חזקיה המלך כתב הודאה לה' כשנתרפא מחליו, להיות  לו למזכרת על החסד שעשה עמו האל שהוסיף על ימיו, במכתב הוא מספר על תפילתו בעת צרתו לה' שלא ימית אותו בחוליו (ישעיה לח, ט- י"א'): "מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלתו, ויחי בחליו… אמרתי לא אראה קה".  

לכאורה דבר זה תמוה מאוד, וכי מי הוא זה שרואה את האלוקים, עד שחזקיה מתפלל שלא ימות כי אז לא יוכל לראות את ה'? כתב על כך הרד"ק: "פירש רבינו סעדיה, ענין ההודאה, ונכון הוא, כי ראות הקל הוא ההודאה והשבח לפניו והתבונן בדרכיו".

אמר על כך הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל (עלי שור ח"ב): דבר זה לא יסולא בפז, הרי הקב"ה הוא 'קל מסתתר' ו'יושב בסתר עליון', ובמה יכולים לראות אותו בראיה ממש כביכול?

אלא זהו ענין ההודאה, כי מי שלא העמיק פעם בחייו בהכרת הטובה הכללי המקיף אותו מכל צד ורואה את עצמו רק ככלי קטן לשפע טובה אדיר, לא יבין זאת עד כמה שנרחיב ביאור, אלא ככה הוא, שהמכיר טובה ומודה עליה בכל לבו, רואה הוא מבעד לכל השפע את מי שנותן לו הכל, כי כן הוא, ראות הק-ל היא ההודאה, ודי בזה להלהיב אותנו להתלמד בהודאה לה'.

אין צורך לחפש נסים גדולים כדי לראות את הקדוש ברוך הוא כשמודים ומשבחים  מתוך התבוננות במה שמקבלים הרי זה "ראות הקל".

כך גם אנו רואים בתפילת שמונה עשרה כל הברכות מסתיימות בלשון נסתר "חונן הדעת", "הרוצה בתשובה", "מברך השנים", "רופא חולי עמו ישראל", כל הברכות מלבד ברכה אחת ויחידה "הטוב שמך ולך נאה להודות" בלשון נוכח, למה, מדוע?

ללמדך, שאדם המרגיל את עצמו בהודיה לה', מתרגל לראות את התבוננות הפנימית בדברים, המגלה לאדם את האלוקים המסתתר, עד שמרגיש האדם ממש בחוש כאילו הוא ממש רואה את ה', כאילו הוא עומד נוכח מול ה'.

הרגיל בהודיה לה' מרגיש את מציאותו של הבורא, ממש כאדם הרואה דבר בעיניו, ההודיה היא ראות הקל. נתן הקב"ה לאדם אפשרות לחוש אותו ממש כאדם שחש דבר באחד מחמשת חושיו וזה על ידי ההודיה לה'.

המרגיל את עצמו לקבוע זמן להודות לה', מרגיש את אהבתו של ה' אליו, הוא מרגיש את השגחתו הטובה של ה' אליו, עצם תחושת ההודיה היא החוט המקשר המאפשר לנו לחוש את נוכחותו של הבורא ואת אהבתו אלינו.