איתא בגמרא, תלמיד חכם אסור לו להלך יחידי בלילה מפני המזיקין, וכתבו תוס' (ד"ה מהכא) ע"פ הגמרא בפסחים דאין להוכיח דין זה ממעשה העקדה דאברהם לא יצא בלילה, דהתם מותר באמת לצאת בלילה כיון ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, אלא ראיית הגמ' ממעשה סדום שהלך אברהם להתפלל על אנשי סדום שהלך להתפלל רק ביום ולא בלילה כיון דאסור לצאת יחידי.

וצריך להבין למה לגבי תפילה אין את המעלה של שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והרי זה גם תפילה שאברהם צריך להתפלל על אנשי דורו שינצלו, וכמו שראינו שנוח נתבע על כך שלא התפלל על אנשי דורו, [וכן איתא במכות (יא, א) דכהן גדול נענש במה שלא ביקש רחמים על דורו], וא"כ כיון שאף תפילה היא מצוה אמאי אין את הסגולה של שלוחי מצוה אינן ניזוקין.

ונראה דבאמת בתפילה שאדם מתפלל על עצמו בעת צרה או בזמני התפילות שקבעו חכמים אמרינן שלוחי מצוה אינן ניזוקין דכיון שהאדם מחויב בכך ואין הדבר תלוי בשיקול דעתו הוי ככל מצוה בעלמא, מה שאין כן היכן שהוא מתפלל על אחרים דאין חיוב תפילה מפורש בענין זה אלא שמוטל על האדם להבין מעצמו שהקב"ה רוצה שירחם על בריותיו ויבקש רחמים עליהם בזה לא אמרינן שלוחי מצוה אינן ניזוקין.

וטעם החילוק יש לומר דהיכן שהוא מצווה באופן מפורש, כיון שאין הדבר תלוי בשיקול דעתו ועושה את ציווי ה' ודאי אין אדם ניזוק מעשיית ציווי ה', מה שאין כן כשאינו מצווה ועושה כן מחמת שמבין שזה רצון ה' אי אפשר לומר שהוא ניזוק מחמת קיום ציווי ה', דאדרבה יש לומר שאין רצון ה' שיסכן עצמו בשביל להציל חוטאים.