כתוב בשולחן ערוך, אורח חיים סימן ש״ט "נוטל אדם את בנו והאבן בידו ולא חשיב מטלטל לאבן והוא שיש לו געגועין [פי' בן שיש לו עצבון כשאינו עם אביו]  עליו שאם לא יטלנו יחלה אבל אם אין לו געגועין עליו לא".

נקדים שתי הקדמות שיפשרו לקראו את ההלכה הזאת בהבנה חדשה ועמוקה ביותר.

א.      ידוע שהקדוש ברוך הוא מקיים את תורתו, כמו שמביא את המדרש שמות רבה פרשת משפטים: ואלה המשפטים, הה"ד מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים לפי שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור.

גם מובה בירושלמי במסכת ראש השנה ז' ע"ב :בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, רצה מקיימה רצו אחרים מקיימים אותה, אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מאי טעמא ושמרו את משמרתי אני ה' אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה. אמר רבי סימון כתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה' אני הוא שקיימתי עמודת זקן תחילה.

ב.        כתוב בתורה דברים יד א: בנים אתם ליהוה אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. אנחנו הבניו של השם והוא אבינו.

עם שתי הידעות האלא, שהקדוש ברוך הוא מקיים את תורתו ושהקדוש ברוך הוא הוא אבינו ואנחנו הבנים שלו, אפשר לקרוא את ההלכה שהיזכרנו כדהלן:

אנחנו הילדים שלפעמים אוחזים "אבן בידו", משהו מוקצה, אסור לטילטול, חטאים וחשבונות לא סגורות בחיים שלנו, אבל אם הילד "יש לו געגועין על אביך שאם לא יטלנו יחלה", זא אומר שאנחנו מתגעגין כל כך לקירבת אבינו שבשמים, עד כדי כך שאם האבא "לא יטלנו יחלה" וגם עם נרגיש כבן שבלי אביו "יש לו עצבון כשאינו עם אביו", עז לאבינו, הקדוש ברוך הוא ,מותר ליטול ולאחוז אתנו ,הבנים שלו, להרים אותנו כאבא שאוחז ומחבק את בנו. אבל אם אין לנו את החשק והגעגועים להתקרב לאבינו, בלתי אפשרי לאבא ליטול אותנו בזרואתיו.