כתוב שישנו עניין להדליק נר נשמה משעווה דוקא, 

ומובא העניין בזה שהוא משום ששעו"ה ר"ת ה'קיצו ו'רננו ש'וכני ע'פר, היינו שאין המוות לנצח, אלא רק עד שיחיו המתים

ויומתק מאוד גם מבחינת תוכן העניין, שדרך הדבורים שמטילים ביצים בתאים עשויים שעוה, ומהם בוקעים זחלים, ואח"כ הם מתגלמים ונטמנים בשעווה, ואז בוקעים כדבורים בוגרות

ונמצא שמהות חומר השעווה מבטא עניין של הטמנה בדבר המוסיף, היינו שלא זו בלבד שה'קבורה' לא העלימה, אלא אדרבא, נוסף על ידה כח הפריחה, וההילוך ושלימות כל הכחות

וזה קשור ביותר עם העניין של פטירת איש ישראל, שאינו עניין של כיליון, כ"א אדרבא יקומו בתחיית המתים בשלמות יתירה,
ולכן מובא דוקא הפסוק הקיצו ורננו שוכני עפר, שזו לשון שאינה מתארת תחיה של מת כי אם יקיצה (של ישן) בלבד (שעניינה של שינה היא שאדם מתאחד עם עצם החיות שלו, ושואב משם כח וחיות),
והכינוי שוכני עפר אף הוא אינו מיוחד למתים שהרי הגמרא מיחסת כתוב זה למי שנעשה שכן לעפר בחייו

ולכן גם יהיה ורננו אחר שתהיה יקיצת שוכני עפר בשלימות יתירה כנ"ל

וזה קשור מאוד עם התוכן המציאותי של חומר השעוה שמוסיף שלימות ע"י הקבורה כנ"ל