ספירת העומר וחוקות הגויים 

נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני באותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. ואין חילוק בין נישואין של מצוה כגון שאין לו בנים או יש כי כן פשט המנהג במדינתנו שלא לחלק, ולהחזיר גרושה שרי שאינו כ"כ שמחה [אחרונים], (שולחן ערוך אורח חיים תצג · א)

הנוהג שאין מתחתנים בימי ספירת העומר, מוזכר במאה ה-9 אצל רב נטרונאי בר רב הילאי שהיה  מגאוני סורא בשנים ד'תרי"ג – ד'תרי"ח. אבל קודם לרב נטרונאי, לא נזכר מנהג שלא לישא אשה בימי ספירת העומר. לכן, יש מקום לשאול מאיפה הגיע המנהג לאחר זמן כה רב מאז שמתו תלמידי רבי עקיבא. הרי ככל שמתרחקים מהמועד המחולל מצטמצם ההגיון שתלמידיו של רבי עקיבא אשר מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" יזכו להיזכר בספירת העומר שהם ימי שמחה החל מחודש ניסן עד אסרו חג שבועות.

משום כך, אני רוצה להציע רעיון  שאני מתלבט בו הרבה שנים, המבוסס על העובדה שיש מקורות מהם ניתן ללמוד שהגויים נמנעו מלהתחתן באותם זמנים. לפי הידוע לי, חודש מאי נחשב אצל הגוים  לחודש חסר מזל כי הוא מזוהה אצלם  כמקור מזל רע. לפי הסבר אחר, הגויים ביקשו לפייס רוחות חסרות מנוח של מתים. כי רוחות אלו עלולות לגרום לאסון, כולל נישואים כושלים, כאשר מתעלמים מהמתים. 

עובדה מעניינת היא שמלכת אנגליה ויקטוריה (1819-1901)  אסרה על ילדיה להתחתן בחודש מאי, תוך שהיא מציינת אמונה טפלה רומית ישנה: "תתחתן במאי ותתחרט" [Marry in May and Rue the Day]. ההיסטוריונים מוסיפים שהמלכה הזהיר את הבן הנועד להיות מלך אחרי מותה, שהוא יסולק  מהמלוכה אם יתחתן בחודש מאי.

צירוף מקרים שהבאתי כאן, בין מנהגי גויים ומנהגי ישראל, מביא למחשבה שבמנהג היהודים לא להתחתן בתקופת ספירת העומר בגלל מותם של תלמידי רבי עקיבא, יש אולי שמץ של הליכה בחוקות הגויים אשר גם הם נמנעו מלהתחתן באותה תקופה בגלל מזל רע ורוחות של מתים חסרות מנוח.   

"אכן הב"ח [שם] הכריע להלכה, דאותן שקבעו חכמים ופירשו בדבריהם (בפרק במה אשה ובתוספתא דשבת וביתר מקומות) לאסור משום חוקות העמים, "אע"פ שאין הגוים נוהגין עכשיו בהם במקצת מקומות, אסור לישראל לנהוג בהם, דכיון שכבר היה קבוע חוק זה לשם תורה שלהן, נראה כמודה להן ולתורתן, אם נוהג כאותן מנהגים שהיה חוק מקדם, ויש לו לאיש ישראל להיות נבדל ממנהגי הגויים שנתחדשו בכל הזמנים ולייחד עצמו במלבוש מנהג ודיבור" [ועי' עוד בזה בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סי' ל') מש"כ בענין מלבושי הגויים] (מנחת אשר).

לדעתי, יש מקום להקשות מדוע רק לאחר שנים רבות שחז"ל לא שמרו את "יארצייט" של תלמידי רבי עקיבא, נקבע לראשונה נוהל אבלות בספירת העומר רק במאה ה-9. הרי חז"ל דרשו, "אל תבכו למת – יותר מדי ואל תנודו לו – יותר מכשיעורפירת . הא כיצד? שלושה ימים – לבכי, ושבעה – להספד, ושלושים – לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך – אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני (מסכת מועד קטן דף כ"ז עמוד ב').

לכן אני רוצה להציע כאן פתרון אפשרי. לפיו רק שנה אחת בלבד הונחו לא להינשא בספירת העומר במאה הראשונה, וזה היה בזמן שבו תלמידי רבי עקיבא מתו יום-יום עד ל"ג בעומר. בשנה שלאחר מכן, לאחר שהסתיים המגפה, לא נמנעו מלהתחתן בספירת העומר כי זכרונם של המתים כבר נשכח בשל גזירה על המת שישתכח מהלב לאחר שנה אם אינו קרובו. לא היתה עוד מניעה ליהודים להתחתן בימי ספירת העומר החל מתום השנה הראשונה עד המאה ה-9.  אם כן, נשאלת השאלה מדוע בקשו הגאונים  לחזור ולאסור חתונות בספירת העומר? 

אני מציע כי במאה ה-9 הגאונים פעלו למנוע נישואין בתקופת ספירת העומר כדי לא להרגיז את העמים שנהגו לשמור בקנאות את חוקותיהם, ונמנעו מחתונות באותה תקופה בשל אמונות טפלות כאמור. החשש היה שהגוים יתקוממו על היהודים שחוגגים, ובכך למעשה ייתפשו  כמזלזלים באותן אמונות של הגוים. בשל כך, חגיגה של חתונה יהודית בתקופת ספירת העומר עשויה הייתה להסתיים בשפיכת דם יהודי, על ידי נסיונות של הגוים למנוע קיום חגיגות. לכן יתכן כי הגאונים נקטו ב"שב ואל תעשה" ומנעו חתונות באופן זמני גם בל"ג מפני פיקוח נפש.

שפר בנימין סטולמן