תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

פריה ורביה
יבמות

מראה מקומות: מנחת חינוך מצווה א

ביסוד מצוות פריה ורביה
ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ (פ"ט פ"א)

הנה במנח"ח מצוה א' א"ב כתב דמבואר בפוסקים דמצוות פריה ורביה מתקיימת גם כאשר נולד לאדם בן ממזר וז"ל נראה מדברי הגהות רמ"א בשם הרשב"א דסתם הדבר דלאו דוקא אם הי' לו ממזר בהיתר כגון גר שמותר לישא ממזרת כמבואר בגמרא ואה"ע סי' ד' והוליד ממנה ממזר אלא אפי' נולד באיסור כגון שבא על הממזרת או על ח"כ והוליד מ"מ קיים המצוה כי בנו הוא לכל דבר כמבואר ביבמות פ' כיצד והובא גם כן בב"י בשם הירושלמי על המשנה דפ' כיצד מי שיש לו בן וכו' ובנו הוא לכ"ד אפי' לפו"ר וכתב הריטב"א פי' דאפי' בבן ממזר יצא ידי פו"ר עכ"ל הב"י והכי פסקינן דבנו הוא לכ"ד וה"ה לפו"ר. אך הרי"ף והר"מ והרא"ש לא הזכירו מהירוש' הזה
      דאפי' בנו ממזר קיים פו"ר.

ולפי"ז כתב להק' המנח"ח וזה זמן כביר הקשיתי דלמה יצא י"ח והלא הוי מהב"ע ולדעת הרבה ראשונים מהב"ע מה"ת אינו יוצא ולדעת התוס' סוכה ט'
עכ"פ מדרבנן א"י והדברים עתיקין עכ"ל.

אכן
לכאו' י"ל בפשיטות דהיכא דהמצווה היא שיהיו בנים בעולם, ולא עצם מעשה המצווה הוא העיקר כמו נענוע לולב, כי אם התוצאה במה שיש בנים בזה לא שייך לומר מצווה הבאה בעבירה, ודוגמא רחוקה לדבר הוא מה דמצינו גבי המבשל בשר וחלב דאף דקי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ היכא דישנה מציאות דאיסור כמו המערב בשר וחלב דחבירו הרי הבשר נאסר בהנאה, וזאת משום דלמעשה הא יש כאן מציאות דאיסור, וכעי"ז י"ל בנדו"ד דבהיות ומציאות המצווה אכן נתקיימה לא אכפ"ל
במה דהוי באה בעבירה דאילו עיקר המצווה היה מעשה המצווה הרי היכא דמעשה המצווה נעשה בעבירה חסר בעיקר מהות המצווה והוי באה בעבירה ול"ח כלל מעשה מצווה דאי"ז מעשה מצווה אלא ניאוץ, אך היות והכא עיקר המצווה היא במה שיש לו בנים הא קיימה, [ודברינו יובנו בפרט אי"נ דהמצווה היא מה
   שיש לו בנים ולא מעשה הביאה].

ולפי"ז
אי"צ למש"כ המנח"ח שם ליישב וז"ל וישבתי עפ"י סברת האחרונים וע' שעה"מ ה' לולב דמהב"ע לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה ג"כ עבירה דבאתרוג הגזול בשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה זהו מהב"ע אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל כגון בהוציא מצה מרה"י לר"ה דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה כלל ל"ה מהב"ע א"כ ה"נ נהי דהמצוה של הבנים באה ע"י עבירה דביאת איסור מ"מ המ"ע היינו הבנים והבעילה הוא רק הכשר מצוה דא"א בל"ז והראי' דאם לא הוליד וכן אם מת אחד הבנים לא קיים המצוה וכיון דעיקר קיום המצוה הם הבנים ובעת הזאת ליכא עבירה כלל דעבירה כבר נעשית בשעת הבעילה דמי להוציא מצה מרה"י לרה"ר דל"ה מהב"ע והדברים ארוכים בדיני
        מהב"ע ואכ"מ, עכ"ל.

אשר
להנ"ל אי"צ לומר משום דהוי מצווה ועבירה לא בעידנא די"ל דלעולם יהא בעידנא דאפי' נימא דהמצווה הוא במה שנולד מ"מ לא חשיב באה בעבירה מאחר וסו"ס תכלית המצווה התקיימה במה שבאו לעולם, ושונה מלולב דכל המצווה אינה אלא בעת הנענוע ולאחר שסיים לנענע הרי נסתיימה המצווה, ואילו בפריה ורביה המצווה היא מתמשכת בכל עת שיש בנים בעולם מכוחו, יען ותכלית המצווה היא במה
  שיש בנים מכוחו, והרי ישנם בעולם.

וכן
מפורש בחינוך בהגדרת מצווה זו, במצוה א וז"ל משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב [ישעי' מ"ה, י"ח] לא תהו בראה לשבת יצרה. והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא
           למלאכי השרת.

ולכאו'
יש להוכיח דהמצווה אינה רק מעשה הביאה אלא היא מצווה המתמשכת ותלויה בכל עת בדברים הגורמים לקיומה ממה שנפסק בשו"ע, והוא מדינא דגמ' לדעה אחת, בהלכות פריה ורביה סי"א ס"ו בזה"ל נולדו לו זכר ונקבה, ומתו והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה. בד"א, כשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת, ומתו, והניח אחד מהם זכר ונקבה, עדיין לא קיים מצוה זו. הרי לן דאין המצווה נגמרת אף במה שהביא בנים לעולם אלא דבעי' שיהא לו בנים שיהיו המשך לקיום הבריאה ולכן כשמתו ללא ההמשך הרי לא קיים המצווה, [ואמנם אין מכאן ראיה כלל דאין המצווה במעשה הביאה די"ל דלעולם המצווה היא במעשה הביאה אלא דיש תנאי דאם לא יהא
     ההמשך הרי פוקעת המצווה].

ולכן
בהלכה הקודמת אם הביא סריס לעולם לא קיים המצווה והיינו משום דעיקר המצווה במה שיש לו בנים שממשיכים קיום הבריאה והיכא דאין בהם כוח ממשיך הרי עיקר המצווה לא
             נתקיימה.

וזהו
חידוש נוסף בהלכה זו דבפשטות בהלכה נאמר רק ליישב העולם וכפי שנפסק כדרך ברייתו של עולם זכר ונקיבה והלא קיים העולם, ומבואר מזה סעיף נוסף במצווה דהיות והמצווה היא במה שמיישב העולם וזוהי מצווה המתמשכת בכל רגע הרי אם אין המשכיות למצווה אינה נחשבת
   למצווה ואינו מקיים המצווה כלל.

והנה
במנח"ח שם הוסיף בזה"ל והמהריט"א שם דעתו דע"כ השמיטו הרי"ף והר"מ הירושלמי הזה משום דבאמת אינו יוצא משום מהב"ע והירושל' מיירי באונס דאין עביר' כלל והם השמיטו דבר זה דהוא מלתא דלא שכיח ובלא"ה צע"ג איך יוצא י"ח בבן כזה שמרבה פסולים בישראל דאפי' בא על הגיורת הוי הוולד ממזר [ועי' לקמן סוף מצוה זו בדין פסולי קהל ממזר והדומה אי מחויבין במ"ע דפו"ר] ואם ישא הממזר שפחה יהא הוולד עבד ובתר דידה אזלינן ולא יתייחס אחריו כלל ואינו בנו לשום דבר א"כ צ"ע מאוד איך יוצא י"ח בולד ממזר להרבות ממזרין
             בישראל.

אכן
לכאו' להנ"ל ובפרט למה שמבואר בחינוך הנ"ל דעיקר המצווה היא במה שמיישב העולם והבריות בסיבה זו יקיימו את התורה א"כ לכאו' א"ש דסו"ס גם אם מרבה פסולים בעולם מ"מ עיקר המצווה התקיימה במה שמיישב העולם והביא לעולם בריות אשר יישבו אותו והרי הממזר יכול ללמוד תורה ולקיימה, [והרי הוא מוכשר לכך כידוע דברי הירושלמי בשלהי קידושין דרוב ממזרים פקחים, אלא אי"נ דנקט המנח"ח דאותו שיצירתו בעבירה הרי הוא נמשך לעבירה ורחוק הוא שיצא הימנו עוסק בתורה ומקיימה, אולם כ"ז אי"נ דהוי עיקר המצווה אכן הפשטות בחינוך היא שהמטרה היא ליישב העולם ובסיבתה הרי מקיימים את התורה ויש לדון אם כוונתו לומר שזה עיקר המצווה דנימא דבממזר לא שייך הדבר]. וא"כ הרי
          המצווה התקיימה.

והנה
נראה לכאו' שמצות פרו ורבו שנצטוו בה כבר בבראשית אינה שייכת דווקא לאדם שיוכל לקיים כל המצוות אלא אפי' אותם שהיו צאצאי אדם ובפ' לא מוזכר בחז"ל גבי אדם שקיים כה"ת כולה, [אמנם מצינו שיש שואלים מדוע לא קיימו אדם וחווה בקין שהרג את הבל דין גואל הדם, יעוי' במה שנכתוב בזה בפרשת שופטים וכבר שם הרחבנו דאפשר דבטעות יסודה מאחר ולא הוזכר בחז"ל על דבר היות אדם מקיים כה"ת, ובאמת שברמב"ם לא הוזכר גבי אדם הראשון אלא שש מצוות, דזה לשון הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים פ"ט ה"א על ששה דברים נצטוה אדם הראשון וכו' בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום. ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית וכו' עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו. וכן מצאתי שכתב הג"ר יוסף ענגיל זצ"ל בספרו בית האוצר (כלל טז) דאין להוכיח מדברי המהרש"א בעירובין שביאר דמהא דפירש מאשתו כדין מנודה דאדם הראשון קיים התורה עד שלא ניתנה, די"ל דשאני הכא דכיון דנתנדה מפי הקדוש ברוך הוא, היה חייב לקיים כל הדינים הכלולים בנדוי. אכן קצ"ע הלא כנראה עסק בגן עדן בתורה וא"כ לא מסתבר שלא היה מקיימה בעצמו, ויש להרחיב בכ"ז במקו"א יעוי' במה שכתבנו שם ובפ'
          מטות בהרחבה].

ואעפ"כ
הרי חשיב אצלו קיום פר"ו ולכאו' מבואר מזה דשני אופנים של קיום פר"ו היה דקודם מת"ת הרי היה רק החלק הראשון דיישובו של עולם ובהא נתקיימה המצווה אף שאין בסיבתה קיום המצוות כולם, דלא נראה שחשיב קיום המצוות בהיות שע"י שהעולם יתיישב הרי נוכל יחדיו לקיים המצוות דהרבה מצוות אינם שייכות אלא כשהעולם מיושב, זה לא נראה דא"כ הוי מכשיר דמכשיר למצווה דהלא המצווה היא להביא לעולם אנשים שיקיימו המצוות ומה שייך זאת אצל הבריה הראשונה וכדו' ואם בשביל שע"י יהא קיום אי"ז גוף המצווה כי אם מכשיר דמצווה. או דיש לומר דמתיישב העולם ובכך הרי יוכלו לקיים מצוות פרו
  ורבו ושוב נמצא דמקיימים המצוות.

ולגבי
בני נח עצמם י"ל דהם קיימו מצוותיהם ולכן שייך אצליהם פר"ו לקיום המצוות דידהו, אלא אי"נ דאין כוונת החינוך אלא על קיום מצוות התורה בתור ישראל שהם מקיימי העולם וא"כ יקשה כיצד זה שייך אצל בני נוח, ושמא נימא דמ"מ היות וטרם היה מת"ת והיה שנות חסד די היה בקיום מצוותיהם לגבי מצוות פר"ו ואחר שניתנה תורה אזי עיקר המצווה היא במה שמתישבים
     יהודים ומקיימים מצוותיהם.

אולם
בני נח אחר שניתנה התורה לא יתחייבו לכאו' בפר"ו לפי המבואר בגמ' בסנהדרין נט אמר רבי יוסי ברבי חנינא כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח. והיות ומצוות פר"ו לא נשנית בסיני
    אינה אמורה אלא לבני ישראל.

והש"ס
שם בע"ב מבאר דמצוות פרו ורבו לא נשנית בסיני דמה שנאמר שובו לאהליכם היינו בשביל דין דבר שבמנין וכו', אכן א"כ נימא כלשון הש"ס דלא נאמרה מצווה זו כלל אצל ישראל כמו שפשוט להש"ס, וכנראה היה פשוט להש"ס כד' החינוך הנ"ל דכל המצווה אינה שייכת אלא אצל ישראל שהם מקיימים המצוות. אלא שבאמת כבר מצינו יבמות דף סב ע"א לשון הש"ס דנכרים בני פריה ורביה נינהו, וכבר בתוס' שם הק' וז"ל וא"ת דבפ' ד' מיתות (סנהד' נט: ושם) משמע דבני נח לא מיפקדו אפריה ורביה וי"ל דהכא לאו בני חיוב אפריה ורביה קאמר אלא כלומר שבניהם נקראים על שמם כדאמרינן בסמוך. ומבואר דאין
   הנכרי מצווה בפר"ו לדעת התוס'.

ונראה
דנדון הש"ס האם גר שקיים פר"ו בהיותו גוי חייב שוב בקיומו היינו אפי' לתוס' דאמנם אינו מצווה מ"מ הלא קיים יישוב העולם, ונדון הש"ס הוא האם מכיוון שכקטן שנולד הוא א"כ את דין פר"ו בהיותו יהודי לא קיים דאין מתייחס אחריו, ומאידך י"ל דמ"מ היות והעולם נתקיים ע"י אף דאין העולם דיהודי מתקיים הא מיהא קיים יישוב העולם. וביותר אפשר שאחר שניתנה התורה א"כ המצווה מתקיימת ביותר ע"י המקיימים כל התורה כולה, ובפרט דאי' בב"ק לח דראה הקב"ה שאינם מקיימים מצוותיהם א"כ הרי אינם מקיימים המצוות ולא שייך אצליהם
     להביא בנים לקיום מצוותיהם.

ונראה
עוד דקודם מת"ת הלא היו שנות חסד ולכן היה די בקיום מצוות פר"ו שמטרתה לקיים וליישב העולם, ואילו אחר שניתנה התורה הלא אין העולם מתקיים אלא בלומדי התורה ומקיימה ואז עיקר המצווה היא להביא לעולם את מקיימיה שהלא מטרת המצווה ליישב
העולם במקיימיה אשר הם יישבו העולם.

אולם
כבר העירו רבים מדברי התוס' בחגיגה, יעוי' במשנה למלך הלכות מלכים פרק י ה"ז וז"ל וראיתי לרבותינו בעלי התוס' בפ"ק דחגיגה (דף ב') ד"ה לא תהו בראה שכתבו בסוף דבריהם ועוד פרו ורבו אכולהו ב"נ כתיב אף לכנען ע"כ, וראיתי להרב בעל חידושי הלכות שכתב על דברי התוס' הללו וז"ל הוא דבר תמוה דהא מצות פ"ו לישראל ולא לב"נ כדאמרינן בהדיא בפרק ארבע מיתות והרי פרו ורבו שנאמרה לבני נח דכתיב פרו ורבו ונשנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לב"נ וצ"ע עכ"ל. ודברים הללו נכתבו שלא בהשגחה כי דברי התוס' הם פשוטים שהדבר ידוע דהא דאמרינן דכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרה ולא לב"נ היינו מסיני ואילך דכשבאו לסיני ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורם אבל עכו"ם ניטלה
               מהם.

וכל
זה הוא מבואר בדברי רש"י שם בפרק ארבע מיתות אך קודם סיני פשיטא דמצות פ"ו היתה מוטלת על כל בני נח ומילה ג"כ לתירוצא קמא דאמרינן ההוא לשבת הוא דאתא פשיטא דכל ב"נ היו מוזהרים במצות מילה אלא דכשבאו
לסיני ניטלה מבני נח ונשארה לישראל.

ונראה
דמה שלא הוזכר בשבע מצוות פר"ו הוא לפי מה שידוע דלא הוזכרו שם רק לאויין. או עפ"י הש"ס בסנהדרין נט דלא הוזכר אלא שב ואל תעשה ולא הוזכר דברים שהם בקו"ע. ועי' במשנל"מ שם וז"ל וראיתי להרא"ם בפרשת בראשית ד"ה לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו דברים תמוהים שכתב וא"ת והלא פ"ו אינה בכלל שבע מצות ב"נ י"ל דמשניתנה תורה בסיני ניטלו מב"נ ונשארה לישראל כו' וא"ת אי הכי למה לא נמנית מצות פ"ו בכלל שבע מצוות שנצטוו ב"נ י"ל כמו שתירצו התוס' בפרק ארבע מיתות קום עשה לא קא חשיב ולפיכך לא נמנית בכלל השבע מצות ע"כ. והנה מה שהקשו למה לא נמנית מצות פ"ו בכלל שבע מצות הא ל"ק כלל דלא מנו אלא מצות שנוהגות בב"נ לעולם אבל פ"ו דמשניתנה תורה ניטלה מב"נ ונשארה לישראל לא חשיב דומיא דגיד הנשה לר' יהודה דלא חשיב לה בהדי שבע מצות וכן מילה אף למ"ד דכל ב"נ נצטוו בה מ"מ
לא נמנית משום דבסיני ניטלה מב"נ. ע"כ.

ונראה
עוד דלדברי החינוך יבואר מה שידוע שהגר"ש קלוגר יצא לדון [בחכמת שלמה אהע"ז סי' א] וז"ל והנה נסתפקתי במי שגידל יתום ויתומה בתוך ביתו אם נחשב זה קיום פ"ו כיון דאחז"ל המגדל יתום ויתומ' בתוך ביתו מעלה עליו כאלו ילדו א"כ יש לומר דהוי נמי כאלו קיים פ"ו או עכ"פ אינו דומה לולד ממש ולא קיים בזה פ"ו ולכאור' נראה דזה תלוי בפלוגתת הדריש' עם הט"ז ביו"ד (סימן רמ"ב) דדעת הדריש' דכל מקום דנאמר כאלו אין המוקש שוה אל מי שמקיש לו והט"ז חולק דהוא שוה ממש ולכך ה"נ להדריש' כיון דאינו שוה ממש ולכך נהי דאמרי' דהוי כאלו ילדו מ"מ אינו לידה ממש ואינו יוצא בה ידי פ"ו אבל להט"ז שהוא שוה ממש אז יוצא בה ידי פ"ו מיהו אף להדריש' מ"מ הוי רק אם לא הוליד כלל אבל אם הוליד ומתו וגידל יתום ויתומה ודאי קיים פ"ו דממ"נ אם בעינן לידה הרי הוליד ממש ואף דלא גדלם הרי הגדיל יתום ויתומה ונהי דלא הוליד עכ"פ גידל ויוצא ממ"נ כן נראה לי נכון לדינא ודו"ק.

ולכאו'
אותו נדון יהיה גם במי שמעמיד תלמידים דיכול לקיים בזה מצוות פר"ו. דהלא אמרו בגמ' סנהדרין יט ע"ב כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכ' כאי' ילדו. [ויל"ע מדוע לא הביא דוגמא זו]. אשר לכאו' יש לתמוה מהי השייכות ביניהם וע"כ דלחינוך מבואר דבהיות ועיקר המצווה היא במה שמביא לעולם את מקיימיה של התורה הרי עיקר המצווה התקיימה בזה שלימד והיינו דהאב הביא את החומר גלם וכמו שאשה אינה חייבת במצוות פר"ו ומ"מ הרי היא מקימת המצווה במה שהצטרפה למצווה, ועיקר התכלית במצווה עשה
      הרב במה שמלמדו תורה.

אכן
דבריו לכאו' מחודשים לדינא ולא מצינו לעוד מי שחידש זאת ונראה דוודאי אין כוונתו לחדש דמקיים המצווה בשלימותה כי אם דיש כאן תוכן וקיום למצווה דהא סו"ס אין מקרא יוצא מידי
              פשוטו.

ובזה
יבואר דברי המשנה בשלהי אלו מציאות דאבידת רבו קודמת לאבידת אביו דהביאו לחיי העולם הבא, היינו דהאב הולידו לחיי המעשה בעולם והשלמת היצירה היא במה שמולידו לחיי העוה"ב וזו הכוונה הביאו לחיי העוה"ב דזה עצמו שמלמדו תורה הרי מכניסו לעיבור שבעתיד בעת מותו מעולם המעשה ולידתו לעולם הבא הרי יצא לאויר עולם הבא שהוא הלידה שאחר המיתה בעוה"ב ונמצא שבזה מקיים עיקר המצווה וא"כ הרי הוא קודם לאביו שרק הכין החומר גלם. ולכן גם כבוד אב קודם לכבוד אמו בהיות והאם אינה אלא חומר גלם אשר ע"י יוכל לבא הוולד לעולם ולקיים המצווה דאמנם כתב בהעמק דבר (שמות כ, יב) וז"ל מצוות כיבוד אב ואם שהיא מצוה שכלית, אין כל הבדל בין זה שמקיים אותה בארץ ישראל לזה שמקיים אותה בחו"ל, לכן כתבה התורה וכו' ללמדנו שאחר שהיא מצוות עשה הכתובה בתורה, הרי היא ככל חוקי התורה שאין בהם טעם ושכל אנושי. ונפ"מ לדינא לענין
כיבוד אב בבן גר ואמו ישראלית. עכ"ל.

ומה
שכתב החיד"א בספר דבש לפי (מערכה א אות לט) דאברהם אבינו לא היה חייב בכבוד תרח אביו, משום שתרח ויתר חלקו כשמסרו לנמרוד, יעו"ש. נראה שכל זה היה לפני מתן תורה, שהחיוב לכבד הורים היה רק מצד הכרת הטוב, ולא לאחר מתן תורה, שיש חיוב לכבד את אביו אף בלי טעם, מ"מ היות ועיקר המצווה היא ענין הכרת הטוב הרי שבשורש הינו חייב בכבוד אביו יותר מאמו שהרי אביו הוא זה ששעשה החומר גלם לצורה, ואמנם האם סבלה יותר בעבורו בצער העיבור מ"מ הרי את עצם החיים ויצירת הוויתו האב הוא שעשה וזה עדיף ביסוד חיוב הכרת הטוב מכל
         הסבל שיהא לאם.

אלא
דלפי"ז כ"ז שייך רק היכא דמלמדו ממש ומעמיד התלמיד לדרך אמת ואין גדר זה אצל כל רב כמובן. וכן יש לדון היכא דסרח התלמיד ולמעשה לא הביאו לחיי העוה"ב האם אמרי' דדמי למי שהביא בנים שמתו דלא קיים המצווה
   והכ"נ הא למעשה אין בא לעוה"ב.

אולם
יש לומר דבהיות ולימד את התלמיד תורה והרי הוא קיים בזה תכלית המצווה הרי כבר נתקיימה המצווה
    ומה שסרח אח"כ הוא התחדשות.

ואפשר
בדרך חידוש דמה שמחוייב ללמד בנו תורה וילפי' מלמדתם אותם את בניכם הוא סעיף מהשלמת מצוות פר"ו לפמשנ"ת דעיקרה של המצווה היא במה שמביא לעולם את מקיימיה. ונמצא דהמביא בן ובת לעולם קיים אמנם עיקר המצווה אך אכתי יש סעיף בקיומה שעליו ללמד בנו שהוא השלמת המצווה, וכן ללמד בתו אם נוקטים דהאב חייב בזה, ובזה מבואר ההבדל בין רב המלמד תלמיד שאח"כ סרח דיתכן דחשיב שמקיים
              המצווה.

אולם
כל דברינו לכאו' אינם להלכה דהא קי"ל דהמתגייר הוא ובניו מקיים פר"ו ואף דכקטן שנולד הוא מ"מ בהיותו גוי אמרי' הלך אחר הזכר והרי אז קיים המצוה. ולחלק הפוסקים אפי' כשלא נתגיירו עמו ואך לרמב"ם באישות פט"ו הוא דווקא בהתגיירו. ולכאו' מה אכפ"ל במה דאז קיים הא מ"מ המצווה בשלימותה לא קיים דעליו לדאוג למקיימיה בשלימות שהם היהודים. וע"כ דלא אמרי' שכיוון שניתנה התורה נשתנתה הצורה של קיום המצווה אלא מקיימים שפיר המצווה גם במה שיש נכרים עם אפשרות לקיים מצוותיהם. ולפי"ז יקשה גם מה שהגר"ש קלוגר יצא לחדש דמקיים פר"ו בהעמדת תלמידים דכ"ז שייך אם אכן עיקר המצווה היא להביא מקיימיה ומאחר וניתן לקיים מצווה זו גם בנכרים ע"כ דאי"ז עיקר
     המצווה אלא ליישב העולם.

ואפשר
יותר מזה דלשונו של החינוך אינו מכריח דהעיקר הוא במה שמיישב העולם דהחינוך כותב כדי ליישב העולם אלא שהוסיף עוד הסבר לזה נופך לטעמא דקרא דבכך יש מקיימיה ואי"ז העיקר וכל דברינו אינם אלא לחידוד ופלפול ולא קשור כלל להלכה. ודעת המנח"ח שהערנו עליו בתחילת דברינו גם מבוארת גבי מצווה הבאה בעבירה דהא
    נת' דאי"ז עיקר המצווה באמת.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים