בגמ' תענית ט. מי איכא מידי דכתיבי בכתובי ולא רמיזי באורייתא, ופרש"י שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש סמך למצוא מן התורה עכ"ל, ויתכן לומר, דהנה כתוב באיכה (ג', לח') מפי עליון לא תצא הרעות והטוב ופרש"י ..אלא הרעה באה מאליה לעושה רע והטוב לעושה טוב, ויתכן לפרש שפסוק זה נרמז בתורה בפרשת שמיני, והוא בענין מה דכתיב (ט', כד') ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח וכו' וירא כל העם וירונו וגו', ומיד לאחמ"כ (י', א'-ב') ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וכו' ותצא אש מלפני ה' ותאכל אתם וימותו וגו'.

והנה בגמ' ב"ק (כב:, וכן ס:) אמרי' גבי הפסו' וכי תצא אש ומצאה קוצים דכי תצא אש משמע שיצאה מעצמה עיי"ש, וא"כ י"ל דזהו דכתיב לגבי העולה שהוא טובה ותצא אש, וכן גבי מיתת נדב ואביהוא ותצא אש, שהאש יצאה מעצמה דמפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא ע"י מעשי האדם, שכיון שזכו בנ"י ממילא יצאה אש, וכיון שהקטירו בני אהרו אש זרה ממילא יצאה האש.