תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

קובץ חידושים לפרשת אחרי מות
ויקרא
כותב החידוש: רונן טוויג

מראה מקומות: פרשת אחרי מות

אחרי מות- תוכן הענינים

בסיבת מיתתם של בני אהרון

בביאור תכלית שני השעירים

בביאור כפרת השעיר לעזאזל

בגדר הוצאת המחתה מבית קדשי הקדשים

הטעם שנרמז שמו של בתואר באיסור אשה ובתה

הטעם מדוע מצינו לשון "טומאה" דווקא באיסור אשת איש ובהמה

בביאור הטעם מדוע מופיע לשון "זרע" דווקא באיסור אשת איש

בחילוק בין איסור משכב זכור לבהמה

לא תהו בראה- רמז לענין בזה באיסור בהמה

פרשת אחרי מות- חידושים וביאורים

בסיבת מיתתם של בני אהרון

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו (ט"ז, א)
 

סנהדרין (נ"ב.) "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור, אמר להן הקב"ה נראה מי קובר את מי", ופרש"י שם "לאשמועינן, דבשביל שהיו מבקשים שררה ורבנות מתו", ומבואר בדבריו דחטאם של בני אהרון היה במה שבקשו שררה וגדולה לעצמם.

ויש לעיין בזה, דהרי להדיא מבואר בפרשת שמיני כי חטאם היה במה שהקריבו אש זרה לפני ה', ועוד קשה דלא מצינו שעל בקשת שררה מגיע עונש חמור כל כך של מיתה, ועי' במה שבארנו בזה לעיל בפרשת שמיני.

ונראה בהקדם מה שמצינו בעירובין (ס"ג.), דשם איתא דסיבת מותם של בני אהרון משום שהורו הלכה בפני רבותיהם, "רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש, "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", אמרו, אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט", וזהו ההיפך הגמור מנטילת עצה מהם.

וכן איתא בהתורת כהנים כאן "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן", מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו", בני אהרן לא נטלו עצה מאהרן, נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה, "איש מחתתו", איש איש מעצמו עשו, לא נטלו עצה זה מזה", הרי שמבואר מכאן שלא רק שלא נטלו עצה ממשה ואהרון, אלא גם אחד מן השני לא נטלו עצה.

ומעתה יש לבאר ששורש חטאם של נדב ואביהוא במה שרצו להנהיג את הדור נבע ממידת הגאווה, במה שנתאוו ליטול שררה לעצמם, וממילא גרמה להם מידה זו שלא ליטול עצה מן הזקנים, אחר שראו את עצמם חכמים ומבינים בעיניהם, וממילא הגיעו לעוון הקרבת אש זרה, שגם זה נבע מאותה מדה שגרמה להם לפעול על דעת עצמם, ולא להיוועץ במי שגדול מהם בחכמה, כך ששורש חטאם בהקרבת אש זרה, וכן מה שרצו במיתת משה ואהרון, וכן מה שהורו הלכה בפני רבותיהם הכל נובע מאותה מדת גאווה שהיתה בהם בדקי דקות.

ועל פי זה יתישב עוד מילתא, דהנה מבואר בגמ' הנ"ל דנדב אמר לאביהוא מתי וכו', ואם כן יש להבין מדוע נענש אביהו על אמירה זו של נדב, שהרי הוא רק שתק ולא אמר כלום[1], ובפשטות צריך לומר דהיה לו לאביהו למחות באחיו ולא מיחה, שמע מינה דניחא ליה בזה וכן ביאר בנחל קדומים לחיד"א, אמנם עדין צריך להבין אם כן מדוע שיענש באותה דרגת עונש כפי שנענש נדב, דהרי מצינו בסוטה י"א. "שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית", הרי מבואר דעונש השותק אינו שקול כעונש זה שעשה את עיקר המעשה, אמנם להנ"ל ניחא, דלא על עצם החטא של האמירה או ההסכמה באו על עונשם כפי שבארנו לעיל, אלא על עצם הקרבת האש זרה, שזהו היה עיקר חטאם, אלא ששורשו של החטא היה משום שחפשו שררה וגדולה לעצמם, וחז"ל שם לא מנו את סיבה זו כעיקר הטעם למיתתם, אלא רק כשורש לחטאם זה.

ומעתה ניחא, דהרי בשורש חטאם זה אין שום נפקא מינה בין האומר בפה, או המסכים עמו בלבו, שהרי גם אביהוא בשתיקתו לקה במדה זו של גאווה, שהביאה אותו יחד עם נדב לא להוועץ עם משה ואהרון, ולהקריב אש זרה מדעתם, אשר לא נצטוו עליה.

בביאור תכלית שני השעירים

ונתן אהרן על שני השעירם גרלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל (ט"ז, ח)

תנן ביומא (ס"ב.) "שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה, ובדמים ובלקיחתן כאחד", והנה כתיב בקהלת (ז, י"ד) "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלהים", ומתיבת "את" בראשי תיבות עולה "עזאזל", ויתכן שהביאור בזה דזה בא לרמז על ענין ב' השעירים שהיו נראים שווים במראיתם החיצונית, אבל תכליתם היתה הפוכה זה מזה כמרחק מזרח ממערב, וזה נרמז בקהלת דזה כנגד זה עשה האלהים.

וכפי שמצינו בביאורו של הרש"ר הירש (להלן פסוק י) שני השעירים האמורים כאן מתארים לפנינו שתי דמויות, בתחילה הם זהים בתכלית, אך דרכיהם נפרדות על סף המקדש, שניהם "שוין במראה ובקומה ובדמים, ובלקיחתן כאחד" (יומא סב ע"א), וכו' ומכאן ואילך דרכיהם נפרדות בתכלית הפירוד, מי שהוכרע לה' ימות בשחיטה בסכין חריף של המקדש, אך הוא יתקבל בכלי המקדש, והוא יגיע משם אל קודש הקדשים, לקירבת המקום המקודש ביותר, הוא מקום ההשלמה של חזון חיי תורה – להיות האדם מרכבה לשכינה, כנגד זה מי שהוכרע לעזאזל, לא ייפגע בסכין המקדש, הוא לא ימות בשחיטה, אלא יעמוד חי בלא שינוי וכו', אך הוא לא יבוא אל המקדש פנימה, אלא יוצא ממקומו וממושבות האדם, ויגיע אל השממה, בפנותו עורף למקדש שמר על חיי עצמיותו, ויסיים אותם בשממת המדבר, ושניהם הם חטאות – "שני – שעירי עזים לחטאת" (לעיל פסוק ה), והם מבטאים אפוא אותו מושג – חטאת בשתי בחינותיו המנוגדות.

בביאור כפרת השעיר לעזאזל

והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה (ט"ז, י)
 

ענין השעיר לעזאזל מבואר ברמבן (לעיל פסוק ח) כי הוא בתורת דורון לשטן שלא יקטרג על בני ישראל, "לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל", גורלו של הקב"ה לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו וכו", ומעתה יש לעיין מדוע דווקא בקרבן יום הכיפורים נותנים לשטן דורון זה ולא בשאר קרבנות ציבור ויחיד של בני ישראל.

ויתכן לומר בזה, דהנה מבואר בתענית (ל:) כי ביום הכיפורים ניתנו הלוחות האחרונות, ובו נתחדשה סליחה ומחילה גמורה לעם ישראל, וניחם הקב"ה על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו בחטא העגל, ומאז נתחדשה כפרה לדורות ביום הכיפורים, כך שנמצא שעיקרו של יום זה הוא התרצות ומחילה על חטא העגל.

ומעתה מובן היטב מדוע צריך לשלוח דורון לשטן דווקא ביום זה, שהרי אין לך יום ראוי יותר לקטרוג מצדו אודות אותו חטא שבו חטאו ישראל, וכפי שמצינו שהשטן בעצמו נשתדל בזה להכשילם ביום זה, כמבואר ברש"י בפרשת כי תשא (ל"ב, א) שבא השטן וערבב את העולם, והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא להטעותם כי ודאי מת משה, לאחר שכבר הגיעו שש שעות ומשה בושש מלבוא.

בגדר הוצאת המחתה מבית קדשי הקדשים

ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם
 

הנה הכתוב לא ביאר לן מה טעם ביאה זו לקדש הקדשים, ומבואר ברש"י כאן כי תכליתה עבור הוצאת הכף והמחתה שהקטיר בה הקטרת לפני כן, ומקורו מיומא (ל"ב.), ועיין ברמב"ן כאן שדבר זה מוכרח, שהרי זה פשוט שלא בא הכהן הגדול רק להניח את בגדי הבד שם, ובהכרח שבא על מנת להוציא את הכף והמחתה[2].

ויש להבין לפי זה כיון דעיקר ביאתו היתה לפני ולפנים, אמאי תפסה התורה לשון ביאה "לאהל מועד" דמשמע רק להיכל ולא לבית קדשי הקדשים, דהרי גבי הקטורת שהקטיר שם כתיב לשון "מבית לפרכת" אשר משמע בקדשי הקדשים, כן מצינו לשון זו גבי הזאת דם הפר והשעיר, ואילו רק כאן מצינו לשון כוללת שאינה מתייחסת בדווקא לבית קדש הקדשים, אלא להיכל בכללותו, וכבר עמד בזה המשך חכמה עיין שם.

ויתכן לבאר בזה, דהנה כבר כתבו הראשונים (עיין חזקוני, ובחי' ריב"א על התורה[3]) דענין הוצאת המחתה לא נחשבת "עבודה", ולמרות הכל לא היה בזה ענין של ביאה ריקנית האסורה (עיין יומא נ"ג.), משום שגנאי הוא להשאיר את המחתה בבית קדשי הקדשים, דאפילו גבי הדיוט הוא גנאי כל שכן גבי גבוה.

ומעתה יתכן שהטעם שלא נקטה התורה בלשון "מבית לפרוכת" כפי שעשתה במקומות אחרים, אלא נקטה אהל מועד בלשון כללית, שזה כולל את בית קדשי הקדשים, לרמוז ענין זה דכל עיקר כניסתו אינה בתורת עבודה אלא רק למנוע מיאוס לגבוה, וכביכול אין כאן ביאה גמורה, לכן לא הזכירה התורה כניסתו בלשון  מפורשת, אלא בלשון כללית.

 

הטעם שנרמז שמו של בתואר באיסור אשה ובתה

 
ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה שארה הנה זמה הוא

מתיבת "ובתה" בסופי תיבות עולה "בתואל", ויתבאר היטב על פי מה דאיתא במסכת סופרים (פ"א בהוספה, ה"ד) "שכך היה מנהגן של ארמיים לשכב עם בנותיהם בתולות, ואחר כך משיאין אותן, על שם דכתיב, "ואיש לא ידעה", ואין איש אלא אביה, ואין בתולה אלא נערה".

ומעתה מובן היטב מדוע נרמז שמו של בתואל באיסור זה של אשה ובתה, לאמר כי לא נח שבט הרשע על גורל הצדיקים אצל רבקה, והיא לא נפגמה מאביה, ובענין זה נרמז גם כן שמו להלן בפרשת קדושים (י"ט, כ"ט) באותו הקשר, "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה", מתיבת "תחלל" בראשי תיבות עולה גם כן "בתואל" והביאור כנ"ל.

הטעם מדוע מצינו לשון "טומאה" דווקא באיסור אשת איש ובהמה

ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה
 

מצינו שני מקומות שנקטה התורה לשון "טומאה" בעריות, כאן גבי אשת איש, ועוד גבי בהמה כדכתיב להלן (פסוק כ"ג), "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא".

ויתכן ליתן טעם בזה, דהנה איסור עריות הוא חוק ללא טעם, כמבואר בתורת כהנים שהביא רש"י בריש פרשת עריות כאן "אני ה' אלהיכם. אני הוא שאמרתי בסיני, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב), וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי", וכן מבואר ברמב"ן כאן "ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה, דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו[4]".

והנה מסתבר דכל זה הוא דוקא בעריות דקורבה, שאין טעם לאיסורן לגבי האדם, אבל באיסור דאשת איש שיש בזה משום לתא דאיסור גזל במה שבא על אשת רעהו, ועוד טעמים נוספים הנובעים מכח סברא[5], וכל שכן גבי בהמה שהיא ביאה שאינה לקיום המין, פשוט שיש לאיסור טעם והבנה ואינו בגדר חוק[6].

ומעתה יש ליתן טעם מדוע דווקא כאן נקטה התורה בלשון "טומאה", דהוא מורה על דבר מאוס ומרוחק גם לפי הבנתם של בני אדם, כיון שטעמו גלוי לכן הזהירה התורה בלשון זה, מה שאין כן בשאר עריות שטעמן כמוס מאיתנו שאינו ענין של טומאה המורה על תיעוב גמור.

והנה לפי זה מה שלא מצינו לשון "טומאה" במשכב זכור "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא", למרות שאיסור זה מגונה כמשכב הבהמה, ושם כן נקטה התורה בלשון הזה, אפשר לומר שלשון "תועבה" הכתובה באיסור זה גם היא ענין של הרחקה ומיאוס, כדדרשו חז"ל בנדרים (נ"א.) "אמר ליה בר קפרא לרבי, מאי תועבה, תועה אתה בה", שגם הוא מורה על מיאוס והרחקה מה שאין כן בכל העריות, והטעם כנ"ל.

בביאור הטעם מדוע מופיע לשון "זרע" דווקא באיסור אשת איש

ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה
 

מה שבאיסור אשת איש מצינו לשון "זרע", מה שלא מצינו בשאר עריות, וגם גבי בהמה שכבר כן כתוב לשון "שכיבה" כבאשת איש, גם כן לא מופיע לשון זו של "זרע", עיין באבן עזרא שביאר בזה, "וידענו כי המשגל נחלק לג' חלקים, האחד לפריה ורביה בלא תאוה, והשני להקל מלאות הגוף, והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמה, ואחר שאמר הכתוב לזרע, שטעמו אפילו לזרע, הנה היא אסורה אסור חמור", ומבואר בדבריו כי יש כאן תוספת חידוש, דאפילו במנאף עם אשת איש לכוונת הולדה וישוב העולם, ולא לתאווה בעלמא, גם כוונה זו אסרה התורה.

והנה צריך להבין לפי דבריו, מדוע דווקא באשת איש היה עולה על דעתנו דביאה לשם פריה ורביה הותרה, עד שהוצרך הכתוב לאסור דבר זה, ולא בשאר איסורי קורבה.

ויתכן שהביאור בזה הוא הוא כפי מה שנתבאר לעיל, דבשאר העריות טעם האיסור כמוס מעימנו, לכן פשיטא שגם בעבור קיום המין אסרה תורה דבר זה, וזהו משום שאין אנו יודעים להכריע בין הטעם לאיסור, ולבין הטעם להתיר דבר זה, אולם באשת איש ששם האיסור נובע מכח סברא, או משום איסור דגזל, או משום עירוב היוחסין כמו שנתבאר לעיל בשם החינוך, שם היה עולה על דעתנו שלמרות הטעמים הללו תותר הביאה באשת איש כאשר מכון לתכלית נשגבה של קיום המין, דכאן אין להקפיד כבר באיסור גזל כאשר מכוון לקיום הבריאה, וכן אין להשגיח גם על טעם עירוב הזרע באופן זה, ועל זה קמ"ל הקרא דגם באופן כזה אסרתו תורה.

בחילוק בין איסור משכב זכור לבהמה

ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא
 

נדרים (נ"א.) "אמר ליה בר קפרא לרבי מאי תועבה וכו' הכי אמר רחמנא תועבה תועה אתה בה", ופירש הר"נ שם "תועה אתה בה – שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר".

ויש לעיין מדוע אם כן לא מצינו לשון זו להלן גבי איסור דאיש הרובע בהמה, וכן באשה הנרבעת לה, שהרי ענין זה שמניח מינו והולך לשאינו מינו כפי שביאר הר"נ דלעיל, שייך גם שם, ויש עוד להוסיף בזה, דהנה הלשון שמצינו להלן גבי בהמה הוא "תבל הוא", וביארה הגמ' בנדרים (שם) "תבל הוא- תבלין יש בה (בתמיה- הר"נ) מי שניא הדא ביאה מן כולהון ביאות (כלומר היאך מנחת בן מינה לילך אצל הבהמה- ר"נ)", והנה יש להקשות גם להיפך, דמדוע גבי משכב זכור לא נקטה התורה בלשון "תבל", שלכאורה טעם זה שייך גם שם.

ויתכן שהחילוק בין זכור לבהמה הוא שבביאת בהמה אין שום קשר וחיבור בין הרובע לנרבע, אלא רק מעשה זנות בעלמא, שהרי הם שני מינים חלוקים לגמרי, ולכן שייך שם לנקוט בלשון תבל, כלומר דבר שאין בו תבלין וטעם להניח שאר ביאות ולהדבק בדבר החלוק לגמרי מן האדם, מה שאין כאן בזכור, ששם יש קשר בין הרובע לנרבע, שהרי שניהם בני אדם, ועושים עבירה זו עבור קשר של חיבור בניהם, ולכן דרשינן בנדרים שם שמעשיהם הוא מעשה תועבה, כלומר ענין של טעות לדבוק במין שעליו לא צוותה תורה, אבל בבהמה לא שייך לדרוש ענין של טעות, שהרי לא עושה זאת במטרה לדבוק באותו מין דאדם, אלא כל עיקר המעשה הוא לשם תאות זנות בעלמא, לכן שייך יותר לנקוט שם שהוא דבר שאין בו טעם ותבלין, וזהו משום חילוק המינים לגמרי כפי שבארנו לעיל.

 

לא תהו בראה- רמז לענין בזה באיסור בהמה

ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא

 

לעיל הבאנו את דברי הרמב"ן והחינוך שמה שהרחיקה תורה משכב בהמה הוא משום שדבר זה מגונה, כיון שאינו לקיום המין, ויש לרמוז ענין זה בכתוב, דהנה ראשי תיבות "תבל" לא תהו בראה, כדכתיב (ישעיה מ"ה, י"ח) "לא תהו בראה לשבת יצרה", דהוא היפך תכלית הקב"ה שחפץ בישוב הארץ[7].

 

[1] אמנם במדרש רבה כאן (כ' י) איתא "מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחלה' ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן ואומרים מתי ב' זקנים הללו", הרי שאמרו אחד לשני כן.
[2] וזה לשונו כאן "ובאמת שהכתוב הזה אומר לנו דרשני, שלא יתכן בשום פנים שיצוה שיבא אהרן אל אהל מועד ללא דבר, רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה' ולהניחם שם לרקבון, אבל על כרחנו "ובא אהרן אל אהל מועד" לעבוד עבודה, לא הוצרך הכתוב להזכירה, והיא הוצאת הכף והמחתה, וטעם הכתוב, כי הזכיר בתחילה ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות, לומר שיתן הקטרת על האש עד שיעלה ענן הקטרת, ויצא מיד והניח הכף והמחתה שם ועל כל פנים יצטרך להוציא, ולכך אמר "ובא אהרן אל אהל מועד", לבא מבית לפרכת למה שהניח שם".
[3] וזה לשונו שם "ואם תאמר והא ביאה ריקנית שהיה יכול להניח הכף לשם עד יום הכפורים אחר שאז יעשה כף אחרת וילך לשם ובחזרתו יביא הכף שנשתייר שם מאשתקד ויעשה ממנו מה שירצה, וכיון שהיה יכול לתקן בעניין אחר למה הוא בא בחנם, על הא כתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש כדפי', ויש לומר דאין זה ביאה ריקנית שאם יניח הדשן לשם זהו גנאי שאפילו לפני בשר ודם יש בה משום מיאוס כל שכן שהוא גנאי לפני הקדוש ב"ה כדאמ' בפרק כירה א"ר יוחנן לי התיר ר' לטלטל מחתה אגב אפרה ומפרש התם משום דמאיס מידי דהוה אגרף של רעי, אלמא לגבי הדיוט איכא משום מיאוס כל שכן לגבי גבוה.
[4] אמנם הרמב"ם בבמורה נבוכים הובאו דבריו ברמב"ן כאן נתן טעם לאיסור עריות "והרב אמר במורה הנבוכים (ג,  מ"ט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן. וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב ר"א גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה", ועיין שם ברמב"ן שהשיג על דבריו וביאר כנ"ל.
[5] ז"ל החינוך (מצווה ל"ה) "משרשי מצוה זו, כדי שיתיישב העולם כאשר חפץ השם, והשם ברוך הוא רצה שיהיו כל עניני עולמו עושין פירותיהן כל אחד ואחד למינהו ולא שיתערבו מין במין אחר, וכן רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה וכו' מלבד שיש בענין הניאוף עם אשת איש צד גזל שהוא דבר ברור שהשכל מרחיקו, גם כי הוא סיבה לאיבוד נפשות, כי ידוע הדבר בטבע בני איש שמקנאים על ניאוף בת זוגם עם אחרים, ויורדין עם הנואף עד לחייו, וכמה תקלות מלבד אלה".
[6] ז"ל רמב"ן כאן "וטעם הזכור והבהמה מפורסם, כי הוא דבר נתעב ואיננו בקיום המינין, כי אדם ובהמה לא יולידו", ועיין בהחינוך (מצוה ר"י) "שהשם ברוך הוא חפץ שיהיו כל המינין שברא בעולמו עושין פירות למיניהן, וכמו שבא בכתוב בתחילת הבריאה, שכתוב בכל מין ומין, למינהו, ומהיות חפצו ברוך הוא בזה לא תימצא הברכה והגדולה במה שהוא בהפך, וכו' וכל שכן במין האדם שהוא מובחר כל המינים, שאין ראוי שיתערב במין הבהמה הפחות והגרוע".
[7] עיין חגיגה ב: גבי חצי עבד חצי ב"ח שאינו יכול לבוא על ב"ח ולא על שפחה "ליבטיל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה", ובמגילה כ"ז. דמייתינן פסוק זה כמקור להיתר מכירת ס"ת לצורך נישואי אשה.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים