תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

קובץ חידושים לפרשת תזריע
ויקרא

מראה מקומות: פרשת תזריע

פרשת תזריע- תוכן הענינים

בטעמו של רשב"י שיולדת זכר נטהרת לאחר ז' ונקבה לאחר י"ד

בטעם שימי הטומאה בזכר ונקבה תלויים ברצונה

בטעם שאין היולדת מביאה קרבנה בדלי דלות

בטעם סמיכות דין מילה לדין טהרת האשה

ההקשר בין מילה לשבת

בטעם החילוק בין קרבן עולת יולדת לבין חטאת

בטעם שיולדת אינה מביאה קרבנותיה כשמותרת לבעלה  

בטעם החילוק בין טהרת יולדת זכר ליולדת נקבה

בטעם סמיכות דיני לידת אדם לדין צרעת

בביאור השמחה שמצינו בנגעי צרעת

בסדר ביאת הנגעים

פרשת תזריע- חידושים

תזריע

 

בטעמו של רשב"י שיולדת זכר נטהרת לאחר ז' ונקבה לאחר י"ד

וטמאה שבעת ימים (י"ב, ב)
 

נדה (ל"א:) "שאלו התלמידים את ר' שמעון בן יוחאי, מפני מה אמרה תורה לזכר טמאה שבעת ימים ולנקבה ארבעה עשר, אמר להם בשעה שהאשה כורעת לילד נשבעה שלא תזקק לבעלה, וכשיולדת זכר שהכל שמחין בו מתחרטת לשבעה, וכשיולדת נקבה שהכל עצבין בה מתחרטת לארבעה עשר".

ענין השמחה בזכר והעצב בנקבה ביאר מהרש"א שם, "כיון שמקללת האשה הוא צער הלידה, לכן בנולד זכר הכל שמחים שלא יהיה לו זה הצער, ובנולדה נקבה עצבון שיהיה גם לה צער לידה[1]", אמנם היה מקום לבאר באופן אחר על פי מה דאיתא בב"ב (ט"ז:), "רבי שמעון ברבי איתילידא ליה ברתא הוה קא חלש דעתיה, אמר ליה אבוה רביה באה לעולם, אמר ליה בר קפרא תנחומין של הבל ניחמך אבוך, דתניא אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי למי שבניו זכרים אוי לו למי שבניו נקבות, אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאומנותו בוסמי, אוי למי שאומנותו בורסי", ולא נתפרש התם מהי הסיבה לזה.

אכן הדברים מבוארים יותר בסנהדרין (ק:), שם הביאה הגמ' מימרא בשם ספר בן סירא, "בת לאביה מטמונת שוא[2] מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נישאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא תעשה כשפים, הא רבנן נמי אמרוה אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות", הרי שלא מפאת חסרון מעלת הנקבה בעצם אמרו כן חז"ל, אלא משום הדאגה הרבה שכרוכה בגידולה, ולהאמור יתכן דזוהי כוונת רשב"י כאן, דהכל עצבים קאי אכל המולידים, וזהו טעם עצבותם בבת ושמחתם בבן.

בטעם שימי הטומאה בזכר ונקבה תלויים ברצונה

וטמאה שבעת ימים (י"ב, ב)
 

בעיקר דברי רשב"י מבואר דימי הטומאה שצריכה לפרוש מבעלה תלויים בחרטתה, ולאחר שרוצה כבר להתקרב לבעלה נשלמים ימים אלו, וצריך להבין דהנה בטעם שמביאה היולדת חטאת, ביאר רשב"י גם כן שם "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן, אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך, אמרה תורה – תביא קרבן", והנה מבואר דעצם מה שרוצה לפרוש מבעלה הוא אינו לרצון התורה, ולכן צריכה להביא כפרה על זה, ואם כן קשה דכאן מוכח שעד כמה שרוצה להתרחק מבעלה נאסרת עליו מחמת ימי טומאה, ורק כשמתנחמת על רצונה זה, שוב מותרת לבעלה, הרי שהכל תלוי ברצונה למרות שאין זה רצון התורה.

ויתבאר היטב על פי דברי האבן עזרא בפרשת ויצא על הפסוק (כ"ט, ל"ד) "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת", וביאר שם הטעם שעמדה לאה מלדת, "הפעם אודה את ה', כטעם הפעם הזאת, אחר שיש לי ארבעה בנים, אודה השם כי לא אחמוד להיות לי עוד, כמאמר, אודה את השם שנתן לי כל זה ויספיק לי, על כן עמדה מלדת", ומבואר דאחר שכבר הסתפקה במה שיש לה אזי עמדה מלדת, דכל עוד לא נתאוותה להעמיד עוד שבטים לא סייעוה מן השמים ללדת בן נוסף.

ומעתה יתבאר גם כאן, דהנה גם היולדת הואיל ונשבעה שלא תזדקק לבעלה, והסכימה לוותר על תפקידה לסייע למצות פריה ורביה, וכן להתרחק מחיי אישות עם בעלה, הרי שמן השמים משלימים רצונה בזה, עד שתתנחם ותתרצה לשוב לבעלה, כרצון התורה, כך שנמצא שלמרות שמעשיה אינם לרצון התורה, עם כל זה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, עד שיתעורר לתקן דרכיו.

 

בטעם שאין היולדת מביאה קרבנה בדלי דלות

ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת וכפר עליה הכהן וטהרה (י"ב, ח)
 

הנה מצינו ביולדת רק קרבן דלות שמביאה עופות עבור קרבנה, אבל לא מצינו בה דין של דלי דלות בהבאת קרבן מנחה, כפי שמצינו בשבועת ביטוי עדות ופקדון, וכן בידיעות הטומאה שהינם בדין דלות ובדלי דלות, וצריך להבין מדוע לא טרחה התורה בכפרתה של יולדת דלה, שתוכל גם היא להתכפר בהבאת מנחה, כפי שמצינו בשאר קרבנות.

ויתכן לבאר בהקדם דברי ר' בחיי כאן, שתמה מדוע צריכה היולדת להביא קרבן על לידתה, ואם מביאתו בעבור הצלתה מסכנת הלידה, אזי היה ראוי לה להביא קרבן תודה ולא עולה ושלמים, וביאר בזה "ויתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה, רק מצד אמה שהיא היתה אם כל חי, כי לולא החטא ההוא היה האדם מוליד עם אשתו שלא בדרך תאוה וחשק, אלא בדרך הטבע הגמור, וכו' והיולדת הזו כאמה בתה במעשה החטא, כי הענפים הם מקולקלים בקלקול השורש, ועל כן יצריכנה הכתוב קרבן לכפר על החטא הקדמוני וכו', ולפי שהחטא ההוא היה תחלה במחשבה ואחר כך במעשה ומפני זה הזכיר בקרבן יולדת "אחד לעולה ואחד לחטאת", ומבואר כי קרבן יולדת אינו בא על חטאה הפרטי, אלא כתיקון על חטא חוה, ומעתה מוטל כל כל הדורות לכפר על חטא זה.

ומעתה לפי דבריו יתכן לבאר מדוע לא דקדקה התורה בהבאת קרבן זה גם על ידי יולדת עניה בדלי דלות, וזאת משום שכאן ישנו חטא כללי עבור תיקון מעשה אבות, מה שאין כאן בשאר קרבנות שבהן מצינו ששייך להביא בדלי דלות כדי שיתכפרו חטאיהם של עניים ודלים, משום ששם הוא בעבור חטא פרטי, שמחייב כפרה לכל אחד ואחד.

ונראה שגם לטעמו של רשב"י שהבאנו לעיל, יש לבאר על פי מה שיתבאר להלן בדברי הרמב"ן, כי באמת לא נשבעת בשעת לידתה, אלא רק הרהרה שבועה בלבה, ולפי זה ניחא, שגם כאן עוונה חמור פחות מכל אותם המביאים בדלי דלות שנשבעו לשקר או לא נזהרו מטומאת מקדש וקדשיו, ולכן לה החמירה כל כך התורה בדינה, הן באיכות הקרבן והן בחיובו בכל האופנים.

בטעם סמיכות דין מילה לדין טהרת האשה

וביום השמיני ימול בשר ערלתו
 

ממה שהסמיכה התורה דין מילה לדין טהרת האשה משמע שיש קשר בניהם, וכן מצינו בתרגום יהונתן כאן, "וביומא תמינאי תשתרי, וברא יתגזר בשר ערלתיה", ותמוה דמה השייכות בין היתרה של האשה לבעל למצות מילה.

אכן הדברים יתבארו על פי מה דאיתא בנדה ל"ב: "ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה[3], שלא יהו כולם שמחים[4] ואביו ואמו עצבים", ופרש"י שם שאוכלין ושותין בסעודה, ואביו ואמו עצבים שאסורין בתשמיש עיין שם, ולהאמור זוהי כוונת התרגום יהונתן במה שמקשר את היתרה של האשה לבעלה למצות מילת הבן, דזהו הטעם מדוע נימול לח', ולכן הוזכר כאן ענין המילה שהוא הטעם להיתרה של האשה ביום זה לאחר תום ז' ימי טומאה, ולפי זה מובנת סמיכות הפסוקים, ושוב מצאתי כי כבר הקדימני בזה האור החיים כאן בפרשה.

והנה רשב"י ביאר כי טעם המילה הוא מצד אב ואם דהולד, שיכולו גם המה לשמוח עם כולם, אמנם במדרש רבה בפרשת כי תצא (ו, א) מצינו דיום השמיני במילה הוא מצד התינוק הנימול, "ולמה התינוק נימול לשמונה ימים, שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו[5]", וכן כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"ט) "והיות המילה בשמיני הוא מפני שכל בעלי חיים כשיולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאלו הוא עדיין בבטן, עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם, הלא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין, שבעת ימים יהיה עם אמו, כאלו קודם זה הוא נפל, וכן האדם אחר שהשלים שבעה ימול".

ההקשר בין מילה לשבת

 
וביום השמיני ימול בשר ערלתו
 

בעל הטורים "וביום השמיני, פסוק זה יש בו תיבות ואותיות כמו שבפסוק "ויכולו" (בראשית ב, א), לומר שמילה דוחה שבת (שבת קל"ב.)".

ויתכן להוסיף על דבריו באותו סגנון, על פי מה דאיתא בירושלמי בנדרים (ג, ט) על הפסוק בנחמיה (ט, י"ד) "ואת שבת קדשך הודעת להם ומצוות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך", ותיבת "מצוות" כתובה בכתב מלא, וביאר בזה בירושלמי שם, "אמר ר' אלעזר בי ר' אבינה מצוות שבת מליא, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה והמילה דוחה אותה, משל לשני מטרניות שהיו באות זו על גב זו, ואין את יודע אי זו גדולה מחבירתה, זו שהיא יורדת מפני חבירתה את יודע שחבירתה גדולה ממנו".

ומבואר ששבת שקולה כנגד כל מצוותיה של התורה ולכן נכתבה באופן מלא, והנה גם מצות מילה שקולה כן ממה שמדמה הירושלמי אותם לשתי מטרוניתות[6], (ורק שמצות מילה עדין עדיפא במה שדוחה את השבת), ויתכן שלכן רמזה התורה בגימטריא של מילה את מצות השבת.

ועוד יש לבאר בזה על פי דברי ההדר זקנים כאן, שנתן טעם נוסף מדוע מילה בח' בדווקא, "משל למלך שבא אוהבו לראותו, צוה המלך להכין סעודה גדולה לכבוד אוהבו זימן אוהביו לכבדו, כשבא אותו אוהב לאכול אמר לו המלך עדיין אני ממתין מטרוניתא אחת שאין כיופיה בכל העולם, ורוצה אני שתראוה קודם שתאכלו, כמו כן כשנולד הבן אמר הקב"ה אינני רוצה שימולו אותו עד שיראה שבת, והיינו המטרוניתא, ובח' ימים יש שבת אחת, כיוצא בו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה', אמר הקב"ה לאחר שיראה שבת ירצה לפני", ולפי זה מובן מדוע נרמז ענין של שבת במצות מילה, לאמר שרק אחריה יש מקום לצוות על מצוה זו.

בטעם החילוק בין קרבן עולת יולדת לבין חטאת

 
ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן
 

 הנה כאן מדובר בקרבנה של יולדת עשירה, (דדיני עניה מבוארים בהמשך הפרשה), וצריך ביאור אם כן מדוע עבור קרבן עולה מקרבת כבש, ואילו לחטאת סגי בקרבן חטאת עוף כתור ובן יונה, ועוד יש להבין שהרי קימ"ל שעני בדרך כלל מקריב קרבנות אלו, כפי שמצינו בקרבן עולה ויורד שהוא קרבן עני, וכבר עמד בזה במשך חכמה כאן.

 ויתכן לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בנדה (ל"א:) שם ביאר רשב"י את טעמו של קרבן יולדת, "מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן, אמר להן בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך, אמרה תורה תביא קרבן", והנה ביאר הרמב"ן שהשבועה אינה חלה באמת, "ורבותינו אמרו (נדה ל"א:) בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת לא אזקק עוד לבעלי, ועיקר הכונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער, ואין השבועה ראויה להתקיים מפני היותה משועבדת לבעלה, רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה, ומחשבות השם יתברך עמוקות ורחמיו מרובים, שהוא רוצה להצדיק בריותיו[7]".

ומבואר בדברי הרמב"ן כי השבועה אינה חלה, וזאת משום שמשועבדת לבעלה ולא כל הימנה שתאסור עצמה עליו (עיין בנדרים ט"ו:), ומעתה נמצא שעיקר חטאה של האשה הוא במחשבה, שהרי מעשה שבועתה אינו חל, ומעתה יתכן שלכן מביאה דווקא כבש לעולה הבאה לכפר על הרהור הלב שהוא עיקר חטאה, ואילו לגבי החטאת שבאה לכפר על מעשה ולא על מחשבה די בתורים ובני יונה, וזאת משום שעיקר חטאה במחשבה ולא במעשה כמבואר ברמב"ן.

והנה כל זה הוא לטעמו של רשב"י בנדה, אבל לעיל הבאנו את דברי ר' בחיי שביאר באופן אחר בטעם זה של חיוב קרבן יולדת, ותורף דבריו שקרבן זה בא לכפר על שורש חטאה של חוה, כי לולי חטאה היה האדם מוליד עם אשתו בלי דרך תאוה וחשק, וכל האנושות מקולקלת מכח מעשה זה, ולכן צריכה להביא קרבן לכפר על אותו חטא קדמון.

וטעם החילוק בין חטאת לעולה ביאר שם ר' בחיי, כי להיות חטאה של חוה היה תחלה במחשבה, ואחר כך במעשה, מפני זה צריכה היולדת להביא קרבן אחד לחטאת כנגד המעשה, ואחד לעולה כנגד המחשבה עיין שם בדבריו, והנה יש לעיין לפי דבריו, שממה שמביאה קרבן עוף לחטאת וכבש לעולה, משמע שחטאה במחשבה גדול יותר מאשר חטאה במעשה, שעליו די בקרבן תור או בן יונה, ואילו כנגד חטאה במחשבה צריכה להביא עולה מן הצאן, וצריך להבין מהו הטעם בזה.

ויתכן לבאר בזה על פי דברי האבות דרבי נתן (פ"א) "איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו, הרי הוא אומר "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב' י"ז), לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה, אלא כך אמר לה, "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון".

ומבואר כי אדם הראשון עשה סייג לדבריו, ולכן לא גלה לאשה כי נצטוו רק על עץ הדעת ולא על שאר עצי הגן, וכן הוסיף לא גם איסור של נגיעה מלבד אכילה, וכך נתגלגלו הדברים שדחף הנחש את האשה על העץ, ומתוך כך הבינה כי אין ממש בדברי בעלה.

והנה נמצא לפי זה כי עצם אכילתה מן העץ היתה קרובה לאונס, אחר שהוטעתה על ידי האדם, וממילא גם על ידי הנחש[8], כך שנמצא כי עיקר חטאה של האשה היה במה שהאמינה לדברי הנחש שהסיתה בדברי כפירה ולשון הרע על הקב"ה, שכביכול מטרת הרחקתם מן העץ אינו בעבור חשש מיתתם, אלא משום שהקב"ה איננו רוצה שיהיו כמותו, כדכתיב (ג, ה) "כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע", ופרש"י שם "כי יודע – כל אומן שונא את בני אומנתו, מן העץ אכל וברא את העולם", והיא נתפתתה לדברי הנחש ולכן אכלה, ולמרות שלא ידעה מן הציוי, אבל לא היה לה לשמוע לדברי הנחש בכל אופן, משום שדיבר בגנות הבורא, ונמצא שעיקר חטאה היה במחשבה במה שנתפתתה להאמין לדברי הכפירה של הנחש.

ומעתה מבוארים היטב דברי ר' בחיי, שכיון שצריכה היולדת לכפר על חטאה של חוה בעיקר במחשבה, שהיא עיקר חטאה, ולכן מביאה עליו קרבן עולה הבאה על הרהור הלב מן הצאן, מה שאין כן לענין קרבן חטאת הבאה על המעשה, שם די בקרבן מועט כקרבן העוף, וזהו משום שעיקר חטאה לא היה במעשה אלא במחשבה.

 

בטעם שיולדת אינה מביאה קרבנותיה כשמותרת לבעלה  

ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן
 

בעיקר טעמו של רשב"י דמשום השבועה צריכה היולדת להביא קרבן, עיין בערוך לנר שם בנדה שנתקשה בזה, "אבל ק"ל, דלפי טעם דרשב"י היה לה להביא קרבן מיד אחר כלות ז' לזכר וי"ד לנקבה שמותרת לבעלה ונזקקת לו, ולמה תמתין עד אחר כלות מ".

והנה בשלמא לטעם שהבאנו לעיל בשם ר' בחיי ניחא, דהנה מצינו כי חוה נתקללה בדם נדה המטמאה, כמבואר בעירובין (ק:) "עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב "אל האשה אמר הרבה ארבה", אלו שני טפי דמים, אחת דם נדה ואחת דם בתולים וכו", כך שנמצא שטומאת הנדה באה מחמת חטאה של חוה, ולכן מובן מאוד מדוע מביאה היולדת קרבן רק לאחר ארבעים לזכר ושמונים לנקבה, וזהו משום שרק אז שלמה טומאה זו[9], וכעת יש מקום לתקן את חטאה של חוה בקרבנות אלו, לאחר שנסתיים העונש שבא מחמת חטאה זה של אם כל חי, אבל לטעמו של רשב"י עדין יקשה כפי שנקשה הערוך לנר.

ויתכן לבאר בזה, דהנה חטאה של האשה הוא במה שנשבעת שלא תזדקק יותר לבעלה, ודבר זה מנוגד לרוחה של התורה, שחפצה בנישואי אדם לאשתו וחיי אישות בניהם, ומעתה יתכן דלכן מביאה היולדת קרבן דווקא לאחר שיושבת בימי טהרה לזכר ולנקבה, שבזה מוכח שהתורה רוצה שתהא מותרת לבעלה, שהרי אפילו ברואה דם מותרת לו בכל אופן, אז מגיעה היולדת להכרה מלאה שמחשבתה מחשבת דופי במה שחשבה שלא להזדקק יותר לבעלה, ושלא כדין חשבה כן, ולכן רק שמגיעה להכרה ברורה זו, אזי חייבתה התורה בהבאת קרבנות אלו בעבור שבועתה[10].

בטעם החילוק בין טהרת יולדת זכר ליולדת נקבה

ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה: (ה) ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה:
 

נדה (ל"א:) "ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה, ונקבה לארבעה עשר, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה (ומתאוה לתשמיש בעלה, כדי שתחזור ותתעבר זכר- רש"י) נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר", וצריך להבין מה מועילה חרטתה לאחר שכבר נשבעה שלא תזקק לבעלה בשעת הלידה, וכבר חלה השבועה בכל אופן וללא הגבלה, ופשוט שהביאור בזה הוא כדברי הרמב"ן שהבאנו לעיל שהשבועה באמת לא חלה עליה כיון שמשועבדת לבעלה, אלא צריכה להביא קרבן על עצם מחשבתה הלא טובה להתרחק מבעלה שהרי רצונו של הקב"ה בישוב העולם ובפריה ורביה, ובזה לאחר שנתחרטה ממחשבתה הלא טובה, יש כבר מקום שתשוב לבעלה.

 

בטעם סמיכות דיני לידת אדם לדין צרעת

 אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת והיה בעור בשרו לנגע צרעת וכו'
 

מצינו כמה דרכים בחז"ל בענין מה שנסמכו דיני צרעת לדיני לידת האדם, דז"ל אוצר המדרשים כאן, "למה בפרשת יולדת כתיב למעלה הימנה מאכלו של אדם (דיני מאכלות אסורות המוזכרות בסוף פרשת שמיני), ולמטה הימנה נגעים, אלא כך העיד המקום על הנולד, הוי מתבונן באיזה תנאי בראתי אותך, אם עשית מעשים טובים ראה מה למעלה מראשיתך, "זאת החיה אשר תאכלו", אכול מה שתקנתי לך, ואם תפנה אחור, ראה מה כתיב אחריך נגעים".

ונראה בביאור דברי המדרש, דהנה פרשת מאכלות אסורות מסמלת את מה שבחר הקב"ה בעם ישראל כעם נבחר, כדאיתא בתנחומא בפרשת שמיני (פרשה ו') "רבי תנחומא בן חנילאי אמר התיר להם (לאומות העולם) את האסורים ואת השקצים ואת הרמשים, למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר ב' חולים, ראה אחד מהם שהיה בסכנה אמר לבני ביתו תנו לו כל מאכל שהוא מבקש, ראה האחד שעתיד לחיות אמר להם כך וכך מאכל יאכל כך וכך לא יאכל, אמרו לרופא מה זה, לזה אתה אומר יאכל כל מאכל שהוא מבקש ולאחר אמרת לא יאכל כך וכך, אמר להם הרופא לזה שהוא לחיים אמרתי לו זה אכול, וזה לא תאכל, אבל אותו שהוא למיתה אמרתי להם כל מה שהוא מבקש תנו לו, שאינו לחיים, וכך הקב"ה התיר לעכו"ם השקצים והרמשים, אבל ישראל שהם לחיים אמר וכו' "לא תטמאו בהם ונטמאתם בם", למה שהם לחיים שנאמר (דברים ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום".

הרי מבואר שמחמת קרבתם של בני ישראל להקב"ה אין להם להתגאל במאכלות אסורות[11], ובזה יתבארו דברי המדרש כאן, דאם בני ישראל עושים רצונו של מקום הם מצווים על מאכלות אסורות, דבר המורה על קרבתם ושייכותם לחלקו של הקב"ה, אולם אם סוטה האדם מן הדרך לוקה מצרעת, ובזה מרוחק הוא מן הקב"ה שהרי המצורע דינו להשתלח מחוץ לג' מחנות (עיין פסחים ס"ז.), וכן מבואר בדברי הרמב"ן להלן (י"ג, מ"ז) "בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו".

ובאמת מצינו כי גם הסיבה לנגעי צרעת נובעות מחטא לשון הרע שגם הוא שורשו ריחוק מן הקב"ה, כדאיתא בערכין (ט"ו:), "כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל, אלא אתו לא אוכל", הרי שבעל לשון הרע דוחק רגלי השכינה ומרחיק את עצמו מהקב"ה, וזהו ההיפך  אולם אם זכה נצטוה על מאכלות אסורות שהינם מסמלות קירוב ודיבוק בשכינה כאמור.

 

בביאור השמחה שמצינו בנגעי צרעת

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת והיה בעור בשרו לנגע צרעת וכו'
 

הנה מצינו בכמה מקומות שלשון "והיה" הוא לשון שמחה[12], ויש להבין מהי השמחה שמצינו בענין נגעים, וכבר נתקשה בזה באלשיך כאן.

ויתבאר היטב על פי דברי ר' בחיי כאן[13], "והנה הנגעים היו מורים השגחה גמורה, ולא היה ענין טבעי אלא נס גדול, ולא היה הענין בחוצה לארץ כי אם בארץ ישראל, כי כשיקרה לאחד מישראל חטא ועון, היה מתראה הנגע בביתו או בבגדו או בגופו להעיד עליו כי יש בידו עון, כענין שכתוב (תהלים פ"ט, ל"ג) "ובנגעים עונם", וכדי שישוב בתשובה ויטהר ויתלבן מעונו, והוא שרמז על זה גם כן (ויקרא י"ג, י"ג) "כלו הפך לבן טהור הוא", כלומר מן הנגע ומן העון, ועל זה אמר הכתוב (ויקרא י"ד, ל"ד) "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם", וזהו שכתוב עוד (ויקרא י"ד, ל"ד) "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה".

הרי שענין נגעים היה ענין ניסי לעורר את האדם לפשפש במעשיו, ורק בארץ ישראל נתחדש ענין ניסי זה, המורה על השגחה פרטית של  הקב"ה כלפי עם ישראל, ומעתה יתכן שזהו הטעם שנקט הפסוק לשון שמחה בנגעי צרעת, שלמרות שלקה בצרעת והוצרך להשתלח מחוץ לג' מחנות, הרי זהו רק משום קרבתו של המצורע להקב"ה, שהרי חפץ הקב"ה בהתעוררותו ותיקונו, ולכן מבואר בספרים כי כיום שאנו בהסתר פנים בטל ענין זה של נגעי צרעת וזהו מחמת הריחוק שקיים ביחס למה שהיה בימי קדם[14].

 
בסדר ביאת הנגעים

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת והיה בעור בשרו לנגע צרעת וכו'
 

מדרש רבה רות (פרשה כ' י)[15], "ר' חוניא ור' יהושע ברבי אבין ורבי זבדא חתניה דרבי לוי, לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחילה וכו', ואף בנגעים כן, בתחלה הן באין על ביתו, אם חזר בו מוטב, ואם לאו הרי הן טעונין חליצה, שנאמר (ויקרא י"ד) "וצוה הכהן וחלצו", אם חזר בו מוטב, ואם לאו טעונין נתיצה, חזר בו מוטב, ואם לאו באים על הבגדים וטעונין כיבוס, חזר בו מוטב, ואם לאו טעונין קריעה, שנאמר (ויקרא י"ג) "וקרע אותו מן הבגד", אם חזר בו מוטב, ואם לאו טעונין שריפה, שנאמר (ויקרא י"ג) "ושרף את הבגד", אחר כך הן באין על גופו, אם חזר בו מוטב, ואם לאו יוצא ובא, אם חזר בו מוטב, ואם לאו (ויקרא י"ג) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", ומבואר דצרעת באה בתחילה לביתו של האדם, ואם לא שב בתשובה לוקה בבגדיו, ואם לא שב לוקה בסופו של דבר בגופו.

וכבר נתקשו בזה, שהרי סדר הפרשיות בתורה נכתב בסדר הפוך, דבתחילה מבוארים דיני צרעת אדם ואחר כך בגדים, ולבסוף בתים[16], ועיין באוצר המדרשים שגם כן נתקשה כנ"ל, וביאר בזה בב' דרכים, "ולמה לא נכתבו הנגעים כתיקונן (הבית תחלה), אלא נגע של גוף תחלה, כדי ליתן יראה ופחד באדם, דבר אחר למה לא התחיל בפרשת בתים, לפי שאמר להן המקום פרשת נגעים במדבר שלא היו להם עדיין בתים, כך אמר לו המקום, לפי שאין לכם בתים אני מתחיל בגופכם, אבל לאחר שתכנסו לארץ לא אתחיל אלא מבתיכם, ולמה לא התחיל בבגדים שהרי בגדים היו לובשים במדבר, לפי שהבגדים שהיו לובשים מעשה נס היו, שהרי עמדו ישראל מ' שנה במדבר ולא הוצרכו לכבס (להחליף) בגדיהם, שנאמר "שמלתך לא בלתה מעליך".

ויתכן לבאר באופן אחר, שהרי לפי מה שמבואר במדרש שהבאנו לעיל משמע שאדרבא, עיקר הנגעים צריכים לבוא על האדם, ורק משום שאין בעל הרחמים וכו', לוקה האדם בתחילה בבתיו ובבגדיו, ומעתה פשוט שהתורה מיירי בעיקר עונש הנגעים שראוי לחול על האדם, ושאר נגעי הבתים והבגדים הם רק בתורת היכי תמצי לכל זה.  

 

[1] ובתורה תמימה העיר שם דהלשון "הכל" אין מדוקדק לפי דברי המהרש"א, דשמחה ועצבון זה שייך יותר להאבות ולא לכל האנשים, ועיין שם מה שביאר בזה על פי דרכו, ולכאורה כוונת הגמ' דהכל קאי אכל הורי זכר ונקבה, ולא על כל העולם שאינם קשורים ישירות ללידה זו.
[2] קרא לה מטמונת, כי בתחילה חושב האב שמטמון היא לו. שהרי היא ברשותו למכרה לאמה, ולהשיאה והוא מקבל כסף קידושיה, ומעשה ידיה שלו, וכל שבח נעורים לאביה. אבל באמת, מטמונת שוא היא, כי יצא שכרו בהפסדו. מהרש"א, עיין שם.
[3] ולא לשבעה- רש"י, ובהדר זקנים ביאר באופן אחר "היה לו למולו מיום ראשון כדי שלא ימות ערל", ועיין בתורה תמימה מה שתמה בזה על דרך רש"י מדוע דווקא בז' ולא ביום אחר.
[4] שיום המילה יום שמחה הוא כדכתיב שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב- חזקוני.
[5] ועיין באור החיים כאן שביאר כוונת המדרש מדוע דווקא לאחר ח' ימים מתחדש בו כח לסבול המילה, "ונראה כי כח האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזוהר (תזריע מ"ד. אמור צ"א:) שהוא כדי שיעבור עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע ואז יהיה בן קיימא, והוא שאמרו ז"ל כח החיוני, ותמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ"ו) שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד כיון שבא שבת נתחזק ונח ע"כ. והוא מה שאמרו כדי שיהיה בו כח" וועיין עוד בסמוך בזה בדברי בעל הטורים כאן.
[6] עיין נדרים ל"א. "גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות".
[7] וכדבריו מפורש במדרש רבה פרשת בראשית (כ' ו') "ואל אישך תשוקתך, בשעה שהאשה יושבת על המשבר, היא אומרת עוד איני נזקקת לבעלי מעתה, והקב"ה אמר לה תשובי לתשוקתך, תשובי לתשוקת אישך, רבי ברכיה ורבי סימון בשם ר"ש בן יוחאי אמרו לפי שרפרפה בלבה לפיכך תביא קרבן מרופרף, ב' תורים, ב' בני יונה, והוא ימשל בך" וברש"י על המדרש שם ביאר "הרהרה הנדר בלבה ולא הוציאה בפה תבוא ברבה מרופרף- קל ורפוי" וכבר ציין לזה הערל"נ שם בנדה.
[8] הנחש השיאני ואוכל פרש"י "הטעני כמו (דברי הימים ב' ל"ב, ט"ו) אל ישיא אתכם חזקיהו".
[9] שהרי גם מחוסר כיפורים דינו כטומאה קלושה כמבואר בזבחים י"ז. עיין שם.
[10] ולא מבעי לרב בנדה (ל"ה:) הסובר דדם טהרה הוא אותו דם רגיל, ורק התירתו תורה באופן מיוחד ביולדת, שבזה ניכר שכל ההיתר המיוחד הוא רק בכדי להתירה לבעלה, אלא גם אליבא דלוי שפליג התם, וסבר דמעין זה מקור דמים אחר הוא, ואין הוא אותו דם שאוסרה בעלמא, עדין מוכח על כל פנים מדנפתח מעין כזה שלא אוסרה, שיש כאן ענין של היתר לבעלה ועיין.
 
[11] ז"ל הספורנו בסוף פרשת שמיני (י"א, מ"ד) "והייתם קדושים כי קדוש אני. כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו, וזה חפצתי כדי שתתדמו אלי כי קדוש אני".
[12] כדאיתא במדרש רבה (לך לך פמ"ב, ג) "בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה, והיה שמחה".
[13] ועיקרי הדברים מבוארים ברמב"ן כאן בפרשת נגעי בגדים עיין שם בקיצור.
[14] עיין בשמירת הלשון לחפץ חיים בשער הזכירה (חלק א', ו), שהביא כן בשם נחל קדומים לחידבר אחר, והאריך ביסוד הזה.
[15] הובאו דבריו בר' בחיי (י"ב, כ).
[16] וכבר עמד בזה בר' בחיי "ואחזה התורה הדרך הזה כי הזכירו תחלה צרעת הגופות ואחר כך צרעת הבגדים ואחר כך צרעת הבתים, לפי שהתורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכדי שלא יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל, וכמו שהיה הענין, אלא הולך ומתמעט כנתבאר לנו בסדר הפרשיות" וועיין עוד בהכלי יקר באופן אחר בזה.

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים