תודה לאתר רשות היחיד על התרומה האדירה לפרויקט

שיטת הרא"ש בדין דיינים שטעו בדין
סנהדרין
כותב החידוש: אנונימי

מראה מקומות: דף לג

 שיטת הרא"ש בדין דיינים שטעו

יש לעיין במספר נקודות בדיון בהבנת דברי הרא"ש בסוגיית דיינים שטעו:

1. הרא"ש מבאר בתוך פירושו שסיבת הפטור לדיין מומחה שקיבלוהו בעלי הדין עליהם הוא מצד אונס, דמזלא דההוא גברא קא גרים, ודמי לשולחני מומחה שטעה וכד'. ואילו בהמשך דבריו הרא"ש מייחס את פטור שלושה דיינים שטעו לפטור המומחה וכותב שסיבת הפטור היא שהקבלה שקיבלו בעלי הדין מהווה עילה לפוטרם מאחר וממילא הם יכולים לדון בכפייה ואם כן קבלתם היא אף לפטור, משמע שזו סיבת הפטור גם במומחה ולא בגלל האונס? בקצוה"ח ובנתה"מ אף מוצאים בזה נפקא מינה בין הסיבות השונות שכן אם הפטור מדין אונס הדעת הרי שלא צריך קבלה מפורשת של הדיין דאין הקבלה סיבת הפטור אלא היא מניעה של סיבת חיוב בכפייה, אך אם סיבת הפטור היא בגלל שבקבלתם קיבלו אף לטעות צריך קבלה מפורשת, ובכך אכן ניתן לתלות שהם קיבלו אף לטעות.

עוד יש לציין שהרא"ש בפרק ראשון כותב שיש כאן 'תקנת חכמים' שלא חילקה בין סמוך לשאינו סמוך, דלא פלוג רבנן, ומתוך דבריו נראה שכוונתו גם לעניין הפטור מהממון כשטעו, וכך גם מבין הש"ך בס"ק ה', אך לכאורה הסיבות הנ"ל הם מדינא ולא בגלל תקנה של חכמים לפטור?

2. התוספות והתוספות רא"ש בדף לג. בסנהדרין שואלים על דברי רב יוסף שחילק בין מומחה החוזר בדינו לשאינו מומחה שאינו יכול לחזור, אם כן מדוע בדף ה. כשמר זוטרא בריה דרב נחמן טעה אמר לו רב יוסף שדינו דין ולא אמר לו שהוא יכול לחזור, הרי מר זוטרא היה מומחה? והנה, יש לעיין מדוע תוספות לא התקשו בזה גם לפי מה שהעמיד רב נחמן את דברי רב יוסף לאחר שהוקשה עליו בגמרא שמומחה דינו דין ופטור מלשלם, ואמר רב נחמן כאן שיש גדול ממנו להחזיר את הדין וכאן כשאין גדול ממנו להחזיר את הדין, ובזה לא שאלו התוספות לאחר מכן מדוע רב יוסף שהיה גדול ממר זוטרא לא החזיר את דינו? (כפי שאכן דן הראב"ד שהביא הרא"ש בפסקיו).

3. בהקשר לזה נשאל גם על הרא"ש מדוע בתחילה הוא כתב בפשטות שהלכה כרב נחמן לפי מה שהעמיד את דברי רב יוסף והגדול מחזיר את דברי המומחה, ואילו בהמשך הרא"ש כותב שהראב"ד למד מרב יוסף עצמו שלא החזיר את דינו של מר זוטרא שאין גדול מחזיר וכתב הרא"ש (לפי מה שהבינו הטור וגם הש"ך נקט שלרא"ש לא מחזירים מומחה) שנראה כדבריו, ואין גדול מחזיר את הדין, וזה בניגוד למה שהיה לרא"ש פשוט מתחילה שכן מחזירים?

4. רש"י ותוספות נחלקו בתחילת דף ה. בסנהדרין האם דברי הגמרא שיחיד מומחה דן נאמרו לכו"ע או לא. לפי רש"י דין זה נאמר דווקא למ"ד אין עירוב פרשיות כתוב כאן, שבדף ג. פירש רש"י שזו שיטת רב אחא בריה דר"א שלכן הוא סבר שמדאורייתא גם יחיד דן אלא שחכמים תיקנו שלושה ואם הוא מומחה אף יחיד יכול לדון, אך לרבי אבהו שסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן אין דינו של המומחה לרבים דין. ואילו לתוספות יש כאן תקנה מדרבנן אף לרבי אבהו שיחיד מומחה יכול לדון. והנה כאשר הגמרא שואלת בדף ו. על רבי אבהו מהמשנה בבכורות של דן את הדין ביחיד, ודינו דין, מפרש רש"י שאין להעמיד את המשנה במומחה מאחר ובסיפא מדובר במומחה, ואם כן הרישא אינה מדברת במומחה[1]. והנה, יש לעיין בדברי רש"י שמשמע מדבריו שאם היה ניתן להעמיד במומחה לא היה קשה על רבי אבהו, והרי רש"י עצמו אמר בדף ה. שמומחה לא יכול לדון ביחידי לרבי אבהו?

ועוד קשה, דאם על כרחנו לא מדובר ברישא במומחה, אלא מדובר ביחיד שאינו מומחה, מדוע הוקשה לגמרא דווקא על רבי אבהו הרי גם לרב אחא קשה שהרי גם הוא סובר שמריך יחיד מומחה או שלושה שאינם מומחים, והגמרא בשלב זה לא העמידה בקיבלו עליהם?

5. התוספות בדף ה. כותבים שלפי מה שסוברים (שלא כרש"י) שגם לרבי אבהו יחיד מומחה דן, יכולה הייתה הגמרא בדף ו. לתרץ לרבי אבהו שברישא מדובר ביחיד מומחה לרבים ולכן הוא יכול לדון ולא קשה עליו ממשנה זו. והאחרונים (מהרש"א, קצות ועוד) שואלים כיצד ניתן להעמיד את הרישא ביחיד מומחה הרי תוספות עצמם מבררים לקמן שם בדף ה. בד"ה 'ואי' שאי אפשר להעמיד את הרישא במומחה מאחר ובסיפא כתוב 'ואם היה מומחה לרבים פטור' והדין ברישא לא יכול להיות במומחה? הקצות בס"ק ו' מיישב שכוונת התוספות לומר שהרישא גם היא הייתה מדברת ביחיד מומחה אלא שהחילוק היה שברישא מדובר שלא קיבלו עליהם ובסיפא מדובר בקיבלו עליהם, וזה צריך עיון גדול כי העיקר בתוספות חסר מן הספר, והיו צריכים להרחיב בביאור דבריהם?     

תשובה: ויש לתרץ על פי דברי התוספות והתורא"ש הנ"ל שעל שאלתם מדוע רב יוסף לא אמר למר זוטרא שהוא יכול לחזור בו תירצו שמומחה שבמשנה בבכורות הכוונה ל'סמוך' ואילו מר זוטרא לא היה סמוך ולא היה יכול לחזור.

לפי תירוץ זה ניתן להבין בפשטות את החילוק בלשון בין מה שהזכירה המשנה 'מומחה לבית דין' לבין לשון הגמרא בדף ה. 'מומחה לרבים', שמומחה לרבים היינו גמיר וסביר ומומחה לבית דין היינו סמוך. הש"ך אומר שהרי"ף והרמב"ם לא גרסו במשנה 'מומחה לבית דין' וזאת לעומת הרא"ש שהבדיל בזה.

מעתה נבוא לתרץ את כל השאלות הנ"ל:

1. הרא"ש מבין שסיבת הפטור מדין אונס ומזלא של המתחייב נוגעת דווקא בדיני ממונות לדיין 'סמוך' שדן על פי האופן השלם והראוי של דיין מהתורה ויש לו סייעתא דשמיא שלא לטעות[2], אך לדיין 'מומחה לרבים' שאינו סמוך, אין את סיבת הפטור הזאת ולכן צריך למצוא סיבה אחרת לפטור שלו, ועל כך אומר הרא"ש שאמנם לא חילקו חז"ל בין סמוך או לא סמוך, ואת זה ראינו ממה שרב יוסף פטר את מר זוטרא בקיבלו עליהם, ומכל מקום סיבת הפטור היא מצד הקבלה עצמה שמובנה הוא לפטור את הדיין כי אם זה מצד הקבלה הרי ממילא הוא יכול לדון בכפייה, ומצד זה יש מקום להשוות אף שלושה שאינם מומחים (ואף שלקמן נראה שזו תקנת חכמים לפי הרא"ש בפרק א' מכל מקום לשון התקנה היא שכל יחיד מומחה יכול לדון בעל כרחם של הנידונים וכן תיקנו שבאופן שממילא דן בעל כרחו והם קיבלוהו הוא פטור כי הקבלה 'נחשבת' כקבלה בין לדין בין לטעות דהתקנה סומכת על כך שמסתמא גם זו הייתה כוונתם וזהו גדר התקנה).

אכן, נדגיש כאן את דברי הקצות שעדיין יש נפקא מינה בין הטעם של אונס בדיין סמוך לבין טעם הפטור בדיין מומחה, דקבלה סתמית מועילה לפטור את הסמוך מדין אונס אך כדי לפטור דיין מומחה שאינו סמוך צריך קבלה מפורשת.

כמו כן יש נפק"מ מעשית בטעם הפטור למומחה 'סמוך' שקיבלו עלייהו קבלה מפורשת שיהא הפטור שלו גם מכוח הקבלה לטעות ולא רק מצד האונס, בכגון שהוא נשא ונתן ביד לאחר פסק הדין, דבגלל הטעם של הקבלה המפורשת שמתפרשת אף לטעות הוא פטור גם בכה"ג כפי שכתב הטור, ואילו מצד האונס לא היה לו להפטר דלא היה לו לשאת ולתת ביד, כפי שכתב הנימוק"י שאם שלושה סמוכים דנו בכפייה אין לחייבם מצד הכפייה מאחר והם מחוייבים לדון ופטורים מדין אונס (עיין בש"ך ס"ק כט' בביאור האונס שהוא בדעת גם לפי הנימוק"י והיינו לאחר שהתחייבו לדון יש לפטור אותם מצד האונס בדעת במה שטעו) אך אם נשאו ונתנו ביד חייבים, וכפי שהביא גם קצוה"ח בשמו בס"ק ו', וזה שלא כש"ך בס"ק ד' אות ב' שפטר את המומחה אף בנו"נ ביד, ויש לעיין בדבריו שם שהביא את דברי הרא"ש והטור על כך והם הרי סוברים שסיבת הפטור היא מצד הקבלה המפורשת שמכוונת אף לטעות בדין ולכן פטור בכל אופן גם אם נו"נ  ביד, אך לש"ך שסובר שהפטור של המומחה הוא מדין אונס אין הכרח לזה כלל, וכמו שכתב הנימוק"י.

2. ממילא נוכל לומר שתוספות לא התקשו מדוע רב יוסף לא החזיר את מר זוטרא למרות שהיה גדול ממנו, דמאחר שביחיד מומחה דין החזרה הוא משום שקבלתו המפורשת מתפרשת גם לטעות, אין צורך להחזיר, דהיינו זה לא שיש בעיה עקרונית להחזיר בדיין מומחה אלא שאין צורך לזה כאשר הנידון הוא מצד מה שקיבלוהו גם לטעות, לכן הרא"ש כשדן מצד הפטור המיוחד של דיין סמוך כשלא קיבלו בצורה מפורשת הוא כתב שמחזיר הגדול, אך כשלא מדובר בסמוך הסכים לראב"ד שלא מחזירים בכה"ג, דלמה להחזיר אם קיבלו אף לטעות במציאות הזאת עצמה שטעה. אכן, הש"ך הקשה על הרא"ש שכתב שלא מחזירים ותירץ שרב יוסף לא החזיר את מר זוטרא כי כבר לא היה מה להחזיר כיוון שנאכל וכד', והש"ך לשיטתו שהפטור גם למומחה שאינו סמוך הוא מדין אונס כשיטת בעל המאור, ועוד שגם אם זה מצד קיבלו גם לטעות הש"ך עצמו 'מתלבט' בס"ק לו' האם כאשר קיבלו עליהם מי שיכול לכופם ושייך להחזיר (מה שלא שייך בנידון שם) אומרים שאכן קבלתם הייתה גם לטעות שלא יחזיר את הדין שאולי קיבלו רק לפטור מתשלומים כאשר לא יהיה שייך להחזיר את הדין. יתכן שגם הרא"ש 'התלבט' בכך ומכל מקום הוא מקבל את סברת הראב"ד שגם בכה"ג מקבלים גם לטעות (והתקנה חלה גם בזה).

מכל מקום לפי זה מובן מדוע כתב הטור בשם הרמ"ה ששלושה מומחים שדנו וטעו ולא קיבלו עלייהו חייבים לשלם ואילו שלושה סמוכים פטורים מלשלם, והיינו משום שבסמוכים סיבת הפטור היא האונס ואף כשדנו בכפייה הם פטורים מאחר והם שלושה דיינים, וכך העניקה להם התורה את הכוח לדון בכפייה, אך שלושה מומחים חייבים מאחר ואין כאן בפועל קבלת בעלי הדין שנאמר שקיבלו אותם אף לטעות, וממילא חסירה סיבת הפטור.

3. לכן הרא"ש בתחילה אמר שמחזירים, כשדן על דיין שפטור מהדין המיוחד של סמוך (בלא קיבלו עליהם במפורש) ואח"כ כתב שלא מחזירים כדברי הראב"ד כאשר מדובר על טעם הפטור של דיין מומחה. ואמנם, מלשון הרא"ש נראה שאין זה מוכרח לומר כראב"ד אלא שכך נראה מדבריו, כפי שהש"ך הנ"ל דן בצדדים השונים בזה, ועיין בנתה"מ ס"ק ח' בדיון שלו על הש"ך בס"ק יד' אות ט' וי' שדן בכה"ג אלא שרותה לחלק בין שלושה שקיבלו עלייהו לבין מומחה שקיבלו עלייהו, לפי פירושו הראשון של הנתה"מ בס"ק ז'.

 

4. מעתה נוכל לומר שגם רש"י למד שיש להבחין בין סמוך שהוא מומחה לבית דין לבין מומחה לרבים כאשר לדעת רבי אבהו מומחה לבית דין תיקנו חז"ל שיכול לדון אך לא הרחיבו את התקנה גם למומחה לרבים (שלא כרא"ש שכתב בפרק קמא שלא פלוג רבנן בין סמוך למומחה, והיינו גם לגבי עצם הדין), לכן רש"י אמר שאי אפשר להעמיד את הרישא של המשנה בבכורות במומחה וכוונתו למומחה לבית דין שהוא סמוך, וכפי שהוכיח מכך שדין הסיפא עוסק בו ולכן אי אפשר להעמיד כך את הרישא, אך אילו היה אפשר להעמיד את הרישא בסמוך לא היה קשה לרבי אבהו (כך נראה גם מדברי המהרש"א על פרש"י שם).

לכן הגמרא לא הקשתה על רב אחא בריה דר"א מהמשנה הזאת, למרות שגם לדעתו יחיד שאינו מומחה אינו יכול לדון ביחידי, דלפי דבריו היה אפשר להעמיד את הרישא במומחה לרבים שדן ביחידי ואת הסיפא במומחה לבית דין שאף פטור בטעה בדין, אך לרבי אבהו זה לא יעזור.

5. אמנם, לדעת תוספות לשיטתם שרבי אבהו גם כן מכשיר דיין יחיד לדון מדרבנן, הרי שאכן יכולה הייתה הגמרא להעמיד את הרישא ביחיד מומחה לרבים ואת הסיפא במומחה לבית דין דהיינו בסמוך ובין הרישא ובין הסיפא מיירי בקבלה שאינה מפורשת ולכן ברישא הדין קיים וחייב לשלם מביתו ואילו בסיפא הוא פטור מלשלם, ולא כקצות שפירש שכוונת התוספות לומר שהרישא בלא קיבלו והסיפא בקיבלו, כי העיקר חסר מן הספר כנ"ל, אלא כוונת תוספות שהמשנה תבחין בין מומחה לרבים למומחה לבית דין[3], ונמצא שלא חסר בדבריהם כלל. וכך משמע להדיא מדברי הרא"ש בפרק רביעי בתוספותיו, וזה לשונו: 'שפיר מצי לשנויי רישא במומחה דגמיר וסביר וסיפא איירי במומחה דסמיכא'.

על כל הנ"ל יש להוסיף את דברי הרא"ש בפרק ראשון שאומר שיש בדין זה של דיין שטעה תקנת חכמים שלא חילקה בין סמוך לשאינו סמוך, דלא פלוג רבנן, ודברי הרא"ש לא מתייחסים רק לעצם הדין אלא גם לדין התשלומים, כפי שלמד הש"ך בדברי הרא"ש בס"ק ג' בהשגתו על הב"ח והסמ"ע בעניין טועה בדבר משנה.

אך אם נבוא לאחד את דבריו בפרק ראשון עם דבריו בפרק רביעי נאמר שיש תקנה לפטור את המומחה לרבים שטעה, אך תקנה זו נסמכת על המציאות שכלפיה אנו אומרים שמן התם קבלתם הייתה אף לטעות מכיוון שלעצם הדין הוא היה יכול לכופם לדון, וזו אף מהות התקנה לעשותם כמקבלים את הדיין אף לטעות, דהיינו זו סיבת התקנה וגידרה, ופטרו אף בנו"נ ביד.

בזה יש ליישב את הרא"ש משאלת הש"ך על הרא"ש ששואל בס"ק טו' מדוע נאמר שקבלתם היא אף לטעות הרי דיין מומחה לרבים אמנם יכול לכוף את בעלי הדין אך זה רק במקום שאחד מהם לא רוצה להתדיין כלל, אך אם הוא רוצה להתדיין שלא בפניו אלא בזה בורר לו אחד וכו' רשאי ואין הדיין יכול לכופו כפי שאומר הרא"ש עצמו לפני כן בפרק ראשון, ומדוע יש להסיק שהם קיבלו את הדיין אף לטעות אולי קבלתם הייתה לדון דווקא בפניו ולא ידונו בזה בורר, אך אם אנו אומרים שגם לרא"ש הוי תקנה של חז"ל אלא שגידרה הוא להעמיד את הקבלה כאילו קיבלו עליהם גם לטעות מפני שבעלמא יש מקום לומר כך, הרי שלא כל כך קשה שאלת הש"ך (ואולי הש"ך מערער על עצם הקביעה שכך הם בד"כ מקבלים שנאמר שלכן חכמים תיקנו כך).

ואמנם הנתיבות בס"ק ז' רצה לתרץ את שאלת הש"ך הזו לפי ההבנה שהקבלה המפורשת פוטרת אותו מתשלום, ובזה יש לומר שהמילתא יתירא של הקבלה המפורשת היא לא רק לקבל את הדיין לדין, אך דבריו יובנו אם באים בעלי בדין לפני הדיין ולחלק בכה"ג בין קיבלוהו במפורש ללא קיבלוהו, אך אם יש ציור בו הדיין בא לכפות עצמו על הנידונים והם מתרצים להשלטתו עליהם, הרי שגם אם יקבלוהו במפורש, מכיון שהבקשה לדיון התחילה ממנו ולא מהם, הרי שקבלה מפורשת יכולה להתפרש כהסכמה לרצונו לדון אותם. לכן ההבנה שטעם זה של קיבלוהו לטעות מעוגן בתקנה מוסיף נופך בהסבר דברי הרא"ש.

יש להעיר על דברי הנתיבות וקצות החושן בדבר החילוק בין קבלה מפורשת ושאינה מפורשת, מהרא"ש בפרק ראשון וכן בתוספותיו שפירש שכשרב יוסף אמר למק זוטרא שאם לא קיבלו אותו שישלם, היינו שכפה אותם לדין (ז"ל הרא"ש שם: ואי לא דלא קיבלוך עלייהו אלא שדנת אותם בעל כרחם זיל שלים'), ולכאורה לפי דבריהם לא היה צריך הרא"ש לפרש שמדובר בכפייה, שהרי גם אם קיבלוהו אך לא במפורש הוא חייב. [גם בלשון התוספות בד"ה 'זיל שלים' שהעמידו בלא קיבלו כלל ניתן להבים כרא"ש אם כי זה לא מוכרח].

מצד שני אם נרצה לומר שלא כקצות והנתיבות ולפי הרא"ש והתוספות נאמר שגם קבלה לא מפורשת היא קבלה, אם כן החילוק מ'סמוך' יהיה שבסמוך הפטור הוא גם בכפייה, וזה לא מסתדר עם הרא"ש בפסקיו בפ"ד שכתב שגם סמוך צריך קבלה לדין, כפי שמשמע מהגמרא בדף ו. שהעמידה את כל המשנה כולל הסיפא הדנה בסמוך, באופן שקיבלו עליהם. 

ויש ליישב שהרא"ש העמיד דווקא בדיון בעל כרחם משום שאם היו באים לפניו לדין בלא קבלה מפורשת היה רב יוסף באמת מחזיר את הדין, שהרי בפועל אין כאן כפייה אלא שאין כאן סיבת פטור של קבלה מפורשת, ובכהאי גוונא גם לפי הרא"ש מחזיר הגדול את הדין, ולא היה רב יוסף אומר סתם 'זיל שלים' ועל כרחך שמדובר בכפייה.

[1] אגב, יש להקשות בזה על הקצות בס"ק ו' שרצה ללמוד מרש"י זה שדעתו לפטור את הדיין דווקא מדין אונס שהרי רש"י הסביר שבמומחה הדין הוא שפטור ואם כן אי אפשר להעמיד את הרישא במומחה, דמאחר שמדובר גם בנידון שאין בו כפייה כמו טיהר את הטמא היה צריך להיות פטור, אך לכאורה אין זו כוונת רש"י דבכוונה רש"י לא סיים את המשפט במילה 'פטור' אלא רק ציין שבסיפא כתוב שמדובר במומחה ואם כן הרישא לא, ומצד טענת הקמות למה לא להעמיד במומחה שלא קיבלו, הרי שלפי רש"י אי אפשר להעמיד כך כדלקמן במובן מהו מומחה, ועוד שהגמרא בשלב זה עוד לא דנה שמדובר בקיבלו עלייהו. ועיין לקמן במה שתוספות בדף ה. בד"ה 'זיל שלים' כשרצו להוכיח שברישא לא מדובר במומחה הזכירו גם את הפטור מתשלומים שבסיפא של המשנה.
[2] וזה עונה על מש"כ הקצות בסוף ס"ק ו' להוכיח השהפטור גם של מומחה הוא לא מדין אונס, דהגמרא בבכורות רצתה להעמיד את המשנה כר"מ ור"מ הרי סובר ששולחני שטעה חייב דנתקל פושע הוא, ואם כן הפטור לא יכול להיות מדין אונס, אכן לפי ההבנה כאן יתכן לומר שאמנם מומחה לרבים דומה לשולחני אך מומחה לבית דין שהוא 'סמוך' יש לו סייעתא דשמיא עד שאנו תולים את הטעות במזלא דההוא גברא שהתחייב בדין, ובזה אף ר"מ מודה שזו סיבת הפטור ביחיד סמוך.
[3] אולם למעשה כתבו התוספות בד"ה 'זיל שלים' דבפשטות מהא דסיפא במומחה אע"פ שכתוב שם 'מומחה לבית דין', הרי שהרישא לא מדברת במומחה כלל לפי הבנת הגמרא בדף ו. דאם היה מדובר ברישא במומחה היה צריך לומר מומחה לרבים לעומת מומחה לבית דין. ועוד שנראה שכוונת תוספות ללמוד מהפטור מתשלום שכתוב בסיפא של המשנה [ולכן הם כתבו גם את התוספת של הפטור בסיפא, שלא כרש"י בריש דף ו.], שהוא היה צריך לפטור גם ברישא אילו היה מדובר במומחה לרבים, והיינו משום שתוספות מיירי בדבריהם לאחר העמדת הגמרא בדף ו. שמדובר בקיבלו עלייהו כפי שמבואר בדבריהם להדיא [שלא כרש"י בריש דף ו. שמיירי קודם העמדת הגמרא בקיבלו עלייהו, ולכן לא למד מהפטור אלא מעצם עיסוק הסיפא במומחה, ודלא כקצוה"ח ס"ק ו'] ולפי זה אמרו תוספות שמכיוון שמדובר בקבלה מפורשת כפי שמשמע בלשון הגמרא בדף ו. הרי שצריך להיות פטור גם ברישא מדין קבלה גם לטעות, כפי שגם בסיפא יש פטור גם מצד זה (מלבד טעם האונס).

אהבת? שתף את החידוש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד בנושא:

רצון פנימי של דוד המלך

תפילין איך התחיל הסיפור והמצווה

למי הפתילים..

מסע החיים

כי אין הצר שווה בנזק המלך

בכך מסתיים שבחה של אשת רבי עקיבא?

תפריט נגישות

עזרו לנו בהפצה!
השאירו לנו פרטים ואנו נחזור אליכם

גם אתם מועניניים לזכות את הרבים ולעזור לנו בהפצה (לא בתרומה כספית!)

השאירו פרטים וניצור איתכם קשר.

לנוחיותכם: "חידושי העם" גם באפליקציה

היי, רוצה להשאיר חידוש אבל הוא עדיין לא מוכן?

כדי שלא תפספס! תשאיר פרטים ונשלח לך תזכורת בעוד כמה ימים