

האיום השני בא מצידו של עשו כלפי יעקב לאחר שמכר לו את בכורתו והפסיד את הברכות: וַיִׂשְּטֹם עֵׂשָו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶר בֵרְּכֹו אָבִיו וַיֹאמֶר עֵשָו בְּלִבֹו ִיקְּרְּבּו יְּמֵי אֵבֶל אָבִי וְּאַהרְּגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי בראשית כז, מא). 

והאיום השלישי בא מצידם של אחי יוסף: וַיִרְּאּו אֹתֹו מֵרָחֹק ּובְּטֶרֶם ִיקְּרַב אֲלֵיהֶם וַיִתְּנַכְּלּו אֹתֹו לַהֲמִיתו (בראשית לז, יח). 

מאחר שה' הבטיח לאברהם קודם לידת יצחק "וְּאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת ִיצְּחָק אֲשֶר תֵלֵד לְּך ׂשָרָה לַמֹועֵד הַזֶה בַשָנָה הָאַחֶרֶת" (בראשית יז, כא), הרי שניתנה בכך הבטחה שהוא יתברך יתערב לשמור על זרעו של אברהם, החל מלידת יצחק.  

פירושו של דבר שהקב"ה הבטיח לחרוג מהנוהג הטבעי ולהגן על יצחק ובניו. לכאורה, הדבר נותן פתחון פה להבל, לדרוש את דמו מה'! יכול הוא לומר: "הרי דיברת עם אחי טרם הרג אותי, וגם דיברת איתו מייד לאחר שהרג אותי. מדוע לא דיברת איתו בעת שהרים ידו עליי?" (ראו בפרק הבא). 

בעולמנו הריאלי חוקי הטבע מבטיחים את הישרדותם של החזקים. לכן ההבטחה האלוהית לאברהם שעם ישראל לא ייפגע – משמעותה התערבות ניסית. נראה אפוא להציע שאברהם נשלח להשתתף במחזה שתוצאותיו היו ידועות מראש, ובו ייוודע שהקב"ה ישמור על יצחק ובניו. הופעתו הדרמטית של מלאך ה' בסצנה האחרונה של העקדה ואמירתו: "אַל תִשְּלַח יָדְָּך אֶל הַנַעַר וְּאַל תַעַש לֹו מְּאּומָה", היא נקודת הזמן שבו סדר העולם הישן שבו נמנע ה' מלהציל את הנרדפים מרודפיהם הולך ומתהפך. הצלתו זו של יצחק היא תחילתה של תקופה חדשה שבה יגן ה' על צאצאיו של אברהם מפני אלו המבקשים לפגוע בהם. 

רעיון זה, המציג את העקדה כמעשה "מכור מראש", הוא הנותן הבנה חדשה לדברי חז"ל שקבעו כי לא עלה בדעת עליון לבקש מאברהם לשחוט את בנו: כי עתה ידעתי: אמר ר' אבא: אמר לו אברהם: "אפרש לפניך את שיחתי: אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' וחזרת ואמרת 'קח נא את בנך'. עכשיו אתה אומר לי: 'אל תשלח ידך אל הנער'!" אמר לו ה': "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה; כשאמרתי לך 'קח' – מוצא שפתי לא אשנה; לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו'" (רש"י). 

ה' לא רצה במותו של יצחק, כדברי רבי אבא. להפך, העקדה היא הטקס שבו ה' יוצא כביכול מגדר הרגיל למען אברהם וצאצאיו. כאן, בעקדה, ה' הבטיח את עתידם של צאצאי האבות. זה הוא המחזה שה' הכין לאברהם. 

עבור השתתפותו במחזה קיבל אברהם אבינו שכר כפול: חייו של יצחק וחייהם של צאצאיו: "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם.  וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.יח וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". (בראשית כב-טז-יז)

ועל ברכה זו שאל הרמב"ן: "מה נוסף לאברהם כאן שעדיין לא הובטח בברכות שקיבל לפני העקדה?" ועל כך השיב: "גם מתחילה, הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ. אבל עתה הוסיף לו, 'יען אשר עשית המעשה הגדול הזה', "שנשבע בשמו הגדול, ושיירש זרעו את שער אויביו: והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו". 

הרמב"ן לא נקט עמדה בשאלה מי הם האויבים אשר יש חשש כי זרעו של אברהם יפלו בידיהם ולא יוכלו קום. אמנם אנו נוכחים כי לאורך כל ספר בראשית הסכנה באה מידי האחים של יצחק, של יעקב ושל יוסף. ובזכות ברכה זו שקיבל אברהם בעקדה, זוכים גם צאצאי צאצאיו של אברהם להינצל מאויביהם, עד אחרון אנשי המלחמה שהשתתפו בכיבוש הארץ. בעצם, כל מי שהיה לו חלק ותפקיד בהתגשמות 'הבטחות ברית בין הבתרים' זכה לאותה הגנה בעקבות עקדת יצחק. הוכחה לכך מצאתי בפרשת מטות (במדבר לא) בדברי מפקדי הצבא בתום המלחמה עם מדיין: 

וַיִקְּצֹף מֹשֶה עַל פְּקּודֵי הֶחָיל ׂשָרֵי האֲלָפִים וְּשָרֵי הַמֵאֹות הַבָאִים מִצְּבָא הַמִלְּחָמָה. וַיֹאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶה: "הַחִיִיתֶם כָל נְּקֵבָה. הֵן הֵנָה הָיּו לִבְּנֵי ִיׂשְּרָאֵל בִדְּבַר בִלְּעָם לִמְּסָר מַעַל בַה', עַל דְּבַר פְּעֹור וַתְּהִי הַמַגֵפָה בַעֲדַת ה' ".(במדבר, פרק ל, פסוק יד).

והנה, חרף העובדה שמלחמה זו לא נוהלה כהלכה, באים המפקדים ומספרים דבר מדהים: "ויֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ"! (שם, לא)

הודעה זו מלמדת, לדעתי, שכל אלו שהשתתפו באופן פעיל בהגשמת ברית בין הבתרים זכו להינצל מאויביהם בזכות הברכה שקיבל אברהם בעקדה.

דברים דומים המחזקים קביעה זו, מצאתי בפרשנות הרמב"ן על המילים "וַיִשְּב מִמֶנּו שֶבִי" (במדבר כא, א), בנושא המלחמה עם מלך ערד: 'וישב ממנו שבי' – אינה אלא שפחה אחת, לשון רש"י. מדברי רבותינו, נתעוררו החכמים בזה, מפני דעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם, כגון במלחמת עמלק הראשונה, מפני שאמרו "היש ה' בקרבנו" (שמות יז, ז), ובשניה מפני חטאם במרגלים, שהזהירם משה ממנה (שם, יד, מא–מה), אבל בכל מלחמת מצווה לא נפקד מהם איש, כל ימי משה…! 

בעתיד, עם הכניסה לארץ, כאשר יתגשמו ההבטחות שניתנו לאברהם בברית בין הבתרים, יתנבא משה כי המצב הקודם מימי בראשית ישוב לשרור במציאות: אז יַבְּדִיל מֹשֶה שָלֹש עָרִים בְּעֵבֶר הַיַרְּדֵן מִזְּרְּחָה שָמֶש לָנֻס שָמָה רֹוצֵחַ אֲשֶרירְּצַח אֶת רֵעֵהּו בִבְּלִי דַעַת וְּהּוא לֹא ׂשֹנֵא לֹו מִתְּמֹול שִלְּשֹום וְּנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי (דברים ד, מא). 

המפרשים על אתר נמנעו מלטפל במשמעות של ריבוי הרציחות הצפויות לבוא. הם שאלו רק מדוע העלה משה את הנושא עכשיו אחרי כיבוש עבר הירדן, הרי ערי המקלט נועדו לפעול בכל המקומות רק אחרי שהכיבוש כולו יסתיים בידי יהושע. ובכלל, בני ישראל מתכוננים סוף-סוף להגיע אל המנוחה והנחלה. האם זה הזמן והמקום לבשר להם שהשכונה החדשה שורצת רוצחים? 

שאלה טובה יש בה חצי תשובה. משה לא התכוון להבדיל את ערי המקלט בעבר הירדן. הוא בוודאי ידע שזה יהיה תפקידו של יהושע. לכן דברי משה באים להזהיר כי לאחר כיבוש הארץ תמה ההגנה של "עידן העקדה", עם הגשמתה המוצלחת של ברית בין הבתרים. משום כך, משה מודיע כעת, כי הסֵדר העולמי שהיה בזמנם של קין והבל עומד לחזור. מכאן והלאה, לצערנו, יהיו מקרים רבים של רצח של חפים מפשע, מבלי שה' יתערב למנוע אותם. עתה, קודם מותו, מבקש משה מבני ישראל להתכונן לבאות על ידי כינון של ערי המקלט שיקומו בתום כיבוש הארץ. 

בשל כך, נראה בעליל כי העקדה וברית בין הבתרים קשורות זו בזו. קשר זה מסביר מה שעבר על אברהם בעקדת יצחק כאשר התנסה, תוך כדי כך, בחרדתו לעתיד יצחק ולעתיד יתר צאצאיו. עובדה זו מעמידה את העקדה במקומה הראוי. אומנם נמצאנו למדים שברכת מלאך ה', "שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום", הייתה מוגבלת לתקופה קצרה בהיסטוריה. אולם הרמב"ן, שזיהה את משמעות הברכה שאברהם קיבל בעקדה, הוא זה שגם הצהיר, על אתר, כי ברכה זו תחודש "בגאולה העתידה לנו". 

אמן כן יהי רצון. 

ב. היו או לא היו

 וַיִקַח אֶת שְּנֵי נְּעָרָיו אִתֹו (בראשית כב, יג). וַיֹאמֶר אַברָהָם אֶל נְּעָרָיו שְּבּו לָכֶם פֹה עִם הַחֲמֹור וַאֲנִי וְּהַנַעַר נֵלְּכָה עַד כֹה וְּנִשְּתַחֲוֶה וְּנָשּובָה אֲלֵיכֶם (בראשית כה, ב). 

הרבה שאלות יש לשאול: מי היו הנערים שהלכו עם אברהם ומדוע לקח אותם איתו, ואם הם היו נדרשים למסע, מדוע השאיר אותם מאחור? ומה גרם לאברהם לומר להם כי הוא ויצחק ישובו אליהם? הרי הוא ידע שעליו להעלות את יצחק לעולה! 

רש"י על אתר מזהה את הנערים בדמות ישמעאל ואליעזר, כנראה, על פי מדרש פרקי דר' אליעזר (פרק לא): יצא ישמעאל מן המדבר לראות את אברהם אבינו. ר' יהודה אומר באותה הלילה נגלה הקדוש ברוך הוא עליו ואמר לו, "אברהם קח נא את בנך". ואברהם חס על יצחק. אמר לפניו: "רבון כל העולמים, לאי זה בן אתה גוזר אלי: לבן הערל או לבן המילה"? אמר לו: "את יחידך". אמר לו: "זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו". אמר לו: "אשר אהבת". אמר לו: "שניהם אני אוהב". אמר לו: "את יצחק!". "והעלהו שם לעולה". אמר לו: "רבון כל העולמים: באיזה הר אמרת לי"? אמר לו: "בכל מקום שתראה את כבודי עומד וממתין לך שם ואומר – זה הוא הר המוריה". שנאמר "על אחד ההרים אשר אומר אליך". השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו עמו. 

לדעת רש"י, ישמעאל ואליעזר התלוו לאברהם מסיבה פרוזאית לחלוטין, מכיוון "שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו". ואילו לסיבת הבטחתו של אברהם שהוא ישוב אל הנערים יחד עם יצחק, פירש רש"י כי אברהם "נתנבא שישובו שניהם", "ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו" (מועד קטן יח ע"ב). 

לכאורה, קשה להניח שאחד מהנערים היה ישמעאל: הרי הוא גורש וישב במדבר! ר' דוד פארדו (1718–1790) הסביר בספרו "משכיל לדוד" כי בשלב זה, הסירה שרה את התנגדותה לשובו למשפחת אברהם, כיוון "שיצחק היה כבר גדול תו לא היתה מפחדת שמא ילמד ממעשיו וגם לא היה עוד כמו בן אלא כמו נער משרת…". 

על פי הסבר זה, יצחק היה מבוגר, ועל פי מדרשים מסוימים בן שלושים ושבע: האם סביר שהסכים ללכת כשה לשחיטה? 

ידועים דברי ר' אברהם אבן עזרא בנושא זה: והקרוב אל הדעת שהיה קרוב לשלוש עשרה שנים, והכריחו אביו ועקדו שלא ברצונו. והעד, שאביו הסתיר הסוד ממנו, ואמר "אלהים יראה לו השה", כאילו אמר לו: "אתה העולה", יתכן שיברח! (בראשית כב,ד).

מכל מקום, עדיין יש להבין מדוע צּוּו הנערים להישאר מאחור. לפי המדרש, הנערים הורחקו ממקום העקדה כיוון שלא הצליחו לעמוד במבחן שערך להם אברהם: "וַיַרְּא אֶת הַמָקֹום מֵרָחֹק": מה ראה? ראה ענן קשור בהר, אמר: "דומה שאותו המקום שאמר לי ה' להקריב את בני שם". אמר לו: "יצחק בני, רואה את מה שאני רואה?" אמר לו: "הין [=כן]". אמר לשני נעריו: "רואים אתם מה שאני רואה"? אמרו לו: "לאו". אמר: "הואיל ואינכם רואים – שבו לכם פה עם החמור, שאתם דומים לחמור" (בראשית רבה נו, ב). 

בדברי הפרשנים מצאנו גם הסברים אחרים. ר' עובדיה ספורנו (חי במאות ה־15 וה־16) הסביר שאברהם שלח את הנערים מעליו "כדי שלא ימחו בו ושלא יטרידוהו בעשותו הזבח". בדומה, ר' חזקיה בן מנוח הנודע בכינויו חזקוני (בן המאה ה־13) הסביר כי אברהם הרחיק אותם מעליו כי "ירא פן יעכבוהו מלשחוט את בנו". רבנו בחיי בן אשר (המאות ה־13 וה־15) התייחס בדבריו גם להבטחתו של אברהם לשוב עם יצחק: "היה בדעתו של אברהם להשיב עצמותיו [של יצחק] עמו ולכך אמר 'ונשובה אליכם' בלשון רבים". 

התשובות הללו הן כאין וכאפס לעומת דבריו של הפרשן ר' מאיר לייבוש מלבי"ם (1809–1879) על מעשה העקדה והרציונל של הקרבת קורבן אדם: "כל מה שעשה אברהם עד הנה, שכל מה שהלך עד הנה בדרכי ה' וישמור משמרתו ומצותיו, היו מצות שלא היו נגד שכלו, וכל מצוה שעשה היה עושה בפרהסיא לעיני רואים, למען דעת כל עמי הארץ את ה' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. לא כן מצוה זו שהיה נגד שכלו, שעד הנה דרש ויוכח נגד עבודה זרה שהיו מקריבים זבחי אדם, ויוכח אותם כי לא ירצה ה' בתועבות כאלה, וכי אין תועבה גדולה בעיני ה' כשפיכת דם … ועתה, כאשר הגיעתהו המצוה הזאת שהיא נגד השכל ונגד דרכי ה' הטובים, לא רצה לעשות מעשה זאת לעיני נעריו [אליעזר וישמעאל], כי בוש מלפניהם לעשות מעשה שעד עתה היה זה תועבה בעיניו, ולא רצה שילמדו לעשות כזאת, ועל כן הסתיר הדבר מהם…." 

על פי תובנה זו, יש מקום לנסות לברר מי היו אותם נערים.  כזכור, עקדת יצחק היא אירוע שנולד כתוצאה מן העובדה שעולמנו מתנהל על פי חוקי הטבע, ואין בו הגנה אלוהית לנרדפים. ה' לא התערב להציל את הבל מידיו של קין, אך כיוון שה' הבטיח לאברהם קודם לידתו של יצחק שהוא יקים את בריתו עם בנה של שרה, ממילא נוצרה הבטחה אלוהית להגנה על זרעו של אברהם. 

כנגד פתחון הפה האפשרי של הבל, שעשוי היה לערער מדוע הקב"ה לא הצילו מיד אחיו, הועמד אברהם בניסיון. משום כך, נתבקש אברהם להביא קורבן שימנע מהבל לטעון טענתו, כי לעומתו – אין כמעט ערך כלשהו לקורבן שהבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן. לפיכך, ה' הוליך את אברהם אל הר המוריה, אל מקום המזבחות שהקריבו עליהן אדם הראשון, נח, וגם קין והבל (עיין, רמב"ם, משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פרק ב), כדי שבאותו מקום יתנסה אברהם בגודל האבידה האישית שתהיה לו אם לא תהיה התערבות מלמעלה שתבטיח את עתיד צאצאיו למען קיום הברית. 

אברהם היה מודע למה שהתרחש בין קין והבל, וידע שה' לא מנע את הרצח ולא הציל את חייו של הבל. משום כך, ידע אברהם שאין לו לצפות לנס משמיים שימנע את מותו של יצחק. ומנגד, הרי חז"ל אמרו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י ע"א). 

אברהם היה בוודאי נתון בסערת רגשות – הוא יצא לדרך בלי לשאול לפשר הציווי, בלי להתייעץ עם שרה, וגם בלי לספר ליצחק מה מטרת הליכתם. מי, אם כן, הם אלו שנמצאים לידו ברגעיו הקשים? האם הם 'הנערים' שאיננו בטוחים מי הם? לא רק שאין להם שום תפקיד, הם מיותרים מעצם העובדה שאברהם פעל בחשאי. הרי את חמורו הוא חבש בעצמו בצאתו השכם לדרך. לכן, לדעתי, הציווי "שְּבו לָכֶם פֹה עִם הַחֲמֹור" מציין שה"נערים" מיותרים מתחילת הדרך שהם הלכו איתו. 

אני מציע פירוש נועז ולפיו אותם נערים אינם ישמעאל ואליעזר ואף אינם נערים ממשיים אחרים. אותם נערים הם פרי מחשבותיו של אברהם, שנוצרו בעקבות מעשה קין והבל. אברהם מביא עימו אל העקדה את דמויותיהם הרוחניות של קין והבל, שהמריבה ביניהם הסתיימה במוות בהר המוריה. ומדוע השאיר אברהם את אותן דמויות דמיוניות למטה, ולא העפיל עימם אל ההר? 

דומני כי התשובה לכך היא שאותם נערים הזכירו לאברהם את התוצאות הקטלניות, והוא ביקש להשתחרר ממלווים אלו. הוא נפרד ממחשבות אלו, ובליבו מאמין שבתום העקדה, לאחר שהוא ימית את בנו, גם יצחק יצטרף לדמויות הרוחניות שאינן נותנות לו מנוחה. 

ואלו דברי המלבי"ם הרלוונטיים לפירוש שהצעתי: "ונראה כי הצדיקים ישימו להם סימנים וציונים בכלי תשמישיהם ובמשרתיהם שעל ידם יזכרו בכל רגע עניני עבודתם ודרכם בקודש, והיה אצלם החמור ושני הנערים מזכרת אל החמור הקרוב אל האדם שהוא הגוף הבהמי שהנפש רוכבת עליו ומנהגת אותו, ובחבישת החמור זכרו שכן צריכים לחבוש את החמור השני במתג ורסן עדיו לבלום בל יזיק את הנפש. ושני הנערים המשרתים היה אצלם ציון לשני הנערים המשרתים את הנפש, שהוא הכח הדמיוני והמתעורר המשרתים את פני השכל, ואברהם לקחם אתו להכניעם אל הנפש, אולם בעת שרצה לגמור המעשה אמר שבו לכם פה עם החמור, שלא התערב במעשה זה שום כח ושום פניה גופנית, רק השכל לבדו אשר עמד את פני ה'" (בראשית כב, ג)

ג. האימהות הן הקורבנות של העקדה 

חז"ל (שמות רבה א, א) מצאו בדברי ה' אל אברהם, בעניין גירוש הגר וישמעאל – "אַל יֵרַע בְּעֵינֶיָך עַל הַנַעַר וְּעַל אֲמָתֶָך כֹל אֲשֶר תֹאמַר אֵלֶיָך ׂשָרָה שְּמַע בְּקֹלָה" – הוכחה לכך ש"היה אברהם טפל לשרה בנביאּות". כידוע, על פי אגדת חז"ל שציטט רש"י, המידע על העקדה לא נגלה לשרה ברוח הקודש, אלא מתוך מעשה שטן נודע לה הדבר. ההפתעה הגמורה גרמה לשרה לבהלה גדולה שהביאה למותה כששמעה שרה את הבשורה, 'שנזדמן בנה לשחיטה, וכמעט שלא נשחט – פרחה נשמתה ממנה ומתה": וכששב אברהם מהר המוריה, חרה אפו של סמאל, שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו. מה עשה? הלך ואמר לשרה: "הלא שמעת מה נעשה אחר בעולם?", אמרה לו: "לאו!". אמר לה: "לקח אברהם את יצחק בנו ושחטו והקריבו על גבי המזבח לעולה". התחילה שרה לבכות ומיללת שלשה יבבות כנגד שלשה תקיעות, שלשה יבבות יללות כנגד שלשה יבבות, ופרחה נשמתה ומתה, ובא אברהם ומצאה שמתה (פרקי דר' אליעזר, פרק לא). 

נשאלת אפוא השאלה כיצד ייתכן ששרה, שהייתה נביאה חשובה, לא הייתה מודעת לניסיון העקדה? מדוע מנע ממנה ה' את המידע החשוב הזה? אנו מכירים דוגמאות נוספות במקרא שבהן ה' לא מגלה לנביאיו מידע חשוב. הפטרת פרשת וירא (מלכים ב, ד) עוסקת בסיטואציה דומה, שבה נמנע מהנביא ידע משמעותי. האישה השונמית חווה אסון גדול: בנה יחידה שהובטח לה באופן שמזכיר את הבטחת לידת יצחק לאברהם ולשרה. "וַתַהַר הָאִשָה, וַתֵלֶד בֵן, לַמֹועֵד הַזֶה כָעֵת חַיָה, אֲשֶר-דִבֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָע) – מת. כאשר פוגשת האישה השונמית את אלישע הנביא, מתברר שהוא כלל לא מודע לכך שהבן מת: "וה' הֶעְּלִים מִמֶנִי וְּלֹא הִגִיד לִי" (מלכים־ב, ד, כז). 

הדמיון בין שתי הפרשות מרתק: בשתיהן מובטחת לידתו של ילד לעת זקנת הוריו, בשתיהן הבנים כמעט מתים, ובשתיהן נמנע ידע חשוב מהנביא. כל זה מחזיר אותנו לפרשנות שהצענו לעיל לעקדה, שם הסברנו שבמעמד העקדה הבטיח ה' לאברהם כי "לא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום' (רמב"ן לבראשית כב, טז). ומה היה עד למעמד העקדה? מי שמר על הבנים המאוימים קודם לה? אין ספק שלאימהות היה תפקיד משמעותי בהגנה על הבנים. כך היה כאשר שרה הביאה לגירוש ישמעאל, וכך, מאוחר יותר, שלחה רבקה את יעקב אל לבן אחיה. בכל הצמתים הללו, ניכר שהאימהות הרחיקו ראות והבחינו במה שהאבות לא ראו. 

הבן היחיד שלא זכה להגנת אימו היה יוסף, שנשלח על ידי אביו לפגוש את אחיו בדותן וכמעט הומת בידיהם. יוסף, כידוע, היה יתום מאימו בשלב זה, ולכן הוא נזקק לסייעתא דשמיא יותר מכל הדמויות האחרות בספר בראשית על מנת לשרוד ולהוביל את המהלכים של הירידה למצרים. נמצא אפוא כי חשיבות ניסיון העקדה היא הבטחת שלום הבנים גם לאחר שהאימהות לא יוכלו לדאוג להם! 

שרה ושאר האימהות לא נזקקו לעקדה כדי לשמור על הבנים מאיומי אחיהם. העקדה, שתפקידה להבטיח את שלום הבנים, אינה נוגעת להן. לכן לא מספרת לנו התורה, מה ידעה שרה ומה לא ידעה, כי כל זמן שהייתה בחיים, היא ממילא דאגה לשלום יצחק. 

רש"י מבאר את פשר מותה של שרה בסמיכות לעקדה, אותה הוא מכנה "בשורה": "לפי שעל ידי בשורת העקדה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה". השימוש במילה "בשורה" הוא על פי רוב לטובה, ואולי לכך התכוון רש"י: כאשר נודע לשרה על הסיום המוצלח של העקדה, הושלמה המשימה. לאברהם הובטח כי "לא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום", וממילא, תפקידה של שרה כאם המגינה על בנה הסתיים. העקדה היא ששחררה את האימהות מתפקיד ההגנה שלהן על הבנים והשאירה ביטחונם בידי ה'.

ד. לאן נעלמו הקורבנות בספר בראשית?

נושא הקורבנות מעסיק אותנו מתחילת ספר בראשית ועד סופו, החל מקין וכלה ביעקב. קורבנו של נח זוכה לתיאור מפורט, "וַיִבֶן נֹחַ מִזְּבֵחַ לה' וַיִקַח מִכֹל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹורָה ּומִכֹל הָעֹוף הַטָהֹר וַיַעַל עֹלֹת בַמִזְּבֵחַ" (בראשית ח, כ), לעומת זאת אין התורה מרבה לספר על הקרבת קורבנות על ידי האבות, ולכל היותר אנו שומעים על הקמת מזבחות. 

אצל אברהם כתוב: "וַיֵרָא ה' אֶל אַבְּרָם וַיֹאמֶר לְּזַרְּעֲך אֶתֵן אֶת הָאָרֶץ הַזֹאת וַיִבֶן שָם מִזְּבֵחַ לַה' הַנִרְּאֶה אֵלָיו" (שם יב, ז), ואחר כך: "וַיֶאֱהַל אַבְּרָם וַיָבֹא וַיֵשֶב בְּאֵלֹנֵי מַמְּרֵא אֲשֶר בְּחֶבְּרֹון וַיִבֶן שָם מִזְּבֵחַ לה" (שם יג, יח). המזבח היחיד שאברהם בנה ועליו הקריב קורבן הוא המזבח שהכין ליצחק בנו. ואילו אצל יצחק ויעקב אין איזכור להקרבת קורבנות על המזבחות שבנו. 

על יצחק נאמר: "וַיִבֶן שָם מִזְּבֵחַ וַיִקְּרָא בְּשֵם ה' " (שם כו, כה), ואילו על יעקב נאמר שבנה מזבחות וגם הקים מצבות: "וַיַשְּכֵם יַעֲקֹב בַבֹקֶר וַיִקַח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶר ׂשָם מְּרַאֲשֹתָיו וַיָׂשֶם אֹתָה מַצֵבָה וַיִצֹק שֶמֶן עַל רֹאשָה" (שם כח, יח). וכאשר מספרת התורה על בריחת יעקב מלבן, היא מספרת: "וַיִזְּבַח יַעֲקֹב זֶבַח בָהָר וַיִקְּרָא לְּאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹאכלּו לֶחֶם וַיָלִינּו בָהָר" (שם לא, נד), ורש"י מבאר, שלא היו אלו קורבנות, אלא "שחט בהמות למשתה" (לא, נד). 

המפנה מבניית מזבחות גרידא להקרבת קורבנות הלכה למעשה מתרחש בטרם בואו של יעקב למצרים: "וַיִסַע ִיׂשְּרָאֵל וְּכל אֲשֶר לֹו וַיָבֹא בְּאֵרָה שָבַע וַיִזְּבַח זְּבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו ִיצְּחָק" (שם מו, א). 

המפרשים, ורש"י בראשם, התקשו להבין מדוע יעקב בחר לזבוח "לֵאלֹהֵי אָבִיו ִיצְּחָק" ולא לאלוהי אברהם. והרמב"ן אף הוסיף הסבר: "חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם", לשון רש"י. ואיננו מספיק, לדברי הרמב"ן, שהראוי לומר לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם, כמו שאמר "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק" (להלן מח טו), ובתפלתו אמר "אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק" (לעיל לב י). 

אולם רש"י והרמב"ן לא מצאו לנכון להתייחס לעצם העובדה שכאן הוזכרה הקרבת קורבנות ממש בפעם הראשונה מאז עקדת יצחק. ייתכן כי תעלמותם של המפרשים משאלה זו נובעת מן התפיסה המניחה שבכל פעם שהאבות בנו מזבחות הם גם הקריבו קורבנות. אבל כאמור, התורה לא הזכירה הקרבת קורבנות במזבחות שהאבות בנו, משום שאלו לא היו. 

נראה לי כי האבות לא ראו ערך בהקרבות בהמות לאחר 'הקורבן', בה"א הידיעה, שאברהם עמד להקריב בעקדת בנו. משום כך, הם הסתפקו בהקדשת המזבחות שבנו לשם ה', כאשר התורה  מספרת על מעשיו של יצחק, לא מוזכר הקרבה אלא, "וַיִבֶן שָם מִזְּבֵחַ וַיִקְּרָא בְּשֵם ה' " (שם). לכן, מזבחות אלו של האבות סימנו להם את מקומות הקדושים כשם שארון הקודש הוא הנותן חשיבות לבית הכנסת בימינו. מה השתנה, אם כך, כאשר יעקב היה בדרך לראות את יוסף ומדוע הוא זבח זבחים "לֵאלֹהֵי אָבִיו ִיצְּחָק"? 

כזכור, כל הסברי בנושא עקדת יצחק עד עכשיו זכו, בס"ד, מדרשתיו של הרמב"ן, שקבע כי העקדה נועדה להבטיח את התערבותו של ה' למען זרעו של אברהם מפני הסכנות האורבות להם. 

טו) "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם. טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". (בראשית כב)

ועל ברכה זו שאל הרמב"ן: "מה נוסף לאברהם כאן שעדיין לא הובטח בברכות שקיבל לפני העקדה?" ועל כך השיב: "גם מתחילה, הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר הארץ. אבל עתה הוסיף לו, "יען אשר עשית המעשה הגדול הזה", שנשבע בשמו הגדול, ושיירש זרעו את שער אויביו: והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו. 

והנה, כאשר יוסף נעלם, קיבל יעקב אבינו את כותנתו מגואלת בדם, ובעקבות זאת האמין שבנו מת. יעקב חשב אז שהגיע הקץ להבטחת ה' בעת עקדת יצחק. אף שהוא עצמו ניצל מלבן ומעשו, תם ביטחונו כי לא יאונה כל רע לזרע אברהם. מרוב ייאוש, התנגד יעקב לכך שבנימין ירד עם אחיו למצרים, "וַיֹאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָכֶם כִי אָחִיו מֵת וְּהּוא לְּבַדֹו נִשְּאָר ּוקְּרָאָהו אָסֹון בַדֶרְֶך אֲשֶר תֵלְּכו בָה וְּהֹורַדְּתֶם אֶת ׂשֵיבָתִי בְּיָגֹון שְּאֹולָה" ׁ(שם מב, לחׂ). 

לאחר כל השנים הללו התבשר יעקב, שבנו יוסף חי במצרים: "וַיַגִדּו לֹו לֵאמֹר עֹוד יֹוסֵף חַי וְּכִי הּוא מֹשֵל בְּכָל אֶרֶץ מִצְּרִָים וַיָפָג לִבֹו כִי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: וַיְּדַבְּרו אֵלָיו אֵת כָל דִבְּרֵי יֹוסֵף אֲשֶר דִבֶר אֲלֵהֶם וַיַרא אֶת הָעֲגָלֹות אֲשֶר שָלַח יֹוסֵף לָׂשֵאת אֹתֹו וַתְּחִי רוחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: וַיֹאמֶר ִיׂשְּרָאֵל רַב עֹוד יֹוסֵף בְּנִי חָי אֵלְּכָה וְּאֶרְּאֶנּו בְּטֶרֶם אָמות (שם מו, כו–כז). 

כעת הבין יעקב שזכות העקדה ממשיכה לפעול ושהיא תמשיך להגן על צאצאיו. עתה, בדרכו לראות את בנו במצרים, הוא בוחר לחדש את הקרבת הקורבנות שממנה נמנע כל אותן שנים. הקרבת הקורבנות היא "לֵאלֹהֵי אָבִיו יצְּחָק", דבר שעורר תהיות בקרב מפרשי המקרא, אולם על פי הסברנו הדבר מבואר: איזכור שמו של יצחק נועד להביע את ההודאה שאכן התקיימה ביוסף הבטחת ה' שניתנה בעקדת יצחק. מעתה נודע הדבר, שבזכות עקדת יצחק ניצלו האבות ובניהם, עד האחרון שבהם.

זכור והבט לברית בין הבתרים ותראה לפניך עקדת יחיד למען ישראל

(מתוך הסליחות של ימים שני וחמישי בשבוע)

אהבת? שתף את החידוש

תגובה אחת

  1. שלום וברכה
    לדעתי נתפסת לטפל במקום העיקר , כי ודאי שכוונת הרמב"ן היא על כללות הזרע של אברהם שלא יכלה , ושלא יפול ללא תקומה וכלשונו המפורשת של הרמב"ן שהבאת "שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו ולא יקום" , וזו כוונתו שזו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו , כי על אף כל הגלויות והשמדות שנעבור לא יכלה זרעו וישאר קיים לנצח , שהוא דבר שאין לו אח ורע בהיסטוריית כל האומות , ההתעסקות של כל האומות לאורך כל ההיסטוריה היתה ביהודים , ובעיקר לכלותם , והנה כל ניסיון כזה לא צלח , והוא הדבר הניסי והפלאי שעליו הבטיח הבורא לאברהם , ועל זה אנו בטוחים בגאולה העתידה לבוא לנו במהרה אמן,
    דבר נוסף ההתיחסות להרג ע"י בעלי בחירה , הנה דעת הראשונים כולם ובפרט הרמב"ן , שאין שום אפשרות אף לבעל בחירה להרוג יהודי , ללא שנגזר כך עליו מלמעלה , וביאור ענין הבחירה בענין הזה הוא ארוך ואכמ"ל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים