"מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניינך המלך המרומם לבדו… אלוקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו.. אל ברוך גדול דעה הכין ופעל זהרי חמה.."

צ"ב טובא מה שייך עניין הבקשה " אלוקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו"  בתוך אמירת שבחו של מקום על בריאתו המופלאה, וכי זהו העת הנכון לבקש את רחמי השם, הלא לשם כך נועדה תפילת שמו"ע בה מבקשים על כל צרכינו, ומה מקומה של בקשה זו כאן, ובפרט שמיד לאחר מכן ממשיכים לדבר משבחו של מקום "אל ברוך גדול דכה הכין ופעל זהרי חמה טוב יצר כבוד לשמו וכו'.."  – ומכך התמיהה גדולה יותר שנראה כי כביכול "בטעות" השתרבבה בקשה זו לכאן, וצ"ב.

ונראה ביאור העניין כי תכלית כל הבריאה היא להביא את האדם להתפעלות בגדלות הבורא יתברך, אך לפעמים גודל ההתבוננות יכולה להביא את האדם להרגיש קטן בעולמו, וכי מה הוא מול כל הבריאה העצומה והנוראה  – אך כאן באים חז"ל ומתקנים לנו "להוריד" את כל ההתפעלות הזו למעשה ולהבין כי כל התכלית של ההתעסקות בעוצמת הבורא – היא כדי להגיע לקשר עמוק ופנימי עם הקב"ה- לחוש את אהבתו אלינו אותה הוא מסתיר בין ענפי האילנות ואת נשיקות אהבתו אשר מרעיף עלינו בין פרחי הבר הבוהקים – דרכם הוא מדבר עם היהודי האהוב ודרכם הוא אומר לכל יחיד ויחיד אני אוהב אותך ורוצה שתתקשר עימי דרך הכרתך בבריאתי.

ולכן איננו משאירים את ההתפעלות שלנו מול הבריאה כהסתכלות על דבר גבוה מנותק מאיתנו, אדרבה, הבריאה היא זו שמדברת אלינו ודרכה אנו יוצרים קשר של אהבה עם בורא כל עולמים ומיד מבקשים ברגש ודמעות של געגוע "אלוקי עולם… רחם עלינו"!