תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

פטורו של קטן
בבא קמא

מראה מקומות: ב"ק לט.

לט. בתוס' דן מאי טעמא אין מעמידין אפוטרופוס לתם למאן דאית ליה ודן דשמא מחמת שיתומים לאו בני קנסא נינהו, וצד נוסף כתב לדון בזה דשמא הוא כ"ש ממה שפטור על נזקי עצמו כלשון הגמ' פגיעתו רעה, ויש לעיין בכל עניין חיובו של קטן בממונות ומה נסתפק התוס'.

והנה דין זה שקטן פטור אפ' לדונו מב' צדדים האחד מחמת שבאמת אנוס הוא דאף אם הוא בר חיובא על מעשיו מכל מקום כיון שבו דעת נחשב אנוס בכל מעשיו, [1] ועוד אפשר לדון בזה דבאמת הוא פטור כיון שאינו בר חיובא ולא נאמר בו חיוב מזיק, ולכאו' מסתבר כהצד הראשון דכל פרשות התורה נאמרו ב"איש" ולא בקטן ובכל מקום בדיני איסור והיתר דנים לקטן כאינו בר חיובא[2], וכך לכאו' מתפרשים דברי הרא"ש בפרק החובל שקטן פטור לעולם מפני שאינו בר חיובא כלל.

ואמנם אי נימא הכי אם כן צ"ב היאך נעמיד אפוטרופוס לקט דאע"פ שאינו אנוס על מעשה הנזק מכל מקום אי אפר לחייבו וכשור הפקר שאין ראוי לחייבו, ואם היו התוס' אומרים דזה טעם באמת אין מעמידין אפוטרופוס לקטן החרשנו, אלא שהתוס' דנו מצד מה שקטן לאו בר קנסא וזה משמע שכוונתם דקטן לאו בר עונשין ולא נכלל בפרשת קנס וכיון שדנו טעם זה לפטור רק בקנס משמע דבשאר ממונות קטן בר חיובא[3].

ומה שדנו לאחר מכן מק"ו מחובל אולי כוונתם לזה דכמו שבחבלה אינו בר עונשין גם בממון אינו בר עונשין אך א"כ צ"ב מהו לשון כ"ש והוי להו למימר דומיא, גם אין משם כלל ראיה דשמא פטור מטעם שהוא אנוס והכא אם תעמיד שומר שוב אינו אנוס ואם תצרף בזה מה שכתבנו לדון בהערה 1 בדעת הרמב"ן ונאמר שתוס' הכא סבירא להו כהרמב"ן שפיר, אך זה רחוק.

והנה עיקר עניינו של ק"ו בפשוטו הוא דאם על מעשיו גמורים אינו חייב כל שכן שבמה שרק מתחת תחום אחריותו אין מקום לחייבו, אך זה צ"ב מדוע שעל מעשיו גמורים אין לחייבו, ואפשר לומר בזה דהטעם שעל מעשיו פטור הוא פשוט משום דאינו בר חיובא וכמו שנקטנו והוצרכו התוס' לכל שכן בממונו דאם זאת מצאת שאין ראוי לחייבו על מעשיו וכמו כל דיני איסורים שאינו מחוייב בהם מחמת היותו קטן ולא מחמת מצבו כקטן רצוני לומר אין פטורו בזה כשוטה אשר אי אפשר לדון בו דין זה מאחר ואינו בר דעת אלא לא נאמר בו דין זה וכמצוה שהזמן גרמא אצל אשה מכל מקום לא מצאת שאין לו אחריות ממון כלל ועל זה אמרו דודאי חיובו על מעיו הוא כאחריות שהוטלה עליו בממונו המזיק ויתירה מזאת והבן כי נתגמגמתי בניסוחי זאת על אף שסברא זו מצד עצמה נהירה ופשוטה.

וכתבו התוס' דאם נימא הכי תקשה מדוע במועד נעמיד אפוטרופוס והלא מצד דינו אין לחייבו ותירצו דהוא חיוב דרבנן משום תיקון העולם.

ולמסקנא כתב התוס' מה שכתב ומשמע שחזר בו ממה שצידד דקטן הינו לאו בר חיובא בממון וצריך ביאור מדוע שונה קטן בזה כמל פרשת חיובו בתורה, עוד יל"ע שמא התוס' סברו דבחבלה קטן לאו בר חיובא אך בנזקין הוי בר חיובא ואם תשאל כ"ש להיכן הלך תשובתך דשאני חבלה משום דהוי כאיסור [4].

והנה הבאנו לעיל דברי הרא"ש (פ"ח סי' ט') דקטן שחבל פטור דלאו בר עונשין הוא דמשמע בפשוטו שלא נאמרה בו פרשת נזיקין כלל, אמנם על פי האמת אין משם ראיה שכל דבריו נאמרו ביחס לעבד ואשה שפטורם בנזיקין הוא מחמת שאין להם כסף ועל זה כתב הרא"ש דקטן אינו כן, והנה האשר"י שם סובר דקטן בר חיובא וכשיגדיל חייב לשלם על נזקיו ומקור סברא זו מביאים בשם האור זרוע (סי' שמ"ו), גם דימה עניין זה למה שכתב רש"י בהגוזל עצים אהא דכפייה רפרם לרב אשי לשלם בשרף שטר דמיירי כשרף בקטנותו ואם כן לכאורה גם רש"י סבר דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל.

ומרן רי"ד הלוי מבוסטון (רשימות שיעורים ב.) מביא בשם סביו רבינו חיים הלוי שטען דאין ראיה מרש"י לדברי האשר"י מפני שרש"י מיירי בנזיקין ובזה קטן בר חיובא, ומשא"כ במה דמיירי הרא"ש בחבלה דחיובא מצד עונש איסור שעל זה פשיטא דקטן פטור ככל עונשי איסור שבתורה (והאריך שם לברר אם נכון הדבר שנזיקין לא יחשבו עונשי איסור).

 

והנה בב"י מביא בשם ספר התרומות את חילוקו של הרא"ש בין קטן לאשה וכותב דקטן פטור לגמרי משום דלאו בר דעת הוא וצ"ת אם נדקדק מה שנקט דקטן לאו בר דעת ולא נקט מה שקטן לאו בר עונשין ונאמר דס"ל שקטן מעיקר דינו חייב רק שפטור מטעם שעושה כאנוס.

עוד יל"ע לדעת האשר"י מאיזה גיל יהא חייב קטן על נזקיו דאין זה מסתבר שחייב גם על מה שעשה בבלי דעת כלל, ואולי עונת הפעוטות קובעת לעניין זה וצ"ע.

והנה ראיתי מי שכתב דחיוב קטן בנזיקין הוא מצד היותו בן נח שבבן נח נאמרו דינים גם לקטן וכמש"כ האור שמח פ"ג מאיסורי ביאה שכל מצוה שנאמרה גם בבן נח קטן ישראל מצווה בה ואם כן דיני נזק נכלל בכלל דינים וקטן חייב בהם ושיעורו בקטן בר דעת וכמו בבן נח שחיובם תלוי בדעה וזה גדלות דבן נח[5].

[1] ויש מקום להעיר דלדעת הרמב"ן ודעימיה דאדם חייב גם באונס גמור צריך ביאור אם כן מדוע קטן לא יהא חייב על נזקיו ואע"פ שהוא אנוס, ובשוטה יקשה יותר מזה דהתם לכאורה אין צד לדון שאינו בר חיובא. וכבר תמה בזה בקוב"ש ח"ב סי' מד ססק"ב.

[2] ואמנם מצאתי שבקה"י סי' לא נסתפק אם דיני התורה נאמרו בקטן ורק עונשים נתמעט מקטן או דגם ממצוות פטור

[3] סברא זו שמעתי מידידי 

[4] אחר כן מצאתי שכבר אמרה לסברא זו רבינו חיים הלוי וכדלקמן

[5] חידוש של האו"ש מיוסד על מש"כ החת"ס דשיעורין חציצין ומחיצין הלמ"ס וא"כ צ"ל ששיעור גדלות שנאמר בבן נח שקדם למתן תורה עניינו בר דעת, ויסד או"ש דא"כ אף היכא שנתמעט קטן ממצוה מצד ישראל שבו מ"מ מצד בן נח שבו עדיין מצווה בה.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים