"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים"

מימרא זו נאמרת בכל יום לפני קדיש ראשון של תפילת שחרית, והיא מהווה כעין פתיחה לתפילה לעורר את לב האדם להשתמש בכל כוחותיו לעבודת הבורא.

אך הבה נתבונן מדוע לא נקט התנא יצור בריאה מוכר וידוע אשר בו כלולות תכונות ויכולות רבים. שהלא האריה עם כל הכבוד לגבורתו – אין כוחו אלא ביבשה, וכמו כן הנשר העף בקלילות בין ענני השמים התכולים ודואה למרחקים וגבהים אדירים – מה שאין עוף אחר אינו משיג – עם כל זאת אין כוחו אלא באוויר אך ביבשה אינו מתמרן במיומנות במרחבי הקרקע, וכן הלאה הנמר והצבי – שכוחו של כל אחד מהם מוגבל לדבר מסויים.

ולכאורה יצור נפלא ברא הבורא יתברך, יצור אשר יש ביכולתו לתמרן בכל מרחבי הקוסמוס – הלא הוא: הברווז!

יפה כוחו של הברווז באוויר, ביבשה בים, ואין לו הגבלת מקום.. הוא שייך לכל המרחבים, אם כן מדוע לא נקט התנא את הברווז כדוגמא לעבודת ה' בכל מקום ובכל מצב?

נראה לבאר העניין כך:

הברווז אכן שולט בכל המרחבים על פני תבל, הוא מוצא את עצמו שוחה באגמי המים, מהלך על היבשה, ואף מעופף באוויר אך רק בעיה אחת יש למיודענו הברווז — הוא עושה מכל דבר – קצת..

בים – הוא שוחה למרחקים קצובים ומיד שב אל היבשה.

גם כאשר הוא מגיע ליבשה- הוא מהלך בה בצליעה מופגנת.

וגם כאשר ינסה לעופף בגאון אל השמים – לא יגיע לגובה רב..

זוהי אינה דוגמא טובה לעובד ה'.

מי שעובד את בוראו מוטב שיתמקד בנקודה אחד ויעשה אותה עד הסוף..

מי שמזגו מזג סוער ונרגש- ימצא את עבודתו בכך שישפוך שיחו בהתלהבות לפני קונו.

ומי שמזגו שליו ורגוע- אולי יוכל להיות משען ומגן עבור נחלשים אשר מחכים לאוזן קשבת שתגאל אותם מייסוריה ולו על ידי שמיעת האוזן בלבד..

הקב"ה לא רוצה שתעשה הכל. הוא רוצה שתעשה את מה שאתה יכול (אבל עם כל הכח!)