בכל שיחה בין יהודים מורכבת וקשה ככל שתהיה מסתיימת במילות חמות, מילות
נחמה ועידוד, כך היה מאז חרב הבית ועד היום הזה. הנחמה והעידוד אצל עם ישראל
אינו עוד כלי למחשבה חיובית, תקווה מסוימת לימים טובים יותר, זהו דרך החיים.
בכל שנות הגלות שנות רדיפות עינויים וקשיים עם ישראל תמיד חי במצב של "כי
אתה עמדי" יצאנו לגלות שנים של אין סוף צער ומכאוב אך לעולם לא יצאנו לבד זכינו
ל"כי אתה עמדי" הקב"ה נמצא עימנו בכל צרותינו ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית
גדולה ומיוחדת בתוככי הגלות ומתוך הגלות מתגלה הארת ה' עלינו במלוא עוזה.
הבכי והדמעות הצעקות והזעקות כולם מתנקזים למקום אחד, אבא תן לנו להרגיש
קרוב אליך, וכשנרגיש קרוב יותר לא יהיו מועקות, לא נרגיש כאב אין עונג גדול
משיהודי מתחבר לבורא עולם ואין אור כמו שהבריאה כולה יודעת "כי אתה פעלתו".
בתשעה באב כשיושבים על הארץ ישבנו גם בכינו זהו לא כלי לפריקת דכדוכי הנפש
זהו המקום העמוק ביותר בנפשנו כשאנו מגלים מה באמת חסר לנו, לא וילה יוקרתית
לא סידור כספי לכל החיים, אלא להרגיש קרוב שנזכה להרגיש כמה הכל מהשי"ת.
אם זהו הבכי זהו גם הנחמה, האמונה שבתוכנו הכח לבקש את בורא עולם ולראות
בהארת ה' בתוככי הגלות לדעת מה חשוב ומה יקר באמת אין נחמה גדולה מזו. מתוך
הגלות מתעוררת הנחמה כי החורבן וקשיי הגלות הם צירי לידה לגאולה השלימה.