תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

פרשת מצורע
ויקרא
כותב החידוש: רונן טוויג

מראה מקומות: פרשת מצורע

פרשת מצורע

תורת המצורע- תורת המוציא שם רע

בטעם הבאת הציפורים לטהרת המצורע

בטעם החיוב לאגוד יחדיו את אגדות האזוב עם שני התולעת והאזוב

בביאור הטעם של נגעי בגדים

בטעם שהפסיקה התורה בטהרת המצורע לפני דין נגעי בתים

בטעם שדווקא נגעי בתים הינם עונש בעבור צרות עין וגזל

בגזירת הכתוב שאין הנגע בא אלא על ידי כהן

איש מזריע לובן שבו- רמז בכתובים

פרשת מצורע- חידושים וביאורים 

תורת המצורע- תורת המוציא שם רע

זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן
 

מדרש אגדה כאן, "תורת המצורע. המוציא שם רע וכו', אמר ר' פדת ברית כרותה נתן הקב"ה בעולמו, שכל מי שהוא מפשפש בחבירו לוקה בצרעת, שנאמר "זאת תהיה תורת המצורע", המוציא שם רע, וכן אמר קהלת "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת ה, ה), זה לשון הרע".

והנה יש להבין מדוע דווקא כאן, בתיאור תהליך טהרתו של המצורע ראו חז"ל ליחס את טעם הצרעת למוציא שם רע ולשון הרע, ולא דרשו כבר כן לעיל בפרשת תזריע, ששם מוזכר תחילת ענינו ועונשו של המצורע.

ויתכן בהקדם הא דאיתא בקידושין (כ.), "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר "בשנת היובל תשובו איש אל אחוזתו", וסמיך ליה "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", דבר הנקנה מיד ליד, לא הרגיש (לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו- רש"י), לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו", לא באת לידו עד שמוכר את ביתו, שנאמר "כי ימכור בית מושב עיר חומה", מאי שנא התם דאמר לא הרגיש (ומשמע כי יש שתי אפשרויות, יתכן שירגיש וישוב בתשובה, ויתכן שלא ירגיש ולא ישוב), ומאי שנא הכא דאמר לא באת לידו, (דמשמע שפשוט לו לתנא שלא תבוא בלבו מחשבת תשובה עד שיקבל פורענות נוספת), כדרב הונא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך, אלא נעשית לו כהיתר, לא באת לידו עד שמוכר את בתו, שנאמר "וכי ימכור איש את בתו לאמה", לא באת לידו עד שלוה ברבית, שנאמר "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך", וסמיך ליה "אל תקח מאתו וגו" לא באת לידו עד שמוכר את עצמו, שנאמר "וכי ימוך אחיך ונמכר לך", לא לך אלא לגר, שנאמר "לגר", ולא לגר צדק, אלא לגר תושב, שנאמר "גר תושב, משפחת גר זה עובד כוכבים, כשהוא אומר לעקר, זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה".

הרי שמבואר שדרכו של אדם לא לשים אל לבו לתקן מעשיו, וגם אחר שמתייסר וגברו יגונותיו, עם כל זאת לא נותן אל לבו, ואינו מרגיש כלל בסיבת ענשו, אולם אחר שבא להטהר אז מתעורר לתקן חטאו, והביאור בזה הוא על פי מה שמצינו כן במדרש פתרון תורה, "תחלה מביא נגעים על ביתו אם חוזר בו טעון חליצה וכו', ואחר כך באין על בגדו, אם חוזר בו יקרע אותו מן הבגד או מן העור, ואם לאו טעון שריפה וכו', ואחר כך באין על גופו, והקב"ה מפרסמו לכל והן מכריזין לפניו, שנאמר "והצרוע אשר בו וגו", והוא ישב בדד, שנאמר "כל ימי אשר הנגע בו יטמא וגו", ואם חוזר בו, הקב"ה מרפאו ומטהרו, שנאמר "והובא אל הכהן ויצא הכהן אל מחוץ וגו", מה ראה בשבעת ימים שמסגירין, היה מוכיחו בכל יום, אומר לו בני חזור בך מדרכך המקולקלין ומיד אתה מתרפא, וכיון שמניח בלבו לעשות תשובה ראה את נגעו שהוא מתכבה".

הרי שסיבת רפואתו הוא חזרתו בתשובה, שמיד הוא מתרפא, וזאת אחר שמקבל על עצמו לשוב מחטאו, וזהו דוקא לאחר תוכחת הכהן שאז דווקא מתעורר  לשוב מחטאו, ולכן יתכן שדווקא כאן דרשו חז"ל "זאת תורת המצורע- המוציא שם רע" דרק אחר שהוכיחו הכהן, ראה המצורע לשוב מחטאו, וממילא נתרפא, וכעת בא להטהר, ונמצא אם כן שדווקא כאן הוא המקום הראוי ביותר להזכיר ענין זה של הוצאת שם רע, דדוקא כאן נתעורר לשוב מחטאו כתוצאה מתוכחתו של הכהן.

בטעם הבאת הציפורים לטהרת המצורע

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב
 

וברש"י כאן בשם המדרש ביאר טעם של כל אלו, "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול, ועץ ארז, לפי שהנגעים באין על גסות הרוח, ושני תולעת ואזב, מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב", ומבואר כאן דעץ הארז מסמל ענין של גאווה ולשון הרע, ואילו האיזוב ושני תולעת מסמלים ענין של שפלות וענווה.

והנה יש להבין מדוע מביא ציפורים המפטפטות, שהרי לכאורה דבר זה מדגיש יותר את חטאו, ויש כאן בחינה מסוימת של אין קטיגור נעשה סניגור, דאדרבא היה עליו להביא דבר שאינו מדבר ומצפצף, שהוא תיקון חטאו, וכפי שמצינו שמביא איזוב ושני תולעת שהינם היפך חטא גסות הרוח שלו.

ויתכן דהביאור בזה, דהנה ענין פטפוטי מילין אינה תכונה רעה בעצם, שהרי כח הדיבור באדם ניתן עבור דיבורי קדושה, כדאיתא בחולין (צ"ט.) "אמר רבי יצחק מאי דכתיב "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם", מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר "צדק תדברון", אולם המצורע חטא בזה שניצל לרעה את כח הדיבור שניתן לו מאת הקב"ה, ותחת מה שהיה צריך להשתמש בו לדיבורי קדושה השתמש בו לרעה.

ומעתה יתכן שלכן עליו להביא ציפורים המסמלים פטפוטי דברים, ללמדו כי תכונת הדיבור אינה רעה בעצם, אלא יש עליו לנצלה באופן החיובי לדברי קדושה ולעבודתו של הקב"ה, ולא לרעה כדיבורי לשון הרע ורכילות.

בטעם החיוב לאגוד יחדיו את אגדות האזוב עם שני התולעת והאזוב

 
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב
 

הנה מצינו במשנה בנגעים (י"ד, א) שיש לאגוד את ג' המינים הללו יחדיו כדאיתא התם, "נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכרכן בשירי הלשון", ולכאורה יש כאן דבר והפכו, במה שכורך דבר המסמל גאווה כעץ ארז עם דבר המסמל ענווה ושפלות הרוח כאזוב.

ויתכן דבאה התורה לרמוז כי אדרבא דהרי הטעם שבאו על המצורע נגעים הוא מחמת חטא הלשון אשר מרוב גאוותו לא נשמר ממנו ודיבר דברים אסורים, והיה מקום להרחיק לגמרי מדה זו של גאווה, על כן באה התורה לרמז כי אין על האדם לנהוג בדרך זו, אלא מדת הגאווה רצויה היא באופנים מסוימים כפי שמציו בסוטה ה. "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב תלמיד חכם, צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית", וביאר רש"י הטעם בזה "כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם", הרי שמדת הגאווה נצרכת כדי שישתמעו דבריו, כך שאין עליו לבטלה לגמרי, ויתכן שזהו הטעם שצריך לכרוך יחדיו אזוב ושני תולעת עם ארז לרמז על ענין זה, וזהו על דרך שכתבנו לעיל לגבי הבאת הציפורים.

 

בביאור הטעם של נגעי בגדים

כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם (י"ד, ל"ד)
 

וברש"י "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן", ומבואר בדבריו דהטעם לנגעי בתים הוא בעבור טובתן של ישראל כדי שיעשירו, וצ"ע ממה דמבואר ביומא (י"א:) "אמר קרא "בבית ארץ אחזתכם", מי שמייחד ביתו לו, (שכלי תשמישו, מיוחדין לו, ואינו משאילן לשכניו, כלומר שהנגעים באים על צרות העין- רש"י), שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו", וכן מצינו טעם נוסף שבאים עליו נגעים בביתו בגמ' בערכין "על הגזל דכתיב "וצוה הכהן ופנו את הבית", תנא הוא כונס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו", הרי שמבואר שטעם נגעי בתים הוא בתורת עונש לצרות העין, וכן לגזלנים, ולא בעבור עשירות.

ויתכן לבאר בזה על פי מה דאיתא במדרש רבה כאן (י"ז, ו) "תני רשב"י כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם, עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות, אמר הקב"ה אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר (דברים ו) "ובתים מלאים כל טוב", מה הקב"ה עושה, מגרה נגעים בביתו, והוא סותרו ומצא בו סימא (מטמון)", ומבואר דטעם נגעי בתים לא היה להעשיר את ישראל באופן כללי, אלא בעבור קיום ההבטחה שהבטיח הקב"ה לעם ישראל בבואן לארץ ישראל, ולפי זה יתכן לבאר דכל ענין המטמונים הוא רק בביאתם לארץ ישראל ששם הוצרך הקב"ה לקיים הבטחתו כאמור, אולם אחר שכבר כבשוה ונתקיימה מכבר הבטחתו של הקב"ה, הרי שמעתה טעמם של נגעים הוא משום טעם חדש של צרות העין ונמצא אם כן שאין כאן סתירה.

באופן אחר יתכן לבאר בזה, דתרתי איתנייהו ביה, ולעולם הנגעים באים משום שתי הסיבות שהבאנו לעיל, ואין כאן כל סתירה בזה, דהנה שורש צרות העין וגזילת הממון אצל האדם נובע מהבנה מוטעת כי הוא בעלים על ממונו, ולכן מתנהג בצרות עין ושוכח כי הקב"ה נתן לו ממון זה כדי להשתמש בו עבור דבר מצוה, וכדי להחיות את נפשו, ואותה טעות מצינו גם אצל אותו שגוזל את חבירו, ושוכח כי הממון ניתן לו מן הקב"ה, ומה שמגיע לו ישאר אצלו, ומה שלא מגיע לו כדין לא ישאר, משום שאין אדם נוגע  במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (עיין יומא ל"ח.).

ומעתה יש לומר, דהנה כשמוצא אותו אדם צר עין וכן אותו גזלן ממון שהסתירו אותם אמוראים בביתו, מתעורר הוא לתקן מעשיו, בראותו כי הקב"ה מוריש ומעשיר, ותחת מה שהוא נהג שלא כדין בכספו וכן בכספם של אחרים, מטיב עמו הקב"ה ומוכיח לו כי הוא ממנו, ובזה מתעורר האדם לתקן את מעשיו ולהגמל מצרות עינו וכן ממעשה גזילתו.

 

בטעם שהפסיקה התורה בטהרת המצורע לפני דין נגעי בתים

כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם (י"ד, ל"ד)
 

יש לעיין מדוע הפסיקה התורה בטהרת נגעי אדם בין נגעי בגדים לנגעי בתים, שהרי בסוף פרשת תזריע פתחה בדין נגעי אדם ובגדים, והיה לה לכאורה לסיים בדין נגעי בתים, ורק אחר כך לבאר דיני טהרת המצורע.

ויתכן לבאר בזה, דאם נאמר שנגעי בתים אינם באים כלל על חטא, אלא רק בעבור קיום הבטחתו של הקב"ה ליתן את ממונם של האמוראים לבני ישראל, כפי שהבאנו לעיל בשם המדרש, אזי ניחא היטב מדוע כתבתם התורה רק לבסוף, כיון שנגעי אדם ובגדים לא שייכים לדיני נגעי בתים שהרי כן באים על חטא, ולכן הקדימה התורה את דינהם בנפרד, ורק אחר כך ביארה את דיני בתי בתים שהם מהות אחרת כפי שנתבאר.

אמנם גם לטעם שנגעי בתים באים על צרות העין וגזל, יש מקום לבאר על פי המדרש שהבאנו לעיל, דהטעם שהתורה הזכירה את נגדי בתים רק לבסוף, ולא כפי סדר הדברים המציאותי שבתחילה מתחילה הפורענות בממונו של האדם, ורק לבסוף בו, הוא משום שנגעי בתים לא שייכי במדבר, אלא בארץ ישראל, ולכן הוזכרו רק בסוף.

ומעתה לפי טעם זה ניחא גם כן מדוע הפסיקה התורה בדיני טהרת המצורע, כיון שנגעי בתים לא שייכים כלל במדבר, לכן ביארה התורה את דיני טומאת האדם ובגדיו וכן את סדר טהרתם, ורק בסוף נתבארו דיני נגעי בתים, שהם לא שייכים כלל בדור המדבר.

דהנה לשון התורה גבי נגעי אדם "אדם כי יהיה בעור בשרו וכו", וגבי בגדים "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת" שהדגש בשתיהם הוא על האדם ועל הבגד, ואילו בנגעי בתים שינתה התורה מלשונה כדכתיב "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם", ולא כ' והבית כי יהיה בו נגע וכו', כפי הנוסח שמצינו באדם ובגדים, ולהנ"ל ניחא היטב דדווקא באדם ובגדים שהצרעת נוגעת לעצם דינם לכן כ' התורה באופן שעיקר הפרשה עוסקת בדינם אחר שנטמאו, אבל בבתים שעיקר הנגע הוא בתורת היכי תמצי להעשיר את ישראל וליתן להם את ממונם של האמוראים, לכן לא כ' התורה לשון והבית בתחילה משום שאין הנדון הוא עצם הבית אחר שלקה, דהוא רק היכי תמצי לתכלית אחרת כאמור, מה שאין כן נגעי בתים ששם ההדגשה בפסוק היא בעיקר הבגד והאדם שלקו בנגעים שהם עיקרו של הענין ולא בתורת היכי תמצי כבבתים.

 

בטעם שדווקא נגעי בתים הינם עונש בעבור צרות עין וגזל

וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית
 

ערכין (ט"ז.) "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין", ועיין שם דגזל וצרות הענין מיירי בנגעי בתים בדווקא, דגבי גזל דרשינן "וצוה הכהן ופנו את הבית, תנא הוא כונס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו", ועל צרות העין דכתיב "ובא אשר לו הבית וכו', ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמיוחד ביתו לו[1]".

ונראה לומר דהטעם שנתיחד עונש זה דווקא בנגעי בתים, ולא בנגעי אדם ובגדים, הוא בהקדם מה דאמרו חז"ל במסכת נגעים (פי"ב מ"ה), והובא גם כן ברש"י כאן, "א"ר מאיר וכי מה מטמי ליה, אם תאמר כלי עציו ובגדיו וכלי מתכות, הלא מטבילם והם טהורים, על מה חסה התורה, על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו (מקום שאופה ומבשל בו קדירתו), ומסימת המשנה התם, "אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב, אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו, אם כך על של רשע קל וחומר על של צדיק".

הרי שמשם ילפינן דהתורה חסה על ממונם של ישראל, ואפילו על ממון רשעים, ומבואר אם כן דטעם הוצאת כליו לחוץ הוא מחמת הא דחסה תורה על ממונו, ואילו לעיל מבואר דהוא משום עונש על צרות עינו וגזילתו, ולכן נצרך להוציא כליו לחוץ לעיני כל.

אמנם נראה דהכל חד הוא, דיסוד החטא של גזילה ואי השאלת ממון הינו צרות עין וחמדת ממון, דיש אשר לא ישלח ידו בממון חבירו, אולם ידו קפוצה מליתן לאחרים ממונו, ויש אשר יגדיל לעשות וישלח ידו בממון רעהו, ולכן הענישתם תורה במה שצריכים להוציא כליהם לחוץ, הגזלן מפזר ממונו, והקמצן שרעה עינו ליתן ממונו לאחרים, אולם אין זה בתורת עונש ונקם בעלמא, אלא לימוד גדול יש כאן, דמה שמוצאים את כליהם הרי שנותנים לבם שהתורה חסה על ממונו, דבר שאותו לא עשו הם ולכן נענשו.

הרי שבאותו עונש שנענשו בו אתה מוצא לימוד והוראת תיקון לאותו חטא, שלא כמדתם מדת צרות עין נהג בהם הקב"ה שהוא חס על ממונם, ולכן נתיחדו עונשים הללו דווקא בנגעי בתים, ששם בדווקא ימצאו אותם צרי עין וגזלנים את לימוד הלקח והמוסר הנצרך להם לתיקון חטאם.

 

בגזירת הכתוב שאין הנגע בא אלא על ידי כהן

וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית וגו' (י"ד, ל"ו)
 

וברש"י "בטרם יבא הכהן וגו' – שכל זמן שאין כהן נזקק לו, אין שם תורת טומאה". הנה ענין זה של טומאת צרעת התלויה בפסק הכהן הוזכר להדיא רק כאן בנגעי בתים, וצריך להבין מדוע לא הוזכר דבר זה להדיא גם בנגעי הגוף וכן בנגעי הבגדים, שהרי גם שם נתחדש דין זה שהכל תלוי בהחלטת הכהן, ולא רק בנגעי בתים, כדפרש"י לעיל בפרשת תזריע (י"ג, ב) גבי נגעי אדם, "אל אהרן וגו' – גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן".

ובפשטות יש לומר בזה, על פי מה דהבאנו לעיל בשם המדרש רבה, שסדר הנגעים מתחיל בנגעי בתים בתחילה ואחר, כך בבגדי האדם, ורק בסוף בגופו, משום שאין בעל הרחמים פורע מן הנפשות בתחילה, ולפי זה ניחא שדוקא כאן ביארה התורה כן להדיא משום שזהו תחילת הסדר המציאותי שראוי לבוא על האדם, שבו הבתים לוקים בצרעת בתחילה.

ועל פי זה יתבאר עוד מילתא דהנה בספר משלחן ר' אליהו ברוך הביא דברי התורת כהנים, "והגיד לכהן לאמר – והגיד – מלמד שמדקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו, לאמר, יאמר לו הכהן דברי כבושים, בני, אין הנגעים באים אלא על לשון הרע", ועיין שם שנתקשה בזה, מדוע דווקא כאן הוזכרו דברי הכיבושים אלו של הכהן, ולא בשאר נגעים, וישב כנ"ל, דכאן בנגעי בתים הוא תחילת ביאת הנגעים, ולכן דווקא כאן יש להוכיח את בעל הבית, אבל אחר שכבר לקה ביתו ועבר הנגע לבגדיו, אזי כבר אין צורך להתרות בו בזה, אחר שהוכיחו כבר בתחילה כאשר לקה בביתו בתחילה.

 

איש מזריע לובן שבו- רמז בכתובים

ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב (ט"ו, ט"ז)
 

 מתיבת "ממנו" בסופי תיבות עולה "עצמות", ונראה שבא לרמז על הא דאיתא בנדה (ל"א.) "שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע הלובן שממנו, עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו, ולובן שבעין, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל", ולכן נרמז כאן ענין עצמות בשכבת זרעו של האיש, שממנו נוצרות עצמות להולד.

 

 

[1]ודרשא זו מפורשת יותר ביומא י"א מי שמייחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו פרט למשאיל כליו לאחרים.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים