תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

פרקי אבות פרק ה משנה יט מידת הענווה
אבות
כותב החידוש: מאיר גרבר

מראה מקומות: פרקי אבות פרק ה משנה יט

מידת הענווה                                                                                                                      נכתב ע"י מאיר יוסף גרבר
פרקי אבות פרק ה משנה יט
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע.

מעלת מידת הענוה הנלמדת מאברהם אבינו
במשנה נתפרשו שלוש מידות טובות המאפיינות את תלמידיו של אברהם אבינו. ואף בימינו אנו, הרוצה להיות מ'תלמידיו' של אברהם, צריך להידמות אליו ולהידבק במורשתו הגדולה ובמידותיו הטובות, וכאשר ישתלם בשלוש המידות הללו, יזכה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו.

אחת מהמידות היא מידת הענווה, הנקראת בלשון חז"ל 'רוח נמוכה', ונרצה בס"ד לבאר בהרחבה מהי מידת הענווה, וכיצד ראוי לנהוג בה.

הלימוד מן האבות הקדושים כיצד להתנהג בענווה
רבינו עובדיה מברטנורא מפרש את משנתנו כך: "מתלמידיו של אברהם אבינו. למד ממנו והולך בדרכיו. ורוח נמוכה. ענווה יתירה, וכן מצינו אברהם אומר (בראשית יח, כז) 'ואנכי עפר ואפר' ". מבואר בדברי הברטנורא, כי המקור לכך שהיתה לאברהם אבינו ענווה יתירה, שכן מצינו שאברהם אמר על עצמו 'ואנכי עפר ואפר'. אברהם אבינו שהיה גדול הדור, עם כל גדולתו קרא על עצמו 'ואנכי עפר ואפר'. זוהי אם כן מדרגת ענווה הנקראת ענווה יתירה. שהרי גם אם אברהם היה אומר ואנכי איש פשוט וכדו', גם היה נקרא עניו לפי דרגתו ומעלתו, והוא הוסיף יותר לומר 'עפר ואפר', משום מידת ה'ענווה יתירה' שהיתה לו.

אמנם, מצינו עוד מגדולי העולם שנתברכו במידה טובה זו של 'ענווה יתירה', וכפי שכתב הבן איש חי בספרו ברכת אבות על המשנה במסכת אבות (לעיל פ"ד משנה א) "בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם", שם הוא מונה ומבאר אותם באופן נפלא, וז"ל: "בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם. יובן בס"ד, כי הנה מצינו שלשה צדיקים גדולי עולם נשתבחו בענווה שהיה להם. אברהם אמר 'ואנכי עפר ואפר', משה רבינו אמר (שמות טז, ז) 'ונחנו מה', דוד

המלך ע"ה אמר (תהלים כב, ז) 'ואנכי תולעת ולא איש'. והנה נזכרו מדותיהם אלו בפסוק כדי שהאדם ילמוד מהם מוסר".

ועדיין צריך להבין הטעם מדוע כפל ושילש הכתוב שלוש פעמים את מעלת הענווה, אצל אברהם אבינו ומשה רבנו ודוד המלך. דבר זה מפרש שם הבן איש חי בטוב טעם, שאם היה הכתוב מפרט רק את מידת הענווה היתירה של אברהם אבינו, היה מקום לומר שאברהם אכן התנהג במידה זו, משום שלא נתמנה למנהיג הדור, אלא שהיו מתאספים אצלו אנשים רבים, והוא גיירם והדריכם לעבודת הבורא, אבל משה רבנו שנתמנה להיות מנהיג הדור והוציא את בני ישראל מארץ מצרים ונתן לנו את התורה וכו', הוא אינו צריך להתנהג בענווה יתירה, ואולי אף נגדיל ונאמר שאסור לו להתנהג בענווה יתירה, כי הוא מנהיג הדור, ומנהיג צריך להתנהג כמנהיג, ובכל זאת אנו רואים שברוב גדלותו הקטין את עצמו ואמר 'ונחנו מה'.

ועדיין גם אצל דוד המלך חידוש הוא, שהרי הוא היה יותר ממנהיג, הוא היה מלך על בני ישראל, ומלך חלות עליו הלכות שונות כיצד לכבדו והיאך צריך לנהוג בגינוני מלכות, ודוד אמר על עצמו, הן אמת שמלך אני, אך 'ואנכי תולעת ולא איש', עם כל מה שהיה ברום מדרגתו ומעלתו החזיק עצמו במידת הענווה, ולכן בא הכתוב ופירט אצל שלושתם.

וממשיך שם וז"ל: "והנה כפי האמת שלשתם צריכי ללמוד מהם, כי לא ראי זה כראי זה וכו'. והנה 'אדם' ראשי תיבות אברהם דוד משה, ובזה יובן בס"ד, 'איזהו חכם' – המתחכם על טענת היצר הרע שלא יוכל היצר הרע ללכדו ולנצחו, הנה זה הוא 'הלומד מכל אדם', 'כל' דייקא, ר"ל שלא ילמוד מאחד מהם דוקא, אלא ילמוד מכולם. ואם כן השתא בהכרח שיתחכם על היצר הרע כי לא יוכל ללכדו, וזיל הכא מדחי ליה ליצר הרע וזיל הכא מדחי ליה".

הבן איש חי מבאר על פי זה את המשנה שם כך – 'איזהו חכם' – הרוצה להשיג את מידת הענווה? 'הלומד מכל אדם' – משילוב של 'אדם' – אברהם דוד ומשה. ע"י שילמד משלושתם יוכל לקנות את מידת הענווה, כי על כל דרך שהיצר הרע ינסה להניאו מענווה, יוכל להזכיר לעצמו שלא יתכן שהוא יותר גדול מאברהם אבינו, משה רבינו או דוד המלך, ובזה יכניע את יצרו.

והנה, על פי דרכו של הבן איש חי, נראה לי בס"ד לבאר את כוונת המשנה שם באופן שונה, ובעניין קניין חכמת התורה גופה: לא יאמר האדם לעצמו הן אני חכם מכל האדם, ומדוע צריך אני ללמוד מאנשים אחרים. לא כן, כי אם אבותינו הקדושים אשר היו גדולי הדור, וודאי היה בכוחם לטעון כי אין להם צורך ללמוד מאחרים – מכל מקום לא החזיקו מעצמם מאומה, אנו שפחותי ערך אנו מאוד ביחס אליהם, ודאי עלינו ללמוד מכל יהודי כפי חלקו בתורה [כל זמן שמפרש לאמיתה של תורה].

וזו כוונת המשנה 'איזהו חכם הלומד מכל אדם': פירוש, חכם הרוצה להשיג את חכמת ה', ילמד מכל אדם – ר"ת אברהם משה דוד, שהתנהגו בדרכי הענווה עם כל רום גדלותם.

ואם יאמר לו היצר הרע, "איך אתה ברום מעלתך יכול ללמוד מהאדם הפשוט ההוא?" ידחהו ויאמר לו: "וכי לא אמר אברהם אבינו על עצמו 'ואנכי עפר ואפר', וכי משה רבנו לא אמר 'ונחנו מה', וכן דוד המלך שהיה מלך ישראל עם כל תפארתו והדרו אמר 'ואנכי תולעת ולא איש'? וכל שכן אני, שאיני בדרגתם ובמעלתם, מותר לי לשמוע דבר חכמה מכל אחד ואחד".

כך, אם יזכה האדם לקבל ולשמוע מכל אדם ואפילו מפשוטי עם, יוכל לעלות ולהתעלות בחוכמת התורה הקדושה.

זכיית משה לקרני ההוד בגלל מידת ענוותנותו
הזכרנו את גודל מידת הענווה של משה רבנו. נביא כאן מדרש מופלא (שמות רבה מז, ו) על הפסוק (שמות לד, כט) "כי קרן עור פניו". ומבאר המדרש מנין זכה משה לקבל את קרני ההוד: "רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בר לקיש אומר, עד שהיה כותב בקולמוס, נשתייר קמעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד".

דברי המדרש קשים להולמם, וכפי שכתב האור החיים הקדוש על אתר, שדבריהם ז"ל סתומים וחתומים. ראשית יש להבין מפני מה נשתייר דיו בקולמוסו של משה רבינו, והרי כל מעשה הכתיבה היה מופלא מן מעלה, וודאי כיוונו מן השמים שיהיה לו דיו כפי צרכו ולא יותר! ועוד, מהו שאמרו כי מדיו זה נעשו קרני ההוד, מה נתייחד הדיו במעלתו עד שזכה משה רבינו כל כך מחמתו?

ובאור החיים הקדוש מבאר ענין מופלא זה, ומפרש שאותו הדיו שנשתייר, היה לו להיכתב בתיבת 'עניו' שבפסוק (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם". ומאחר שהכתיב הקב"ה בתורתו כך, לא יכל משה רבינו שלא לכתוב זאת, אלא שלגודל ענוותנותו, ביקש לפחות להמעיט קצת משבחו, ועל כן עמד וכתב תיבת 'ענו' חסר י'. ויו"ד זו – היא שנשתיירה בקולמוס, וכל כולה אות וסמל למידת הענווה, על כן זכה משה רבינו לקרני ההוד בעבורה.

ומה שזכה משה רבינו לאור הפנים בזכות מידת הענווה דווקא, זהו לגודל מעלתה, וכלשון האור החיים שם: "כי מצינו שמדת הענווה למעלה מכל, כאומרם ז"ל (שיר השירים רבה א, ט), מה שעשתה חכמה עטרה לראשה – שהוא היראה, דכתיב (תהלים קיא, י) 'ראשית חכמה יראת ה", עשתה ענווה עקב לסנדלה, דכתיב (משלי כב, ד) 'עקב ענווה יראת ה", וכו'. ובשכר זה זכה לקרני הוד, כי הפליא ברצונו יתברך – גם ה' הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם".

·         

דוד המלך ראה עצמו כשווה לתלמידיו
הזכרנו גם ממידת הענווה של דוד המלך, ובו מצאנו הגדרה עמוקה בענווה – 'ואנכי תולעת', שהחשיב עצמו כתולעת. ננסה להעמיק ולהבין מהו גדר 'תולעת' במידת הענווה, על פי דברי הגמרא במסכת מועד קטן (טז, ב) המבארת את הפסוק (שמואל ב' כג, ח) "אלה שמות הגבורים אשר לדוד ישב בשבת תחכמני ראש השלשי הוא עדינו העצני על שמנה מאות חלל בפעם אחת".

ומפרשת הגמרא: מאי קאמר, אמר רבי אבהו הכי קאמר, ואלה שמות גבורותיו של דוד, [בפסוק זה מפורשות מעלותיו המיוחדות של דוד המלך, תכונות מיוחדות שראינו אצל דוד. כגון] יושב בשבת, בשעה שהיה יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים וכסתות, אלא על גבי קרקע. [ומספרת הגמרא] דכל כמה דהוי רביה עירא היאירי קיים [כל זמן שהיה עירא היאירי רבו של דוד המלך חי], הוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות, [התלמידים היו יושבים על גבי קרקע, והרב היה יושב על גבי כרים וכסתות], כי נח נפשיה [כאשר רבו של דוד המלך נסתלק, ודוד המלך נתמנה לראש הישיבה], הוה מתני דוד לרבנן, והוה יתיב על גבי קרקע [דוד המלך היה יושב על גבי קרקע, ולא ישב כמו רבו על גבי כרים וכסתות]. אמרו ליה [שאלו אותו התלמידים], ליתיב מר אכרים וכסתות [מדוע אינך יושב על גבי כרים וכסתות?], לא קביל עליה [לא הסכים לשבת, ואמר להם, כשם שכולם יושבים על גבי קרקע כך גם אני אשב על גבי הקרקע].

ממשיכה הגמרא לבאר את מידותיו הטובות של דוד המלך: תחכמוני, אמר רב, אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך, תהא כמוני [כלומר תחכמוני – לשון 'תהא כמוני'], במה שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, [כמו שאמרו שם בגמרא 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'].

לכל זאת זכה דוד מפני מעלת מידת הענווה שהייתה לו, כמו שראינו שלא היה מוכן לשבת על גבי כרים וכסתות, משום שהחזיק את עצמו שווה עם התלמידים, לכן אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת את עצמך תהא כמוני.

ענוות דוד שדימה עצמו לתולעת ללמוד מכל אדם
עוד מפרשת הגמרא את המשך הפסוק: ראש השלישים, תהא ראש לשלשת אבות. [רש"י מפרש שלעתיד לבוא דוד המלך ילך לפני שלשת האבות, והוא יעמוד בראש].

הוא עדינו העצני, כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, [כלומר 'עדינו' מלשון עדין כתולעת], ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ [כלומר 'העצני' מלשון עץ, וכשהוא היה יוצא למלחמה נתאזר בגבורה והיה עושה את עצמו כעץ, וכך ניצח במלחמה את כל אויביו].

אם כן מצינו כאן שוב בגמרא שדוד המלך משול לתולעת. ומכאן נרצה לבאר מהו הדמיון של דוד לתולעת.

רש"י כאן מפרש: "מעדן עצמו, כופף עצמו ידיו ורגליו ביחד ויושב לארץ". ובספר שמואל מרחיב רש"י ומסביר, בזה"ל: "עדינו העצני. כשעוסק בתורה כורך ומקשר עצמו כתולעת, כמו 'מעדנות כימה', וכשיוצא למלחמה היה קשה כעץ, והורג שמונה מאות חלל במלחמה אחת".

המורם משני הפירושים הללו, שדוד היה יושב בדרך מסוימת של ישיבה הדומה לתולעת, ובזה מדמהו הכתוב לתולעת. ועדיין צריך להבין מהי מעלתה של ישיבה זו.

ונראה לי לפרש ולומר ע"פ דברי הרב הכותב ב'עין יעקב' (מועד קטן שם) שפירש וז"ל: "מעדן עצמו. מתקשר ונכפף ומקטין עצמו כתולעת, כדי ללמוד תורה בפני גדול הימנו", עכ"ל. היוצא לנו מדבריו שדוד שם עצמו כתולעת כדי שיוכל ללמוד מרבותיו כראוי, ולא להפסיד אף מילה מדבריהם.

כאן מצינו את מעלת הענווה בפן אחד שלה, שלמרות כל גדלותו של דוד שהיה מלך ישראל, לא נרתע מלהבין כי עדיין ישנם הגדולים ממנו בתורה, ואם ברצונו לזכות לכתרה של תורה – עליו לכפוף עצמו תחתם ולקבל מדברי חכמתם, ובכך יזכה להבין את כל דברי התורה על בוריים.

אמנם, בספר עיון יעקב שם מצאנו פירוש נפלא, הפורש בפנינו את מעלת מידת הענווה במלוא הדרתה. וז"ל שם: "היה מעדן עצמו כתולעת. כלומר התולע רוחש בקרקע ופונה עצמו על כל צד עפר מאכלו שמוצא, כן דוד יושב על הקרקע ופונה עצמו לכל צד ללמוד ממי שקטן ממנו, כדדרשינן, 'ודוד הוא הקטן' – שהקטין עצמו אצל מי שקטן ממנו ללמוד מכל".

מדבריו למדנו, שדוד המלך התנהג בענווה לא רק כלפי רבותיו וחבריו הגדולים ממנו, אלא אפילו מן התלמידים הקטנים היה מבקש ללמוד, שמא יוכל למצוא דבר טעם בדבריהם, ולא נשא פניו אלא השפיל עצמו ללמוד תורה, עם כל הכרתו בגודל מעלתו כמלך, ובעדיפותו על פניהם, כי בכל זאת יוכל ללמוד גם מהם.

ונראה להוסיף עוד, שענין הישיבה שדומה בישיבתו לתולעת, מורה על מידת הענווה בצורת הישיבה, כי כאותה תולעת המקפלת עצמה בישיבתה, כך כופף דוד את עצמו בדרך של ישיבה המקבלת את דברי השני ומראה לאחרים שאפשר לומר סברות אחרות, שלא כדרכם של אנשים מסויימים לשבת בצורה בוטחת כמנהג בעל בית, אלא להיפך, לתת לכל אחד את ההרגשה שדבריו חשובים מאד.

ושוב מצאתי אחר כך בספר 'הערות' למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמפרש כך את דברי הגמרא, וז"ל: "מעדן עצמו כתולעת, והיינו שהיה נוח ועניו לשמוע דברי חבריו ותלמידיו בתורה, וחושב אולי השני צודק". הרי שהדגיש את ענין הענווה הן כלפי חבריו – שיש מהם הגדולים ממנו, והן כלפי תלמידיו – הקטנים ממנו, ומכולם ביקש ללמוד.

מידת הענווה היא תנאי לקבלת התורה
עוד מצינו בתורה הקדושה שמוזכר בה משל התולעת והענווה, בפרשת פנחס (במדבר כו, כג), שם נאמר "בְּנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם תּוֹלָע מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי לְפֻוָה מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי".

ובספר אור החיים הקדוש (שם) מבאר באריכות פסוקים אלו, ובכל שם ושם ומשפחה ומשפחה מבאר את הרמזים הטמונים בהם, וז"ל: "בני יששכר וגו'. למה שקדם לנו כי יששכר הוא בן תורה, רמזה התורה בשם זה של יששכר כי דוקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו מה יתרון לאדם בכל עמלו…, עוד ירמוז למה שאמרו ז"ל (עוקצין פ"ג משנה יב) 'עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק שלש מאות ועשר עולמות', והוא אומרו 'יש שכר', ואומרו 'לתולע' וגו' רמז הכתוב תנאי השגת התורה בשמות משפחות יששכר, והם מ"ח, כאומרם במשנה (אבות פ"ו משנה ה) שהתורה נקנית בארבעים ושמנה דברים, הנה משמעות תולע יגיד שני פרטים, א' ישים עצמו כעדין זה כאומרם ז"ל (מועד קטן טז, ב) על דוד שנקרא עדינו העצני, ב' שיתעסק בפיו כתולע זה שכחה בפיה, כי לעמל פה נברא האדם, וב' דברים אלו כוללים כל ענפי הענווה וכל ענפי הלימוד המנויים במ"ח מעלות הנזכרים".

מפורש כאן בדברי האור החיים הקדוש, שתולעת רומזת וכוללת את כל ענפי הענווה, ועוד יותר מזה מוסיף האור החיים הקדוש בסוף דבריו 'וכל ענפי הלימוד המנוים במ"ח מעלות הנזכרים', כלומר מידת הענווה הוא אחת מן היסודות לכל מ"ח קנייני התורה.

וכן כתב בספר פלא יועץ בדומה לדברי האור החיים הקדוש הנ"ל, וז"ל: "ענווה היא מדה טובה דלית דכוותה, כמאמר רבותינו ז"ל (עבודה זרה כ, ב) 'ענווה גדולה מכלם', והיא אב התורה ומדות הטובות, ורעותיה מובאות אחריה. אהבה ואחוה שלום ורעות עם כל אדם, ואינו כועס כלל, ומעביר על מדותיו, ורוחו רוח נשברה, ולבו לב נשבר ונדכה, ואינו מקפיד על דבר, ובורח מן הכבוד, ואינו מבקש גדולה, ואינו חומד כבוד, ואינו מחזיק טובה לעצמו, וכהנה רבות מדות טובות וישרות הן נגררות מן הענווה באמת, ולפי שבחה וטובתה קשה מציאותה, וצריך האדם להתגבר על יצרו כאיש במחשבות טהורות תדירות, תדיר תדיר יחשב, מה אנוש להבל דמה, ובתחבולות יעשה מלחמה נגד יצרו המפתהו שיגבה לבו ויהיה תועבת ה'… ".

כותב כאן הפלא יועץ דברים נפלאים, שאכן ענווה היא המידה הגדולה מכולם, ומשום כך 'צריך האדם להתגבר על יצרו', צריך להתאמץ כדי להגיע למידת הענווה, אין זו מידה שבקלות ניתן לקנותה כלל וכלל, ותדיר צריך לחשוב במחשבות טהורות כדי לעורר את עצמו להחזיק בעצמו כקטן ולהמעיט בערכו.

צריך האדם לשים עצמו כמדבר, וכך יזכה לתורה
הזכרנו לעיל שמידת הענווה היא השורש למ"ח הקנינים שהתורה נקנית בהם, והגמרא בעירובין (נד, א) מביאה לכך רמז נאה וז"ל: "אמר רב מתנה, מאי דכתיב (במדבר כא, יח) 'וממדבר מתנה', אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו". ופירש רש"י שם (ד"ה שהכל דשין, וכפי שפירש הבן יהוידע שם את כוונתו גם למאמר זה, וכן מפורש בר"ן נדרים נה, א ד"ה מאי דכתיב), שהדמיון למדבר עניינו במידת הענווה, שאינו נוהג בגסות הרוח, אלא הרי הוא כמדבר שבכל יכולים להלך בו כרצונם.

וכך גם פירש בספר אור החיים הקדוש על פסוק זה וז"ל: "ואומרו וממדבר מתנה, פירוש מה שזכו נוחליה לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבין עצמן כמדבר". כלומר כל מה שזוכה האדם להשגות בתורה, הכל בזכות ששם את עצמו כמדבר.

וביאור הענין הוא כמו שכבר הבאנו לעיל מהאור החיים הקדוש בפרשת פנחס, שאחד מן היסודות הגדולים, והשורש למ"ח הקנינים שהתורה נקנית בהם – היא מידת הענווה, אם אדם ישים עצמו כמדבר שבו קיבלו בני ישראל את התורה, מקום שהכל דשין בו, ואף הוא לא יחשיב עצמו למאומה ויתנהג במידת הענווה, יוכל לזכות לקבלת התורה.

ויש לנו להתעמק בדברי הגמרא, שהביאה את הפסוק 'וממדבר מתנה' ולמדה מזה שצריך האדם לדמות את עצמו למדבר שהכל דשים אותו, ובכך יתקיים תלמודו, מדוע הדימוי דווקא למדבר, ולא לשאר דברים שרגילים לדוש אותם, וכגון עפר סתם, וכמו שכתוב ב'אלקי נצור' שבתפילת שמונה עשרה, 'ונפשי כעפר לכל תהיה', שגם בו לכאורה הכל דשין.

אלא, מיישב הבן איש חי בספרו בן יהוידע, שדווקא אמר הכתוב מדבר ולא עפר סתם, וז"ל: " ונראה לי בס"ד כי יש עפר שאין הכל יכולים לדוש עליו, והוא עפר קרקע חצר המלך, ששם לא ידישו אלא שרים וסגנים נכבדים, וכן בענווה יש שאינו נכנע אלא לבני אדם שרים וגדולים ונכבדים דוקא, לכך דימה הענווה כמדבר, שהוא מקום לדוש עליו הכל אפילו עניים ואפילו הבהמות, כן העניו האמיתי נכנע לכל אדם וחושב בעיניו שאפילו הבהמות הם טובים ממנו מפני שאין להם חטא".

[בדברי הבן איש חי שבים אנו לראות את היסוד העצום שנתבאר לעיל בדברי ה'עין יעקב', שלא די בענוות האדם המקבל מרבותיו – אף שגם זו מעלה גדולה – אלא צריך האדם להיות כעפר המדבר, שאינו חש כלל מיהו הדורך עליו, וכל מי שיוכל לקבל ממנו – ואפילו קטן שבתלמידים – יש לנהוג בענווה כלפיו. והדברים מאירים].

מבואר מדברים אלו, כי רק מי שמתנהג בענווה יזכה לתורה. וכן פירש האור החיים הקדוש בפרשת עקב (דברים ז, יב) על הפסוק "והיה עקב תשמעון", וז"ל: "ורמז בתיבת עקב מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענווה ושפלות, ואז ישכיל לשמוע בלימודים, והוא אומרו תשמעון גם בכנוי לנשמעים, לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה". התורה הקדושה מעידה שאם האדם יחזיק את עצמו כעקב – כלומר במידת הענווה, יזכה על ידי כך ל'תשמעון', ויתגלו לו סתרי תורה. וכן כתוב גם במסכת כלה (פ"ג ה"א) שדרכן של תלמידי חכמים להתנהג בענווה. וכן מצינו במסכת סוטה (ה, א) "כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם".

·         

לימוד התורה הוא סגולה לענווה
אחר שביארנו שהיסוד להשגת התורה – היא מידת הענווה, נראה להוסיף בזה יסוד גדול ועצום מאוד. שעם כל זאת שהדרך היחידה לזכות לתורה, היא בקיום הנהגת הענווה, מכל מקום עד שילמד האדם תורה, לא ידע כלל מהי ענווה אמיתית. ולאחר שילמד תורה, אז יזכה להיות עניו באמת.

נמצא ששני הדברים משלימים זה את זה; בתחילה צריך האדם להיות עניו כפי כוחו, כדי שיזכה לתורה. אך לאחר שילמד תורה היטב, יכיר עד כמה קטן ודל הוא לעומת היקפה העצום של התורה, שארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, ובזה יביט בשפלותו ויכיר בה באמת, ויזכה מתו כך לענווה האמיתית, שרק בעלי התורה ניחנו בה.

וכך ביאר הרה"ק מראדומסק בספרו חסד לאברהם את הפסוק (בראשית מט, כ) "והוא יתן מעדני מלך" וז"ל: "יש לומר על פי מאמר חכמינו ז"ל במסכת מועד קטן (טז, ב), 'יושב בשבת תחכמוני הוא עדינו' וכו' (שמואל ב' כג, ח), הוא עדינו, בשעה שהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, היינו שהיה בענווה ובשפלות. וזה 'והוא יתן מעדני', על ידי התורה זוכה אדם שיהיה לו שפלות והכנעה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

כלומר, למרות שעיקר כוונת הגמרא לבאר שעל ידי שהיה דוד נוהג בענווה כתולעת – זכה לתורה, יש כאן ענין נוסף המתחדש כאן, שרק הלומד תורה באמת הוא המעדן עצמו כתולעת, מתוך הכרה במעלתה העליונה.

ונראה להטעים דבר זה, על פי מה שמצאנו לעיל בפרק ג', כמה וכמה משניות שבהן נאמר שאם אין מעלה אחת – אי אפשר לה לחברתה, אך גם את חברתה אי אפשר לקנות מבלעדיה. וכגון האמור שם (משנה יז): "רבי אלעזר בן עזריה אומר, אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה".

וכמובן מאליו הדברים תמוהים, אם אי אפשר לזה בלא זה, אם כן מהיכן יש להתחיל? הלא לא יוכל האדם לקנות את התורה ללא דרך ארץ, אך דרך ארץ אינה קיימת ללא תורה, ומה יעשה?!    

אכן, נתפרשו הדברים היטב בדברי ה'מדרש שמואל' שם, וז"ל: "אמנם כוונת התנא, כי כל המדות והדרך ארץ אשר יקנה האדם מעצמו ומשכלו בדרך אנושית, אינו נערך כלל בערך הדרך ארץ הנלמד מתורתנו הקדושה, וכמו שמצינו בדברי רז"ל פעמים רבות 'למדה תורה דרך ארץ' וכו', ולהיות הדרך ארץ הנלמד מדברי תורה גדול בכמות ובאיכות, נוכל שאם אין תורה אין דרך ארץ, כי אפילו שקנה אותו הדרך ארץ האנושיי ושכליי – אינו נערך לכלום לפני הדרך ארץ התורני, והוה ליה כמאן דליתיה. ואמר, אם 'אין דרך ארץ אין תורה', כלומר, אף אם אמרנו שאינו נערך לכלום הדרך ארץ השכליי, עם כל זה הוא מפתח ומבוא לתורה אשר ממנה יבא הדרך ארץ התורניי שאם אין דרך ארץ כלל ועיקר באדם אפילו השכליי לא יוכל להשיג התורה, וז"ש אין תורה". עכ"ל.

 הרי כאן ממש כפי שביארנו לענין מידת הענווה. כי אמנם בוודאי הדרך לתורה – היא הנהגת הדרך ארץ האנושית, וזאת יוכל האדם לקנות גם קודם שלמד תורה, והיא המפתח לתורה, כי בלעדיה אין תורה. אמנם לעומת הדרך ארץ האמיתית הנלמדת מן התורה – אין זה נחשב לכלום, ואם אין תורה – אין דרך ארץ באמת. וכך הם פני הדברים גם ביחס למידת הענווה, שבענווה הפשוטה זוכים לתורה, אך בעלי התורה הם הזוכים לענווה האמיתית, וכנ"ל.

·         
סיפורים ממידת הענווה אצל גדולי ישראל
על הגאון הקדוש רבי עקיבא אייגר זצ"ל יש הרבה סיפורים המתארים את מידת ענוותנותו, אך ראיתי סיפור נפלא מאד. פעם אחת הגיע הגרעק"א רבה של העיר פוזנא לשבות יחד בעיר אחת בצוותא עם הגאון רבי יעקב מליסא בעל נתיבות המשפט, ובקריאת התורה בצפרא דשבתא כיבד הגבאי את הרבנים הגאונים גדולי הדור בעליות, וכיבד בעליית שלישי המכובדת את הגאון רעק"א. כששמע שמכריזים את שמו מיד נחלשה רוחו ונפל תשוש על מקומו, כמה שניסו לעוררו ולסייעו לעלות לתורה לא הצליחו. הגאון רבי יעקב מליסא שהבחין בכל הנעשה, ניגש לגאון רבי עקיבא אייגר ולחש לאוזנו דבר מה, ומיד התעורר וניגש אל ספר התורה ובירך ברכת התורה, כאילו שלא שכב בחלישות אך לפני רגעים אחדים.

לאחר התפילה הסביר רבי יעקב מליסא למקורביו ואמר להם, יודע אני ומכיר את רבי עקיבא אייגר היטב ואת מידת הענווה שבו. וכראותי את כל הנעשה, חשבתי בליבי כי בוודאי נפל בחלישות מרוב בושה בחשבו איך כיבדו אותו יותר ממני, מיד נגשתי ולחשתי לאוזנו ואמרתי לו, תנוח דעתך שהכבוד שחולקים לך אינו לפי גודל ערכך, כי אם בעבור שהעיר פוזנא גדולה יותר מהעיר ליסא. מיד כששמע רבי עקיבא אייגר את דבריו של בעל הנתיבות, נתחזקה רוחו בקרבו והתאושש, ועלה מיד לתורה. זהו רק סיפור קטן אחד מני אלפים, המראה לנו את מידותיו התרומיות וגודל מעלת הענווה שבו.

ונסיים בעובדא על מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שהיה ידוע כעניו אמיתי שלא החזיק טיבותא לנפשיה, וכמה שניסו לשדלו בעניני כבוד לא הסכים לשמוע.

בספרו אילת השחר יש לפעמים שהשאיר קושיות בצריך עיון, וחתם בסוף הענין וצע"ק – ראשי תיבות צריך עיון קטן. פעם שאלו אותו תלמידיו, הרי הגאון רעק"א בגליון הש"ס כתב פעמים הרבה 'צע"ג', ר"ת צריך עיון גדול, ולמה הוא חותם בצע"ק.

נענה הגראי"ל שטיינמן ואמר להם, הנה הגאון רעק"א כששאל שאלה ונשאר בצ"ע גדולי הדור לפני וגם גדולי הדור אחרי לא יוכלו לענות, והשאלה עדיין תעמוד בעינה, ולכן כתב וצריך עיון גדול, אבל אני הקטן רב קטן פשוט, ואחרי יבואו ויתרצו, רק אני לא זכיתי להבין, ולכן אני כותב צריך עיון קטן. זהו גדלותו של אחד מגדולי הדור אשר בזכות התורה זכה לענווה יתירה.

יעזור השי"ת שנזכה תמיד להיות מתלמידי אברהם אבינו, ונזכה להתנהג בענווה גדולה ולקבל מכל אחד ואחד בלי להתייחס למעמדו, אלא לכוון לאמיתה של תורה בלבד, ובכך לגדול בתורה ויראת שמים.

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים