תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

שואל את רבו כשהוא עומד או יושב
כללי
כותב החידוש: נהוראי סבג

מראה מקומות: רמב''ם פרק ד מת''ת הלכה ו-ז

פרק ד הלכה ו-ז

אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתישב דעתו עליו, ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתישב וינוח, ואין שואלין שנים כאחד, ואין שואלין את הרב מענין אחר אלא מאותו הענין שהן עסוקין בו כדי  שלא יתבייש, ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים ה שעושה בפניהם כדי לחדדן, וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים, ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו כדי לזרזם.

הלכה ז

אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד ולא מגבוה ולא מרחוק ולא מאחורי הזקנים, ואין שואלין הרב אלא בענין שהן קורין בו, ואין שואלין אלא מיראה, ולא ישאל בענין יותר משלש הלכות.

פתח דברינו יאיר דמצינו דעות חלוקות בדברי חז"ל  בעניין שאלת התלמידים בבית המדרש דהנה שנינו במסכת ברכות (דף כז:) "שאמר ר"ג שתפילת ערבית חובה ורבי יהושע סבירא ליה רשות ורשב"י אמר משמיה דרבן גמליאל דתפילה זו רשות, אז כעס ר"ג והנכנס לבית המדרש ומסר שיעור בעניין ההוא בפני תלמידיו ואמר לר"י עמוד על רגליך ואמור, ועמד השואל ושאל מכאן שלימוד בעמידה והכי איתא במסכת בכורות (דף לו.)

ואילו בתוספתא במסכת סנהדרין (פרק ז. הלכה ה) "אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד" עי"ש וא"כ צריך ביאור בדברי הרמב"ם מה יעשה עם דברי הגמרא שאיתא אין שואלין מעומד.

וראיתי למרן גאון עוזנו החיד"א זיע"א בספר "פתח עיניים" (ברכות כז:) כתב דהוא סידור הדברים ללשון צח וברור, והיינו עמד השואל- שדבריו מוטעמים כהלכה, אין הכוונה ללימוד תורה בעמידה, אלא לסדר הדברים על בורים וכ"כ בספר "מעשה רוקח" וליכא סתירה בירושלמי לתוספתא, ולפי"ז אין להביא ראייה מהאי קרא דמייתי הירושלמי (פרק יא הלכה  א) "ועמדו שני האנשים" שאיירי לעניין לימוד תורה אלא לעניין עדות עדים בבי"ד.

ומצאתי בספר "חדרי בטן" (ח"ג סימן א אות ב) שכתב וכ"כ בספר "מעשה רוקח" (פרק ז הלכה ו) שכתב חילוק נכון בין דעות רבותינו דהישולמי דמסכת נדרים מיירי וכן בברכות כז: מיירי שהיה שמש ממונה לאסוף כל השאלות מכל התלמידים ומעביר אותם לרב, מאידך התוספתא מיירי שלא היה ממונה אחר ששואל כל השאלות התלמידים אל הרב, ומאחר שכל אחד שואל בפני עצמו ולכן כתב רבינו שהאידנא המנהג ששואל התלמיד את הרב מיושב.

ולפי"ז יבוא אל נכון כוונת מה שפסק רבינו ז"ל "אין שואלין את הרב כשיכנס לבית המדרש" וטעם לדבר דרבינו לשיטתו בהלכה שאחר כך שאין שואלין מעומד וכן אין משיבין מעומד, טעמא משום דנמי אין שאולין הרב עד שיכנס לבית המדרש וישב וינוח שתתישב דעתו עליו.

ובספר "ווי העמודים" (פרק ג. עמוד התורה) כתב ששאול מעומד היינו התלמיד והרב יתיישב דעתו ואז יעמוד התלמיד וישאל, וזהו שמיירי בתוספתא, "אין שואלין מעומד" היינו הנשאל יושב והתלמיד יעמוד", ולפי"ז נמצא שאין פלוגתא בין גמרא דידן בברכות לבין התוספתא דתרייהו מיירי על התלמיד שעליו לעמוד.

אולם אכתי צ"ב דבריו דהביא ראייה לדבריו את הירושלמי "ועמדו שתי האנשים" ששואל עניין פרטי היינו דברי אגדות, אבל לעניין הלכה צריך ליישב ואז לשאול עניינו, ומשמע ששניהם צריכים לעמוד?

ויש לומר: דאה"נ לא סבירא ליה דילפינן דבעיא לעמוד בשעה ששואל שאלה את הרב אלא זה רק פסוק מושאל, ואכן עומד ושואל.

ואכן לפי ישובו של הש"ך דבזמן ר"ג שאלו בעמידה, ומשמת שאלו בישיבה, היינו שאין בכך ביזוי תלמיד חכם, ומבואר שגם השואל וגם הנשאל ישבו על מקומם, וא"כ רבינו הרמב"ם שיטתו מוכרחת עד כה שגם התלמיד עד שישב, וכל מה שהביא מה שנהגו בראשונה זהו מעשה בעלמא שהביא רבינו ולא להוציא הלכה.

וכך מצאתי בספר "הקשורים ליעקב" (דרוש תפילת ישרים) שביאר דלעניין שאלת גמרא ופלפול צריך ליישב אבל לעניין הלכה למעשה צריך לעמוד. עי"ש. ועי' בספר "יד אברהם" (חיו"ד רמו סעי' יג) ביאר דעד אחר מות ר"ג הזקן דיבנה למדו בעמידה.

אלא שלמעשה כבר מצינו מחלוקת בכוונת העניין בין רבנן קמאי רש"י (דף כז:) ורבינו גרשום (ברכות כז:) והתוס' (בכורות לו.)

 והן עתה ראיתי ביאור נאה ומתקבל שכתב בשו"ת משנה הלכות (חלק יט סימן קסד.) ביישוב דברי החרושלמי בעניין המקור המקרא ד"ועמדו שני האנשים" לפח שיטת הרמב"ם ז"ל, שהרי קשה קצת הא מילתא דהא התם מיירי לכאו' בעניין עדות בבית הדין ומה שייכות לכאן לעניין תלמוד תורה שאלת תלמיד את הרב בבית המדרש?

ובביאורם של דברים בשיטת רבינו הנשר הגדול וזה לשונו הזהב: "וכרגע נפל מילתא בלבאי דבר חדש, בודאי כששואל בסתם יכול לשאול בישיבה, ואולי צריך לשאול בישיבה שהוא יותר דרך כבוד. מיהו היכא דשאל השואל ונחלקו בו החכמים, זה אוסר וזה מתיר, וצריך להכריע בדבר לפני החכמים, אז הוה ליה בגדר דין. וכמו שבעלי דינים ועדים הבאים לפני בית דין צריכים לעמוד, משום הכתוב (תהלים פב א) 'אלקים נצב בעדת אל' (שבועות דף ל' ע"א), הכא נמי בשואל הבא לשאול שהוא בגדר עד המעיד, שאחד פסק לו כן ואחד פסק לו כן. וכמו שהיה במעשה דרבי צדוק שעמד השואל ושאל, ורבן גמליאל שאל כלום יש מי וכו', ואמר רבי יהושע לאו, ואמר לו הלא משמך אמרו לו וכו', והודה רבי יהושע איך החי יכול להכחיש וכו', נמצא דכהאי גוונא הוה ליה בגדר עד ושפיר צריך לעמוד. ובזה יש ליישב דרשת הירושלמי מדכתיב 'ועמדו שני האנשים' בוי"ו, ולכאורה מאי שייכות שואל הלכות לקרא דועמדו שני האנשים, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ודו"ק" עכ"ל.

ולפי דברינו הנ"ל יש לפרש על פי שיטת רבינו ז"ל שנהגו כיום שהתלמיד עומד בשעה ששואל את רבו שאלה ביאר בספר "עבודת המלך" (פרק ז הלכה ה) שהוא דרך כבוד התורה שכראוי שישאל התלמיד בעמידה,  וא"כ לא קשיא המנהג שהביא רבינו בסוף הלכה ב, ששואלים בישיבה, שהוא מעיקר דינא אבל בדרך כבוד יש לעמוד כדכתיב "ואתה עמוד עמדי" שדברי תורה נאמרים בעמידה עי' במסכת בבא בתרא (דף קי.) "ולאו ממשה קאחית" ועי"ש בפירוש רבינו המהרש"א בכוונת הגמ' ע"כ.

"כדי שלא יבוש התלמיד מפני הרב"

ומידי בינותי בספרים חזיתי בספר "קול בן לוי" (פ"ד הלכה ז) שביאר דבר חדש בדברי רבינו הרמב"ם למה נקט את התוספתא דסנהדרין פרק ז ה"ה להלכה וזה לשונו: "כלומר דלעיל אמר שלא ישאל את הרב אלא בדבר שהוא לומד עמו השתא כדי שלא יתבייש הרב והשתא קאמר שאפי' בדבר שלמד כבר עמו או שידע שרבו בקי באותו ענין דהשתא ליכא בושה אפילו הכי אין שואלין אותו וזה לתקנת התלמיד שלא יתבלבל מענין לענין הגם כי אין זה מישוב הדעת והשואל בשעה שהוא קורא ענין זולת מה שקורא שואל שלא מדעת הוא וזה דוקא בשעה שהוא קורא אבל כשפסק לית לן בה וההיא דלעיל אפי' בשעה שאינו קורא ומ"מ לא ישאל משום דרביה קאי דעתיה בההיא מסכתא ולא באחריתי ואפשר דלית ליה בהאיך ומתבייש כיון דאותו זמן הם עסוקים בחדא מסכתא ההיא מסכתא גמר והיינו ההיא דרב ור' חייא ורב דקאי רבי בחדא מסכתא ולא דהוה קא קרי ממש וכדאמרן ודוכתא ההיא דר' מאיר ורבי נתן דסוף הוריות דאמרו ליה ניתני לן מר עוקצין משום דידע דלית ליה ומ"מ צריכין אנו לומר דאע"ג דקי"ל שאין שואלין אלא באותה מסכתא מ"מ ר"מ ור' נתן הורו היתרא לנפשייהו מחמת שהוריד כבודם כדאיתא התם והתם לאו בשעה שהיו קורין ממש היה אלא תכף כשנכנסו לבית המדרש עד שלא פתח רבן גמליאל וכדמוכח התם עי"ש אבל בשעה שקורין אפילו אין שם ביוש לא אריך וכדאמרן והיינו דדייק רבינו בלישניה דלעיל נקט עסוקין והכא נקט קורים דוק ותשכח כנראה לענ"ד והוזקקתי לזה דאי כדברי מרן הקדוש קשה דניתני הא וכ"ש קמייתא ובמ"ש ניחא וכן הבין רבינו בפירוש התוספתא" עכ"ל.

מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו

ואכתי צ"ב מצינו בזמננו דהתלמידים שואלים את רבותיהם כשיכנסו לבית המדרש, ויתר ע"כ ישנה הקפדה שהתלמיד יעמוד בעוד הרב עומד, וא"כ איך יעלה בקנה אחד עם דעת רבינו שכתב "האדינא נהגו שהתלמידים יושבין?

ועוד יש להבין: האם רבינו בהלכה ב' כוונתו למעשה בעלמא, או שהוא הלכה נקבעה מכך?

וחשבתי בס"ד לבאר שיטת רבינו ז"ל אל נכון, דהנה כתבו התוספות ז"ל (ברכות כז: ד"ה "עמוד") בשם הירושלמי במסכת נדרים (פרק יא הלכה ה) שהתלמיד ששואל עניין מדרש ואגדות ישאל מעומד כמו שכתוב "ועמדו שני האנשים" היינו שהתלמיד והרב יעמדו בעת שאלה ותשובה עי"ש.

ועי' בספר "בני בנימין" על הרמ' שם שכתב שרבינו ז"ל לא סותר את הגמ' דהוא נשען על התוספתא (פ"ז דסנהדרין)  לעולם לא ישאל מעומד או ישיב מעומד, ולכן אין לומד דרבינו איירי לפני שהיה ישיבה בישראל, אלא זהו דין פשוט המובא בתוספתא שאין שאלה והשבה מעומד.

ואפשר עוד לבאר בזה: שנינו במסכת בבא מציעא (דף קז:) שהיו אבותינו הקדושים זקנים ויושבים בישיבה, ומעולם לא פסקה ישיבה מישראל עד ימינו עד ביאת משיח בבי"א, ומלמדים היו תלמידים עוד טרם נתנה תורה, וא"כ נוחים דברי רבינו היטב.

והנה הביואר בשיטת כך נראה לומר :ראשית מה שכתב הקורבן נתנאל על דיברי רבינו מהא דברכות "עמד השואל ושאל" יש לומר על פי שיטת התוס' שם בבכורות (דף לו.) דכתבו בכוונת דעמד השואל היינו כפשוטו ממש שיעמוד בשעה ששואל הדבר מרבו, ולכאורה אפשר שרבינו לא סיבירא ליה כתוס' אלא כרש"י  ורבינו גרשום ז"ל שם בבכורות דף לו. דסברי דעמד השואל פרושו שתיקה היינו שאין חובה לעמוד בשעה ששואל התלמיד מהרב והתם שאני שנעשה אדבר לרבי יהושע בשביל למחות על כבודו של רבן גמליאל שהיה נשיא ישראל שסבר תפית ערבית חובה ולא רשות .

ומה שכתב בספר בני בימין דאין לתמוה על רבינו מהגמרא בברכות הנ"ל דהתם מיירי כודם היה ישיבה, זה אינו, שהרי כבר התבאר דישיבה לא פסקה מעם ישראל מעולם, נמצא דרבינו וסיעתו ז"ל סבר דעמידה דהתם היינו וחכמי התוס'  סברי שפרושו שתיקה.

ויש חילוק מהותי בין שתי הלכות שכתב רבינו הכא, דבהלכה ב. הביא את המנהג שהיה נהוג בראשונה בזמן חכמי התלמוד שהיו התלמידין יושב, ומה שמצינו במסכת מגילה (דף יז.) "עומד לומד יושב ושונה, זה מיירי בלימוד הבקיאות שהוא בבחינת "גרסה נפשי לתאבה" ואין צריך לומר דמיירי אחר מות רבן גמליאל  כאיתא במסכת סוטה (דף מט:).

וא"כ מובן היטב מה דפסק רבינו בהלכה ו' שאסור לתלמיד שישאל את רבו על הנלמד בשעה שיכנס לבית המדרש עד שישב וינוח כדי שתתישב דעתו עליו שכך פסק מרן בשו"ע (סימן רמו סעי' כו) כדברי רבינו וביאורם של דברים כך הוא: שהלכה נקבעה שבעת שידברו בלימוד או בזמן שאלה ישבו שניהם ולא שאחד יעמוד ואחד ישב, וזהו החידוש שאין שואלין את הרב מיד בכניסה שלא יבוש ויגמכגם ויאמר.

וא"כ צ"ע על המנהג הרווח כיום בישיבות וכוללים ששואלים את הרב בעוד שניהם עומדים, הא רבינו כתב שהמנהג לישב ואנן קיי"ל שאין אחד המנהג כלום?

ביאור חדש בשיטת הרמב"ם   

עי' בדברי רבינו הצל"ח (ברכות דף כז:) שכתב: שכל מה שכתב רבינו שיש לעמוד היינו דמיירי בעניין אותן השאלות וחקירות שמרעיים עולמות, אבל רבינו בהלכה ו לא מיירי בהכי אלא בשאלות פשוטות דפשט או הלכה ברורה ולכן כתב רבינו שהמנהג בזמה"ז בישיבה.

ואנכי הצעיר נראה לי לומד דרך אחרת בשיטת הרמב"ם, היינו שבאמת אין הכוונת שאסור לעמוד אלא שלא יעשו בית המדרש אגדות אגודות אלו עומדים אלו יושבים,  ולכן כתב בצורה זו אין עמודין בשאלה, אלא כוונתו ז"ל שמותר לעמוד, ואין בזה נמי שינויי מן המנהג דרבינו לא אמרו אלא לעניין של כבוד התורה שינהגו התלמידים בתורת הרב, ולהכי בריר לן מנהג הישיבות בזמננו שנהגו שניהם בעמידה שהוא מדרך כבוד התורה כמו שהיה במעמד הר סיני שהיה בעמידה שנאמר (שמות פרק יט.) "ואתה פה עמוד עמדי". 

ועי' בספר "בית המלך" (הלכה ו.) שכתב על תירוץ הש"ך (סימן רמו סעי' יג.) ע"פ הירושלמי דנדרים הנ"ל דמיירי בימי רבן גמליאל, ואילו התוספתא מיירי אחד החורבן הבית השני עד ימינו, ורבינו דהביא התוספתא אפשר לא פליג אירושלמי כלל. וכ"כ בספר  "כתר המלך" (על הרמב'ם שם הלכה ו.), וכן בספר "'בן ידיד" (הלכה ז.).

וביאור העניין נראה לומר דרבינו סבר דאין והכא נמי גם בימינו שרי לעמוד דכך הוא יותר מראה בעצמו ערך וכבוד לתורה.

אומנם מצאתי בספר "לב שלם" (פרק ד הלכה ז.) שכתב לחלוק על הש"ך בשיטת רבינו ז"ל דאכן פליג אירושלמי ותפס את התוספתא כעיקר להלכה, וכתב דטעם הדבר, שכלל גדול ותלמוד בידינו דהגם שמקובל בידנו דירושלמי ותוספתא פליגי אהדדי, פסקינן כהתוספתא וכ"כ בספר "כנסת הגדולה" (כללי האמוראים כלל עה.) ובשו"ת מהרש"ך (ח"ג סימן נז.) ובספר "מקראי קודש" (דף קח:) 

ולסיומא מילתא

מה ששאלנו בדעתו של רבינו שהביא את מעשה שנהגו בראשונה עד ימי החורבן השני אם כוונתו לעניין הלכה או סיפור דברים בעלמא שוב ראיתי שעמד בזה בספר "מעשה רוקח" (שם) שהיו יושבים נמי טרם מת רבן גמליאל

וחשבתי דרכי לבוא לחדש דבר נפלא בשיטת רבינו ז"ל בגמ' דסוטה מט: דאחר כך כבוד תורה בטל ותקנו מאז תקנה חדשה שיש לישב בעת לימוד ואפשר לעמוד בזמן ריתחא דאורייתא שאלות וויכוחים בין התלמידים וזה נמי רבינו מודה שכך ראוי לעשות ולהכי נהגו בולם הישיבות כדי להחזיר עטרת ישראל כבוד התורה ליושנה כמו שהיה מימות מתן תורה עד ימי רבן גמליאל.

 

ונפקא לן מכך שני עניינים:

שאלה בלימוד או הלכה המנהג לעמוד לחידוד טפי את הדברים, ואפי' לדברי רבינו הרמב"ם שהביא שאין לעמוד, זה שיהיו נוחין זה לזה בהלכה אבל מודה נמי שאם יתברר יותר העניין אפשר ונכון שיעמוד. ואם מבקש לדעת הלכה למעשה כתב הרמב"ם שצריך לעמוד שישמע כראוי מה ישיב לו שידע מה יעשה אבל דרך פלפול נהגו לישב. לימוד כללי נהגו לישב, ומי שרצה לעמוד כדי שיבורר העניין הנלמד טפי אין למחות בידו.

ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם דזמן שאחר מות רבן גמליאל ירדה חולשה לעולם, לכן יש תקנה חדשה בחז"ל שישבו, אבל לא קאמר רבינו את טעם השני המופיע שם בגמ' 'מפני שבטל כבוד התורה' זאת מפני שכעת חכמי הדורות תיקנו להחזיר עטרה ליושנה  שיתרבה כבוד תורה וחכמיה בעולם כמו שהיה מזמן משה רבינו ממתן תורה עד רבן גמליאל. 

וכתב בספר קרבן בן לוי ועוד שרבינו מיירי שיש שמש בית המדרש הממונה על כל השאלות להביאם לעיני הרב כדי שיענה הכל אחד אחד על הסדר והוא יעמוד לבדו אבל כלל התלמידים ישבו ויקשיבו לדברי התורה שיוצאים מפי הרב.

וכאמור כבר בואר לעיל בהרחבה בס"ד  שבימינו כבר תוקנה תקנה חדשה של חכמי הדורות האחרונים על מנת להחזיר עטרה ליושנה נהגו כולם לעמוד בעת לימודם ובשעה שאלה מהרב המשיב או הר"מ או ראש הכולל  להגדיל תורה ולהאדיר.

סיכום הדברים מן האמור:

א.     מצינו מחלוקת בראשונים מהו גדר עמידה לעניין תלמוד תורה תוספות סבירא דפירושו כפשוטו אבל רש"י ורבינו גרשום ז"ל סבירא להו דהוא לשון שתיקה.

 

ב.      לשיטת הרמב"ם סבירא ליה כשיטת רש"י ורבינו גרשום ז"ל דהא דעמידה דאיתא התם היינו שתיקה ולהכי מה שכתב בהלכה ו.  שאין לעמוד בבית המדרש בשעה ששואל התלמיד מן הרב, אינו אלא כדי שיראו ממקום לימוד תורה, שלא יפרוץ התלמיד מיד וישאל הרב שיכנוס לבית המדרש אלא שישב כדי שישתוק ויסדר העניינים בראשו על בוריים כך היא דרכה של תורה, ואין צריך לומר כסברת רבותינו האחרונים דמיירי רבינו רק אליבא דתוספתא דסנהדרין, דלפי דברינו אלו מבואר באור ישר בשיטת הרמב"ם.

ג.      בעניין מה שפסק הרמב"ם שאין עמידה בעת שאלה בלימוד, אפשר לבאר בכוונתו נמי לומר דמיירי כפשט הדבר שאין לו לעמוד אלא ישב וישאל, שכן בהלכה ב',  הביא רבינו דהמנהג נקבע דמזמן חורבן הבית בטל כבוד תורה היינו מזמן שמת ר"ג והמנהג מאז שהכל לומדים בישיבה, ולכך מה שנהגו היום בישיבות הקדושות או בכוללים לעמוד היינו דומיא דמתן תורה על הר סיני שהיה בעמידה כאמור, שהוא כבוד התורה יותר שיקרה מפז ומפנינים יותר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים בעיום כיפור, ואם הוא עומד מפני שכינה עי' בברכות (דף ז.) מעשה דרבי ישמעאל בן אלישע כה"ג  שחזה אכתריכאל ואמר לו ישמעאל בני ברכני היינו שהקב"ה ביקש מר"י שיברכו ללמדו דרך מוסר "לא תהא בורכת הדיוט קלה בעינך עי"ש.

א"כ אנו בשעה שעוסקים בתורת ה' ושכינה כנגדנו כאיתא בברכות שם דף ו. "דאפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה כנגדו שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" ע"כ.  

 

 

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

היצר שדוחף

מגילת אסתר פרק ב פסוק ט כתוב " וישנה ואת נערותה לטוב ….. "

פרשת משפטים

פורים – מידת השמחה

מה פשר מנהג אכילת אוזני המן, ומדוע זכה המן שמבני בניו ילמדו תורה בבני ברק, ושהמחנך הדגול יצא ממנו

עלון וטהר לבנו – פורים חידושים מקוריים וחיזוקים נפלאים

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים