תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

קובץ חידושים לפרשת שמיני
ויקרא
כותב החידוש: רונן טוויג

מראה מקומות: פרשת שמיני

תוכן הנושאים

בטעם חילוק כפרתו של אהרון מכפרתם של ישראל בחטא העגל

בטעם שכפרתו של אהרון בחטא העגל היתה בחטאת ואילו של בני ישראל בעולה

בביאור הטעם מדוע לא אומרים אין קטיגור נעשה סניגור בקרבנו של אהרון

בגדר כפרת קרבנו של אהרון וכפרת קרבן העם

בביאור חטאם של בני אהרון

בטעם שלא מחל משה לבני אהרון במה שהורו הוראה בפניו

הטעם שדווקא פרשת שתויי יין נתחדשה על ידי אהרון

הטעם שזכה אהרון לדבורו של מקום

בטעם שהזכירה התורה סימן טהרה כסיבה לאיסור בעלי החיים הטמאים

בטעם שהרחיקה התורה את הרחם

בטעם שהרחיקה התורה את החסידה

פרשת שמיני

בטעם חילוק כפרתו של אהרון מכפרתם של ישראל בחטא העגל

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם והקרב לפני ה': ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימם לעלה (ט, ב- ג)

וברש"י להלן (ט, י"א) מבואר כי חטאתו של אהרון (וכן חטאת המילואים) יצאו מן הכלל במה שנשרפו כליל כליל על פי הדיבור כדי חטאת הפנימית שגם היא נשרפת כליל[1], וצריך ליתן טעם לזה מה נשתנתה בזה חטאתו של אהרון מכל שאר החטאות.

ועוד צריך להבין דהנה בתורת כהנים (הובאו דבריו ברמב"ן כאן) איתא דעגל שהקריבו אהרון ובני ישראל הוא בעבור מעשה העגל[2], "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת. מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן, שלח דורון לפניך עד שלא תיכנס למקדש שמא ישנאך בביאתך למקדש, ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני (בתמיה), והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת", וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן (שהם הביאו ג' קרבנות ואהרון רק ב'), אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה "וישחטו שעיר עזים", ויש בידכם בסוף "עשו להם עגל מסכה", יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל".

ומבואר דאהרון הקריב חטאת כליל עבור חטא העגל, ואילו בני ישראל הקריבו עולה בעבור חטא זה, ושעיר עיזים עבור מכירתו של יוסף, וגם בזה ראוי ליתן טעם מדוע נשתנתה כפרתו של אהרו על חטא העגל בקרבן חטאת, ואילו כפרת בני ישראל עבור חטא זה היתה בעולה.

ויתכן לבאר בכל זה, בהקדם מה שמצינו במעשה העגל שבני ישראל הקריבו קרבנות כדכתיב בפרשת כי תשא (ל"ב, ו') "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק", וכבר ביארו בזה, דבתחילה הכל נעשה כביכול "לשם שמים", ולכן הקריבו עולות דכולם מיועדות לגבוה, אולם אחר כך הקריבו שלמים שחלקם לאדם וחלקם לגבוה, ולבסוף כבר ישבו לאכול ולשתות עבור צרכם ולא יחדו דבר לשם שמים, ולבסוף קמו לצחק, היינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים[3].

ומעתה מובן היטב מדוע הקריבו בני ישראל עולה בדווקא, וזאת משום שבזה נתקן חטאם, שתחת מה שהקריבו בתחילה עולה שלא לשם שמים, שהרי גילה סופם על תחילתן שכל מעשיהם בתחילה לא היו לצורך גבוה, וכעת יביאו קרבן עולה כדת וכדין בכדי לכפר על חטאם בזה.

ומה שאין כאן אצל אהרון שמלבד מה שהוצרך לכפר על חטאו בקרבן חטאת שבא עבור כפרה, הרי גם כפרתם של כלל ישראל מוטלת על כתפיו, שהוא המכפר העיקר עבורם, כפי שמצינו בקרבנות יום הכיפורים, ולכן נתחדש בקרבן חטאתו דין כפרה הן על עצמו, ולזה הביא חטאת עבור כך, אמנם גם דין עולה על חטאם של ישראל מצינו בו, במה שנשרף כליל כדי עולה, וזה היה עבור כפרתן של ישראל שלא נתכוונו לשם שמים, וכפי שמצינו שגם הביאו עולה בעבור זה.

ויתכן לבאר באופן אחר במה שחטאתו נשרפה כליל בשונה משאר חטאות[4], שהרי חטאתו בעון העגל דמיא קצת לחטאת כהן משיח, שכתוב בו (ד, ג) "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" ופרש"י שם, "כשכהן גדול חוטא, אשמת העם הוא זה, שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם, ונעשה מקולקל", ולכן הוצרך אהרון להביא מעין חטאת פנימית על אשמתו בכדי לכפר על חטאו, אמנם בזה נתקן גם עוון העם, שהרי אשמתם תלויה באשמתו כמבואר לעיל, ולכן מצינו דווקא כאן שחטאתו נשרפת אפילו שהינה חטאת חיצונית, כעין חטאת פנימית שלו, וגם ובזה יבואר גם כן מדוע נתכפר אהרון בחטאת ולא בעולה כפי שנתכפרו ישראל.

בטעם שכפרתו של אהרון בחטא העגל היתה בחטאת ואילו של בני ישראל בעולה

 

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם והקרב לפני ה': ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימם לעלה (ט, ב- ג)

בעיקר מה שהקריבו בני ישראל עולה לכפרת חטא העגל ואהרון הקריב חטאת, יתכן לבאר כל זאת באופן אחר, דהנה מצינו ביומא (ס"ו:) כמה מיני מיתות בחטא העגל, "זיבח וקיטר בסייף, גפף ונישק במיתה, שמח בלבבו בהדרוקן (חולי), וחד אמר עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן".

נמצא שהחוטאים שחטאו במעשה גמור לשם עבודה זרה כזיבוח והקטרה, גיפוך ונישוק, וכן השמחים בעיקר מעשה זה כבר באו על ענשם, ומעתה נצרכה כפרה רק בעבור בני ישראל הנשארים, וחטאם היה במה שלא מיחו בכל אותם שעבדו לעגל, הגם שלא נתכוונו לשם עבודה זרה[5].

ומעתה נמצא שעיקר חטאם של בני ישראל היה חטא התלוי בלב, ולא במעשה ולכן מובן מדוע הוצרכו עולה שבאה לכפר על הרהור הלב, אבל אהרון שעשה את העגל במעשה, ולא נענש כפי שחטאו שאר החוטאים בעשייתם, לכן הוצרך הוא להתכפר דווקא בחטאת הבאה לכפרת מעשה ולא בעבור הרהור הלב כעולה, שבזה ודאי שלא חטא, כיון שכוונתו היתה לשם שמים, ולעולם לא העלה על דעתו כי העגל יהיה תחליף למשה, ונמצא שכל חטאו היה בעבור חילול שם שמים שנצמח ממעשהו[6].

ובאופן אחר יתכן לומר בזה, דהנה כבר בארו הקדמונים כי בני ישראל חטאו בחטא העגל במה שרצו אמצעי שיקשר בניהם להקב"ה, ועל זה נתבעו כי לא היה להם לפנות לאמצעי בלתי להקב"ה לבדו[7], וזהו היה חטאו של העם שודאי לא בקשו לעבוד עבודה זרה אלא רק לדבוק באמצעי.

ומעתה מתבאר כי שורש חטאם של בני ישראל היה במחשבת הלב, במה שטעו במחשבה שאינה נכונה, ולכן כדי לכפר על חטאם הוצרכו להביא עולה שקרבה עבור כפרת הלב במה שטעו במחשבה שאינה נכונה כפי שבארנו לעיל, ועוד יתכן להוסיף בזה, שמלבד מה שעולה מכפרת על הרהור הלב, היא גם נקרבת כליל להקב"ה לבדו, ללא כל סיוע כפרה מצד אכילת כהנים או בעלים[8], ויתכן שלכן הביאו בני ישראל עולה בדווקא, משום ששורש חטאם נבע במה שחשפו אמצעי כאמור, ולכן כי לתקן זאת יש עליהם להקריב עולה שכולה לשם שמים ללא כל אמצעי, ורק אהרון היה צריך להתכפר בחטאת משום שהוא ודאי לא לקה בחסרון זה.

 

בביאור הטעם מדוע לא אומרים אין קטיגור נעשה סניגור בקרבנו של אהרון

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימם והקרב לפני ה' (ט, ב)
 

וברש"י "להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה", ויש לעיין מדוע לא אמרינן כאן אין קטיגור נעשה סניגור, כפי שמצינו כדמצינו בר"ה )כ"ו.( בטעמם של חכמים שאין שופר של פרה כשר לתקיעה, וכן לענין בגדי כהן גדול שמשמש בבגדי לבן ולא בזהב מבואר התם, וכבר נתקשה בזה הרא"ם כאן[9].

וצריך לומר לפי דברי התנחומא כאן, "ולמה לא אמר לו פר אלא עגל, לפי שעל ידי העגל נתפקפקה הכהונה בידך, ובעגל היא מתבססת בידך, ולא עוד אלא שלא יהו ישראל אומרים יש להם עונות ממעשה העגל, לפיכך אמר לו הקב"ה אף הם יקריבו עגל, "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל", שידעו הכל שנתכפר להם על מעשה העגל".

ויתכן לבאר דזוהי כוונת המדרש, דטפי היה ראוי ליקח פר ולא עגל משום הסברא דאין קטיגור נעשה סניגור כנ"ל[10], ועל זה ישב המדרש דדווקא כאן נצטוו אהרון ובני ישראל להקריב עגל, שבזה גופא נודע שכיפר להם הקב"ה על עון זה, דאם לא כן לא היה מבקש מהם עגל בדווקא אלא קרבן אחר, וכן עבור ביסוס כהונתו של אהרון להודיע לרבים כי מחל לו הקב"ה על עון זה, ולכן באופן שכזה אין לחוש לסברת אין קטיגור נעשה סניגור, ואדרבא כאן יש להקריב דווקא עגל כדי לחזק את מעמד הכהונה, וכן להורות כי מעשה העגל נסלח לכל העם.

עוד יתכן לומר בזה, על פי מה שמצינו במדרש רבה בפרשת בשלח (כ"ג, ג) "אז ישיר משה וכו' אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך, וכו' כך אמר משה לפני הקב"ה יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר (שמות ה) "ומאז באתי אל פרעה" והרי טבעת אותו לים, לכך אני משבחך באז הדא הוא דכתיב "אז ישיר משה", בא וראה דרך הצדיקים במה שהם סורחים הם מתקנים[11]".

ומעתה לאור דברי המדרש, דדרכם של צדיקים להתרצות לפני הקב"ה במה שסרחו כנגדו, וזוהי דרך לתקן את החטא, אזי מובן היטב מדוע דווקא כאן הקריב אהרון עגל לחטאת, ולא חששה התורה לסברת אין קטיגור וכו', דבמקום שנפעל תיקון לחטא, הרי זהו רק גורם לסנגוריא ולא להיפך.

בגדר כפרת קרבנו של אהרון וכפרת קרבן העם

ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה' (ט, ז)
 
מלשון הפסוקים משמע שהעם היה צריך שתי כפרות, אחת על ידי קרבנו של אהרון וכפרה נוספת שנבעה מקרבן העם שהקריב אהרון בעבורם[12], ואילו עבור אהרון נצרכה רק כפרה אחת בלבד, וצריך להבין מהו החילוק הזה שמצינו בכפרתם.

ויתכן לבאר בזה בהקדם דברי ר' בחיי בפרשת דברים )ט, כ) אודות חטאו של אהרון "כי אהרן לשם שמים נתכוון, ומחשבתו היתה זכה בעבודת השם יתברך, והנה הכתוב אמר (שמות ל"ב, ל"ה) "אשר עשה אהרן", לא יתפוש אותו רק על המעשה לבדו לא על המחשבה, ואם כן למה התאנף בו השם, והתשובה בזה כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים וכו', ואף על פי שכוונתו היתה לשמים, מכל מקום המעשה לאהרן בידים היה חלול השם, ואף על פי שהוא לא חטא בו, הנה החטיא את ישראל שלא בכוונה, שהרי על ידו טעו אחריו ונפלו הרבה מישראל".

ומבואר שחטאו של אהרון לא היה במחשבה לשם עבודה זרה, אלא משום חילול שם שמים שיצא ממעשהו, ונמצא שיש בידו חטא אחד בלבד, אבל העם מלבד החטא הפרטי של כל אחד ואחד שחטאו במה שהסכימו למעשה העגל ולא מיחו בעושים, הרי גרמו מכשול לאהרון במה שנכשל בעשייתו עבורם, ובעבור זה נתחחלל שם שמים, כך שביד העם ישנם ב' עבירות נפרדות.

ובזה מובן מדוע הוזקק העם לשתי כפרות ואילו אהרון רק לכפרה אחת, ובזה יש מקום לבאר מדוע הוזכר אצל אהרון כפרה בעוד ובעד העם, והכוונה בזה לכפר על חטאו משום חילול שם שמים, וגם על חטא האם שהביא אותו לידי מכשול זה, ולכן כפרתם היתה תלויה בקרבנו בזה, ואילו קרבנם היה צריך לכפר על עצם חטא העגל שחטא בו העם, וזה היה כבר חטא המיוחד להם בלבד, ולכן לא היתה כפרתם בזה תלויה בקרבנו של אהרון, אלא נתחייבו להביא קרבן נפרד בעבור זה.

בביאור חטאם של בני אהרון

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה' (י, ב)
 

במדרש רבה (פרשה כ') בפרשת אחרי מות מבוארים כמה טעמים למיתת בני אהרון, יש אומרים שחטאם היה שלא היה להם בנים, ויש אומרים דלא היו להם נשים, ויש אומרים שציפו למותם של משה ואהרון וסיברו להנהיג את הדור במקומם, ויש להבין לכל הדעות הללו מדוע הגיע להם עונש מיתה על עבירות אלו, הרי לא מצינו שדינם חמור כל כך.

ויתכן לבאר בזה על פי מה דאיתא בראשית רבה (י"ג, ו) "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום, וכו' א"ר אבא בר כהנא מהלך אין כתיב כאן, אלא מתהלך מקפץ ועולה, עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה לרקיע הראשון, חטא קין נסתלקה לרקיע השני, דור אנוש לג', דור המבול לה', דור הפלגה לה', סדומיים לו', ומצרים בימי אברהם לז', וכנגדן עמדו ז' צדיקים, ואלו הן, אברהם יצחק ויעקב, לוי קהת עמרם משה, עמד אברהם והורידה לו', עמד יצחק והורידה מן ו' לה', עמד יעקב והורידה מן הה' לה', עמד לוי והורידה מן הה' לג', עמד קהת והורידה מן הג' לב', עמד עמרם והורידה מן הב' לא', עמד משה והורידה מלמעלה למטה".

ומבואר מדברי המדרש כי משה הוריד את השכינה בתחתונים בקבלת התורה ובהקמת המשכן, ונמצא שבהקמת המשכן חזר הקב"ה לדור עמנו בתחתונים והוא הארת הפנים הגדולה ביותר שיכולה להמצא, ההיפך הגמור מהסתר הפנים השורר אחר חרבן הבית, ומעתה נמצא כי לאחר ששרתה שכינה עמם, הרי שלגודל המעלה כך גם גודל הפגם שיכול להתהוות בזה, דהרי אינו דומה חטא שנעשה במקום שכינה לבין חטא שנעשה בזמן של הסתר פנים, וכפי שהבאנו לבאר כן לעיל בשם המבי"ט לענין חיוב הקרבן עיין שם.

ומעתה יתכן לומר כי לכן נענשו בני אהרון בחומרא רבה כל כך, גם על עבירות שבאופן כללי אין מקום לעונש חמור כזה עבורם, וזהו כאמור משום שחטאו מול המלך, ולכן נכפלה וגם עצמה חטאתם, כך שאפילו חטא קל יכול לגרום לעונש חמור כמיתה[13].

ובזה יתכן לבאר מה שנתקשו הראשונים (עיין בבעלי התוס' על התורה, וברא"ם כאן וכן איתא בשו"ת הרא"ש (כלל י"ג סי' ל"א), דלהצד שנענשו משום שנכנסו שתויי יין קשה, דהרי עדיין לא נצטוו על איסור זה אלא רק לאחר מיתת בניו של אהרון שאז נאמר לו ציווי זה. אכן יש לומר דשתויי יין מלבד הציווי וחומר המיתה שמצינו בזה, יש לומר דגם מסברא דאסור לעשות כן, ויש כאן זלזול ופגם בשכינה לאחר שביום זה שרתה בתוכם כאמור ולכן גדל עוונם גם על חטא שטרם נצטוו עליו במפורש.

ויתכן לבאר בזה, דהנה רש"י בפרשת משפטים על הפסוק (כ"ד, י) "ויראו את אלוקי ישראל" ביאר "נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן", ויש לתמוה דגם בחנוכת המשכן היתה שמחה גדולה אצל הקב"ה, כדאיתא במגילה (י:) דאותו יום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ, ואם כן מדוע כאן לא חשש לערבב הקמת המשכן עם מיתתן של בני אהרון גם כן.

אמנם למה שנתבאר לעיל, הרי כאן לאחר שהשרה הקב"ה את שכינתו במשכן, גדל מאוד פגם החוטאים לפניו יותר ממקומות אחרים, ולכן בזה כבר לא עמד לבני אהרון שיקול זה של ערבוב השמחה, וזהו כאמור משום פגם החטא הגדול בהיות השכינה שורה עמם כפי מה שנתבאר.

בטעם שלא מחל משה לבני אהרון במה שהורו הוראה בפניו

 
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה' (י, ב)
 

ברש"י "תצא אש – רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן", והקשה באזנים לתורה (להגר"ז סורוצקין זצ"ל) דמצינו שהורה שמואל הלכה בפני עלי ולמרות הכל מחל לו על כך ולא מת כדאיתא בברכות (ל"א:), ואם כן צריך ביאור דכיון שהכל תלוי בקפידת הרב, ולכן יש בכחו למחול, מעתה יש להבין מדוע לא מחל להם משה גם כאן, כפי שמחל עלי לשמואל.

ויתכן לחלק בזה דשאני משה דהוא מוסר התורה, והוראה בפניו חמירא טפי שהיא כמטיל ספק בנותן התורה בעצמו, ולכן על מנת לבצר את מעמדו של משה אסור היה לו למחול, מה שאין כן בדורות של אחר מסירת התורה, שם כבר אין חשש ופגם גדול כל כך, אחר שנתקבעו כבר דיני התורה אצל בני ישראל.

עוד יתכן לומר בזה, דהנה למשה מלבד דין נביא היה גם דין של מלך כמבואר בירושלמי  בסנהדרין (א, ג) ובעוד מקומות, וקימ"ל בכתובות (י"ז.) דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ומעתה יתכן שמה שיכל משה למחול לבניו של אהרון, כל זה הוא רק  מדין רב שמחל על כבודו, כבודו מחול כמבואר שם בגמ', עם כל זאת לא היה יכול למחול להם מדין מלך שבו, דקימ"ל אין כבודו מחול[14].

 

הטעם שדווקא פרשת שתויי יין נתחדשה על ידי אהרון

ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן (י, ד)
 

וברש"י "וידם אהרן – קבל שכר על שתיקתו ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין", וצריך להבין מדוע דווקא פרשיות אלו נתגלו לאהרון, ולא שאר עניני וציווי כהונה, שהרי ריבתה התורה בכהנים מצות יתירות (עיין ביבמות קי"ד:).

ויתכן לבאר בזה, דהנה דאיתא בגמ' בפסחים (קי"ג:) "שלשה הקב"ה אוהבן, מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו", וידוע לבאר כי המכנה המשותף בהני תלת, הוא במה ששולטים בעצמם, ולא מאבדים את דעתם על ידי שכרות וכעס, וכן במה שמבליגים ומעבירים על מידותיהם שגם הוא ענין של שליטת הדעת על הרצון והתאוה, ולכן בשכר הבלגתו של אהרון ושליטתו העצמית, זכה שדווקא פרשת שתויי יין המורה על שליטה עצמית תאמר על ידו, מדה כנגד מדה.

הטעם שזכה אהרון לדבורו של מקום

ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן (י, ד)
 

במה שזכה אהרון לאחר מות שתי בניו לדבורו של מקום, יש לבאר על פי דברי המדרש שהבאנו לעיל בפרשת צו, והביאו הרא"ש שם (ו, ב) ביתר ביאור ותוספת דברים, "איתא במדרש מפני מה לא הוזכר שם אהרן בפרשת ויקרא, שהיה נזוף על מעשה העגל רק בניו, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם, כלום בור שנוי ומימיו נאים וכו', כך בני אהרן חביבין לפניך ולא תחוס על כבוד אביהם, אז הודה הרב לתלמיד ואמר "צו את אהרן", ואם תאמר כיון שהיה שונא את האב מה אהבתן של בנים, יש לומר משל למה הדבר דומה, למלך שהיו משרתיו ושני בחוריו הולכים עמו גבורי כח יפי תואר והיה אביהם כפרי, אמר המלך טוב שנעשה האב פרש למען יקראו הבנים בני פרשים, אף על פי שהאב נמאס בעיניו, כך בני אהרן חביבים היו לפני המקום יתברך ולכבודם קרא אביהם וצוה לו מה שצוה".

הרי שמה שלא נמאס אהרון אחר מעשה העגל והוזכר בפרשת צו, היה זה בזכות בניו, והנה לאחר שנפטרו נדב ואביהו היה עולה על הדעת שהשתא ידחה אהרון מהקרבה על גבי המזבח ויפסיד את מעלת כהונתו, שהרי מעכשיו פקעה לה במקצת זכות בניו, והרי כל מעלת עבודתו וריצויו וריצויו כלפי הקב"ה לא היתה אלא מכחם כפי שמבואר במדרש דלעיל, וכדי להוציא מדעת הסוברים כן ייחד הקב"ה את הדיבור אל אהרון בלבד, כדי להראות כי רצוי הוא לפניו גם לאחר מיתת בניו.

 

בטעם שהזכירה התורה סימן טהרה כסיבה לאיסור בעלי החיים הטמאים

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם (י"א, ד)
 

כאן מיירי באותם בעלי חיים שיש להם רק סימן טהרה אחד ולכן נאסרו, ולפי זה צריך ביאור בלשון הפסוק דאחר שבא לאסור אותם בעלי חיים עם סימן אחד טפי היה לו להקדים את סיבת האיסור של "פרסה איננו מפריס" דהוא הסיבה לאסרם, ולא את הטעם של העלאת גרה, שהוא סיבה להיתר ולא לאיסור, וכבר נתקשה בזה הכלי יקר כאן.

ויתכן לבאר בזה בהקדם מה שביאר החזקוני כאן, "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה, מאחר שאין להם אלא סימן אחד של טהרה, כגון חזיר גמל ושפן וארנבת, אבל אותה שאין להם שום סימן של טהרה לא הוזקק הכתוב להזהיר עליהם, לפי שהם מאוסים ומתועבים אפילו לאומות". ומבואר בדבריו כי בחסרון שני סימנים אין צורך להזהיר, משום שהם מאוסים גם על האומות ובודאי שגם על ישראל.

ומעתה יתכן דזה באה התורה לרמז, דהטעם שהוצרכה לצוות על איסור אותם בעלי חיים הוא רק משום שהינם "מעלי גרה", שהרי זו סיבה שיש להם רק סימן טומאה אחד בלבד, ואינם נובעים מסברא כמו אותם שיש להם חסרון בשני סימנים, ולכן הקדימה התורה בתחילה את סימן הטהרה שהוא כאמור הסיבה שנתחדש ציווי מפורש על אותם בעלי חיים הללו מחמת זה שאין להם פרסה, מה שאין כן אותם שאין להם שני סימנים, שבהם לא היתה התורה להזהיר בכלל.

הטעם שהרחיקה התורה את הרחם

 
ואת התנשמת ואת הקאת ואת הרחם (י"א, י"ח)
 

בביאור הטעם מדוע נקרא שמו רחם עיין באבן עזרא בשם אחרים, "ואחרים אמרו שהוא עוף מרחם על בניו[15]", והנה יש לעיין לפי מה דיסד לן הרמב"ן כאן (י"א, י"ג) בטעם שהרחיקה התורה עופות טמאים, "והסימן הגדול בעופות הוא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב, ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה", ומבואר בדבריו כי הסיבה שהרחיקה התורה את אותם עופות טמאים היא משום שיש להם טבע אכזרי, ולפי זה צריך להבין מדוע הורחקה הרחם, שהרי יש לה תכונה טובה של רחמים על בניה.

ויש לישב על דרך המליצה, לפי מה דאיתא במדרש רבה שמות (א, א) "הדא הוא דכתיב (משלי י"ג) "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר", בנוהג שבעולם אדם שאומר לו חבירו פלוני הכה לבנך יורד עמו (אבי הבן המוכה) עד לחייו (היינו שמותר לו לשנאתו- רש"י קידושין כ"ח), ומה תלמוד לומר "חושך שבטו שונא בנו", ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם, וכו' כיוצא בו "ויאהב יצחק את עשו, לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רידהו וכו', כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו, יצא לתרבות רעה וביקש להרוג את אביו, ושכב עם פלגשיו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, ונפלו מישראל כמה אלפים וכמה רבבות", הרי שישנה אהבה שהינה תכונה גרועה ואינה נדרשת לשבח, ויתכן שלזה הרחיקה התורה את הרחם.

הטעם שהרחיקה התורה את החסידה

 
ואת החסידה האנפה למינה ואת הדוכיפת ואת העטלף (י"א, י"ט)
 

חולין (ס"ג.) "למה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה (שמחלקת מזונותיה עמהן- רש"י)". גם כאן כבר נתקשו בזה (עיין בתורה תמימה) מדוע הרחיקה התורה את החסידה אחר שיש לה תכונה טובה שמתחסדת עם חברותיה.

ויתכן לישב על פי דברי הירושלמי בב"מ (פ"ג ה"ה) "אילין עכברייא רשיעיא, כד חמיין (כשרואים) פירי סגין (רבים), קרויין לחביריהון ואכלין עמהון[16]", ועל פי זה ניחא דנהי שמתחסדת עם חברותיה, אולם כיון שאכילתה גם מן הגזל ולכן הרחיקה אותה התורה, וכפי שמצינו כן בקרבן העוף אשר פסלה התורה את בני המעים שלו מהקרבה על גבי המזבח, כדפרש"י בריש פרשת ויקרא "בעולת בהמה, שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר (פסוק ט) "והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר", ובעוף, שנזון מן הגזל, נאמר והשליך את המעים, שאכל מן הגזל".

[1] ז"ל רמב"ן כאן "ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים, שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים, אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה, כי לא פירש משה שיעשה כן. ואולי נצטוה בכך, והכתוב לא חשש להאריך, כי לא יעשה רק מה שיאמר משה, ולא יאמר משה רק מה שצוה ה".
[2] וכן איתא ברש"י כאן "להודיע שמכפר לו הקב"ה על ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה".
[3] יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית ל"ט, י"ז) לצחק בי, ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב' ב, י"ד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, אף כאן נהרג חור. רש"י שם.
[4] ועיקרי הדברים מבואר בהכלי יקר כאן.
[5] ז"ל האלשיך בפרשת כי תשא "אין לך פקידה ופקידה שאין בה מעון העגל, ואין זה רק על אשר לא מיחו בכל קהל עדת ישראל, כי שלש כתות החוטאים כלם בחטאם מתו כמדובר למעלה", וכן כתב האור החיים שם (ל"ב, י"א) "למה ה' יחרה וגו'. על פי דבריהם ז"ל (שמות רבה פמ"ב) שאמרו שערב רב לבד עשו את העגל, והוא אומר (פסוק ז') שחת עמך, ולדבריהם ז"ל בהכרח לומר שהיתה ההקפדה על כל ישראל שלא מיחו, וכפי זה יהיה כוונת משה באומרו למה טענה הנשמעת כי כיון שערב רב הם המשחיתים אין ראוי שיחרה אפו בעמו שהם ישראל".
[6] ז"ל ר' בחיי (דברים ט, כ) "כי אהרן לשם שמים נתכוון ומחשבתו היתה זכה בעבודת השם יתברך, והנה הכתוב אמר: (שמות ל"ב, ל"ה) "אשר עשה אהרן", לא יתפוש אותו רק על המעשה לבדו לא על המחשבה, ואם כן למה התאנף בו השם. והתשובה בזה כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה, וכן דרשו רז"ל ממה שכתוב (תהלים נ, ג) "וסביביו נשערה מאד", ואף על פי שכוונתו היתה לשמים מכל מקום המעשה לאהרן בידים היה חלול השם, ואף על פי שהוא לא חטא בו הנה החטיא את ישראל שלא בכוונה, שהרי על ידו טעו אחריו ונפלו הרבה מישראל", יעו"ש עוד בדבריו.
[7] כן ביאר הרמב"ן (שם), והאבן עזרא והחזקוני, וכן הכוזרי (א, צריך ביאור- צ"ז), ועיין עוד בדברי האור החיים שהאריך בזה בפרשת יתרו (כ, ד).
[8] ז"ל הספרי בפרשתנו (א, ד) "מנין שאכילת קדשים כפרה לישראל תלמוד לומר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליכם לפני ה' הא כיצד כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים"
[9] ובפשטות צריך לומר לפי מה שמבואר בגמ' שם דזה דווקא בעבודת פנים ולא בעבודות חוץ עיין שם וכן יישב הרא"ם.
[10] ובביאור האמרים על המדרש שם ביאר באופן אחר שבבכ"מ מקריב כהן גדול פר כדמצינו גבי פר כהן משיח וכו' עיין שם.
[11] עיין בשערי תשובה (א, ל"ה) שהביא את דברי המדרש "להיטיב פעליו בדבר אשר זדה עליו. אם הסתכל בעריות יתנהג בשחות העינים, אם חטא בלשון הרע יעסוק בתורה, ובכל האברים אשר חטא ישתדל לקיים בהם המצוות, וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה כג – ג): הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו הם מתרצים. עוד אמרו (ויקרא רבה כ"א – ד): אם עשית חבילות של עברות עשה כנגדן חבילות של מצוות, רגלים ממהרות לרוץ לרעה – יהיו רצות לדבר מצוה, לשון שקר – אמת יהגה חכו ופיו יפתח בחכמה ותורת חסד על לשונו, ידים שופכות דם – פתוח יפתח את ידו לאחיו לענייו, עינים רמות – יהיה דכא ושח עינים, לב חורש מחשבות און – בלבו יצפון אמרי התורה ויהי הגות לבו תבונות, משלח מדנים בין אחים – יבקש שלום וירדפהו".
[12] וכן מצינו מפורש במדרש הגדול כאן "תדע לך שקרבנו מכפר יתר מקרבן העם, שקרבן העם אינו מכפר על הכהנים, וקרבנו מכפר על ידו ועל ידי כל העם, שנאמר "ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם".
[13] כעין זה מצינו ברמב"ן בפרשת וארא גבי חטאת סדום "ודע, כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה' ואינה סובלת אנשי תועבות, וכאשר תקיא את הגוי כלו מפני תועבותם הקדימה וקאתה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות. וכו' כי יש באומות רעים וחטאים מאד ולא עשה בהם ככה, אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה'. ועוד אני עתיד לבאר זה בסדר אחרי מות (ויקרא י"ח' כ"ד), אם יחייני הממית והמחיה".
[14] כל דרך זה ביאר הגרי"ז זצ"ל הא דכתיב בפרשת קרח "ויחר למשה מאוד וכו'"דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לכן לא יכל למחול על כבודו והקפיד עליהם.
[15] אמנם בחולין ס"ג. מבואר טעם אחר לזה "רחם – זו שרקרק, ואמר ר' יוחנן, למה נקרא שמו רחם, כיון שבא רחם בא רחמים לעולם". וביאר המהרש"א שם "ואפשר שזה הוא בטבע שהעוף זה יודע זמן גשמים באים לעולם ומבשר טוב על כך".
[16] הובאו דבריו בתוספות בב"מ (מ.).

 

 

 

אהבת? שתף את החידוש

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

יפטר מחברו מהלכה 2

יפטר מחברו מהלכה

חכם הלומד מכל אדם

זהירין בהרשאה

זהירין בהליכה

ברכה בדבר הסמוי מהעין

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים